עונש שבועת שוא וגודל הפגם של תקיעת כף | הרב אמנון יצחק שליט"א

פרק נ"ו בקב הישר, יבואר בו גודל העונש והפגם של עוון שבועת שוא, והעצה להנצל ממנה. נלמד גם לא להזכיר שום מלאך בשמו אפילו בשעת הלימוד, גודל הפגם של תקיעת כף שהיא כמו שבועה, ולהזהיר את בני ביתו שלא יהיו רגילים בנדרים ושבועות כי סכנה גדולה יש בהם, והחובה להנצל מהם.

אמרינן בגמרא בשבת ל"ג ע"א, חיה רעה באה לעולם על עוון שבועת שוא. דע לך כי סתם חיה הנזכרת בגמרא, היא ל"י, ל"י ות' הרשעה, שהיא אמא של השדים, שהיא מעוררת בעוונותינו הרבים כמה גזרות רעות על ישראל, והיא תדירה באותו בית אשר שבועת שוא מצויה שם, והיא דרה שם באותו הבית, והיא הורגת לילדים הקטנים, ובאותו הבית או עיר אשר שם שבועת שוא עניות מצויה שם.

אז הגמרא אומרת שחיה רעה באה לעולם על עוון שבועת שוא שנאמר בספר ויקרא כ"ו כ"ג, "ואם באלה לא תבשרו לי" אל תקרי באלה אלא באלה – שבועה, וכתוב שם "והשלכתי בכם את חית השדה", בסתם חיה שנזכרת בגמרא שהיא באה לעולם על שבועת שוא, זאת אמא של השדים המפורסמת ל"י, שהיא מעוררת בעוונותינו הרבים כמה גזרות רעות על ישראל, והיא נמצאת תדיר באותו בית ששבועת שוא מצויה שם, והיא דרה שם באותו בית והורגת לילדים קטנים, ובאותו בית או עיר שיש שם שבועת שוא עניות מצויה שם, תראו מה זה השפעה אפילו של יחידים על עיר שלמה.

והנה בא וראה גודל הפגם של שבועת שוא, דע שהנה בזוהר הקדוש בפרשת יתרו דף צ"א עמוד ב'. כי בשעה שגזר הקב"ה על מימי העולם שירדו לתהום עשה להם כיסוי, ובתוך הכיסוי הוא כיסוי אחר, ובתוך זה הכיסוי חקוקים ורשומים שמות הקדושים אשר הם שומרים את מי התהום שלא יגברו לעלות ולהציף את העולם, ובשעה שהאדם נשבע לשקר אזי המים מתגברים וגוברים את הכיסוי, עד שאותן אותיות שמות הקדושים פורחים ומסתלקים מהכיסוי, ויש באותו פעם רשות למי התהום להתגבר ולשטוף את העולם. ובאותו הפעם הקב"ה מרמז למלאך אחד, וכך וכך שמו, והוא ממונה על שבעים מפתחות, וחוקק מחדש שמות הקדושים הנזכרים לעיל, על כיסוי של תהום, ואז מי התהום חוזרים לאחוריהם לירד למקומם, ואז ניצול העולם משטיפת המים, ווי לאותו אדם שגרם לקיצוץ ופירוד האותיות הקדושים ממקומם, וכביכול הטריח את קונו לצאת לחקוק מחדש שמות הקדושים.

אז אם כן אנחנו רואים שבשעה שנשבע האדם לשקר פורחים ומסתלקים שמות הקדושים ששומר שמי התהום לא יציפו את העולם, וזה מה שכתוב בשמות כ' פסוק ז' "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" שלא תשבע שבועת שוא שבזה תגרום לישא ולהעביר את השמות הקדושים מעל התהום, מה זה לא תשא לפי הזוהר והמפרשים? לא תשא זה שאתה לא תשא אותו על פיך, אבל פה נאמר גם הרמז לא תשא ז"א תרים, תוציא, תנתק, לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא מהכיסוי שהשמות האלה הקדושים שומרים שלא יפרוץ התהום. ואדם בשעה כזאת כשהוא עושה את הדברים האלה למה הוא גורם? הוא גורם לקיצוץ, לפירוד האותיות הקדושים ממקומם, וראה עוד בראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ד ובשל"ה הקדוש חלק ג' תורה שבכתב פרשת יתרו בחלק תורה אור, על הפסוק "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שהביא בשם הרקנטי כי הנשבע לשוא הרי זה קוצץ בנטיעות, כלומר לא תשא חתן מבת זוגו, הרי הנשבע נוגע בשם הויה ברוך הוא. עושה פירוד בין קודש אבריך הוא ושכינתא. וזה לשון האבן עזרא בפרשת יתרו על הפסוק הנ"ל, לא מצאנו בעשרת הדברות עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות ה' לשוא, ורבים חושבים כי הנושא ה' לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוים הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהן עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שהוא לא יודע שנשבע, ואם אתה  תוכיחנו למה נשבעת ישבע שלא נשבע, מרוב הרגילות שלו בשבועה. כי לפני כל דיבור שידבר יקדים השבועה ואצלו זה לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך את הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח מילא תאוותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב בעת שקר וכו', והנה הנשבע לשקר הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו. והובא כל זה בשל"ה הקדוש בחלק תוכחת מוסר.

בן אדם, בן אדם, טיפה סרוחה, איך יטריח את קונו, ובודאי השמות הקדושים מקללים אותו ומקטרגים עליו, ולולא היה אדם שומע קללתם וקטרוגם בודאי היה מתיז את ראשו בכותל על גודל הפגם, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל, בפסיקתא זוטא בראשית א', כל המזכיר שם שמים לבטלה נעקר מן העולם. כי אין זה דרך כבוד להזכיר שמו של הקב"ה על חינם לבטלה, ומכל שכן לשוא ושקר חס ושלום.

אז להזכיר לבטלה בספר יסוד ושורש העבודה בשער השני פרק ב' הביא מעשה נורא בצדיק אחד שהיה מקיים את כל המצוות ורק לא היה נזהר מלהוציא שם שמים לבטלה, ונגמר דינו או לירד לגיהינום או לחזור בגלגול, ובחר בגיהינום מגלגול, וזה שומר את כל המצוות רק לא נזהר בשם שמים לבטלה. ועיין עוד שם בחיוב הזהירות להוציא שם שמים בכונה וביראה, כי בהזכרת ה' הוא מרעיש כל העולמות וכל צבא מעלה. אז כשמזכירים שם ה' צריך שיהיה בכוונה וביראה, ולכוון אדון הכל היה הווה ויהיה תקיף בעל ה יכולת בעל הכוחות כולם וכו'.

על כן לא ירגיל האדם להשבע בגופו או בנשמתו, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, או בחיי בניו, או בשאר דברים כדרך הפוחזים להשבע בחינם, ונשבעים אם הדבר כן תבוא שריפה לביתו, או שיהרג, וכל אלו השבועות יש בהם סכנה שלא יקויים בו, כי מי יודע באיזו שעה ובאיזה מזל היה אומר כן, ויקויים חס ושלום, אותה הרעה תחול עליו. אם זה בשעה רעה וזה זה יחול מיד, ואם לא – לאחר זמן. אז לכן צריך להזהר.

והרב הארי זללה"ה, בשער המצוות פרשת שמות דף י"א, הזהיר לתלמידיו שלא להזכיר שום מלאך בשמו אפילו בלימודו, אז לא רק להזכיר שם שמים לבטלה, אפילו מלאכים, כגון מתת, לא יגיד את שמו המלא אלא יאמר רק מתת, וגם המלאך שנקרא סנדל ויש לו המשך פון, יאמר רק סנדל, וכיוצא בהם שאר שמות של מלאכים זולת שמות המלאכים שהם כשמות האנשים, כגון  מיכאל גבריאל רפאל וכיו"ב אין חשש. מה הטעם? כי הכל ברא הקב"ה לצורך האדם, בשעה שברא הקב"ה מלאכים השביעם הקב"ה שיהיו מצויים בשעה שיזכירם האדם לאיזה הצלה בהשבעה וכיוצא בו, ובהשוואה כשמזכיר האיש שם המלאך, אזי המלאך בא ומוכרח לעשות כפי ההשבעה, וכשרואה המלאך שביאתו הוא בחינם לפעמים מזיקו. מזה יתבונן האדם שגדול הוא סכנת שבועת שוא ושקר. המלאך מתת הוא גם שר הפנים, ובשער המצוות שם ז"ל: כשהיה זוכר הארי הקדוש את המלאך היה אומר מ"ט, במקום מטט או שם מלא היה אומר מ"ט, כשהיה זוכר את הס"מ לא אומר את השם המלא אלא ס"מ וכן כיוצא בזה. ובשער הכוונות בסוף דרוש א' מדרושי הלילה, דף נ"ב, דצריך להזהר ביותר שלא להזכיר בפיו שם של ס"מ ובפרט בלילה שאז הוא זמן שליטתו, וזהו הסוד של מה שכתוב בספר שמות כ"ג י"ג, "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", וכן כתב בשער המצוות פרשת משפטים, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, עיקר איסור זה שלא יזכיר את שמו של הס"מ הנקרא אלהים אחרים, כמובן בשם מלא, וכל המזכיר שמו מגביר כוחו, ובפרט בלילה שאז יכול להתגבר על המזכירו להחטיאו ולהענישו, וגם על בני אדם אחרים בסיבת האיש המזכירו, עד כאן לשונו. ז"א הוא לא גורם נזק רק לעצמו, יכול גם לבני משפחתו לקרוביו וכו'.

ועיין עוד בזוהר חלק ג' דף קי"ג, ומבעי לבר נש שלא יפיק  מילא בפומי, צריך אדם שלא יוציא מהם  מילה בפיו.

אבל שמות המלאכים שהם כשמות האנשים אין חשש, ועל פי זה כתב בשער הכולל פרק ל"ז אות י' כי מה שאומרים בראש חודש אחר אמירת הלל, כי סגולה לאריכות ימים אצל האשכנזים זבדיה ישמרנו ויחינו, מותר להזכיר שם זבדיה בפיו, כיון שהוא גם כן שם אדם בתנ"ך, כמו שכתוב בעזרא ח' ח', ומבני שפטיה זבדיה בן מיכאל, אז לכן צריך לדעת שאלה שנקראים בשמות אנשים מהמלאכים מותר להזכירם. והקב"ה השביעם שיהיו מצויים בשעה שיהיה האדם לאיזה הצלה, וכדאיתא באותיות דרבי עקיבא אות ו' בשער המצוות שם, ולפעמים יכול להזיקו אם הוא קרא לו בחינם, וכך כתוב בשער המצוות שם:

והנה תיכף בשמו המלאך שמזכירים שמו בעולם הזה, נבהל ונרתע לאחוריו לשמוע אם משביעים אותו, כדי שיהיה מזדקק להשלים שבועתו, ואף אם רואה אח"כ שאינם משביעים אותו, עם כל זה נרתע ונבעל בשמיעת שמו ומתקנא במזכיר שמו ומתגרה בו ומקטרג עליו. אז לכן צריך להזהר מאד בהשמעת ובהשבעת שמותם של המלאכים.

ודע כי ענין תקיעת כף הוא כמו שבועה, שלא יחשוב אדם שרק אם הוא  מוציא מפיו שבועה חל האיסור, גם תקיעת כף הוא כמו שבועה, והענין כי מקור הנפש תלוי בכף היד של האדם, הן לטובה והן לרעה. לטובה, כשהוא פורש את כפיו אל ה' ומעורר רחמים, וכן רוב המצוות תלויים ביד האדם, בידו הוא כורת ברית מילה, בידו הוא מקיים כל דברי הקרבנות, תרומות, מעשרות, סוכה, ארבעה מינים שבלולב, צדקה, תפילין והרבה מצוות תלויים בידיים, על כן חיי הנפש תלויים בידם, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה, נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי, רוצה לומר, שבחרתי לי דרכים טובים של הידיים ולא ההיפוך, חס ושלום, נפשי בכפי תמיד, שישתמש תמיד בידיים רק לדברים המותרים והטובים. אז רואים מפה שתקיעת כף הוא כעין שבועה וחמור מאד. 

והנה, כשרוצה האדם לאמת דבריו תוקע כפיו כאילו נותן לו משכון בטוח, שהיא הנפש שלו שהיא בכפו, כאילו שם את כל נפשו בכפו ואומר לו תהיה בטוח, תן יד, תן יד, נותן יד כאילו שם נפשו בכפו, וזה יותר חמור מנשבע לנפשו, ופוגע בחיותניו שהיא נפש העליונה הנקראת נפש, והוא שם של אדנות, והנה שם אדנות במלואו, יש לו 12 אותיות כזה אל"ף – זה שלש אותיות, דל"ת – שלש אותיות, נו"ן – שלש אותיות, ויו"ד – שלש אותיות, נמצא שהוא פוגם גם כן בשתים עשרה תיבות של "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שהם 12 אותיות מילואים של שם אדנות, שאמרנו קודם.

והנה אותיות אמצעיים של מילוי שם של אדנות, זה ל' ול' וו' וו', באל"ף מה זה באמצע? ל', בדל"ת מה? – ל' בנו"ן – ו', וביוד – ו', זה האותיות האמצעיות בתוך המילוי של שמות אדנות, כמה זה עולה בגימטריא? ע"ב. 72. נמצא שהאדם פוגם גם כן בשם של ע"ב, שם ע"ב זה 72 אותיות שזה יוצא מהפסוקים שמופיעים בספר שמות י,ד י"ט כ"א, "ויסע ויבוא ויט" והאותיות השלישיות של הא' והד' והנ' והי' מה הם? פ' ות' ונ' וד', שהן גימטריא תקל"ד, שהן אותיות דת אל, מראה שפוגם על התורה הקדושה שנאמר בה "מימינו אש דת למו", ואותיות קל מורה שפוגם באב קל, אשר שם ה' רוכב עליו כידוע ליודעי חן, אז זה נקרא תקל"ד אותיות דת קל.

יוצא שהדברים הם לא פשוטים, כי השם אדנות הוא בחינה של מלכות, שהוא הספירה האחרונה מעשר ספירות קדושות, וכן הנפש היא דרגה התחתונה מחמשת חלקי הנשמה, והם מלמטה למעלה נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה, והיא גם כן בחינת מלכות כמבואר בשערי קדושה רבינו חיים ויטאל, בחלק ג' שער א', ובשל"ה הקדושה חלק תחילת מאמר בית ישראל ועיין שם, ולכן הנפש מכוונת נגד השם אדנות על ששניהם הם בבחינת מלכות, ואמרנו שהוא פוגם בשם של עב קל, אשר שם ה' רוכב עליו, על פי הכתוב "הנה ה' רוכב על עב קל", ובזוהר על הפסוק הזה כתב: וסוד הדבר ע"ב זה י' וה' וו' וה' שבגימטרייא זה עם, באופן הזה, י' ו' ד', וה' וי', וו' זה ו' י' ו', וה' זה ה' וי', שביחד עולה ע"ב, וקל זה י', י' ה', וי' וה' וו', וי' וה' וו' וה' שבגימטרייא קל, ועיין שם עוד בתיקוני זוהר בזוהר חדש בדף קל"ג. אז ז"א זה דבר לא פשוט לתקוע תקיעת כף, כי שם נפשו בכפו.

על כן, שומר נפשו יתרחק משבועת שוא, ומסתם שבועות, ומתקיעת כף, ותמיד יהיה לו לזכרון גודל הפגם שהוא פוגם בשמות הקדושים הנזכרים, למען ה', אל יהיה עוון זה קל בעיניך, כי  צורת היד העוברת על תקיעת כף אזי לפני מיתתו, מיתתו – המיתה שלו, ועל כל אצבע עומדים כמה אלפים מזיקים רח"ל, ובעת פטירתו היד ההיא מעידה עליו שעבר על תקיעת כף שלו. ואתם יודעים שבבורסה סוגרים את העסקאות במיליונים מיליונים בתקיעת כף, וזה קביל בבית משפט, אצלם זה קביל, אם תבוא ותעשה לבן אדם פה רגיל, בית משפט פה החילוני לא מקבל את זה, אבל שם שאצלם כך היא הדרך, תקיעת כף זה נחשב ממש כתב ברור וזהו נגמר. אבל תראו אתה חומרה, שאם חס ושלום אדם תקע כף ולא עמד בדיבורו, על כל אצבע שלו עומדים כמה אלפי מזיקים רח"ל כשהוא הולך לישון, אויויו, ובעת פטירתו היד הזאת תעיד עליו על תקיעת הכף שלו.

על כן צריך אדם להזהיר את בניו ובני ביתו שלא יהיו רגילים בשבועות ונדרים שבעבור זה בניו הקטנים מתים, ותקיעת כף והירא לדבר ה' מחוייב להתפלל על זה, שלא יכשל בשבועת חינם, ומכל שכן בשבועת שוא ושקר, ותקיעת כף של שקר, ומי שלא נזהר אזי יתן מקום חס ושלום לאמא של השדים הל"י הרשעה להיות לה מדור וחלק בביתו, ויאבד את בניו הקטנים ונפרעים ממנו וממשפחתו, ואח"כ מכריזים עליו חרמות ושמטות בכל הרקיעים, ותמיד מזכירים אותו לרעה, על כן שומר נפשו ירחק ממכשול זה, ואז בטוח יהיה שימלא ה' לו ברכות והצלחות וישועות אמן.

אז כתוב כאן בקב הנקי, שנפרעים ממנו וממשפחתו, עיין בגמרא בשבת דף ל"ג, בעוון שבועת שוא ושבועת שקר כתוב בני אדם מתמעטים, ובשבועות דף ל"ט, כתוב כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן בשבועה נפרעים ממנו  וממשפחתו. אז אחד מהמשפחה שנשבע חס ושלום מזיק לכל המשפחה כולה.

נחזור על הדברים יחדיו, אמרינן בגמרא, חיה רעה באה לעולם על עוון שבועת שוא, ודע לך כי סתם חיה הנזכרת בגמרא היא ל"י הרשעה, אמא של השדים אשר היא מעוררת בעווניותינו הרבים כמה גזרות רעות על ישראל, והיא תדירה באותו בית אשר שבועת שוא מצויה שם, והיא דרה שם באותו הבית, והיא הורגת לילדים הקטנים, ואותו הבית או עיר אשר שם שבועת שוא עניות מצויה שם. והנה בא וראה גודל הפגם של שבועת שוא, דהא דאיתא בזוהר פרשת יתרו כי בשעה שגזר הקב"ה על מימי העולם שירדו לתהום עשה להם כיסוי, ובתוך הכיסוי הוא כיסוי אחר, ובתוך זה הכיסוי חקוקים ורשומים שמות הקדושים, אשר הם שומרים את מי התהום שלא יגברו לעלות ולהציף את העולם, בשעה שאדם נשבע לשקר אזי המים מתגברים וגוברים את הכיסוי, עד שאותן אותיות שמות הקדושים פורחים ומסתלקים מהכיסוי, ויש באותו פעם רשות למי תהום להתגבר ולשטוף את העולם, ובאותו הפעם הקב"ה מרמז למלאך אחד בשם כך וכך והוא ממונה על שבעים מפתחות וחוקק מחדש שמות הקדושים הנזכרים לעיל, על כיסוי של תהום, ואז מי תהום חוזרים לאחוריהם לירד ממקומם, ואז ניצול העולם משטיפת המים, וי לאותו אדם שגרם קיצוץ ופירוד המקומותה קדושים ממקומם, וכביכול הטריח את קונו לצאת לחקוק מחדש שמותה קדושים.

בזמן דוד המלך רצה מי תהום גם כן לעלות, והוא ביקש לדעת מה השם שיעצור, כמו שאנחנו לומדים פה ואחיתופל מר לו תשוב.

בן אדם בן אדם, טיפה סרוחה, איך יטריח את קונו? בודאי השמותה קדושים מקללים אותו ומקטרגים עליו, ולולא היה אדם שומע קללתם וקטרוגם בודאי היה מתיז את ראשו בכותל על גודל הפגם, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל, כל המזכיר שם שמים לבטלה נעקר מן העולם, כי אין זה דרך כבוד להזכיר את שמו שלה קב"ה לחינם לבטלה, מכל שכן לשוא ושקר חס ושלום.

וזה לך הכלל כי שבועת שקר לא תחזור, עד אשר תעשה רושם בגופו או בממונו בזמן קרוב או רחוק, ושבועת שקר תשיגהו בבית או בשדה, בר או ביער, ביבשה או בים, ובודאי לא תחזור ריקם, כמו שאמר הכתוב "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמות לשוא" ובעת אשר יצא האדם להשבע יצייר לפניו כאילו כתוב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, בכתב אש שחורה על גבי אש לבנה, יפול עליו מורא ופחד ואז ינצל משבועת שקר.

על כן לא ירגיל האדם להשבע בגופו ובנשמתו, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, או בחיי בניו, או בשאר דברים כדרך הפוחזים וריקים להשבע בחינם ונשבעים אם הדבר כן תבוא שריפה לביתו או שהוא יהרג, וכל אלו השבועות יש בהם סכנה שלא יקויים בו כי מי יודע באיזה שעה ובאיזה מזל הוא אומר כן ויקויים חס ושלום אותה הרעה.

והרב הארי ז"ל הזהיר את תלמידיו, שלא להזכיר שום מלאך בשמו אפילו בלימודו כגון מטט יאמר רק מטט ונסדל יאמר רק סנדל וכיו"ב שאר שמות המלאכים זולת שמות המלאכים שהם כשמות האנשים כגון מיכאל, גבריאל, רפאל וכיו"ב אין חשש, מה הטעם? כי הכל ברא הקב"ה לצורך האדם, ובשעה שברא הקב"ה מלאכים השביעם הקב"ה שיהיו מצויים בשעה שיזכירם האדם לאיזה הצלה והשבעה וכיו"ב, ובהשבעה כשמזכיר האיש שם המלאך אזי המלאך בא ומוכרח לעשות כפי ההשבעה, וכשרואה המלאך ששבועתו היא בחינם לפעמים מזיקו, וזה יתבונן האדם שגדול הוא סכנת שבועת שוא ושקר.

פעם סיפרתי שהרב לסרי מבית שאן ז"ל, היה משביע מלאכים, והיה מביא אותם לסייע בדברים מסויימים, ואז בזמנו הלכתי אליו פעם, לא ידעתי שהוא יעשה את זה, ובקשתי למצוא בן אדם שברח, היה כותב תפילין פסולות והוא נעלם, רציתי לאתר את הבן אדם, ואמרו לי שיש את הבן אדם הזה שהוא יכול לדעת, וראיתי את כל מה שהוא עשה עם שמן בתוך כוס הוא השביע מלאכים ובאה דמות של מישהו וילד פחות מגיל 13 מסתכל והוא רואה ואז הוא מציין איפה נמצא וכו' וכו', מדהים, אבל זה כתוב שמשביעים בשם של ספר התורה של שלמה המלך וכו' וכו' וכו'.

אז יש מלאכים שמוכרחים לבוא כשמשביעים אותם, כמו שלמדנו פה.

ודע, כי ענין תקיעת כף הוא כמו שבועה, והענין, כי מקור הנפש תלוי בכף האדם, הן לטובה והן לרעה, לטובה – בהיותו פורש כפיו אל ה' ומעורר רחמים. וכן רוב המצוות תלויים ביד האדם, בידו הוא כורת ברית מילה, בידו הוא מקיים כל מיני דקרבנות, תרומות, מעשרות, מצות סוכה, ארבעה מינים שבלולב, צדקה, תפילין והרבה מצוות תלויים בידיים, על כן חיי הנפש תלויים בידיו, על זה אמר דוד המלך ע"ה, "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי" רוצה לומר שבחרתי לי דרכים טובים של הידיים, ולא היפוך חס ושלום כמו דורעי.

והנה כשרוצה האדם לאמת את דבריו, תוקע כפיו כאילו נותן לו משכון בטוח, שהיא הנפש שלו אשר היא בכפו, והוא יותר חמור מנשבע בנפשו, ופוגע בבחינותיו שהיא נפש העליונה הנקראת נפש והוא שם של אדנות, והנה שם אדנות במילואו יש לו 12 אותיות כזה א' וד' ונ' וי' ונמצא שהוא פוגם גם כן ב-12 תיבות של שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהם כנגד 12 אותיות מילואים של אדנות, והנה אותיות אמצעים של המילוי של שם אדנות הם ל' ל' וו' וו' שהם גימטריא ע"ב, נמצא שפוגם גם בשם ע"ב היוצאים מפסוקים וישא ויבוא ויט, והאותיות השלישיות הם פטנט שהם גימטריא תקל"ד שהם אותיות דת קל, והריש פוגם על התורה הקדושה שנאמן באמינו אש דת למו, ואותיות קל מורה שפוגם בעב קל אשר שם ה' רוכב עליו כידוע ליודעי חן זה חכמת הנסתר.

על כן שומר נפשו יתרחק משבועת שוא ומסתם שבועות ומתקיעת כף, ותמיד יהיה לו לזכרון גודל הפגם שפוגם בשמותה קדושים הנזכרים, למען ה', אל יהיה עוון זה קל בעיניך כי  צורת היד העוברת על תקיעת כף אזי לפני מיתתו ועל כל אצבע עומדים כמה אלפים מזיקים רח"ל, ובעת פטירתו היד ההיא מעידה עליו שעבר על תקיעת כף שלו.

על כן צריך האדם להזהיר את בניו ובני ביתו שלא יהיו רגילים בשבועות ונדרים ובתקיעת כף, והירא לדבר ה' מחויב להתפלל על זה שלא יכשל בשבועת חינם, ומכל שכן בשבועת שוא ושקר ותקיעת כף של שקר, ומי שלא נזהר אזי יתן מקום חס ושלום לאמא של השדים הל' י' הרשעה להיות לה מדור וחלק בביתו, ויאבד את בניו הקטנים ונפעים ממנו וממשפחתו. ואח"כ מכריזים עליו חרמות ושמטות בכל הרקיעים, ותמיד מזכירים אותו לרעה, על כן שומר נפשו  ירחק ממכשול זה ואז בטוח תהיה שימלא ה' לך ברכות והצלחות וישועות במהרה בימינו אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.