כבוד הבריות והחיובים שבזה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 12.02.2015, שעה: 08:55
"חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", איתא בגמרא בבא קמא ע"ט. אמר רבן יוחנן בן זכאי, בוא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמישה, שה שהרכיבו על כתפו ארבעה, וברש"י, שה שהרכיבו הגנב על כתפו וזלזל את עצמו בו, לפיכך הקל הקב"ה עליו בתשלומים, ז"א מי שגנב שה או שור על השור משלם חמישה על השה משלם ארבעה, למה ארבעה? למה הפחיתו לו? רש"י אומר, הגנב הרכיב את השה על הכתף וזלזל את עצמו בו אז ה' הקל עליו בתשלומים.
על זה היה אומר הסבא זצוק"ל, אף שבעצמו הגנב אינו מרגיש כלל וגם אם היה הרווח פחות מזה גם היה מזלזל בעצמו, כי הלא אנחנו עוסקים בגנב, מכל מקום התורה הרגישה בעלבון שלו והקלה עליו בתשלומים. הרי הוא לא מרגיש ויש כאן בזיון וחסה עליו תורה, אז על אחת כמה וכמה שכל אחד צריך להיות זהיר בכבוד חברו ולהשתתף בצערו, אפילו מעלבון כזה שהוא אינו מרגיש, שהרי התורה חשה וחסה עליו למרות שהוא לא מרגיש בעלבונו והוא נושא את השה על כתפו.
והאמת שאפילו הפשוט שבפשוטים יש לו הרגש גדול והתורה תובעת ממנו, אז גם פשוט שבפשוטים יש לו הרגש גדול. והתורה תובעת ממנו, וכן בנרצע שנמכר ע"י בית דין בגנבתו, ומצינו בדיני עבדות של תורה כי טוב לו עמך, התורה מצווה את האדון שיהיה טוב לעבד עמו, ודרשו חכמים ז"ל בקידושין י"ז: מהו עמך, מה זה שיהיה לו טוב עמך? עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה בעל הבית אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי מוחין והוא על גבי תבן, אתה תישן מוחין זה דברים רכים כמו צמר גפן או צמר רך, אז אתה תישן על דברים נוחים והוא על גבי תבן, לא, אלא התורה מצוה כי טוב לו עמך, בדיוק מה אתה אוכל שותה ישן ככה. ומכאן אמרו חכמים, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שהוא ממש כמו אדון, צריך להתנהג אליו כמו אדון, למרות שהוא עבד ונמכר בגנבתו. ועל העבד הזה אמרו חכמים ז"ל בקידושין כ"ב. אוזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. אז התורה אמרה כי לי בני ישראל עבדים, אבל לא עבדים לעבדים, אי אפשר להיות עבד לעבד אם אתה עבד לאלקים, והלך וקנה זה אדון לעצמו, ירצע. כי באמת קשורים בתוך נפשו ההרגשות המאד נעלות אך הם נתכסו בעפר של הרצונות והטרדות. ומזה הטעם הוא נתבע כגדול שבגדולים.
אז באמת גם מי שרוצה להשאר עבד לאדונו, יש לו בנפש רגשות נעלים, אבל הם התכסו בעפר של רצונות והטרדות, אומר טוב לי פה, כבר התרגלתי, אני רוצה להשאר פה. אבל תובעים אותו כגדול שבגדולים ולכן רוצעים את אזנו במרצע. על אחת כמה וכמה בשעה שאדם עוסק בתורה והוגה בה, בשעה זו הוא ודאי עבד לקב"ה, והוא נחשב מלגיונו של מלך, לכן באותה שעה הוא צריך להתרחק מכל כיעור והדומה לו, וישים אל ליבו להתנהג בדרך הרוממות, וירגיש כי בנבכי נפשו כלואים הרגשות והשגות גדולות ונעלות והוא נתבע להיות איש המעלה, אז כל שכן שצריך להזהר ממה שהוא יודע בפשיטות שזה דרכי פחיתות, זה במי שזוכה ללמוד תורה כמובן שכך צריך לעשות.
והנה בעבד שמכרוהו בית דין קנסה אותו התורה להיות עבד עד היובל, וזה בשביל שלא הרגיש כי בתור עבד של ה' לא נאה עבורו להיות עבד לעבדים, ואם עד כדי כך חייבה התורה להרגיש את העלבון, אז מכל שכן שחייב להרגיש בצערו, ומכל שכן בצער הציבור, ובסכנת הציבור, ז"א אם מחוייבים להרגיש בעלבון, צער זה יותר מעלבון, אז כל שכן שחייבים להרגיש בצער, ואם זה בצער היחיד כל שכן צער ציבור, ואם זה צער ציבור כל שכן בסכנת ציבור, וכששומעים כל יום שנופלים מאחינו בית ישראל בכל מקום בעולם ממה שאנחנו שומעים שמועות קשות, באמת גם בזה יש לנו להשתתף בצער אחינו, אך מגודל הטרדות הגשמיות הם נשכחים מאיתנו החושים האלה וכבר הוזכרו הדברים בירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד',דלא תיקום ולא תיטור בנוי על מצות "ואהבת לרעך כמוך", דאיתא התם, כיצד לא תיקום ולא תיטור? הירושלמי מביא דוגמא, משל לאדם שהיה מחתך בשר ומחט סכינא לידו השניה, האם יחזור וימחה לידי? מה הכוונה? כמו שאדם לא יקום בידו ויחתוך את היד השניה שחתכה את הראשונה בטעות, כך צריך שיחשיב האדם אותו ואת חברו לגוף אחד, וממילא לא יעלה על דעתו ליקום נקמתו ממנו מחברו כמו מגופו עצמו. וככה הוא ההרגש בין כל אחד מישראל, כי צער של כל אחד הוא צער שלו ממש, ויתכן שזה מונח בכוחות הנפש אחר שביססה התורה הקדושה את ההלכות על הרגש הזה, וזהו לכל אדם היינו שההרגש צריך להיות כך, וממילא אין לו לנקום ולנטור, רק במקום שהדין מחייב להעמיד את הענינים על סדרם.
ובמכילתא על הכתוב "ונפל ממנו רב" אפילו אחד מהם שיפול הוא עלי ככולם, כך אומר הקב"ה, אם יפול אפילו אחד מישראל זה כאילונפלו כולם, ממלמד שאף יחיד שיפול מהם הרי הוא כנגד כל מעשה בראשית, שהרי אחד מישראל שיפול הוא כחורבן של מעשה בראשית. כך זה אצל הקב"ה, בשעה שאדם מצטער דהיינו אחד מישראל יש לו צער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי, ז"א זה קשה מאד לקב"ה מה שיהודי מצטער. מכל שכן כשכל כלל ישראל ממש בסכנה עצומה מאד, מסובבים בשונאים לאין שיעור, אז עד כמה צריך להשתתף בצערם ופחדם. ואמרו חכמים ז"ל במכילתא יתרו, להודיע שבחם של ישראל, שכשעמדו כולם על הר סיני לקבל את התורה, הושוו כולם לקבל עול מלכות ש מים בשמחה, ולא עוד, אלא שממשכנים זה על זה, ישראל קיבלו על עצמם ערבות, שהם יהיו ערבים זה לזה, הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, כתוב "ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, ומזה הטעם יש להרגיש כל כך בצרת חברו כאילו הוא סובל בעצמו. וגם שהם ימשכנו זה על זה, ז"א אם אחד יחטא ולא יוכיחו אותו ולא יטפלו ולא יתקנו, הם יתמשכנו עליו, וכך יהיה ההנהגה בדיני ערבות, וגם מגנים אלו על אלו בצד הטוב.
לכן כשהציבור בצער ובסבל, אין היחיד יכול לישב בשלוה ולמנוע עצמו מצערם, ולא רק מפאת רחמים ואהבה, אלא צריך להשתתף ממש בצרתם ולהרגיש שהוא באמת שותף בזה, והרי הוא נתפס בשבילו, אם לא חס ושלום הוא ייתפס, והציבור צריך לחשוב שהוא נתפס גם בשבילנו, והם פורעים את חובותינו, כי כל אחד ממושכן על השני, וצריך להצטער ביותר כי אנחנו הגורמים, גם אילו זכינו הרי היתה יוצאת ישועה מזה, כמו שהיה "ויחן ישראל" וכל מה שחבלי לידה גדולים יותר הרי שהישועה גדולה ביותר.
והנה חז"ל בתענית י"א אמרו, תנו רבנן בזמן שישראל שרויים בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלוים לו לאדם ואומרים, פלוני זה שפרש מן הציבור אל יראה בנחמת הציבור, וכן אמרו, מי שמצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור, והנה כל מי שמשתתף באמת בצער הציבור, והרי הוא שותף לצערם ואפילו באופן קל יותר, ממילא יהיה שותף בישועה אח"כ. ורואים דבר מדהים בילקוט שמעוני רמז רע"א, חז"ל דרשו על הפסוק "וישלח משה את חותנו", אומר על זה המדרש, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, מה זה לב יודע מרת נפשו? כל אחד מרגיש מה מר לו בנפש, אבל הוא מרגיש את זה לבד לכן בשמחתו כשתבוא השמחה לא יתערב זר, אמר הקב"ה, בני נשתעבדו בטיט ובלבנים, ויתרו ישב לו בהשקט ושלוה בארצו, ובא לראות בשמחת התורה? ז"א הוא לא ראוי לזכות לשמחת התורה כיון שהוא לא נשתתף בצערם, הרי הורנו לנו חז"ל דמי שלא סבל אי אפשר שיראה בשמחה, ואגב רואים מזה כמה צריך לעמול בתורה, ואפילו צער שאינו להדיא של תורה, אך הצער הוא בתור הכנה והכשר גדול זה גם כן ענין גדול, ועל אחת כמה וכמה שאדם מצטער בלימוד התורה עצמה שהוא עמל בתורה, כי כל הקנינים הטובים נקנים רק על ידי יסורים, וצריך להשתתף גם שאדם ילמד תורה שלא יהיה מוטל הכל על אחרים אלא ישתתף בלימוד התורה גם כן מתוך צער.
והיסוד למעשה הוא בחיזוק ובתפילה ובתורה, כי עזרתנו צריכה להיות מצד רוחני, זה העיקר בעיקרים, כמו שאומר באיוב ה', כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידו תרפאנה. כי הוא יכאיב ויכבש פירושו, הקב"ה מכאיב על חטאנו, אבל הוא יכאיב ויחבש, המכה זו החבישה שלא תתפשט המכה יותר, אז עצם המכה היא החבישה, הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפאנה, פירושו, הוא מוחץ בידיו וידיו בעצם מרפאות את האדם, המכה היא בעצם החבישה והמחיצה היא בעצם הרפואה. ובפרט שהשגחה גלויה מאד שגם סומא יכול לראות וכיון שכל עם ישראל אחד הם, מועילה ההתחזקות שלנו ברוחניות יחדיו אמן ואמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.