פיצוץ האספה

הדברים שנאמר יבהירו מהמאורעות שהיו.

"וירא משה את העם כי פרע הוא, כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם".

"וירא משה את העם פרע הוא"- אומר רש"י: מה זה פרע הוא? מגולה, נתגלה קלונו.

"כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם"- להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם.

זאת אומרת, נתגלה קלונם של ישראל במעשה העגל. וכתוב שפרע אהרון, הגרום להם שיהיו שמצה בקמיהם, זה היה אהרון כדי שיהיה הדבר הזה לגנות מפי כל הקמים עליהם.

מדוע עשה כן אהרון? כתב "הכלי יקר": לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ביומא פא: מפרסמים את החנפים מפני חילול ה'. מה פירוש מפרסמים את החנפים? הם רשעים שמראים עצמם כצדיקים,אז אם יש מכיר במעשיו, מצוה לפרסמו. למה מצוה לפרסמו? מפני חילול ה'. שבני אדם למדים ממעשיו. אומרים אם הוא עושה כאלה דברים, חושבים שהוא צדיק, אז אומרים "גם אני יכול לעשות". אבל בעצם הם רשעים, רק מראים עצמם כצדיקים. זאת אומרת, הציבור משוכנע שהם צדיקם, אבל הם בעצם "אין תוכו כברו", הם רשעים! אז מצוה לפרסם אותם מפני חילול ה'. כיון שבני האדם למדים ממעשיו שסבורים עליו שהוא צדיק.

ועוד: שבאה עליו פורענות, בני אדם אומרים: "מה הואילה לו זכותו?". אז למה להיות צדיק? אם באה עליו פורענות אז לא מועיל הזכות. אז גם אם תהיה צדיק, מקבלים פורענות, אז אנשים מתרחקים. כי השם יתברך בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל הנעלם. ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות, יקראו תגר על מידת הדין, על כן, מצוה לפרסם על כל מעיהם, לגלות רעתם בקהל. ומטעם זה הוציא אהרון מחשבתם הרעה לחוץ.

זהו שאמר אהרון: "עתה ידעת את העם כי ברע הוא". כלומר, אתה ידעת ברוח הקודש השורה עליך, כי ברע הם חשובים תמיד. על כן אמרתי טוב לגלות על החוטאים, כדי שיהיו לשמצה בקמיהם, לפרסם קלונם ברבים.

מי שירצה, יאריך ויראה שם בעניין בכלי יקר, על הפסוקים האלה.

ביסוד זה, נפתח לנו שער להבין סיפור קשה, מוקשה, כל כך בגמרא בשבת קטז: סיפרו שאמא שלום, כך שמה, אשת רבי אליעזר הגדול, אחותו של רבן גמליאל, נשיא ישראל, התגורר בשכנותם פילוסוף אחד, הוגה דעות.

כל פילוסוף נקרא 'הוגה דעות'. כל מין ואפיקורס. רש"י אומר: מין ואפיקורס. הכופרים מתחזים כהוגי דעות, לא הוגים ולא דעות. היום בערב  בדרשה של הרב דב ברקוביץ, אתם תקשיבו, אתם תמציאו הרבה הוגי דעות מה עשו בעם ישראל ולאן הגענו.

מכל מקום, הוא הוציא על עצמו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי הדינים הבאים לפניו. זאת אומרת, הוא המשובח ביותר שלא מקבל לא כמו כולם, אצלו אי אפשר לשחד אותו.

פירש רש"י: והיה מקבל בסתר. אלא מה?! ביקשו לשחוק בו. דהיינו, להוכיח את נבלותו. שגרה לו אמא שלום פמוט מזהב ועלתה אליו. קודם שיגרה לו ואח"כ עלתה אליו. אמרה לו: "רצוני שיתנו לי חלק בירושת אבי". רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל. אמר פסק לרבן גמליאל חלקו את הירושה. אמר לו רבן גמליאל בתורתנו כתוב שאם יש בן, אין הבת יורשת. אמר לו: מהיום שגילתם מארצכם, ניתלה תורת משה וניתנה תורה חדשה ונאמר בה שהבן והבת יורשים בשווה. זהו! פסק דין של פמוט.

למחרת, שלח לו רבן גמליאל חמור במתנה. היום זה נקרא רכב. באו לפניו, אמר : "עיינתי בסוף הספר ונאמר בו :'אני לא לפחות מתורת משה באתי  ולא להוסיף עליה באתי', וכתוב בו: 'במקום הבן אין הבת יורשת'. 

אמרה לו אחותו: "יאיר אורך כנר", נזכיר לשופט, הלו? מה עם הפמוט, נתתי לך פמוט. להזכירו את הפמוט ששלחה, יאיר אורך כנר. אמר לו רבן גמליאל: בא חמור ובעט  את הפמוט".

אז פלא פלאות, יושב לו שופט צבוע, מתחזה כנקי כפיים, נוטל שחוד בסתר, ועכשיו זה ברור. ונשאלת השאלה: אין לו לרבן גמליאל, נשיא ישראל, עניינים חשובים יותר ונחותים יותר ודחוקים יותר מאשר לשים את השופט הזה, הנכלולי, לשים אותו ללעג ולקלס? אין הוא עומד ברשות הישיבה, בית הועד לרבותינו, גדולי התנאים, כל משא הציבור על שכמו, והוא רוקם הצגה עם אחות, אשת רבי אליעזר הגדול. הלא דבר הוא. יותר מכך, נתאר לעצמנו, החזון איש, זצ"ל, גדול הדור, אחותו הרבנית של הסטייפלר, זצ"ל, והרבנית עולה ללשכת שופט חילוני ומבקשת לפסוק לה ירושת הבת שלא כדין תורה, ייתכן כזה דבר? היינו מעלים דעתנו כזה דבר? היו מספרים לנו כזה דבר, היינו מאמנים?

אכן ברש"י מובאת גרסה בסוגריים: והכל כדי שישמעו הנאספים שם נבלותו ומי הוא. יש לגלות את פרצופם האמיתי של המינים שלא יאריכום ולא יעריצום אלא יבזום ויוקיעום. אתם שומעים שיטה? זוכרים שדברנו בזה פעם?

אומר רבי יעקב גלינסקי, זצ"ל: זכרוני בשנת תש"ו, אחר המלחמה הגענו לחלק הכבוש ע"י האמריקאים, שמענו שהערב תהיה ארוחה. זו הייתה מילת קסם לניצולים. מסיבה לציון מרד גטו ורשה. במקום לכונן על מות הקדושים של שישה מיליון יהודים, ומתוכם חצי מיליון יהודי גטו ורשה, בחרו לחגוג את המרד, שדוכא בדם ואש בתמרות ועשן ולא הותיר ניצולים. כל המרד עלה בתוהו. לא נתרו ניצולים. אז עושים מסיבה. מי ארגן את המסיבה? עליית הנוער. ולמה היא עושה מסיבה? לשכנע לעלות לקיבוצים החילונים.

ארגנתי כמה חברים והגענו למסיבה. מובן שכל הדוברים היו חילונים, והם העלו על נס את קבוצת המתקוממים וקראו להצטרף אל החלוצים המתקוממים נגד השלטון הזר בארץ ישראל. אז הם מנצלים את המרד שהיה שם בשביל לגייס את החלוצים להתקומם נגד השלטון הזר בארץ ישראל.

נו, חייבם לסחור את פיהם, אבל איך? הרי לא יתנו לדבר. קמתי ואמרתי "מי מכם היה בגטו ורשה?". אז הם הבינו שהוא היה בגטו. אם הוא אומר מי היה בגטו, כאילו מה אתם יודעים מה היה בגטו, אני יודע מה היה בגטו. אמרתי: " אני רוצה לדבר על הגבורה היהודית". הזמנו אותי לדבר. או, יש עוד אחד מצדד בהם. אמרתי: "מדוע לא מזכירים את הגאון רבי מנחם זמבה? ה' ינקום דמו, שנתן חסותו למרד. הבינו לאן הדברים נוטים, גירשוני מן הבימה והרכיב אותי אחד מחברי על כתפיו וזעקתי :"יהודים! הלא תראו שהם מחללים את זכר הקדושים! ועל פי הלכה הם עוד גרועים מן הגרמנים, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". מיד התנפלו עליו בריונים, הכו אותו מכות רצח. על חייהם אינם חסים, על חיי אחרים, על אחת כמה וכמה. התחוללה מהומה רבתי ונחשף פרצופם ורבים נמנעו מלהסתפח אליהם. אז הוא הצליח במה שרצה.

היו לי יחסים טובים עם מנהל מחנה הפליטים, שהוא לא הסתיר את הביקורת שלו. על הבימה ישב ליד השולחן הכבוד, נהנה מהמעמד המרשים, והנה פוצצתי לו את האספה. "תשמע!", אמר לי בתוכחה. "יש פה דעות רבות וזרמים שונים, ועל כל פלג לכבד את דעת רעהו. יש להתחשב ברגשות הזולת. לא אתן שתפרוץ פה מלחמת אחים!". הפסתי את דעתו: "אין בכוונתי להתסיס את הרוחות. אדרבא. אבל תרשה לי להסביר את עצמי ואספר לך סיפור". סיפור זה כמו מטה קסם עובד. פתחתי ואמרתי: "יש אנשים סהרורים, חולי ירח בלשון ההמון, הלוקה במחלה זו קם מתוך שנתו מתיישב, מזדקף, הולך, הכל הוא עושה תוך שינה. מסתובב ופועל ואינו מודע למעשיו. ואין להעירו, פן יבעט ויוזק. לשכנתו של החפץ חיים, זצ"ל, היה בן כזה. והיא ניעורה בלילות להשגיח על מעשיו, עד שעמדה לקרוס מעייפות וחולשה. אמר החפץ חיים: הלא בן כך אני ניעור בלילות ולומד, אז ישן בחדר. ואני אשגיח עליו. הודעת האם נרגשות. סוף סוף תוכל לישון. איפה היינו מוצאים מישהו שיעשה כזה דבר?! החפץ חיים. ישב החפץ חיים ולמד, ולפתע קם הילד מתוך שינה. נשא החפץ חיים ראשו, עקב אחריו, נכנס למטבח, נטל סכין, החפץ חיים עוקב, ביתק בסכין את כריכות העור של ספרי הקודש. לבו של החפץ חיים נמחץ, רגשותיו התקוממו ולא אמר דבר. קטן לאו בר מחילה. פגיעתו רעה. הוא לא בר מחילה. אם אתה תפגע בו, אין מחילה. הוא שחבל הקטן, הוא שחבל פטור. הוא במצב שלו פטור, אחרים שחובלים בו, חייבים. ישן הוא, הוא לא מודע למעשיו. מזיק והוא לא יכול לעשות לו כלום. מתוך שינה, פנה הילד לאחרו, צעד לעבר חדר הילדים, ישנים שם זאטוטים והסכין בידו. זאת לא! בעדינות אך בתוקף, אחז את ידו, חילץ את הסכין והילד התעורר בבעטה. כי יש גבול, עד היכן, לא שיפגע בילדים אחרים. במצב כזה אין ברירה! אי אפשר להתחשב ברגשותיו".     

והמנהל הבין. יש גבול, ברגע שרוצים לפגוע בנפשות, ברגע שנהיה חילול ה', עד כאן!1 פה נכנסים לתמונה, מפרסמים את החנפים, ואין פה את כל מה שביקש המנהל. מה אמר המנהל? "יש פה דעות רבות, זרמים שונים, על כל פלג לכבד את דעת רעהו, יש להתחשב ברגשות הזולת, אני לא אתן שתפרוץ פה מלחמת אחים"... כן. כל זה עד שזה מגיע למצב זה של נפשות ורוחניות, חילול ה' וכו'. שמה אין את כל התיאוריות המצחיקות האלה וצריך להכנס כמו שאמרים, לתוך הקלחת, בלית ברירה.

אז רואים שככה נהג אהרון הכהן. מה כתוב באהרון? "כפרעה אהרון לשמצה בקמיהם", להיות להם הדבר הזה הגנות מפי כל הקמים עליהם.

אם כן, אתם מבינים כבר את מה שאמרתי עכשיו ביחס למאורעות שהיו, כן?! שיש מצוה גדולה לפרסם את החנפים מפני חילול ה'.