מספר הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: לפני כ-30 שנה הוא היה במנהטן, והוא עבר ליד מבנה בית נסת מפואר ושמע שקוראים לעברו "רבי יהודי, מנחה גדולה". אז הוא אומר: הסתפקתי האם להכנס, אולי זה היכל רפורמי. כבר אתם מכירים את המושגים של הנצרות הפרוטסטנטית, היכל רפורמי.

ונזכרתי: יעקב אבינו שלח מנחה לעשו עיזים 200 ותיישים 20, רחלים 200 ואלים 20, גמלים, פרות ואתונות. והנה חכמים אמרו במדרש שהיו לו 60 ריבו עדרים, ליעקב אבינו, ולהם 120 ריבו כלבים. מדוע לא שלח גם כלבים במנחה? התירוץ: כלבים אינם משתתפים במנחה. אז הוא לא שלח את הכלבים.

נו, אז אם קוראים לי למנחה, הרי זה משלנו. אז הוא עשה את הלימוד הזה והחליט להכנס להיכל. עליתי. וזכיתי להיות מעשרה ראשונים, זאת אומרת זה בית כנסת, צריך לעלות מדרגות. והאמת, היינו שם הרבי ואני והשמש שקורא בחוץ "צנטר, צנטר". הם רק שלושה. צנטר, זה עשריה, עשירי. עשרי למניין. טוב, אז היה לנו פנאי וקדמני הרבי "בשלום עליכם" לבבי.

התעניינתי לסוג הקהל ואמר לי: "אני אספר לך ואתה תבין: יום אחד בערב יום הכיפורים עלה אחד מהקהילה והושיט המחאה בסף אלף דולר. חשבתי שאלו דמי כפרות, שהוא פודה את עצמו זול. אבל לא. הוא אמר: 'רבי, אלף דולר ואני מקבל כהן ביום הכיפורים'. אמרתי לו: 'יש כהן במניין והוא מקבל את העלייה'. אמר: 'אלף דולר והרב ימנה אותי להיות כהן'. אמרתי: 'הכהונה אינה דבר שנקנה בכסף'. אמר: 'הרב שכח שהוא חי באמריקה? אין דבר שלא קונים בכסף. אלפיים דולר ועוד אלף תמורת העלייה'. תמהתי, תמורת 3,000 אתה קונה מפטיר יונה, מדוע אתה להוט כל כך להיות כהן?'. אז הוא אומר לי: 'עניין של מסורת. סבא שלי היה כהן ועלה לכהן ביום הכיפורים, אבא שלי היה כהן ועלה לכהן ביום הכיפורים, אז אני רצוה להמשיך את המורשת. אלפיים וחמש מאות וסגרנו עסקה'. אתה מבין לאיזה סוג קהל אתה נקלעת?".

הפלא ופלא הבנתי מה סוג הקהל, אבל הבנתי יותר מה הסוג הרב. אבל האמת שהבנה של אותו יהודי מצאה חן בעיניי. מדוע באמת אם סבו ואביו היו כהנים, נולד גם הוא כהן, מה מכשיר אותו? לא קרא ולא שנה, מה פתאום שהוא יברך בראש ויזמן בראש ויברך את עם ישראל בשם ה' לשים עלינו את שמו יתברך, ואנו מצווים לכבדו ולקדשו. אז מה אם סבא שלו היה כהן ואבא שלו היה כהן? אז למה הוא ממשיך להיות כהן? בפרט שהוא כזה חנג'ורי.

אבל נפיק לקח והלקח נוגע לכולנו: הגאון רבי שמעון שווב, זצ"ל, נסע בבחרותו מארה"ב ללמוד תורה בישיבת מיר שבפולינה. שהגיע לפרקו, קראהו הוריו שישוב לארה"ב ויבנה בה בית. החליט לחזור דרך ראדין ולקבל את ברכת החפץ חיים, זכרונו לחיי עולם הבא. הזמנו החפץ חיים שיהיה אורחו לשבת. בכל חייו סיפר מאותה שבת מרוממת בצילו של הכהן הגדול, צדיק דור, החפץ חיים.

שנפרד להמשיך בדרכו, שאל אותו החפץ חיים: "אמרו לי, אתה כהן?". הופתע מן השאלה: "לא".

-"ואני כהן", אמר לו החפץ חיים. "ומדוע אינך כהן?". הופתע עוד יותר. אמר לו: "אבי אינו כהן". פשוט. "ואבי היה כהן", אמר החפץ חיים. ורבי שמעון הזה תהה לאן השיחה מובילה. "ומדוע אביך אינו כהן?". משם שאביו לא היה כהן. כמה דורות אתה מבקש כבוד הרב לטפס? "ואביו של אבי היה כהן", אמר לו החפץ חיים", ואביו לפניו עד אהרון הכהן. אמור לי, למה אהרון ובניו בהם אותו סבא רבא שלי, היו כהנים? והסבר רבא שלך בדור המדבר לא היה כהן? ". שתק רבי שמעון. והחפץ חיים ענה לו :"משום שכאשר ירד משה ממרום וראה את העגל והמחולות, קרא: 'מי לאדוני אלי', נאמר: 'ויאספו אליו כל בני לוי'. וסבא שלי רץ והתפקד ועמד לימין משה ופעל עבור הבורא. וסבא שלך עמד מנגד. צפה במתרחש. אז סבי זכה לכהונת עולם וסבך לא. מדוע אני מזכיר זאת? משום שאתה עומד לשוב לארה"ב. ושם סוגדים לעגל הזהב. ובת קול מתדפקת על הלבבות וקוראת: 'מי לאדוני אלי', וי כה הרבה לפעול. ומי שיחלץ לפעולה, יזכה הוא לעצמו ולדורותיו".

נפלאים הדברים, אבל יש בהם עומד רב יותר: עובדי הבעל, עובדי העגל, מעטים היו, אבל על כל העדה יצא קצף. "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". למה יצא קצף על כל העדה אם מעטים היו אלה שעבדו את העגל? על שהניחו לזה לקרות! על שעמדו מנגד, על שצפו בנעשה בשקט. ולא מחאו. והראייה משפיעה.

החפץ חיים זצ"ל אמר: "מה הוא האדם?". איך נגדיר את עצמנו? מי אנו? השיב: "האדם הוא מה שהוא רואה ומה שהוא שומע". זהו! זה האדם. עכשיו תחשוב על הדרשה של אתמול, מה שהוא וראה ומה השא שומע, זה האדם. לכן הוא יכול להיות נוצרי פרוטסטנטי. מה הוא רואה, מה הוא שומע, זהו. זה האדם, אומר החפץ חיים.

ואם נרצה לראות עד כמה חודרת ומפעפעת ומשפיעה ראייה, נזכור את נשי עשו, הנשים שנשא עשו הן היו מורת רוח ליצחק ורבקה. כמו שכתוב בראשית כו, לה, שהיו עובדות עבודת אלילים. וכתב בשפתי החכמים שרש"י דייק זאת מהזכרת יצחק לפני רבקה, משום שליצחק היה צער גדול יותר. שלא היה רגיל בראיית עבודת אלילים. אבל רבקה הייתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים. אז כתוב שהיו מורת רוח ליצחק קודם ורבקה. למה? יצחק לא מורגל בראיית עבודת אלילים ואילו רבקה, כן. באביה ובאחיה.

עכשיו בואו נעשה חשבון: והנה רבקה עזבה את בית אביה בהיותה בת שלוש. זאת אומרת, עד גיל שלשו היא ראתה. בת 23 היא הייתה בלידת בניה. בת 63 בנישואי עשו. אז 60 שנה של קדשוה וטהרה במחיצת יצחק אבינו ,עמוד היראה, ואברהם אבינו אבי המאמינים. אבל זה לא מחק את הראייה הסבורה בגיל שלוש. לכן זה היה למורת רוח ליצחק ורבקה. קודם יצחק. מה זה השפעה!

אם כך, מה מוחה את השפעת הראייה? איך נמחה את ההשפעות של הראייה? או השמיעה? של המוזיקות הפסולות והפסולים: מחאה, מחאה. צריך מעשה. אז אני אספר לכם מה ששמעתי מהרב דסלר זצ"ל, נצטווינו בתורה: "יד העדים תהיה בו ובראשונה להמיתו". לפי שבראותם החטא, הושפעו והתקררו וחייבם לעשות פעולת מחאה לעקור רושם החטא שפגם אותם.

אתה שומעים? הרב דסלר אומר: מה הטעם? התורה ביקשה שיש בעדים תהיה בראשונה, יש כמה טעמים, אבל הוא מביא טעם לפי שבראותם את החטא הם הושפעו, אי אפשר לראות חטא ולא להיות מושפע ולהתקרר. סיפרתי לכם שפעם החפץ חיים זצ"ל, עבר ברחוב בחו"ל, הוא ראה פעם ראשונה בחיים שלו חילול שבת, אז הוא הגיע לישיבה בוכה! בוכה! למה מן השמים הראו לו דבר כזה, ובכה. מה זה, זה היה כבר כמעט סכנת נפשות. אחרי  כמה שבתות הוא עוד פעם ראה, והוא עוד פעם בא לישיבה ובכה ובכה ובכה ובכה. אבל אחרי זה הוא אמר לתלמידים :"הפעם בכיתי לא כמו בפעם הראשונה". זאת אומרת, אחרי פעם או פעמיים מתחיל  להיות התרגלות לדבר, התקררות וזה כבר פחות משפיע וזה.. למרות שהוא בכה, בכה, הלוואי ועלינו כמו שאומרים, שנראה עבירה ונגיע למדרגות כאלה.

אז הוא אומר: שבעצם, כיון שהם ראו את החטא והושפעו והתקררו, חייבים לעשות פעולת מחאה לעקור רושם החטא שפגם אותם. כך כתב גם במלא עומר שם.

ושמעתי, אומר רבי יענקלה, שמעתי בשם האור שמח, זצ"ל, זהו שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו יד כל העם באחרונה "ובערת הרע מקרבך". כלומר, בכך אתה מסלק את השפעת העבירה שחלחלה לקרבך. כך מבערים את רע מקרבך. ועל הדרך הזאת יתבאר: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו". כל מי ששמע אותו מקלל, סמך את ידו על ראשו לפני הריגתו. למה? שהמחאה, הפעולה, מעשה, יעקרו ממך את הרשום של הקרירות שקבלת.

בשם הרב מבריסק, זצ"ל, אמרו בסוטה יא: שלושה היו בעצה אחת. שלושה היו באותו עצה. איזה עצה? "כל הבן הילוד היאורה תשליכו". בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נדון ביסורים. יתרו שברח זכו מבני בניו וישבו בלשכת הגזית.

והנה איוב ויתרו שניהם לא היה בכוחם למנוע את הגזרה. אבל יתרו פעל במחאה! הוא עזב את המקום! אני לא נשאר במקום כזה! ואילו איוב שתק. וממילא הוא הושפע מהשחתת הגזרה והוצרך לכפרת יסורים של יסורי איוב.

ולכן שאמר הקב"ה למשה: "נקום נקמת בני ישראל נאת המדיניים אחר תאסף אל עמך". אמר רבי הודה: אלו היה רוצה משה רבנו לחיות כמה שנים, היה חי. כי תלה הכתוב מיתתו במלחמת מדיין. כתבו: "נקום נקמת בני ישאל מאת המדיינים אחר תאסף". לפני כן לא תאסף. אז הוא היה יכול להישאר כמה שהוא רוצה לחיות.

אבל הוא לא התעכב אפילו יום אחד. למה? כי הוא הבין את הנחיצות של הנקמה כדי למחאות את רושם ראיית החטא!

מעשה שהיה עם החזון איש, זצ"ל: הלך פעם בשבת עם מקורבו, התלווה אליהם בנו הקטן של המקורב, וראו מכונית נוסעת, והילד צעק "שבת!". אביו נבוך והיסהו "ששש!". התערב החזון איש ואמר לו :"אדרבא, טוב שיצעק. הראיה חורטת רישומה והמחאה מכהה את הרושם". אז עצם זה שהילד צועק "שבת" זה מכה את הרושם של החטא שנבלע בו. כי מקבלים קרירות לשבת.

אנשים גרים במנהטן, אנשים גרים בבורו פארק, אנשים גרים בכל מיני מקומות, ויש רחובות, יש מקומות שמורים שם, אבל יש מקומות שרכבים נוסעים, גוים, רגיל, יום רגיל. איזו שבת זו?! הייתי שמה בפעם הראשונה לא יכלתי לעכל את זה בכלל. אתה יוצא כאילו יום חול. איפה שבת? אתה בכלל לא מרגיש שבת! אין שבת בכלל! אין שבת בכלל! איך הם יכולים לחיות כך? 

זהו שכתב הראב"ד שאברהם הכיר את בוראו בן שלוש שנים. הראב"ד בהלכות עבודת כוכבים, פרק א, הלכה ג, אומר: שאברהם אבינו הכירו בוראו בן שלוש שנים. וכך כתוב בנדרים לב, והוא זכה לייסד את עם ישראל. אבל לא שם ועבר שהיו בימיו. הם לא זכו, הם היו ראשי ישיבה. והוא היה רק מגייר גרים, והוא זכה לייסד את עם ישראל ולא הם. למה? כי אברהם אבינו שיבר את הצלמים של אביו! הוא עשה מעשה מחאה.

אתם שומעים? וכאותה ששנינו: " הוראה סוטה בקלקולה יזיר עצמו הן היין", יעשה מעשה הופכי. כי הרושם, אפילו שהוא רואה אותה בקלקולה, בניוולה ובבושתה, עושים לה את כל מה שעושים, הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. למה? כי זה כבר השאיר אצלו רושם, וזה עלול כבר להשפיע עליו. גם צדיק נאמר עליו. יזיר עצמו מן היין.

מעתה נבין שעובדי העגל אכן מת, מי בחרב ומי במגפה, אבל אם כל זאת נגזרה כליה על העם. כיון שהם ראו והושפעו.

במאמצים מרובים הצליח משה רבנו להעביר את רע הגזרה. אבל לא לחלוטין. כי כתוב בשמות לב, לד: "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ואין לך פורענות שאין בה משהו מחטאי העגל.

והבכורים נדחו מעבודת הקורבנות. עד אז היו הבכורים עושים את עבודת הקורבנות. הם נדחו. והלווים והכהנים נבחרו להיות משרתי ה'. למה? בגלל שהם מחאו. איפה הם  מחאו? תכף נשמע. מדוע? הרי גם הם ראו והושפעו, הם לא מנעו, הם לא מנעו את מעשה העגל. גם לוי וגם הכהנים לא מנעו. והראייה: שנגזרה גזרת כליה גם עליהם נגזרה. אבל ההבדל: הם קמו ופעלו, הם מחאו והרגו את עובדים. גם את המשפחה שלהם. ובכך מחאו מקרבם את השפעת הראייה. שהם שמעו את הקול קורא "מי לאדוני אליי", הם באו "ויאספו כל בני לוי". והם מחאו בפועל. ככה הם הסירו את רושם החטא האיום שהם ראו ושתקו בהתחלה.

זהו שכתב הרמב"ם בר', פרק ו, בהלכות דעות: דרך בריאתו של אדם- טבע מוטבע בו. להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. ולפי כך, אם היה במדינה שמנהגיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, יצא (כבר אני מדלג, יש שמה כמה שיטות ודרכים) למערות ולחוחים ולמדבריות כעניין שנאמר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים עצרת בוגדים". זה השפעת הראיה.

לכן לא להיות בחתונות שיש בהם עבירות. לשבת, לראות אנשים אוכלים מאכלות אסורות זה מחליש את הבן אדם, גם מכניס אותו לניסיון. כן.. משפחה.. משפחה. אצל משה רבנו, הוא אמר להרוג את המשפחה. פה לא צריך להרוג אף אחד, צריך רק להרוג את היצר הרע, להגיד לו :"תלך אתה! תספר לי מה היה. אני פה אחכה לך". הרי תמיד הולכים ביחד, האדם ויצרו הולכים תמיד ביחד. שחר אותו, לא חייב להיות איתך כל הזמן, שילך.

אבל אם כן, איך הבטיחו הקב"ה: "ישיבו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם"? אומר ירמיה הנביא טו, יט, איך ה' מבטיח לו שלא יושפע מהם כלל? ישובו המה אלייך ואתה לא תשוב אליהם, איך הוא מבטיח לו שלא יושפע מהם כלל?

התשובה: כיון שהוא עסק בתוכחה ובמחאה, בכך הוא נחלץ מהשפעת הראייה. אין ברירה! אם אדם רוצה להינצל, הוא צריך למחאות. אם הוא לא מוחה, הוא משלים עם זה. הוא משלים עם העבירה. אמרנו שהרב אברהם אבן עזרא אומר על "לא תגנוב": שאם בן אדם רואה הגנב והוא לא מוחא בו, הוא גנב כמוהו!  אם זה יכול לעבור אצלך ואתה לא מחאת ואתה לא זועק, אז אתה כמוהו.

אם בן אדם רואה אדם מבוגר מכה מכות קשות ילד והוא עומד שאנן, מסתכל, פירושו שהוא רשע בדיוק כמוהו. איך אתה יכול להבליג? אתה יכול להבליג? איך זה לא מקפיץ אותך. זאת אומרת שאתה קר. הדברים האלה עוברים אצלך, זה לא נורא, לא נורא, אז אתה יכול לחיות עם זה. זה אומר שאין לך יראת שמים.

לאדם שיש יראת שמים, כתוב: "האי צורבא דרבנן דרתח אורייתא קא מרתחא ביה". תלמיד חכם שאתה רואה אותו רוצח, הוא לא יכול לשתוק, התורה מריחה אותו. יש בו תורה, הוא לא קרה, הוא לא קרה, יש לו רק ידיעות, אינפורמציה, כמו שאמר לנו אתמול. לא אינפורמציה, זה אצלנו בלוע, בדם, התורה הופכת להיות אותו חתיכת תורה! אז התורה זועקת! היא לא יכולה להבליג! אם אתה לא רוצח על דברים כאלה, פירושו שאתה נמצא בלבן הזה, אתה נמצא באותה רמה.  

אז לכן צריך להבין: הקריאה עדין נשארה מהשמים, משה רבנו זעק וגם ה' מבקש "מי לה' אלי". אלה שמצטרפים לה', למחאות בעושי העבירה, ואפילו אם זה לא יועיל, לך זה יועיל! למה? "ובערת הרע מקרבך", כי אם לא, זה נכנס ומשתרש בקרבך. אתה תשמע אנשים שאתה אומר להם: תשמע, עושים כך וכך, נו, מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? זהו. מה אכפת לי, מה אכפת לי. זה כבר לא מדבר! זאת אומרת, לא פועלים ולא מדברים.

אני על הזמרים פסולים לא דיברתי פעם ולא פעמים, שנתיים שלוש רצוף! על הכשרות שנה שנתיים רצוף. מדברים, מדברים, מדברים, מוציאים דיסקים, מפרסמים, מעבירם וכן הלאה. צריך למחאות ולהעביר הלאה. כל הרצאה כל מי שיושב מקבל דיסק כשרות. כל מי שזה, מקבל זה, ככה, צריך למחאות. למחאות, למחאות. לא צריך לצעוק דווקא. תמסור את החומר, זה גם מחאה. תשים דפים, קונטרס של כשרות. זה עורר הרבה אנשים מהרבה מקומות שראו את מה שכתוב.

זאת אומרת, אדם צריך להיות אקטיבי, לפעול, להניע, למחאות. לא להיות פסיבי, הוא יושב, "מה אני אעשה? מה אני רבי? אני לא רבי". זה לא קשור לזה. "הוכח תוכיח את עמתך", זה כל יהודי. זה הצלה בשביל השני שאתה מוכיח אותו וזה הצלה גם בשבילך אם לא, נתפס בעון. שהרי כתוב: "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". נתפס בעון. "וכשלו איש באחיו וכשלו איש בעון אחיו".

ואתה כי תוכיח את נפשך הצלת. לפחות את נפשך הצלת, אבל אם לא, "את דמו מידך אבקש". הנה, פרשת השבוע מלמדת אותנו מה הפטנט שאדם יכול להקיא מתוכו את כל הראיות ושמיעות האסורות ואת הקרירות בעבודת ה' רק בדרך המחאה.