הגמרא בקידושין לט מספרת: אלישע בן אבויה ראה נער שעלה במצות אביו בסולם, קיים מצות שילוח הקן ונטל את הגוזלות להביא לאביו. בירידתו נשברה השלוה תחתיו, נפל ושבר מפרקתו ומת.

תמה אלישע בן אבויה. בשתי מצוות הבטיחה תורה אריכות ימים וכיבוד ימים, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". ובשילוח הקן, "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". את שתי המצוות האלה קיים ומת.

ושאל הכין אריכות ימיו ותורתו? כמו שכתוב בפסוקים. יצא והתפקר. אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר בעל הנס. יצא והתפקר.

לימים דרשה בן בתו, רבי יעקב "למען יטב לך בעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך". זאת אומרת, הפסוק מדבר על הטבה ואריכות ימים בעולם הבא. והוא ראה שלא מתקיים, שני פסוקים, והתפקר.

אבל אנחנו יודעים מאיפה זה התחיל לו. זה לא, בן אדם רואה דבר וישר הוא מתפקר. הרי אנחנו מנסים ליישב כל דבר, לתרץ, להסביר. אבל הוא העיד בעצמו שמשחר ימיו כבר קיננה בו התולעת. בתימנית קוראים לזה "דודה". כבר היה לו דודה. תולעת. היא כבר כרסמה והתליעה. מה הוא אמר? שאמא שלו אכלה מאכל איסור מחמת הבולמוס שהיה לב בימי הריונה. מאכל אסור נבלות וטרפות ושאר הדברים, זה פוגם בילד. כך כתוב בשולחן ערוך. אז הוא תלה את זה כבר שמראשיתו הייתה בעיה.

עוד דבר: אביו הקדיש אותו לתורה לא לשם שמים. סיפור ידוע, שחכמי ישראל היו שם בברית שלו, ולמדו תורה וירדה אש מן השמים וליחחה סביבותם, הוא ראה את זה והתפעל, אם זה התורה כנתינתה במעמד הר סיני באש, אמר שהוא מקדיש את הבן שלו, את אלישע הזה, מקדיש אותו לשמים שילמד. אז זה לא היה לשם שמים. אז לכן ה"הדודה" הזאת, כל הזמן היה לו תירוץ. וכשהגיע הרגע, אז התפקר. היו לו עוד כמה בעיות. היו גם ספרי מינים נופלים מחיקו, הוא גם היה שומע זמר יווני. כל מיני דברים שאנחנו דיברנו בהם פעם.

מכל מקום, אם לא היה ה"דודה" הזאת, אז בטח הוא היה מוצא איזה תירוץ. כדי ליישב את המקרה שהוא ראה לנגד עיניו. הרי הגמרא בחולין יא אמרה: "מכה ומקלל אביו ואמו חייב מיתה". למה הוא חייב מיתה? משום שהולכים אחרי רוב וחזקה. 

אך ודאי שיש מיעוט ולו זניח שהם אינם מאבות האמיתיים. ואם ראה ששמע בקול אביו ומת, אות הוא שלאו אביו הוא. משיהו פה יכול להעיד בעצמו שאביו זה אביו? אתה לא יכול. אתה לא יודע מה היה. אתה יודע שיש היום כל מיני סיפורים שזה ככה וככה וככה. אבל רוב האבות הם אבות אמיתיים. ויש רוב וחזקה, אז לכן מי שמכה אביו ואמו הולכים אחר הרוב והחזקה והוא חייב מיתה. אבל יכול להיות שיש מיעוט, שזה באמת לא אבא שלך. במקרה הזה, כשהוא ראה את המקרה הזה, היה יכול לתלות ולומר שמה ששלח אותו אביו, זה לא אביו ממש. כי אם זה היה אביו ממש, התורה הבטיחה שיאריך ימים וכו'. אז איך הוא מת? משמע, שזה לא אביו. ככה היה צריך לתרץ.

ולגבי שילוח הקן שכתוב למען יטיב לך וארכת ימים", אולי האב רבץ על האפרוחים? כתוב "שלח תשלח את האם, אבל אם האבא רובץ, אין פה מצות שילוח הקן. אז ממילא אתה לא צריך כבר להתפעל ולהתפקר? כבר? יכלת ללמד זכות לפחות על הפסוקים. ככה שקושיה מעיקרה ליטא. כבר מהתחלה אין פה קושיה. אם היו מתרצים כך. אבל אין צורך.

רבי יעקב, הנכד שלו, אמר: "למען יטב לך", בעולם שכולו טוב, "וארכת ימים" בעולם שכולו ארוך. והאמת היא כך. כי אם האדם יאריך על כל מצוה ומצוה, שנאמר בה אריכות ימים, דרך אגב, מדרש תנחומא אומר שאין לך מצוה שאין בה אריכות ימים. כי החמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואב, והקלות שבקלות זה השילוח הקן. ובשתיהן יש אריכות ימים. אז כל שאר המצוות שבניהם, ודאי שיש אריכות ימים. אז אם אדם עושה מצוה ויאריך ימים עשר שנים ואח"כ יהיה כך ויקבל עוד עשר שנים, ואח"כ עוד עשר שנים.. אז כמה יחיה? כמה יחיה? בגיל 100 הוא כבר מתכופף, מתייבש, והוא כבר בקושי רואה, בקושי מסתכל, בקושי זז. אז אם תחיה 150 איך אתה תראה? ככה מסכן, אומלל. זה נקרא אריכות? זה יטיב לך? זה ארכת ימים? זה הכוונה יכול להיות? אז האם לתוספת של 10, 20, 30 שנה לאריכות ימים מופלגת, שאדם יגיע ל-120, ל-150, זה יקרא שכר מצוה?

והלא משנה מפורשת, שנינו בקידושין ל"ט: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו. אבל שם כתוב בגמרא לעולם הבא. אז הנה שומעים שמטיבין לו ומאריכין ימיו לעולם הבא. זו הטבה אמיתית. כי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה".

זאת אומרת, נגיד יאריכו את ימיך בחמישים שנה ויתנו לך עושר רב ויהיה לך שמחה ויהיה לך מלא נכדים ונינים טובים ויהיה לך, ויהיה לך, ויהיה לך ויהיה לך נו? מה זה?! זה גורנישט מיט גורנישט! הרי כתוב שאם תהיה העולם העליון, בעולם הבא, ויהיה לך שעה אחת, לא הנאה, קורת רוח, זה יותר טוב מכל חיי הזה. מה זה כל חיי? מהאדם הראשון עד עכשיו, תאסוף את כל חיי העולם הזה, את כל ההנאות והטובות והעשירות ומה שאתה רוצה, מה שאתה אוהב, הכי, הכי, ויש לך של כולם, כל מה שכולם הרגישו את ההנאות הכי גדולות בעולם, תחבר את כולם, כולם ביחד, לא רק של בני אדם גם של בע"ח, כל ההנאות, וזה לא מגיע לשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא. נו, אז איפה תהיה ההטבה?

מצוה זה דבר נצחי, ואם השכר הוא מוגבל לחיי עולם הזה, איזה מן שכר זה? נשאר לך מזה משהו? לא נשאר. הנאות  של העולם הזה לא נשארות איתך, לא הולכות איתך ההנאות. הזכויות הולכות. ואם כבר שילמו לך העולם הזה את כל ההטבה, כי הוסיפו לך חיים וכו', אז מה נשאר לך? אלא לעולם שכולו ארוך, עולם שכולו טוב. זוהי האריכות הימים האמיתית לנצח נצחים.

אומר רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא: אספר לכם סיפור: עשיר מופלג מארה"ב הפליג באוניה לפולין, לבקר את קרוביו המתגוררים בווארשה. אמר: נו, אם אני כאן אכנס לחפץ חיים לבקר ברכה. בכל העולם נודע שמו כגדול הדור וצדיק הדור. חקר היכן הוא מתגורר, אמרו לו בראדין. מעולם הוא לא שמע על עיר כזו. באמת זו לא עיר, זו עיירה. בקושי מסומנת במפה. נו, ואיך מגיעים אליה. אמרו לו נוסעים ברכבת עד ליטא ומשם מתנהלים בעגלה רתומה לסוסים, 24 קילומטר לערך אתה צריך ללכת בדרך עפר. כמו מפה בני ברק עד נתניה. צריך ללכת. דרך מאוד משובשת. חשב בלבו: מה ראה רבם של כל ישראל ללכת למקום כזה? בטח זה עיירת נופש. אם הוא התרחק כל כך והוא הלך למקום כזה, ודאי יש שמה אזור מיוער ויש שמה אוויר מבריא ויש לו דירת נפש מרווחת.  כמו שטראמפ יש לו דברים יפים. ונסע והטלטל והגיע. וחשכו עיניו! עיירה זנוחה והבתים מטים לפול. לא מטים רק, מתים ליפול. והכל הצביעו על בקתה של החפץ חיים. יש תמונות, רואים תמונה של החפץ חיים יושב בפתח הבקתה שלו. בקתה עץ נמוכה ודלה, נכנס. אפילו ריצוף לא היה. אין ריצוף. אפר. שולחן עץ פשוט ושני ספסלים לצידה. כמו שיש היום, אם אתם יודעים, והולכים טיולים בצפון, אז יש שולחן עם שני ספסלים בצד, שישובים. גם כיסא לא היה שם. אין כיסא.

נדהם! "רבי, איפה הרהיטים שלכם?".

שאל אותו החפץ חיים: "ואיפה הרהיטים שלך?

אמר לו: "אני לא מקומי".

אמר לו: "גם אני לא מקומי. אני גר בארץ".

זאת אומרת אני עוסק בריהוט לעולם הבא. מי מכין את הריהוט לשמה?

בעניין הזה ידוע שהחפץ חיים, זצ"ל, לא היה מוסר שיחות מוסר סדירות בישיבה. אלא שהיה מבקש להשמיע איזה רעיון, היה דופק על הבימה ומשמיע את דבריו. כולם היו מצטופפים לשמוע מה יש לו לומר.

פעם הוא חזר ממסע לטובת הישיבה, עלה לתפילה ודפק על הבימה. כולם נהרו לשמוע, פתח ואמר: "לפני שנים הייתי בקייב, עליתי לגביר ברודצקי. מי שלא היה, אין לו מושג! הוא מתגורר בבית רחב ידיים, חוצים את החצר ועולים במדרגות, מצלצלים בפעמון, המשרת פותח, מוודה שאתה אורח רצוי. מחדר המבוא נכנסים לחדר ענק, ריק, זה חדר ההמתנה. מחכים עד שהגביר יסיים את עיסוקיו ואז מוזמנים אל הטרקלין. איזה שטיח! הנעליים טובעות בו. כאילו אתה חוצה משטח דשא. הריהוט הכבד, התמונות הממוסגרות, נברשות הקריסטל, הוילונות הכבדים, דירה נאה, וכלים נאים, מרחבים דעתו של אדם". התפעל, החפץ חיים.

הבחורים לא האמינו למשמע אוזניהם. הם ידעו באיזה פשטות הגובלת בדלות חי רבם. עד כמה אין העושר תופס אצלו מקום. כל מעייניו זה רוחניות. כך הוא חי וכך הוא מחנך אותם. מה ראה איפה להתפעל מהבל עושרו של ברודצקי.

והחפץ חיים המשיך בדבריו: "מובן שסדרי עולם השתנו עם פרוץ המהפכה. בביקורי הנוכחי בקיאב עליתי שוב לבקרו. מתגורר הוא באותו בית. המשרת פתח, אבל הבחנתי בשינוי. חדר המבוא היה גדוש ברהיטים. הכניס אותי לחדר ההמתנה ועצרתי מופתע. השטיח עבר לכאן מן הטרקלין. יחד עם השולחן הענק והכסאות ההדורים, בפינה מיטות שינה. בעל הבית ראה את תמיהתי ונד בראשו: 'זמנים חדשים הגיעו', כך הסביר לי. 'הקומיסר' הפקיר את הבית והתנחל בו וגרש אותי לכאן עם משפחתי. זה כל מה שנותר לי מדירתי. חדר המבוא וחדר ההמתנה'". סיים החפץ חיים: "הבנתי, שאם הפרוזדור ריק, סימן שהטרקלין נאה וגדוש. כמו ששנינו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות, שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. אבל אם הפרוזדור מלא וגדוש,ז ה סימן שגירשו אותך מהטרקלין".

רבותיי, הדברים ברורים! אם אתה כמו החפץ חיים עם פרוזדור והפרוזדור ריק, אין רהיטים, אין כלום, זה סימן שהטרקלין מלא. אבל אם אתה רואה אחד שהוא מלא פה בפרוזדור, גרשו אותו מהטרקלין. נותנים לו שכרו בעולמו כאן ואין לו לעולם הבא.