כל ישראל ראוים למלכות | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

כל ישראל ראויים למלכות.

בנדבת המשכן נאמר, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו

וכל איש

וכל אשר נדבה רוחו אותו,

הביאו את תרומת אדוני למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו.

כתב הרמב״ן,

סוף הפסוק

כל אשר נדבה רוחו אותו נסוב על המתנדבים ותרומתם.

אבל תחילתו מדבר על האומנים.

כל איש אשר נשאו ליבו

לקרבה אל המלאכה.

כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלו ממלמד,

או מי שאימן בהן ידיו כלל.

אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן.

ויגבה ליבו בדרכי השם

לבוא לפני משה ולומר לו

אני אעשה כל אשר אדוני מצווה.

ניגשים לאנשים ואומרים אתה יכול לעשות משהו? לא, לא, אני לא מבין בזה. לא, אני לא יכול.

לא, אני לא, אף פעם לא עשיתי כזה דבר. אני לא, לא, לא, כל אדם.

שם לא היה ככה.

מה היה שם? אנשים שלא למדו מלמד שום מלאכה

ממלאכת המשכן.

והמלאכות שם סבוכות.

וגם לא ימנו את ידיהם בלי שום הכנות. זה לא אדם טכני.

הוא לא בנוי לזה בכלל.

אבל מצא בטבעו ככה.

שהוא ידע לעשות זאת.

אבל צריך גם ויגבה ליבו בדרכי השם

ובאו אל משה ואמרו לו, אני אעשה ככל אשר אדוני מצווה.

מה הבעיה?

מה שתגיד אני אעשה.

מקסימום לא יודע, תגיד לי מה לעשות אני אעשה.

מסובך? מה מסובך?

כן,

בשמחת תורה כבר אמרנו,

אומר הרב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא היו שירה וריקודים.

ואז ראש הישיבה, גאון רבי אברהם יפן,

זכר ציגור החי, היה קם ומכריז.

פלוני אלמוני, אתה הולך להקים ישיבה בעיר פלונית.

היה שולח אותו עם האות רק לתחנה אחת ברכבת,

הוא היה נוסע, היה אוסף כמה בחורים ויושב ומתחיל ללמד אותם.

בני כמה הם היו אלה שנשלחו? בני עשרים שנה בלבד.

וכך היו לא רק בונים אחרים, נבנים בעצמם מעצם הבנייה.

וישיבת בל... הישיבה שהייתה בביאליסטוק

הקימה סביבה שלושים ישיבות קטנות.

ישיבת פינסק הקימה חמש עשרה ישיבות.

רבי אברהם זלמנס מוורשה ייסד אחת עשרה ישיבות.

רבי דוד בלייכר במזריץ', עשרים ושלוש ישיבות.

למעלה מארבעת אלפים תלמידים למדו בישיבת נובהרדוק.

ככה,

שולחים את הבחורים, לך פתח, פתח, פתח, פתח,

ונפתחות ישיבות.

את רובן ייסדו בחורים בני עשרים.

מניין הם שאבו את היכולות, את הכוחות, הכישרונות,

גם ללמד,

גם לחנך,

לחזק,

לחשל.

מאיפה הם קיבלו את כל זה?

לעמוד

מול רדיפות של השלטונות,

עוינות מבית,

וגם לדאוג לכלכלה ולמגורים.

כוחות אלה היו בהם.

כוחות אלה מצויים בכל אדם.

עמרם,

בכל אדם.

יש רק לגלותם ולהוציאם אל הפועל.

כבר דובר בעניין זה בפרשת תולדות,

אבל כאן נוסיף ונאמר שגם זה בכלל מה שאמרו, שהאדם נברא יחידי.

כדי שכל אחד יאמר, בשבילי נברא העולם, פשוטו כמשמעו.

אין לנו מושג

בכוחות הגנוזים בנו,

אך יודעים לנו שהטילו עלינו חובה.

חייב,

חייב,

זה חובה, חייב, כל אדם,

דברים כפשוטם,

חייב, כל אדם,

לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב.

מצחיק, אה?

חייב.

ישראל נמשלו לכוכבים.

כל יהודי זה כוכב.

לא כוכב הזמר בעיני, רק

הגמרא מספרת שצדוק יאחד סיפר לרמי ישמעין

שראה בחלומו שהוא עוקר כוכב.

פטר לו.

יהודי גנבת.

ראה שבולע כוכב.

אמר מכרת את היהודי ואכלת את דמם.

גמרא בברכות נ״ו.

לא את גדול הדור הוא גנב.

יהודי פשוט.

אבל גם הוא כוכב.

בחלום הוא רואה שזה כוכב.

מה זה כוכב?

כוכב,

כמו שאנחנו רואים אותו, זה זיק מהבהב כזה, קלוש, כמו ראש סיכה שם, אי שם.

ככה גם אנחנו מהבהבים לפעמים

בזיק של רוחניות קלושה.

אבל באמת כתוב, כל היישוב כולו תחת כוכב אחד יושב.

גמרא בפסחים צדיק דלת.

אבל מי מאיתנו יודע זאת?

מי מכיר בכוחותיו האמיתיים,

העצומים, הכבירים,

שלו ושל חברו?

הוא אומר, אני אביא ראייה ניצחה עד מהלכה פסוקה, אבל אני לא צריך ראיות.

הרי אני יודע פה אנשים שהגיעו לפה

שום רקע טכני בשום דבר, וכולם פה נהיו מהנדסים.

מקצועות שלא חלמו שיוכלו לעשות.

אין בעיה, רק להטיל עליהם משימה,

לתת להם את הביטחון שהם מסוגלים,

והכול יכולים.

הכל, הכל יכולים.

אבל מהלכה פסוקה.

שנינו בהוריות יג'

שאם התנפלו שודדים על מלך ישראל

ונטלו אותו בשבי

עם כל בני הפמליה שלו,

וביניהם היה חכם אחד מישראל.

הביאו אותם לעיר אחת

למכור אותם לעבדים.

עכשיו, אין יד הקהילה

משגת לפדות

אלא אחד.

את מי לפדות?

חכם.

חכם.

ההלכה אומרת חכם קודם למלך ישראל.

פודים את החכם לפני מלך ישראל,

ואפילו מרחפת עליהם סכנת מוות.

רק אחד יצא משם,

חכם קודם.

מדוע?

כי חכם שמת,

אין לנו כיוצא בו.

מלך ישראל שמת?

כל ישראל רואים למלכות.

אמרם,

אתה יכול להיות מלך.

וכתב רבי משה פיינשטיין, זכר צדיק וברכה,

ודרש משה במכות,

שהוא הדין.

אם יש אלף חכמים כיוצא בו,

קודם החכם למלך.

עכשיו בשבי המלך, החכם ובני הפמליה,

אפשר לפדות רק אחד.

אבל כמו החכם שנמצא בשבי, יש עוד אלף חכמים כאלה.

עדיין החכם הזה קודם למלך.

משום שמעלת החכם

היא מעלה עצמית.

זה המהות שלו.

חכם

זה לא כמו מלך.

מלך זה לא עצמיותו מלך.

זה תפקיד.

תפקיד הזה יכולים לעשות כל איש מישראל.

אתם לא רואים שבבחירות כל אחד רוצה להיות ראש ממשלה? מה הבעיה להיות ראש ממשלה?

אבל נראה שכל אחד יהיה חכם.

אז משום שמעלת החכם היא מעלה עצמית, ואילו המלך,

כל ישראל ראויים למלכות.

והראיה ליסוד זה,

ממה שאמרו בהוריות ט',

כהן גדול

שעבר מכהונתו,

כהן הגדול עבר מהכהונה.

הוא כבר לא כהן גדול כרגע. למה?

כגון שנטמא הכהן הגדול.

אם הוא נטמא, אז הסגן שלו ממונה תחתיו.

ועכשיו הוא כהן גדול.

כשנטהר הכהן הגדול שעכשיו פרש,

שב הסגן ונדחה.

הכהן הגדול חוזר למקומו.

עכשיו, אם חטא,

הסגן,

מתכפר בפר ככהן גדול.

יש לו דין של כהן גדול,

שאם חטא הוא מתכפר בפר כמו כהן גדול.

אבל לעומת זאת מלך,

שעבר ממלכותו,

כבר לא מלך,

וחטא,

דין אדיוט עליו.

חזר להיות אדם פשוט,

כי מעלת הכהן הגדול

היא עצמית.

מה שאין כן, מעלת המלך.

כהן גדול זה מעלה עצמית.

זה המהות שלו.

אין כן במעלת המלך.

אובמבה נהיה אזרח פשוט.

חרטא ברטא כמו כולם.

זהו.

להבדיל, כן?

אמרו בשבת יא על הפסוק, שמיים לרום

וארץ לעומק

ולב מלכים

אין חקר.

כמו המרחק

של שמיים לרום

וארץ לעומק,

מרחקים אינסופיים, ככה לב מלכים אין חקר.

אם יהיו כל הימים דיו

באגמים,

קולמוסים,

ושמיים יריעות,

וכל בני האדם,

שמונה מיליארד

לבלרים סופרים,

אין מספיקים לכתוב

חללה של מלכות,

של הרשות.

חללה של רשות.

פירש רשי

את עומק ליבם,

עומק ליבו של המלך,

שהוא הרשות,

שצריך לטפל

בכל המדינה,

צריך להיות לו לב לכמה מחוזות,

למס קצוב,

לכמה מלחמות, לכמה משפטים,

והכל ביום אחד.

מה הנתונים והמידע

שהוא צריך לכלכל ולחשבן, ומה יקרה מכל מהלך שהוא עושה, ומה ההתנגדויות, ומה זה,

כמה צריך הלב של המלך להאכיד.

ואם כך,

איך אמרו שכל ישראל רואים לו מלכות?

וכל חכם,

אפילו יש אלף כיוצא בו, הוא קודם למלך.

אז איך אמרו שכל ישראל רואים לו מלכות?

כי בקלות יהיה לנו תמורתו.

תמורת מלך יהיה לנו.

לא בגלל שאדם רוצה להיות מלך,

בגלל שיכול להיות מלך.

בעל כורחנו נאמר,

שאכן כל ישראל,

ממש כל אחד ואחד,

אם תוטל עליו אדרת המלכות,

יימצא בלבו עומק רב יותר מאשר מן השמיים לרום

ועד הארץ לעומק.

להכיל את כל ענייני המלכות,

סתריה וסודותיה.

כי אין לנו מושג, עמרם,

בכוחות החבויים בנו.

רק לא הוצאנו אותם

מן הכוח אל הפועל.

כל בן אדם

מישראל

יכול להיות מלך.

לא בלשון מושאל,

במציאות.

אומר בי יעקב גלינסקי,

אני אספר לכם סיפור ששמענו בנוורדוק.

הסבא בנוורדוק, זכר צדיק ברכה, נוסע כידוע מאל העיר לייסד את הישיבות,

לעמוד על מצבן.

פעם הוא שם מהמסע בשעת לילה מאוחרת,

לא רצה לבוא אל ביתו, פן יאיר

את בני הבית, אז הוא אמר לתלמיד שלו,

רבי יואל ברנצ'יק מריגה,

זכר צדיק ברכה, בוא נשן בבית ההתבודדות.

בלב יער

מצא הסבא בקתה עזובה,

הפך אותה לבית התבודדות.

והיה שר לשם ללמוד מוסר,

לערוך חשבון נפש, להתוות לעצמו דרך.

אז הלכו לשם ומצאו שהדלת פרוצה,

החיות של היער טינפו את המקום,

לא ניתן לשכב כך.

אז אמר התלמיד, בוא נצא נקנה כמה אלומות קש,

כדי לכסות את הרצפה וכדי להתכסות.

תמה רבי יואל,

כעת,

בחצי הלילה,

לקנות קש?

איפה?

לא היה פנאי לתמוהה, סבא יצא בצעד נמרץ,

ורבי יואל בעקבותיו.

הגיחו מן היער אל השביל הפונה לעיירה,

והנה עגלה עוברת

ועליה אלומות קש.

איכר

חזר בשעה זו מן השוק,

ועימו אלומות

שלא הספיק למכור.

עצר אותו הסבא,

אלומות אלה בכמה?

הוא הבין שהם להוטים לקנות.

אמר, עשר קופיקות האלומה.

מחיר מופקע.

אומר לו הסבא, הכסף הוא הקדש.

שתי קופיקות,

לא יותר.

משך האיכר במושכות, והסוס המשך בדרכו.

עזב אותם בחצות הלילה,

רבי יואל התמרמר.

כל דבר,

מקומו ושעתו,

כעת עייפים.

פעילות,

טורח דרך,

זקוקים לשינה ולאלומות הקש,

שיאפשרו לישון.

זה הזמן עכשיו להתעקש על כמה קופיקות?

עוד הוא מהרהר אחר ריבו,

והאיכר חזר.

טוב, רטן,

תן את הכסף.

כוח הביטחון,

כוח הרצון הנחוש,

אה, כמה התפעל רבי יואל.

הסבא

הבחין בהתפעלות,

נסע ידו לעבר השמיים הבהירים של אמצע החודש ואמר לו,

כשנעלה למעלה לשמיים,

יטבעו כל אחד מאיתנו.

עמרם,

למה לא הארת בעולם כשמש בצהריים?

מלך.

עשה בעיר,

אבל אנחנו איפה?

רבי חנניה ברגע שהוא אומר.