ומחה השם דמעה מעל כל פנים | הרב אמנון יצחק

הגאון רבי ברוך באר מקמניץ, זצ"ל, למד עם תלמידו, הגיעו לדברי הגמרא בסוכה כח, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומזנה, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, חישובי תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, דבר גדול ודבר קטן.

והסבירו: דבר גדול מעשה מרכבה, זה חוכמת הקבלה. דבר קטן- הוויות דאביי ורבא. כח הקושיות של אביה ורבא. כל פלפולי הלכות שנחלקו בהם אביי ורבא, הוא חקר בהם והכריע להלכה.

ופה עצר רבי ברוך באר מקמניץ ותמה: הוויות דאביי ורבא, הסוגיות החמורות שבתלמוד שהם חינו ואורח ימינו נקראות דבר קטן? טעות דפוס! תביאו גמרא מדפוס אחר.

עד מהרה הביאו לפניו גמרא עוד מסוג ווילנא וסלאוויטא, ז'יטומיר ואמסטרדם וזולצבורג ופרנקפורט, בכולם הנוסח זהה. הקדיר את מצחו, לפתע אורו עיניו. "או! ודאי! כה מובן הדבר!".

הסכיתו ושמעו: פתח במשל: אדם הלך על שפת הנהר, לפתע ראה צעיר שנגרף בזרם העז, מפרפר בייאוש, עומד לטבוע, מיד קפץ למים, חתר בעוז ומשך אותו, הביא אותו לחוף והציל את חייו. "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". המשיך בדרכו, פונה אליו עני: "אדוני, רעב אני". הוציא מכיסו עשרה שקלים, אפשר לקנות בהם כיכר לחם ולשבוע. לפתע חזר בו, הוציא 100 שקלים נתן לו ואמר לו לך למסעדה, תאכל ארוחה הגונה. אין ספק מעשה חסד משולם.

איזו מצוה יותר גדולה? איזו מצוה יותר גדולה? מה אם מפחדים לענות או שאתם לא יודעים?

(תשובה מהקהל: הציל נפש מישראל, בזה שהוא הציל אותו מטביעה)

כן! הראשונה ללא ספק. שהוא הציל אותו מטביעה. אבל איזה מעשה גדול יותר?

(תשובה מהקהל: שזה הביא לו את המאה שקל)

למה זה מעשה גדול יותר?

(תשובה מהקהל: עושה את המצוה בשלמות, לא הסתפק...)

נו. ולהציל בן אדם זה לא בשלמות? מה השאיר חצי בים?

(תשובות מהקהל...)

בגלל שזה דבר קטן...

(תשובה מהקהל: כל אחד היה מציל אבל לא כל אדם היה פוזל לעני...)

יפה! זהו! משום שהמצוה הראשונה היא יסודית ובסיסית, מי יראה אדם טובע ולא יחוש להצילו וכי יעמוד על דם רעהו? אבל לספק ארוחה מגוונת הוא לא חייב. אם רצון העני בה יאסוף מכמה אנשים נוספים. אבל פרץ הנדיבות הזה, זה דבר גדול באמת.

זהו שאמרו "דבר קטן הוויות דאביי ורבא". למה? דווקא משום שהם חיינו ואורח ימינו אז יש להתפעל ממי ששוקד עליהם, פשיטא! מי לא רוצה לחיות? כי הם חיינו ואורח ימינו. חפץ חיים האדם. איך לא יעמול בהם?

אבל אם משתלם גם, גם, במעשה מרכבה שהלימוד לא חובה, או! דבר גדול הוא! לכן מעשה מרכבה דבר גדול. הוויות דאביי ורבא דבר קטן, דבר פשוט, כולם חייבים את זה. נפלא! נפלא!

 טוב, אנחנו ממשיכים. "ועל חיים חן וחסד שחוננתנו ועל אכילת מזון שאתה זן מלפנו מבהמות הארץ". הקב"ה שתל תכונות ייחודיות בבעלי חיים כדי שנלמד בהם. מכולם מתייחדת הנמלה שנאמר בה: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם". אחד הלימודים המאלפים מאורחותיה, היא חיה שישה חודשים, מאכלה חיטה מחצה, אוגרת בכפייתיות, רצה כל העת, סוחבת בעמל גרגרים ממנה וכבדים ממשקל גופה. מי ראה נמלה נחה? ומעשה שמצאו בחורה של נמה 300 כור. מיליונים, מיליונים של גרגרים יש ב-300 כור. לכמה רבבות שנות חיים יספיקו? ומדוע? כי היא מקוה ומייחלת אולי שמא יגזור עליי הקב"ה חיים. איזה בטחון יש לה בבורא יתברך. נו, שמא תזכה לנס חריג? שלא זכתה לו שום בריה בעולם? ממש "הרחב פיך ואמלאהו".

נו, כמה יש ללמוד ממנה אורחות אמונה ובטחון. והיא צודקת! היפלה מה' דבר? הרי הוא כל יכול ואנו אומרים: "נמלה, נמלה, תשבי  תנוחי, קחי פסק זמן, אין לך פנאי, את רדופה, מדוע? משום שאת חייהם להספיק? שמא יקצוב לך הקב"ה חיים? מה את סבורה שחיים יקצוב לך ומזון לא יקצוב לך?". אבל נמלה פותה היא, פתיה, לא חושבת עד הסוף. אז מילא הנמלה, אבל אנחנו למה? למה רודפים? למה כל הזמן עובדים? למה לא מבינים? כי מי שברא יום ברא גם את פרנסתו!

"בלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ויש לרב גלינסקי שאלה, זכרונו לחיי עולם הבא: אם המוות יכלה מן העולם ממלא יסוף האבל ואיתם הבכי ולא יהיה עוד דמעות.  אז מה צריך לומר שהוא ימחה. ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. כתוב "בלע המוות לנצח" אז איזה דמעות יישארו? למי ישאר דמעות? כולם יחיו אלף שנה, אז למה יש.. למי? למי?

אתם יודעים מה התשובה? שיבולה המוות לנצח, אומר הרב גלינסקי, יבכו אנשי החברה קדישא. שאבדו את הפרנסה וה' יצטרך למחות להם את הדמעות ולא יבינו שאם ה' מוסיף חיים לברואים אז הוא יוסיף להם גם פרנסה. איך הם יחיו אלף שנה בלי פרנסה? בלי אוכל אפשר לחיות? נו, אבל בחברה קדישא זה יהיה קשה קצת, יצטרכו לחמות להם את הדמעות, הוא אומר.

ועכשיו תשמעו עוד דוגמה, היא מאוד רלוונטית להרבה אנשים:

שני מקבצי בקשות יש ב"רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול שנקרא שמך עליו, אלוקינו, אבינו, רענו, זוננו, פרנסנו, כלכלנו והרווחנו הרוח לנו ה' אלוקינו מהרה".

יש שני מקבצי בקשות בברכה זו: יש בקשה לרחמים על עם ישראל, ירושלים ובית המקדש ויש בקשה לפרנסה ברווח.

נו, כל אחד מאיתנו יערוך חשבון נפש באיזה מהברכות האלה הוא מכוון יותר. באף אחת אני חושב.

זכורני ששאלו בישיבה בשולחן ערוך באורח חיים סימן א', הלכה ב', נפסק שראוי לכל ירא שמים להיות מצר ודואג על החורבן, וכי מי שאינו ירא שמים לא צריך להתאבל על החורבן? אז מה התירוץ אמרו בישיבה? ודאי שהוא חייב, אך מה ישעה וזה לא חסר לו. לא חסר לו שאין בית מקדש, אז על מה הוא ישב ויבכה, בוכה ומתאונן? לא חסר לו. ירא שמים חסר לו! אבל הוא לא חסר לו, אז על מה יתאונן?

בעניין הזה מסופר שכפרי אחד שב מדרשת שבת הגדול בעיירה הסמוכה, פנה אל אשתו מודאג, מודאג: "הרב אומר שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, החודש הזה יבוא המשיח ויעלינו לארץ ישראל ומה יהיה עם הבקתה שאנחנו בנינו בזעת אפנו? מה יהיה עם כל הפרות והתרנגולות וגינת הירק? את הכל נאלץ להשאיר מאחורינו?".  נזפה בו אשתו: "מה אתה כזה קטן אמנה? הקב"ה כבר הצילנו מצרות כה רבות, ודאי יציל אותנו גם מהצרה הזאת".

לא נעים לשמוע תוכחה, ודאי לא מפי אשה, ומיד שינה את טעמו: "את יודעת מה? אולי אין זו צרה כה גדולה, הלא קוזאקים פשוטים לאחרונה וחומסים מכל הבא ליד את שתי הפרות טבחו ואת התרנגולים החרימו".

- "מה שנכון נכון, אולי בכל זאת כדאי שהמשיח יבוא ונעקור למקום בטוח יותר", חשבה ומצאה מוצא. "אתה יודע מה? נבקש מהקב"ה שכאשר יביא את המשיח יעלה את הקוזאקים לארץ ישראל ואנחנו נשאר פה באין מפריע".

כן, כמה אנשים מחכים למשיח, כמה אנשים?

הרב מפונוביז', זצ"ל, סיפר לי שהחפץ חיים, זצ"ל, שאל אותו שאלה פעם: "תגיד לי מי גדולה יוצר לונדון או ראדין?".

השאלה העלתה חיוך, אנגליה באותן ימים הייתה מעצמה עולמית בה לא שקעה השמש, מושבותיה פזורות היו מהודו ואוסטרליה דרך אפריקה ועד לקנדה. עיר בירתה הייתה לונדון שעד היום אין עיר המשתווה לה בשטחה.   

 וראדין? עירייה. זוטא. קטנטנה. אלמלא החפץ חיים שהתגורר בה מי היה יודע שיש בכלל עיירה כזאת? אכן, הסכים החפץ חיים: לונדון גדולה יותר, אבל היא כפר. וראדין הקטנה היא עיר. והזכיר את דברי המגילה, דברי הגמרא במגילה ה': "עיר שאין בה עשרה בני אדם שפנויים לעסוק כל היום תורה , נידונה ככפר". ראדין, וולוז'ין, מיר, קלם, סלובודקה, נובהרדוק, טלז, גודנה, קמניץ, ברנוביץ... הם ערים! נו, ואם מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, אז היא תהיה העיר הכי גדולה בעולם. כי משה יצא כל התורה לכל העולם כולו. אז זאת תהיה העיר הכי גדולה בעולם.

בתחילת ברכת המזון אמרנו "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", כתוב "לחם", לחם בלבד. כמוש כתב החסיד בעל חובת הלבבות: "כל אדם מובטח במזונו אבל פתאום אנחנו מוסיפים ומבקשים: "רענו, זוננו, פרנסנו, כלכלנו, הרווחנו, הרווח לנו מהרה מכל צרותנו" עד "ומכל טוב לעולם אל יחסרנו".

וחפץ חיים, זצ"ל הגיע למילים אלו שאל: מדוע זה מגיע לך? האם אתה כל כך משולם שאתה מבקש חיים מושלמים? איזו שאלה. ובכל זאת הנה החכמים זכרונם לברכה תיקנו לנו לבקש כך.

מצאתי לכך תשובה בברייתא בתענית לא: כיודע בחמישה שער באב וביום הכיפורים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים ומי שאין לו אשה פונה לשם. תנו רבנן: יפות שבהן מה היו אומרות? "תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי".  מיוחסות שבהן מה היו אומרות: "תנו עינכם למשפחה שאין האשה אלא לבנים", שיהיה ייחוס. מכוערות שבהן מה היו אומרות? "קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

לא מובן, חוצפה שכזו! יפה אינה, עשירה אינה, מיוחסת אינה, מחכה לבעל שלא ישאנה אלא לשם שמים. יש לו עוד תנאי שיעטרהו בזהובים. היא לא מוכנה להינשא רק אם יבטיחו לה סידור מלא. איזו העזה! ובאמת איך מלאה ליבה לדרוש כן?

התשובה פשוטה:  אילו הייתה עשירה או מיוחסת אז הייתה בוטחת במעלתה שתמצא זיווגה. אבל מכוערת היא וענייה ומשוללת ייחוס, מי יקחנה? תולה עיניה למרום מייחלת לנס ועם נס היד ה' תקצר? אם כבר שיהיה בעל עשיר.

גם כאן בתחילת ברכת המזון, אנחנו מזכירים הנהגת שמים, מה הנהגת שמים לתת לחם לכל בשר, אבל כאן אנחנו כבר מבקשים שה' יהיה רוענו וה' רועי לא אחסר, אם כבר אז שישביענו מידו המלאה ומכל טבו לעולם אל יחסרנו. כפי שהובטחנו  "הרחב פיך", לשאול ממני כל תאוות לבך ואמלאהו ככל אשר תשאל. רק הרחב פיך, להקב"ה אין מגבלה הוא מוכן לתת לנו בעזרת ה' כל אשר נבקש.

נסתפק בזה, נעקל את זה ויהיה רצון שיצא מזה.