התורה מלמדת אותנו משפטים, אבל החוק הישראלי נאמר עליו: "משפטים באל ידעו", כי זה על פי משפטי הגוים והסברה השכלית שלא על פי התורה. חייל מצטיין הרג מחבל, העונש שנה וחצי בכלא פלוס עשרה חודשים במעצר, פלוס משמחה שבורה, מרוסקת וחולה. לעומת זאת חבר כנסת ערבי ששימש כגיס חמישי והעביר טלפונים וכספים למחבלים, העונש: מסתובב חופשי פלוס משכורת חודשית של 40,525 שקלים, פלוס רכב, פלוס עוזרים, פלוס טלפון, פלוס לשכה, פלוס הוצאות. נו, האויבים שלנו נפעמים מהטיפשות שלנו.

התורה אומרת :"אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים". אם גנב חותר מחתרת ונכנס בלילה על מנת לגנוב והוכה על ידי בעל הבית ומת, אין לו דמים. אומר רש"י: אם במחתרת, שהיה חותר את הבית, אין לו דמים אין זו רציחה. הרי הוא כמת מעיקרו. הגנב הזה שא לחתור במחתרת, הרי הוא כמת מעיקרו, מהתחלה הוא כבר נחשב כמת. שהוא יצא לדרך הוא כבר נחשב כמת. אין זו רציחה. כך לימדתך התורה. מדגיש: התור המלמדת כך.

אם בא להרגך השכם להורגו. וזה להורגך בך. איך להורגך בא? הרי זה גנב זה לא רוצח. איך זה בא להורגך? בגנב מדברים, לא בטרוריסט, מחבל, עם נשק חם. מדברים על גנב. וזה להורגך בא. למה? שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלים ממונו בפניו ושותק. לפי כך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו, יהרגנו.

הגנב לוקח בחשבון שאף אחד לא רואה שגונבים לו את הממון שלו והוא שותק, הוא יקום עליו להרוג אותו. הוא לקח את זה בחשבון ויצא לדרך על מנת כן. אז האדם הזה הרי הוא כמת מעיקרו. ואין לו דמים. וההורג אותו אינו חייב. מאומה! מדובר בגנב שבא במחתרת.

אז תארו לכם מי שבא על מנת לצרוח, ודאי שהוא יודע שהוא בא על מנת שיהרגו אותו. יש מישהו מהם שחשוב שהוא ישאר בחיים? היום זה כבר סוגיה אחרת, כי הם יודעים שהמשטרה והפרקליטות והצבא והרמטכ"ל ושר הבטחון וראש הממשלה לא מרשים להרוג מחבל. לא. אבל הדין בתורה הוא כזה.

אז לא רק גנב יש פה לפנינו, יש פה גנב ורוצח. "הבא להורגך השכם להורגו". למה כי גם הגנב יעמוד על נפשו בשביל שלא יהרגו אותו. הרי הוא לא בא "בוא תהרוג אותי", הוא יבוא ואם הוא יראה שהוא הולך להיתפס, הוא יהרוג את הבעלים ויברח. אז לכן אפילו שהוא בא בכוונה לגנוב, אם הוא לא יתקל בבן אדם אז ודאי שהוא יברח והוא לא יכה אף אחד, אבל אם הוא יראה את הבעל הבית הוא יודע שהוא יקום עליו, אז הוא יהרוג אותו קודם. דהיינו, הגנב הרוצח. ולכן מותר לבעל הבית להכותו דמים ואין עליו שום חיוב.

והנה אמרו בברכות ס"ג: "גנבה איפה מחברתה רחמנא קריא". כשהגנב עומד על פתח המחתרת, הוא קורא להקב"ה שיצליח אותו בגנבתו. "רחמנא קרא, רחמנא, תעזור לי". אולי הוא תיקן גם נוסח תפילה, על פי הבקשה הכתובה בסידורים ב"שמע קולנו" ונתקנה  על ידי האר"י הקדוש. אולי. אולי גם כסגולה כתב את זה על קלף בכתב אשורי מתויג על תגים, ונוסח התפילה "אתה הוא ה' האלוהים הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד בצי כינים, הטרפני לחם חוקי והצליחני בגנבתי זו שאני עומד לגנוב כדי שאוכל לעשות רצונך ולעסוק בתורתך ולקיים מצוותיך ויקוים בי מקרא שכתוב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", וכתוב "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", ומסיים: "ויהיה נועם ה' עלינו ויהיה נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו". איך זה? נשמע מופקע, לא? נשמע מופקע. אבל זה האדם. יצור מלא סתירות. ואנחנו הלא גם כן בזעיר אנפין כמוהו, לא?

 אנחנו יודעים מה שכתוב ביומא לח: "בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחרתה אלא כמלוא נימה". יודעים ועסוקים כל כך בביצור שמנו ומקום פרנסתנו בכוחנו ועוצם ידינו ובפציעתנו.

הרי כתוב "בשמך יקראוך", איך שקוראים לך זה לפי מה שראוי לך. "במקומך יושיבוך". זה המקום שלך, הם הושיבו אותך שמה, זה המקור שלך.

"ומשלך יתנו לך"- רק ממה שנקצב לך במרום. ומשלך, שנקצב לך יתנו לך.

"ואין אדם נוגע במוכן לחברו", אז למה תגנוב? ולמה תגזול? ולמה תעשה... אתה רואה, אתה הרי לא יכול לגעת בשל חברך, אתה לוקח שלא ברשות, אתה גורם להקב"ה להטריח אותו להחזיר לו את מה שאתה גנבת ממנו. אתה מטריח את הקב"ה. אבל אתה לא תקבל יותר ממה שנקצב לך. אתה פשוט לקחת ממקום אחר את מה שמגיע לך. ולקחת את זה בגנבה או בגזל או בחמס.

"ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה", אתה לא צריך לדחוף במרפקים ולא להתאמץ ולא כלום, מה שמגיע לך יגיע אליך, יזמינו אותך, הכל יהיה בסדר. "ויריצוהו מן הבור". אל תדאג! אם אתה צריך מלכות, היא תגיע.

אבל אנחנו עסוקים בביצור שמנו, מקומנו, ופרנסתנו ,וכוחנו ועוצם ידינו. ההפך ממה שלמדנו עכשיו. למה הדבר דומה למה שסיפרנו בעבר בשמו של הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא:

אותו גוי שעבד בפרך בחטיבת עצים והרויח כמה פרוטות כדי חייו. ופנה לשכן היהודי, אמר לו:

"אתה לא עובד, אז מאיפה אתה מתפרנס?". ענה לו: יהודי טובי לב, בבוקר יש בית כנסת מנינים הרבה, שטיבל, אני מסתובב ומקושש נדבות ושיראל קדושים נבעים ונותנים".

הגוי קינא. "תלמד אותי בבקשה".

אומר לו:" אין בעיה. תפשוט את ידך, תרעיד אותה ותתחנן 'צדקה, צדקה'".

שינן הגוי "צדקה, צדקה", למחרת הסתיר את הרעמה שלו בכובע, פרע את הזקן שלו והסתובב בבית הכנסת. חינן בקולו והתחילו הפרוטות לזרום. ספר, הרויח כפליים מהחטיבה. חטיבת עצים. אבל עושרו הועב, הוא הבחין בעני נוסף שמקבל פי כמה ממנו. והוא מקבל פרוטות וההוא דינרים. לא התבייש, שאל אותו: "מה הסוד?".

אמר לו: "תשמע, אני גר צדק והיהודים מקיימים בי מצות אהבת הגר ומעניקים לי ביד רחבה".

שמע, הפנים, למחרת סובב והרעיד בקולו: "צדקה לגר צדק, צדקה לגר צדק". זה עבד! כפו התמלאה דינרים. אה! שמחתו  הייתה כמעט יכולה להיות מושלמת, אבל הוא הבחין באדם הדור צורה שממלמל דבר מה ואנשים שולפים שטרות! ומעניקים לו. אמר אני חייב לברר מה הלחש הקסמים הזה. המתין לו בחוץ וחקר, אמר לו :"תשמע, אני נכד של הבעש"ט הקדוש, ואנשים שרואים אותי אז מבינים שזה זכות לתמוך בי".

נו, אז מהיום הוא לא הנכד היחיד. למחרת סובב הגוי וביקש: "תנו נדבה וצדקה לגר צדק, נכד של הבעש"ט הקדוש". מה לא עושים בשביל פרנסה! מה לא עושים!

אדם הלך בדרך, הרעב הציק לו, הוציא מצקלונו אפרסק, פריו אכל גרעינו זרק. כעבור שלוש שמנים, עבר שוב באותו הדרך, והנה עץ אפרסק עושה פרי למינו. טעון פירות לרוב, כל זה צמח מאותו גרעין. כעבור שנים עבר שם שוב, ראה מטע אפרסקים שצמח פרא מפירות אותו העץ שצמח מאותו גלעין שהוא זרק.

נו, מלכותא עד דרקיע, מעין מלכות דארעא, כל העניינים הרוחניים הם מעיין העניינים הגשמיים. אדם אומר אמרה, משמיע רעיון, אינו משער אילו פירות ופרי פירות יצמיח. הדברים נטעים בליבות אנשים וכל אחד לומד מזה משהו ומיישם והמטעים האלה יפרחו וישגשגו.

אומר הרב יעקב גלינסקי: בי היה מעשה. הוזמנתי להרצות בפני אסירים בבית כלא רמלה. הזהירו אותי להביא תעודת זהות, אם לא, לא תוכל לצאת. התברר שגם להיכנס עם זה לא קל. תשאול, בידוק, תחקור, אימות, משער א' לשער ב', ג', ד'... בסוף הודיעו הדרך פתוחה. צא לחצר בסוף המסדרון, הביתן הראשון מימין.

אני רוצה לפני כן לשוחח עם מנהל הכלא. התקשרו והודיעו אינו פנוי כרגע. אמרתי גם אני לא פנוי, זמני יקר לא פחות מזמנו. פניתי לאחורי "אפשר לצאת?".

"חכה רגע, חכה". התקשרו שוב שאלו "באיזה עניין?".

- "בעניין השיחה שאני אמרו למסור בפני האסירים". התקשרו בשלישית והאישור ניתן. המנהל הואיל לפנות לי מזמנו היקר. העלוני ללשכתו. שאל: "מה ברצון הרב לדעת?".

אמרתי: "קוראים לרופא לביקור בית, הוא מגיע ואומרים לו 'כתוב מרשם'. ודאי הוא יתמה: היכן החולה, מה מחושיו, מה מחלתו, מה מצבו, ואז אדע אילו תרופות לרשום. עוצרים מונית, מתיישבים, מתרווחים ואומרים סע! לאן אסע? מה מחוז חפצך? וכאן אתה מזמין מרצה, רב, שימסור שיחה, תגדיר לי מה רצונך? מה אתה מקווה להפיק מהשיחה? לאן אתה רוצה לנווט אותה? לאיזה תועלת אתה מצפה? ואז אדע מה לומר". זה היה דבר חדש עבורו.

תמה, מנהל הכלא לשמוע, חשב מעט ואמר: "האמת, איני מצפה לשום דבר".

עכשיו הגיע תורי לתמוה. מה פירוש הדבר? מדוע הטרחתם אותי לחינם?

הסביר: "ראה, המדובר בעבריינים המשלמים את חובם לחברה, הם לא משתפרים פה ולא משתקמים פה, אולי להפך. שיצאו ישובו ברובם לחיי פשע. אבל בינתיים הם פה? ואנו דואגים להם להווי ובידור. מישהו הגה את הרעיון להזמין אותך כי שמענו שאתה מצחיק בדרשותייך".

נו, שם טוב הולך למרחוק. ושם רע עוד יותר. אמרתי: "אני מעביר מסרים בדרשותיי, תובע תביעות, דורש דרישות, ממתיק את הגלולה בסיפור ושנינה. ואתה הופך את הטפל לעיקר? אין בפיך מסרים עבורם? רצונך רק לבדרם? טוב, אני כבר אמצא את המסר בעבורם".

קמתי לצאת וקם ללוותני. אמר לי :"חיפשתי במקורות אין ביהדות עונשי מאסר. רק עונשי מלקות ומיתה". לאמר אנו המתקדמים ביטלנו את עונד הגוף ועבריינים משלמים את חובם לחברה בעונשי מאסר.  

התיישבתי, הגמרא בשבת ל' אומרת שבדברי תורה "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". יש לו קושיות על התורה. נו, זה כסיל כבר, צריך לענות לו.

אמרתי לו, למנהל הכלא: "אדם גנב והוא גנב ואין לו כסף לשלם,מה דינו?

אמר: "גוזרים עליו מאסר". מנהל הכלא, הרי הם מהמתקדמים.

שאלתי: "מה יצא מזה לנגנב? האם הוא יקבל את כספו הגנוב?".

השיב: "לא".

המשכתי ושאלתי: "ואשתו ובניו ממה יתפרנסו בתקופת המאסר?"

משך בכתפיו. "מה זה העסק של בית המשפט?"

- "והגנב עצמו יגמל בתקופת המאסר?".

 כאן הוא כבר צחק: "איפה !בית הכלא זה חממה לפשיעה. הוא יצא מכאן גנב מדופלם! לומדים כאן שיטות חדשות, מתעדכנים בכל החידושים".

אמרתי: "וכעת אספר לך מה עונשת התורה: התורה אומרת: הגנב משלם כפל ולפעמים פי ארבעה וחמישה. כדי להשריש שהפשע אינו משתלם. ואם אין לו כסף? בזבז את הכסף, אין כסף. התור האומרת :'ונמכר בגנבתו'. ומי מוכן לקנות גנב לעבד? להניח לגנב להתגורר בביתו?! רק מי שחדור ברצון עז להדריך, לחנך ולשקם, הוא משלם עבור העבד והכסף נמסר לנגנב. בנוסף הוא מכלכל את אשתו ובניו של הגנב. ובמשך שש שנים מצוי הגנב תחת חסותו ומקבל יחס כשווה בין שווים. יתר על כן, אם יש לאדון כר אחד נותנו לעבד. יש לו פת נקייה ופת כבר, יתן העבד את הפת הנקייה. קנה עבד קנה לו אדון. בכך יהיה העבד אסיר תודה לבעל הבית. ויציית להדרכתו, יעסוק במלאכת כפיים שתעזור בשיקומו ויצא משם לדרך חיים חדשה בהחלטה נחשוב שלעולם לא עוד! זה משפט התורה בגנב".

במשך הזמן הוא חושב: תאר לך שהייתי פורץ לבית של אדם כזה יהודי יקר כזה שמוכן לקחת גנב כזה ומכלכל אותו ואת אשתו ואת בניו ולשקם אותו ולתת לו קודם הכל, מה זה? איך אפשר להיות גנב אם יש אנשים כאלה? לאיזה בית אתה נכנס? זה השיקום של התורה. זה משפט התורה.

אמר לו הרב גלינסקי למנהל הכלא: "נתנו בידך אסירים, לא כדאי שתבדר אותם עד שיחזור לפשע. אלא שתשקם אותם במהלך הכליאה. לכן באתי לעזור בכך". וקמתי.

והוא אמר: "אני בא איתך! אני רוצה לראות איך אתה עושה את זה".

כתוצאה מאותה פגישה יזם המנהל ערוץ שיקום תורני בבית הסוהר שיעורי תורה והרצאות  ומלבד הרווח שבעצם לימוד התורה, הוכיח המעקב שבוגרי שיקום זה אינם שבים לסורם.

הנה, מה שאפשר לפעול באמרה אחת! זורקים גלעין של אפרסק ונהיה מזה אח"כ מטע אפרסקים.  משעור אחד נהיה שיעורים והרצאות ושיקום, ולא חוזרים לסורם.

זכרוני שיום אחד הוזמנתי למסיבת סיום של תלמידי י"ב, בעיר אשדוד בבית ספר. והיו שם הורים והתלמידים וההנהלה, וביקשו ממני לדבר. ואחרי השיחה אנשים חזרו בתשובה. חלק מהתלמידים קיבלו עליהם תשובה.

ואז המנהל ניגש אליי בצד אחרי זה, ואמר לי: "אתה יודע מה, אני לא מאמין למה שקורה פה! אנחנו מחנכים אותם 12 שנה לא מצלחים להזיז אותם ואתה באת לפה בדרשה אחת הפכת אותם שיהיו מוכנים לחזור בתשובה! לשמוע הם לא שומעים! תשבו, לא יושבים, תעמדו לא עומדים. כלום! ואתה בא והפכת אותם ככה".

שאדם רוצה לחנך באמת, לנטוע באנשים אמונה וזה בא מלב אמיתי, זה עובד! אבל שיש תקן של משרד החינוך שצריך להגיד את המילים האלה שביעור ולסיים את השיעור אחרי שלושת רבע שעה ולצאת להפסקה, כולם מבינים את התפקיד, זה בא ללמד, זה בא לשחק, ביי! נגמרו השנים ואחרי זה הולכים לצבא, שמה נלחמים ונכנסים לכלא.