23-3-15

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם, דלפיכך נתחייבנו לנהוג בלילה הזה של יציאת מצרים בהנהגת חירות, ולשתות ארבע כוסות, כדי להשריש בליבנו את היציאה לחירות עולם לה זכינו בליל ט"ו בניסן, ויש מן הצדיקים הנוהגים לערוך גם בליל שביעי של פסח הנהגות לזכרון הנס הגדול של קריעת ים סוף והעברת אבותינו בתוכו.

הבה נעמוד גם אנו בביאור המאורע הנפלא של קריעת ים סוף.

מצאנו במסכת סוטה ל"ו, היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, אז שבט בנימין ירד לים תחילה, והיו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים. אמר לו רבי יהודה, לא כך היה המעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.

הנה נחלקו התנאים במה שארע על הים, רבי מאיר ראה ברוח קדשו בלילה זה איך נכנסו ישראל אל הים, כאשר נצטוו מפי הגבורה, דבר אל בני ישראל ויסע, ורבי יהודה ראה ברוח קדשו דברים אחרים, ועלינו אפוא להבין ולהשכיל את המציאות האמיתית, הנה כבר נתברר אצלנו רום מעלתם של ישראל באותו הדור שהיו כולם בדרגת מלאכים מופשטים מכל גשמיות, כנאמר, "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך", וכבר מפורש בתורה "וגם צידה לא עשו להם". אז רואים מפה שהם היו בדרגה גבוהה מאד עם ישראל, כי אם הם הולכים בלי צידה והם מאמינים ובוטחים בה' אז הם היו ברום המעלה, זה דרגה של מלאכים מופשטים מכל גשמיות, איך יכולים לצאת מיליונים עם ילדים ולא לדאוג למזון, ולא לוקחים איתם, וגם צידה לא עשו להם, והולכים למדבר, זה מראה על רום המעלה של עם ישראל.

ומובא בגמרא בסוטה י"א. דרש רב אבירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, שוב אנחנו רואים את המעלה הגדולה ביותר שהיתה להם, ובפרט לנשים הצדקניות, בזכותן נגאלו ישראל ממצרים, כיון שהיו מתעברות, באות לבתיהן, אז הגברים היו עובדים מחוץ לעיר נגיד, והיו הולכות אצלם ומתעברות ואח"כ חוזרות לבתים, עכשיו היתה גזרה להשליך את הילדים, אז הן היו מחכות עד שיהיו קרוב למצב של לידה, וכיון שמגיע זמן מולדיהם הולכות בשדה תחת התפוח והקב"ה שולח משמי מרום מלאכים, מי שמנכיר ומשפיר אותם כחיה הזו שמשפרת את הולד, כמו החיה שמוציאה את הילד ואחת שלוקחת אותו ומשפרת אותו, ככה היו במלאכים ועושים זאת, וכיון שמכירים בהם מצרים, המצרים היו רואים אותם שהם יש להם ילדים תינוקות שנולדו היו באים להרוג אותם, ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, אז היו מביאים מחרשה לחרוש, והיא יורדת שלשה טפחים אבל הם היו יותר עמוק מזה ולא היתה פוגעת בהם, והם נבלעים בתוך האדמה, ונעשה להם נס, ואז הולכים המצרים ולאחר מכן הם היו הולכים והילדים התינוקות היו מתגדלים ובאים עדרים עדרים לבתיהם, ואח"כ חוזרים בחזרה ומגיעים למצרים.

ז"א גם הנשים שבאותו הדור עמדו ברום המעלה להמשיך ולהביא לעולם דורות דורות, למרות שהיתה סכנה שיהרגו להם את הילדים, והם השליכו יהבם על ה' ובטחונם בה' לומר לו, אנו עשינו את שלנו אתה עשה את שלך. מה אנחנו צריכים לקיים - מצות פרו ורבו - קיימנו, מה יהיה עכשיו זה אתה עושה. והניחו את הילדים תחת התפוח וחזרו לבתיהם, והיו בטוחות בבטחון איתן בה' ובישועתו. ובתקוותם תקוה אמיתית שפעלה שהקב"ה יעשה להם ניסים ויגדל להם את הילדים, אה איזה יופי אם היה בדור הזה ליד תפוח שמים אותו ואח"כ הוא חוזר לך ישר לישיבה, וגם ראו בעיניהם ניסים גלויים, למה, הם ילדו את הילדים שלהם בלא חבלי לידה, בלי צעקות בלי כאבים בלי כלום, למה שלא ישמעו המצרים ואז יבואו יקחו את הילדים להשליך ליאור, ככתוב בפסחים קט"ז, ולאחר שנים שוב ראו ניסים, ששבו הילדים לאבותיהם ובאו עדרים עדרים מן השדה והכירו איש את אביו, איך הוא מכיר? מאיפה אתה יודע מי הולידה אותך? לא היה לך קשר איתך, והם יודעים לזהות את ההורים ושמחו עמהם יחדיו, בלי DNA. ואחר כל הניסים והנפלאות השתעבדו הבנים בעבודת פרך, ובזה ראו כי בדבר ה' הגלות המר הזה, אתה רואה, להיוולד בניסי ניסים, וזה אותו הורים ניסי ניסים, אבל זה שיש גזירה לעבוד בפרך זה הקב"ה קבע שצריכים כל אלה שנמצאים שמה לעבוד בפרך, בזה הם ראו כי בדבר ה' הגלות המר הזה, אי אפשר לברוח, גם אם עושים לך ניסי ניסים יש גזירה - צריך לקיים אותה, ומאת ה' היתה זאת שיגדלו הנערים ויעבדו את המצרים.

ודאי שאנשים הללו שגדלו ונתגדלו בניסים גדולים מן השמים, כאשר באו אל הים לא היו יראים מן המצרים, אלא מן הכח הרוחני של מצרים, כמו שאמרו חז"ל במדרש תנחומא על הכתוב "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד", לא מצרים רודפים אחריהם אלא מצריים זה השר של מצריים הנקרא עוזה, הם ראו אותו היו יראים, "ויראו מאד", וכיון שהיו יראים מן השר של מצרים, לפיכך לא אבו ללחום עם המצרים. למה? היו יראים פן יילחם עמהם השר ההוא וחלילה תאבד נפש אחת מישראל, ואם תאבד נפש אחת מישראל לא שווה להתקוטט איתם עם המצרים, כי השר שלהם נלחם עמהם.

אני זוכר שבזמנו פעלתי לסגור את הבריכה בראש העין, פתחו בריכה, היה ראש עיר ה' ירחם על נשמתו שפתח את הבריכה, והוא פתח את הבריכה והבריכה עובדת בשבת, ואנחנו פעלנו שם וארגנו הפגנה גדולה נגד הבריכה, ב"ה היא נסגרה אח"כ בשבתות. והלכתי לרב שך זצ"ל ואמרתי לו שאנחנו הולכים לעשות כך וכך וכך וכך מה הרב אומר? הוא אומר, יכולים לזרוק אבן אחד על יהודי? אם יש סכנה שיהודי יפגע מאבן לא לעשות את ההפגנה, אפילו שזה למנוע חילול שבת לא לעשות את ההפגנה. רואים מפה מה זה נפש יהודי, מה זה נפש יהודי, והיום ה' ירחם אנשים לא מכירים בזה בכלל, ישר מרימים ידיים, עושים דברים איומים ונוראים, כוחניות. יהודים, אתה יכול להתווכח, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אתה הכל טוב, לא להשתמש בכח. "ויאמר לרשע למה תכה רעך", עוד לא הכה כבר נקרא רשע, בפרט על אשה נשואה ה' ירחם.

אז מכל מקום, רואים מפה שפיקוח נפש של אחד מישראל טוב שיעבדו העם כולו את המצרים, כי יקרה בעיניהם נפש מישראל לבל תאבד חלילה. זהו שאמרו "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", למה הם אמרו טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר? כי הם לא רצו ללחום בשר של מצרים מחשש שמא תאבד נפש אחת מישראל, וכיון שהיו בוטחים בה' שישמע תפילתם ויעשה להם ניסים, למעלה מדרך הטבע, אז לכן העדיפו לעבוד את מצרים מלמות אפילו נפש אחת מישראל. וכן היה, כמו שענה להם הקב"ה, ועל ידי משה, אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום ה'  ילחם לחם ואתם תחרישון. אחר הדברים האלה הן ודאי שבשעה שאמר משה לישראל, ליסע לתוך הים, לא התעורר בלב העם כל ספק במה שהקב"ה עתיד לעשות להם, והיו בטוחים כי ודאי ינוס הים והם ילכו בו ביבשה כמו שהבטיח ה' למשה.

אז מה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה? אלא בענין חביבות המצוה של ישראל באותה שעה, רבי מאיר ראה ברוח קדשו כי כל אחד רצה להראות בטחונו ואמונתו בה' בזה שייכנס אל הים תחילה, כדי שעל ידו יראו הכל שהים ברח ואיננו, אז זה שבט יהודה ושבט בנימין, בנימין רד ים, ויהודה גם כן, אז מי ייכנס ראשון ויקדש שם שמים בכניסה שלו ויראה לכל העולם שהים ברח ואיננו, זה צד אחד שמסביר על מה היתה הקטטה כביכול, הסברנו בדרשות קודמות שמה היתה המחלוקת, למה היו צריכים יהודה לרגום אותם באבנים, כי בנימין היה שבט הקטן, ויהודה היה שבט של המלכות, והקטן לא יכנס לפני הגדול, וגם אם חלילה לא יהיה בסדר או משהו פה ושם אז הציבור לא ילך אחרי הקטן אבל אם זה הגדול אז צריך קצת שיקול דעת, ישוב הדעת וכו' וכו', בקיצור שניהם זכו בסוף שיהיה בחלקם בית המקדש, אבל מכל מקום זו היתה המחלוקת. רבי יהודה אומר שכל אחד פחד לנפשו שמא יגרום החטא ויטבע בים, ואף על גב שהוא לעצמו לא ירא שמא הוא יטבע בים והוא ימות, אם ככה רצון הבורא להעניש אותו על חטאים שבו, חטא אחד אפילו אז הוא לא מתנגד למות אם ה' ככה רוצה, אבל כאן שהיה רצון מאת ה' שיעבור ישראל את הים ולא יפלו בתוכו לטבוע, כל אחד חשש לנפשו שלא יתחלל על ידו שם שמים אפילו רגע אחד, כי אם יכנס אחד והאחד הזה לא ראוי, יש לו חטא ולא יתרחש הנס על ידו, על ידי אדם שהוא בעל חטאים לא מתרחשים ניסים, אז אם הוא יכנס יכול לגרום שהוא ימות, ואז אם הוא ימות יהיה חלישות הדעת לכולם ויראו הכל שאחד מהם טבע בים ולא יתקיים חפץ הבורא בו והבטחתו. אז זה כל אחד פחד, לא רצה לרדת לים, לא מפאת חוסר בטחונם שייקרע הים, מפאת שהוא לא ראוי, ועל כן היה כל אחד רוצה תחילה לעשות הכנות, להתחזק באמונה ובטחון כראוי לו שלא יתחלל שם שמים על ידו.

אבל על זה היתה להם תביעה, עליהם היתה תביעה, למה הם פחדו שמא יגרום החטא, כמו הדרך שהיה יעקב אבינו ירא מעשיו כי חשש שמא יגרום החטא, כמופיע בברכות ד', והם נתבעו על זאת, למה? שכן לפי מדרגתם לא היה להם לפחד מזה, כיון שה' יתברך ציווה על הדבר ליסע אל תוך הים, אם כן הם מובטחים בס"ד, ואין יראת חטא נחשבת להם בכגון זה אלא כעבירה של חסרון אמונה בה'. ה' לא חילק, אמר להכנס לים ולא חילק, צדיקים בראש, אלא אמר ליסע, דבר אל בני ישראל ויסעו, דבר אל בני ישראל כולם ויסעו, ומה שהם היו יראים מן החטא זה נחשב להם כעבירה וחסרון אמונה בה'.

רואים מפה שלפעמים אפילו בעל חטא מצווה לא להתחשב במצבו העכשוי וצריך לעשות להתגבר חושים ולעשות את רצון הבורא כשידוע מה ה' רוצה. כמו שכבר הארכנו לבאר בענין המרגלים, שכל החטאים של ישראל במדבר הם היו על דרך זה שהיו יראים מן החטא, וסברו שאינם זכאים לניסי ה' ונפלאותיו, וזה נחשב להם הדבר לחסרון באמונה. ז"א יש מפרשים שהחטא של הנשיאים שהלכו, המרגלים שהלכו לארץ ישראל ואמרו דיבת הארץ רעה זה היה מהפחד שלהם שהם לא ראויים להכנס לארץ ישראל, כי שמה הכל זה ניסי, ענקים והכל ארץ אוכלת יושביה ואנשים מתים תיכף ומיד ואשכולות של ענבים אדירים שצריכים שמונה אנשים לשאת אותם, זה ארץ שכל כולה ניסים הם הבינו ואנחנו לא בדרגה, הרי כבר סבלנו במדבר בגלל שה' איתנו ונמצא לידנו וכל חטא גורם לחורבן, אז הם פחדו שהם לא ראויים לכן הם עיכבו וראו את זה באופן כזה וכו', יש מסבירים כך.

ומחובתנו אנו, אנו בימינו היום לראות את עצמו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, והלכנו עמהם בתוך הים בלי פחד ומורא, מתוך הכרה ברורה וידיעה שהים יברח וינוס מפנינו, ובהיותנו חשים בכל נפשנו הרגשים כאלה שאין שום דבר שיעמוד בפני רצון הבורא, ודאי שאין לנו לירא משום דבר בעולם, לא גויים לא אומות העולם לא אובמבה לא אף אחד, שום דבר, אם היינו מאמינים ומתבוננים בזה שה' אומר מה צריך לעשות, לעשות בלי מורא, אפילו שזה היפך הטבע, זה לא הגיוני שאפשר להצליח ככה, וזה הגיוני להכנס לים ושהוא ייקרע? זה גם לא הגיוני, זה לא טבע, ברור שצריך להיות פה נס, בלי זה איך עוברים? אבל אם ה' אומר, דבר אל בני ישראל ויסעו", מה אתה שואל שאלות? בורא עולם אומר כך, אפילו זה לא הגיוני, זה לא נראה, תעשה מה שה' אמר. זאת הבחינה, רק את ה' אלקינו נירא ואותו נעבוד, אנחנו לא עובדים לשום מפלגה, אנחנו לא עובדים לשום אדם, אנחנו עובדים את הבורא בלבד, ויראים ממנו ולא מפחדים מאיומים ולא מסחיטות ולא מבטיח, אותנו מעניין דבר אחד - יש בורא לעולם - אותו אנחנו חייבים לעבוד, בשר ודם אנחנו לא עובדים, "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, לאף אחד. רק מי שהולך על פי התורה באמת, אליו אנחנו נצמדים ואיתו ביחד עובדים את ה' יתברך.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל  תורה ויאדיר.