יופי חיצוני ויופי פנימי | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

יופי חיצוני ויופי פנימי.

הפתגם הידוע אומר שספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה.

גם לימי בין המצרים יש הקדמה.

תמיד קוראים לפניהם בפרשת בלק.

כי יש בה את הנשמה של ימי בין המצרים.

ומהי הנשמה של בין המצרים?

נבואת בלעם,

מה טובו אוהליך יעקב.

על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה כנגד זה,

אמר מה טובו אוהליך יעקב, כיוון שהם לא רואים אחד את השני.

צניעות.

דבר אחר,

מה טובו אוהליך זה אוהל שילה ובית עולמים, הכוונה בית המקדש.

אוהל שילה זה המשכן

ובית עולמים שמקריבים בהם קורבנות לכפר עליהם.

אז כמה הם טובים.

האוהלים האלה שמקריבים בהם קורבנות וזה מכפר על עם ישראל.

הרי זה בבחינת אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי,

שמקרא אחד יוצא לך מה טעמים.

והא בהא טליא,

שאם אין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה,

יזכו לך פרת המקדש.

שני הטעמים הולכים זה עם זה.

אם אין הפתחים מכוונים זה אל זה,

דהיינו יש צניעות,

אז הם יזכו לכפרה של בית המקדש.

ואם ההפך חלילה, אז ההפך.

למה הכוונה?

נסביר זאת במשל נפלא של המגיד מדובנה,

זכר צדיק וברכה, בפרשת בחוקותיי.

מעשה בעשיר שהצטיין במצוות הכנסת אורחים,

בנה אכסניה חינם לאורחים, ארוחות חינם ניתנו להם בחדר אוכל ענק,

בו ישבו האורחים ליד שולחן שהשתרע לכל אורכו של האולם.

העשיר עצמו ישב בראש הסועדים,

אבל היה משכיל אלדל.

ידע שאין טעמם של האנשים זהה.

העניים סועדים בבולמוס,

בהרבה לחם,

בתבשיל בולבוסין,

תפוחי אדמה.

אם תיתן להם צנון ובצל ודג מלוח,

לא יהיו מאושרים מהם.

לעומת זאת האנשים האמידים שנקלעו לעיירה

לרגל עסקיהם פקדו את האכסניה,

והם היו רגילים במאכלים מעודנים יותר,

מיני סלטים, תבשילים מעודנים.

הם מבקרים איכות על פני כמות,

גם במאכלים.

זאת ועוד,

העמידים רכשו הרגלי אכילה מעודנים,

רגילים למערכת צלחות, כלי אוכל, סכין בימין ומזלג בשמאל.

העניים רואים זאת כגזירה שאינם יכולים לעמוד בה ואינם מבינים מדוע אדם בריא מקרטע על קפיים,

מדוע אדם שהבורא חנן אותו באצבעות נזקק למכשירי עזר באכילתו.

הואיל וכך,

חילק העשיר את שולחנו.

האורחים האמידים הוזמנו לראש השולחן לאכול בקרבתו.

שם ערכו להם שולחן כראוי וחייאות,

עם מפות, מפיות, צלחות וסכום,

והגישו להם מעדנים מעודנים.

האביונים ישבו לסוף השולחן,

שם הניחו לפניהם קדרות וכפות, לחם וירקות

ותבשילים מהבילים,

והם אכלו כהרגלם וכדי שובעם.

פעם ישבו הכול לאכול, ולחדר נכנס אורח חדש.

הוא היה לבוש בגדים נעים.

הדור בלבושו מחולו אומר כבוד.

קרא לו בעל הבית והזמין להסב עמם לצדו.

העיניים שקרניות,

רואים בן אדם הדור, אומרים הוא שייך לפה לראש השולחן.

נפעם האורח מן הכבוד, נטל את ידיו,

וראה כיצד מגישים לשולחן מעט סלטים וכזית פת,

ושם בסוף השולחן

עורמים לחם רב, מניחים שפע ירקות,

מציבים קדרות מהבילות.

מיד הושיט את ידו, גחן על כל פני השולחן,

קרב אליו את כיכרות הלחם,

ושוב השתטח מלא אורכו, וגרף את הצנון והבצל,

ואחז בזה וגם בזה לא הניח ידו.

מילא את פיו, וגחן עבר קדירת הבולבוסין.

פנה אליו בעל הבית ואמר לו, התכבד נא רבי יהודי ופנה את מקומך,

והואל נא לשבת בקצה השני של השולחן.

האורח נדהם,

השתנק מהאוכל הרב שבפיו,

ואך בלע את מזונו, שאל בכל נפגע,

אז זוהי הכנסת האורחים המפורסמת שלכם?

ככה אתם פוגעים בכבודו של אורח?

דוחים אותו ממקומו לרדת לסוף השולחן?

המארח ענה,

אל נא בהפכה,

אין אצלנו סוף שולחן,

יש אצלנו שני חלקים לשולחן.

חשבתי שאתה שייך לחלק המעודן יותר.

משראיתי שאין הדבר כן,

ושאתה טורח ליטול מהמאכלים שבחלק השני,

אמרתי, למה לך לטרוח ולהתאמץ?

מוטב שתעבור לשבת שם,

והמאכלים יהיו מזומנים תחת ידך.

כן, זה המשל.

הנמשל הוא על הפסוק,

עמד וימודד ארץ. חבקוק הנביא אומר,

עמד

וימודד ארץ.

אמרו החכמים, זיכרונם לברכה,

שהקדוש ברוך הוא מדד לכל אומה ארץ כפי מידתה וצרכיה,

כפי טבעה ומסגה.

כמו שאומר המדרש, סוף פרשת נוח,

ברית כרותה לאווירות.

ואמרו בתנחומה, פרשת שלח.

יש ארץ מגדלת גיבורים

ויש ארץ מגדלת חלשים.

זה תלוי באקלים.

בגלעד שכיחי רוצחים,

רוצחים.

בגלעד מצויים הרבה רוצחים.

המקום גורם.

בבבל יש לב רגז.

האיראנים, עצבאנים.

ובמצרים, כשפים.

ארץ ישראל היא ארץ להשגת הרוחניות.

כמו שכתוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל.

ואמרו שאין הנבואה שורה אלא באה.

ועל כן אמרו על הפסוק, חבלים נפלו לי בנעימים.

חבלים מלשון חבל נחלתכם.

כמו שהם נאים אל המדינה, כך המדינה נאה להם.

אף נחלת

שפירה עליי.

זאת אומרת, ארץ ישראל, כפתור ופרח בשבילנו.

חבלים,

דהיינו, חבלי ארץ זו נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפירה עליי.

כמו שאנחנו נאים אל המדינה, ככה המדינה נאה להם.

מדינה לא הכוונה מדינת ישראל, כן?

ביסודו ועיקרו של דבר

זו בחירה בין שתי דרכים.

רוחניות

או גשמיות.

פנימיות

או חיצוניות.

ניקח לדוגמה את המושג של יופי.

יש יופי רוחני ופנימי.

ויש יופי חיצוני וגשמי.

נזם זהב

באף חזיר,

אישה יפה ושרת טעם.

אישה שאין לה דרך ארץ, אין לה צניעות,

אין לה שום דבר.

זה כמו לשים לחזיר נזם של זהב באף.

זה מקשט, אבל חזיר.

ככה אישה, זה יפה, אישה יפה, זה יפה.

אבל שרת טעם, אין טעם.

אז יש יופי

שהוא רוחני ופנימי,

ויש יופי חיצוני וגשמי.

הגמרא בסוכה מימי אומרת שהיו אומרים יופי לך מזבח.

יופי לך מזבח.

איזה יופי היה במזבח.

הוא היה מבנה ענק,

מרובע,

מטויח לבן ומרובב בדמים,

ועליו גבעת אפר עצומת ממדים.

מה יופי?

אבל אם הוא מכפר עוונותיהם של ישראל,

אין יפה ממנו.

אז מה רואים?

זה יופי רוחני.

מה התכלית שיוצאת ממנו?

על העיר צור נאמר כלילת יופי,

ועל ירושלים נאמר כלילת יופי.

יופייה של צור הוא ודאי

חיצוני בלבד.

יופייה של ירושלים הוא רוחני,

כי הכול מתכפרים בה.

שניהם נאמר בהם כלילת יופי,

אבל זה חיצוני,

זה פנימי.

יען אמרה צור על ירושלים,

אמא לאה החרבה,

ככתוב ביחזקאל כתוב.

כתוב לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים.

צור הייתה מושב הרומיים,

שם היה מקום הטומאה והיופי החיצוני.

ירושלים זה היה פנימי.

אז כשפה הייתה חריבה ברוחניות,

הייתה עולה צור למעלה.

והפוך, כשהיה עולה רוחניות בירושלים,

הייתה חריבה צור.

וכבר השריש בספר חובת הלבבות רבנו בכייה בשער חשבון הנפש ג',

שכשם שלא התחברו בכלי אחד המים והאש,

כך לא התחברו אהבת הגשמיות והרוחניות.

והן כשתי נשים צרות,

שכאשר מרצים האחת מכעיסים את השנייה.

שתי צרות

לא יכולות לדור במחיצה אחת.

כשהבעל מרצה אחת השנייה כועסת.

שתי נשים בבית אחד.

וביסודו ועיקרו של דבר,

זוהי בחירה בין שתי דרכים.

והשאלה היא,

האם עליי לרצות את הקדוש ברוך הוא,

או עליי לרצות את החברה והסביבה?

האם עליי להיות שלם עם עצמי,

או האם עליי לפזול אל זולתי? מה יגידו?

ארץ ישראל היא המקום המעולה להתעלות רוחנית.

אין תורה כתורתה של ישראל,

והנבואה שורה בה,

ועיקר פעולות המצוות על האדם מושגות בה דווקא.

ואם פזלו לתרבויות אחרות ולמושגים אחרים,

לגשמיות וחיצוניות,

הוגלו לארצות נכר.

אה,

אתם פוזלים לעמים ולתרבותם?

אז הקדוש ברוך הוא הקיא אותנו מארצנו לארצות העם.

בית המקדש היה מקום להתעלות

בהשגת קרבת אלוהים.

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד

בבואו לכפר בקודש עד צאתו.

אפילו לא מלאכים,

רק הוא וקונו בלבד,

רק הכהן הגדול.

יכול להיכנס לאוהל מועד לכפר בקודש עד צאתו. אפילו מלאכים לא יכולים להיכנס,

רק הוא וקונו.

והחלונות בבית המקדש

היו שקופים אטומים.

מה פירוש? צרים מבפנים

ורחבים כלפי חוץ,

כדי לא להכניס אליו אורה מבחוץ,

אלא להקרין מאורו החוצה.

בית המקדש מאיר לכל העולם, הוא לא צריך לאורה מבחוץ.

אז אם החלונות הולכים ככה כלפי פנים,

אז אם תיכנס אלומת אור, היא תהיה כמו

קרן חדה,

היא לא תתפשט בתוך האולם.

אבל אם היא תהיה הפוך,

אז ודאי שייכנס האור פנימה.

אבל לא צריך אור בפנים,

המקדש מאיר החוצה, לכן החלונות היו שקופים אטומים, באופן

שהולך וצר כלפי פנים.

ונזכיר משנה,

תמיד פרק ג' משנה ו'.

הכהן שפתח בבוקר דלתות ההיכל

היה נוטל שתי מפתחות.

נכנס בשאר האולם,

ופונה לימינו.

הייתה שם דלת נעולה,

ואי אפשר לפתחה מבחוץ.

הכניס ידו לחור בכותל,

וגישש עד שמצא את חור המנעול,

שהוא נמצא רק מבפנים,

הכניס את המפתח וסובבו,

ואז הדלת נפתחה בפניו.

נכנס דרכה אל התא,

במפתח השני פתח את הדלת המקשרת בין התא להיכל בית המקדש.

נכנס והסיט את הבריחים ופתח את דלתות ההיכל.

בכך התאפשרה עבודת הקודש,

ככתוב בתוספות יומה כט.

יש להבין למה כל התורח הזה,

מדוע לא נפתחו דלתות ההיכל

ודלת התא מבחוץ.

התשובה שהפתיחה היא אך ורק מבפנים,

הן של בית המקדש,

וכך בדיוק גם של הלב שלנו שנמשל למקדש.

ושכנתי בתוכם,

זה בתוך כל לב של יהודי,

כי נגע עד ליבך,

זה בית המקדש.

אז הפתיחה היא רק מבפנים.

זאת אומרת,

אדם צריך פתיחה מפנימיותו, מפנים ליבו,

רחמנא לבבעי.

אז גם במקדש הפתיחה היא מבפנים, לא מבחוץ.

ואמרו בסוטה ג' בתחילה, קודם שחטאו ישראל,

הייתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד,

שנאמר כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך.

כיוון שחטאו, נסתלקה שכינה מהם,

שנאמר, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך.

אז אם הקדוש ברוך הוא רואה חרוות דבר,

הוא מסתלק מאיתנו.

אז עד שלא חטאו, הוא היה בקרב המחנה.

דהיינו, שכינה שרתה על כל אחד ואחד.

ברגע שראה חרוות דבר,

שב מאחרינו.

עכשיו נעיין.

בתחילה, קודם שחטאו ישראל,

הייתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד.

מתי זה היה?

לפני חטא העגל.

לא, לא ולא.

רש״י כתב, קודם שחטאו ישראל בעריות.

ומי חוטא בעריות?

הן העידו בנו שמיעוטן בעריות.

כך כתוב בבבא בתרא, קס.ה.

הרי שהשכינה שורה עדיין עם כל אחד ואחד.

פרש רש״י פרש״י רש״י בביתו.

ואם השכינה שורה בביתנו,

והוא כבית מקדש,

אז נראה, אנחנו צריכים לראות שיהיו חלונותינו שקופים אטומים, לא להכניס את האור מבחוץ.

צריך שהבית שלנו יאיר החוצה,

שמאיתנו ילמדו,

ולא אנחנו נלמד מאחרים.

ונזכיר שהשראת השכינה באוהל האימהות

התבטאה בכך שהיה ענן קשור על פתח האוהל,

יחד עם הדלתות

שהיו פתוחות לרווחה.

כשם שהיה עמוד הענן בפתח המשכן,

הדלתות פתוחות להקרין החוצה.

הענן חצץ שהחוץ לא ייכנס פנימה.

לפיכך,

כאשר אין פתחיהם של ישראל מכוונים זה כנגד זה. מה טובו אוהליך, יעקב,

שאין פתחיהם מכוונים זה לזה.

כדי לא להציץ לתוך אוהל חברו,

אז זוכים למשכן ולבית עולמים, שהבית שלך יהיה בית מקדש.

אבל אם חושבים למצוא חן בעיני הזולת וחוששים מפני מה יאמרו,

מאבדים את המקדש ונחלת הארץ.

ומבהיל לראות

שחורבן בית המקדש יכול היה להידחות.

וכידוע, כיוון דאידחי אידחי ובת דינה בטל דינה,

אם מליינים את הדין, אז מתבטל הדין,

אילו היה זכריה בן אבוקלס פוסק

כפי הנראה בעיניו

ולא חושש ממה שיאמרו כי הוא מופיע בגיטין נו,

אז אפשר היה לדחות את חורבן בית המקדש.

סיפור עם קמצא ובר קמצא,

בשביל טיל מומים שמה בקורבן,

למדנו את זה בשבוע הקודם.

אבל אם הוא היה פוסק כמו שהדין באמת,

ולא מפני מה יאמרו שמטילים מומים בקודשים וכולי,

אז לא היה חרב בית המקדש.

בגלל זכריה בן אבוקלס חרב בית מקדשנו ונשרפך עלינו.

למה? כי הוא התחשב מה יאמרו.

מה יאמרו?

איפה אנחנו בכל התמונה?

מה איתנו?

מה יאמרו?

רוב האנשים חיים על מה יאמרו.

לא, אבל לא נעים.

מה יגידו?

לא נעים.

אומר רבי ינקל'ה גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא. פגשתי יהודי מוטרד,

נבוך,

מה קרה?

שאלתי,

דאגה בלב איש ישכנה,

אל תקרא ישכנה אלא ישיחנה.

אמר הלא אתה יודע אין לי כסף מיותר, בקושי אני גומר את החודש. קניתי חליפה לבר מצווה של הבן הבכור

ואם ירצה השם לחתונה אני אקנה חליפה חדשה.

כך חשבתי.

אבל אשתי לא נתנה לי מנוח.

תראה איך אתה הולך.

החליפה הזאת זוועה, מקומטת,

מיושנת,

דהויה.

אז מה אמרתי לה? חזון איש.

הלך כל ימיו בקומה שקנה לחתונתו.

אמרה האישה, לך לא אכפת,

אבל אי אפשר לבוא כך בחברה.

כבוד הציבור,

זה מושג בהלכה.

נו, אז הצטמצמתי וקניתי חליפה חדשה.

הלכתי איתה בכל רחוב חזון איש, הלוך וחזור, שלוש פעמים.

המונים חלפו על פניי.

אחד לא אמר לי תודה.

הלוא בשבילם קניתי.

סתם זרקתי כסף לחינם.

היא אמרה לי שזה כבוד הציבור וזה ככה לא באים בחברה, אז חשבתי שהם יגידו לי תודה.

וכבר סיפר רבי ינקלה עוד סיפור שהיה.

אברך עבר ברחוב רשי והמדרכה הייתה צרה.

שני אנשים חסמו אותה.

אדם בנה בית

ונועץ באדריכל

איזה שביל הם עומדים באמצע הרחוב.

שם זה כביש ומדרכה מאוד צרים.

‫אז הם עומדים, תפסו את כל המדרכה, ‫והוא רוצה לעבור, האברך.

‫והם מתדיינים,

‫האדריכל,

‫האם לעשות את השביל גישה ‫מאבן ירושלמית ‫או משיש גרנית.

‫האברך ממתין שיניחו לא לעבור,

‫אבל תוך כדי הוא שמע את השאלה,

‫ואז הוא חיווה את דעתו,

‫ואמר, זה תלוי איזה ציפוי יהיה לבית. ‫אם יהיה הבית מחופה שיש או אבן ירושלמית,

‫אז הוא אומר לו, שיש בעל הבית, ‫רגע, אבל מה זה עניינך?

‫אז הוא אומר לו, אם שיש, ‫אז ראוי שגם השביל יהיה משיש, ‫זה יהיה נפלא.

‫והתלהב, ואמר, זה יתמזג וירהיב עין.

‫אז בעל הדירה שואל אותו, ‫תגיד לי, מה זה עניינך?

‫הוא אומר, מה השאלה?

‫לשם מי אתה מתחבא את איזה שביל לסלול?

‫לא כדי להרשים את העוברים ושבים, ‫לנקר להם את העיניים?

‫אז אני מודיע לך מה ירשים אותי ‫ויגרום לי להתפעל.

‫לכן אני מתערב, הוא אומר לך, ‫הרי אתה עושה את זה בשבילי, לא?

‫אז כל זמן שזה המבט,

‫שלא בית המקדש חסר לנו,

‫אלא חסר לנו התפעלות של הזולת, ‫שהתפעלו מאיתנו.

מה נגיש לאורחים? ‫מה נביא להם?

אי אפשר לקנות כבר עוגיות ועוגות, ‫וזה, ופה ושם. אי אפשר.

מה נגיש? מה נגיד?

אתה רוצה שהבית שלך יהיה בית המקדש ‫ויעיר החוצה וילמדו ממך,

‫או אתה רוצה לוותר על בית המקדש, ‫עזוב בית המקדש, עזוב הכול, ‫באים אורחים, מה נגיש?

‫ואתה רוצה מה יגידו ומה יאמרו.

‫אנחנו רחוקים כל כך מהגאולה,

‫הן מהגאולה הכללית

‫והן מהגאולה האישית,

‫כי אנחנו לא מבחינים בין יופי רוחני-פנימי ‫ליופי חיצוני-גשמי.

‫לכן כתוב בתהילים, ‫קרבה אל נפשי גאלה.

‫ריבונו של עולם, תקרב כבר לנפש שלי ‫את הגאולה שלה.

‫אנחנו צריכים קודם אנחנו לגאל ‫לפני הגאולה הכללית.

‫והגאולה הכללית

תבוא אחר כך.

‫אז מהי הגאולה הפרטית?

‫להיגאל ממה יאמרו,

ממה יגידו.

‫אנחנו נגיד, והם יאמרו.

‫כולם מדברים על מה שאנחנו עושים.

‫מה?

הגזימו, מה?

‫יש כאלה אומרים, פשש, איזה גבורה, ‫כל הכבוד, איך אתם יכולים?

‫יש כאלה,

‫אני כבר שנתיים לא אוכל בשר, ‫אני כבר זה, ‫אני גם עושה כבר תבלינים לבד, אני...

‫אבל כולם אומרים, יש משבחים

‫ויש מזלזלים.

‫אבל מה זה משנה מה אומרים?

‫העיקר שאנחנו בונים ‫את בית המקדש הפנימי,

‫ובזכות זה ייבנה בית המקדש השלישי.

‫ריבי חנניהו מרגשיו אומר, ‫עושו הקודש ברוך הוא זה קודש ראוי נביא כוח, ‫ארבוננו תרום מסווד,

‫שנא אמור אדונו אביה סלומה אן סביבוי, ‫דין תרום יא אדיר.