טעמים בברכת המזון | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בברכת המזון אנחנו אומרים, מזן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים.

הוא נותן לחם לכל בשר כי לא עולם חסדו,

ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו,

ואל יחסר לנו מזון לעולם בעד.

בעבור שמו הגדול כי הוא אל זן ומפרנס לכל

ומטיב לכל

ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא,

כאמור פותח את ידיך ומשביע לכל חיירותו.

הוא נותן לחם לכל בשר

כי לא עולם חסדו. היהודי בא לפני הרב שבור ורצוץ,

רודף אחרי הפרנסה,

וזו בורחת ממנו.

בכל עסק שהוא עושה נכשל,

שערי הצלחה ננעלו בפניו.

הביט בו הרב ואמר, אבל בכל זאת אתה חי,

לא גבעת ברעב.

אכן, לבסוף הוא שולח יד במלאכה מזדמנת,

מרוויח מן היד לפה,

נו, אבל זה לא זה.

מה יעשה?

אמר לו הרב, תשמע, יש לי עצה.

ביום חמישי מתקיים היריד

בעיר הסמוכה.

לך לשם ותסתכל סביבך.

הלב שלו ניטר משמחה, מי יודע מה הרב חזה כבר,

איזה עסק הזדמן לפניו.

בלב מתרונן הלך ליריד.

המוני סוחרים הגיעו עם עגלות מלאות

מכימון ברחבה והפכון לדוכנים קדושי סחורה.

את הסוסים קשרו לה עצים סבים,

על צווארם תלו שק עם שיבולת שועל למאכלם.

המוני הקונים עברו מעגלה לעגלה,

משישו את הסחורה והתמקחו,

שילמו ולקחו.

איש לא פנה אליו בדברים.

נהדף ממקום למקום,

הפריע בכל מקום,

עד שמצא מקלט בצל העצים בין הסוסים,

והמתין, אולי מישהו יתעניין בו,

יציע לו דבר מה.

לשווא.

היריד ננעל.

הסוסים שבו ונרתמו לעגלות הריקות ועזבו את המקום,

והוא נותר לבדו.

בלב דוואי שב אל הרב עם תקווה שנכזבה בטרוניה גדולה.

ריבי, שבתי בידיים ריקות.

הפטיר במרירות.

הרב אמר לו, לא ציפיתי שתעשה שם עסקים,

אבל לבטח החכמת.

ספר לי מה ראית.

נו, מה הוא ראה?

שהדפו אותו ממקום למקום, עד שהוא מצא מקלט בין הסוסים.

נו,

היית בין הסוסים?

אמר לו הרב, הרי כתוב, מנלפנו מבהמות ארץ.

זאת אומרת, אנחנו נלמד גם מבהמות הארץ. לפעמים אפשר ללמוד מהן.

ואפשר ללמוד מהסוסים.

אה, האיש צחק צחוק מריר.

אכן, הסוסים הם כבני אדם.

יש סוסים חכמים,

יש סוסים טיפשים.

קשרו אותם ברסן לעצים.

היו שהתאוו לעשב שלרגליהם.

אבל החבל הקצר לא אפשר להם להגיע.

משכו, התייסרו, נפצעו עד שנחנעו,

ובסוף השקיעו ראשם בשק שיבולת השועל.

והיו חכמים שמיד אכלו מן השק וחסכו לעצמם את כל ההתאמצות והאכזבה.

ואתה רוצה לומר שחזרת משם בידיים ריקות?

הלוא זה בדיוק מה שרציתי שתראה, קרא הרב.

הבורא יתברך נותן נחם לכל בשר.

תולה לכל אחד מאיתנו את שק השיבולת שועל שלו.

אבל רבים כל כך מתאמצים ומושכים ומנסים ומתאכזבים.

ובסוף הם חוזרים ומשקיעים ראשם בשק שלהם.

לא חבל?

זה גזירת, בזיעת אפיך תאכל לחם, יא טמבל.

ובכן,

מיטיב לכל.

השם מיטיב לכל.

אין בכך ספק.

בכל זאת,

רואים אנחנו צרות כה רבות.

נו, אז מה נגיד?

אם אומרים שהקדוש ברוך הוא מיטיב לכל, ואנחנו רואים צרות רבות, מה נגיד?

חייבים לומר שגם הן לטובה.

אם כתוב בפסוק שהשם מיטיב לכל,

אז אין צרות. איזה צרות?

זה טובה גם כן, כמו שלמדנו על המרור.

רבינו החפץ חיים, זכר צדיק וברכה,

פגש תלמיד שיצא לעסקי מסחר

וההצלחה לא האירה לו פנים.

אז הוא התעניין.

התעניין בו ושאל אותו, מה נשמע?

התלמיד נהנה. מה הוא אומר לך, רבי?

יותר טוב לא היה מזיק.

מניין לך השיב לו החפץ חיים?

לי אין ספק שיותר טוב היה אכן מזיק.

שאם לא כן,

היה טוב יותר.

כי השם הוא טוב לכל,

ואם זה מה שהוא נתן, זה הכי טוב שהוא יכול לתת.

יותר מזה זה כבר לא טוב.

אז מה אתה אומר? שיותר טוב לא היה מזיק.

כן היה מזיק.

שאם לא כן, השם היה נותן.

משל למה הדבר דומה?

בן שחש במעיו,

והרופא אמר להוריו למנוע ממנו במשך יממה מאכל.

וניטש קרב בין הבן לאבא.

הוא מושיט היד לאכול, והאבא מונע ממנו.

בוכה, מתחנן לאבא שלו.

אבל אביו לא שאל לו.

למה? כי אביו אוהב אותו, דואג לו, מרחם עליו,

ולטובתו, כמו שאמר הרופא.

הרופא אמר שלא להאכיל אותו במשך יממה.

ועל כך אמר רבי איצלה פטר בורגר,

זכר צדיק וברכה.

אה! תשמעו איזה דבר.

בכל בוקר אנחנו מודים לבורא בשם ומלכות,

שעשה לי כל צורכי.

התימנים אומרים שעשה לי כל צרכי,

לא צורך אחד רק, כל הצרכים.

ועלו אפילו ספק ברכות להאכיל.

הרי אם יש ספק בברכות אנחנו מקילים,

לא אומרים את הברכה, במקום שיש ספק.

אבל פה אין שום ספק שכל מה שיש לי וכל מה שאין לי זה הכל בכלל צרכי.

איך אתה מברך בשם ומלכות?

שעשה לי כל צרכי.

הרי אתה בעצמך אומר שחסר לך וחסר לך וחסר לך, אז אסור לך לברך אם ככה.

איך אתה מברך? ואתה אומר שאתה משקר?

ובספק ברכות אומרים לא לברך.

אלא פה ברור,

ברור, קבעו לכולם לברך ראש ומלכות שעשה לי כל צרכי. כי כל מה שעשוי לך זה כל צרכיך.

אין יותר, אל תבקש יותר.

זה מה שהשם קצר,

זה מה שצריך.

ולמה? למה לפעמים חסר לנו לפי דעתנו? למה?

או כדי למרק עוונות, או לעורר אותנו להתפלל,

להיות מחוברים.

להיות מחוברים.

ויש מעשה מצדיק אחד

שהוא בוסס ברפש,

חוץ מכבודכם,

בנעליים קרועות.

פעם, אתם יודעים, זה לא כמו היום, קונים נעליים כל פעם, מחליפים כל שלושה חודשים, מחליפים נעליים.

יש כאלה שיש להם סדרות, סדרות.

פעם זה היה נעל אחד לכל החיים כמעט.

היא הייתה מדברת לפעמים.

והצדיק הזה, בדרך כלל הצדיקים הייתה להם הבעיה הזאת.

ככה היה הרב שך, ככה הרב יגלינסקי, ככה זה. הרבה, הרבה, ממש. יש כאלה ששמו את הנעליים של הרב שך במזנון.

כן, עם זה הוא למד תורה במשך שנים רבות.

אז מכל מקום,

הוא הולך ככה בנעל שלו, מדברת איתו,

והקור מקפיא ברפש,

ולפתע הושלמה המלאכה.

הסוליה נתקעה בשלמותה ושקעה בבוץ.

עכשיו כבר אין לו נעליים בכלל.

נשא את עיניו למרום ואמר בשברון לב,

ריבונו של עולם, אני מבקש ממך אחד משניים. בבקשה,

אחד משניים.

או שתיתני נעליים,

או שתיתני שכל להבין שאני לא צריך נעליים.

אבל אם לא זה ולא זה,

עלולה חלילה לעלות בליבי טרוניה.

אל תביא אותי לידי ניסיון.

אז אנחנו כמובן שאין לנו שכל לבקש, שיהיה לנו שכל להבין שלא צריך שכל אלא לסמוך על הקדוש ברוך הוא,

אז נבקש לפחות נעליים.

ומאחר שהקדוש ברוך הוא מכין מזון לכל בריותיו אשר ברא,

אז למה טורחים כל כך הרבה בשביל הפרנסה?

זאת לא שאלה כי זה מהקללות שנתקלל אדם הראשון בחטאו.

ארורה האדמה בעבורך,

בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך,

בזיעת אפיך תאכל לחם.

אבל הקושייה היא אחרת.

בגמרא אמרו בפסחים קי״ח,

קשים מזונותיו של אדם כפליים כיולדה.

ביולדה כתוב בעצב תלדי בנים.

במזונות כתוב

בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך.

קשה.

קשה. מה קשה?

מי מתייסר יותר,

האמן לפרנסתו או היולדת?

מי?

מי?

היולדת.

למה?

היא 99 חלקים למיתה

וחלק אחד לחיים, 99% זה מוות.

ודבר שני,

נשאלת השאלה מהו כפליים?

בדיוק כפליים.

איך כפליים?

כתוב בגמרא שקשים זונותיו של אדם כפליים כיולדה.

אז התשובה היא ככה.

אישה מבוהנת למעייני ישועה, למחלקת יולדות.

בעלה ממהר לגאון נבי חיים קנייבסקי שליטא להזכיר אותה לברכה.

ברכה למה?

שהכל יעבור בשלום ומהר.

שלא תתייסר אלא תלד מיד בשעה טובה.

היא יולדת והכול שמחים.

ברוך השם.

זהו, זה מאחרינו.

עכשיו נעבור למזונות.

אדם עומד,

חורד אל פאק,

מוכר שעה, שעתיים, שלוש,

הרוויח יפה.

ברוך השם, עשה את ההשתדלות של הקללה והשם שלח לו את הפרנסה הקצובה.

אז למה אתה ממשיך לעבוד?

למה אתה עוד עומד?

למה אתה עומד עוד למכור?

כבר יש לך פרנסה, תעלה ללמוד.

לא.

הוא ממשיך את הלידה עוד, כפליים.

לא רוצה ללדת.

עוד, עוד.

לא תשעה חודשים, שמונה עשרה חודש.

כל החיים הוא בלידה.

אה שדה.

את הרעיון הזה של רבי צדוק הכהן מלובלין, זכר צדיק וברכה,

הוא הסביר למה כתוב עיצבון.

עיצבון

זה לשון הקטנה, קטן, כמו אישון, איש קטן, אישון.

בעין אתה רואה דרך האישון,

כשאתה מסתכל בעין אתה רואה את האיש הגדול, בתוך העין הוא קטן, אישון, אישון.

תמיד כשמסתיים יון, יון, יון,

אז זה קטן.

אז אומר עיצבון זה לשון הקטנה וכאן דרשו אותו מלשון הגדלה.

למה? בכפליים היא יולדה.

אז איך עיצבון שזה הקטנה הופך להיות בכפליים היא יולדה? כי היא יולדה, למה?

כי הקדוש ברוך הוא קצב לאדם עצב קטן בפרנסה.

בעיצבון, לא הרבה עצב.

בעיצבון, שיהיה לך קצת קשה בפרנסה. קצת, קצת.

אבל הוא,

מיוזמתו ולהיטוטו,

רוצה להגדיל בכפליים.

אז הוא מגדיל את העיצבון בכפליים.

פרנסה הוא לא יכפיל.

הוא לא יכפיל, רק את העצב הוא יכפיל.

אבל את הפרנסה הוא לא יכול להכפיל כי המזונות קצובים.

אז מה אתה טורח? כבר אמרנו, יא טמבל.

ויש מי שאומר בזמננו שגם בלילה לא שכב ליבו.

גם בלילה יש פסוק, לא שכב ליבו.

זאת אומרת, סוגרים את העסק,

אבל לא את הראש.

אתם ממשיכים לשוחח בפלאפונים בלי סוף.

הוא, כבר שמע, אומר הרב גלינסקי, שיש מישהו שביקש שיקברו אותו עם הפלאפון.

כי הוא רוצה להמשיך לשוחח, הוא כל כך רגיל.

מה יעשה שם? ישתעמם?

אז הוא יחייג לכמה, ידבר איתם, יתאר להם מה קורה לו שם.

בברכת המזון אנחנו מודים על האוכל, זה ברור.

כמו שלימד אותנו הרב עמנואל טולדנו,

שיהיה בריא בשיעור האחרון.

ואנחנו גם מודים על הנחלת הארץ,

על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה,

שכך נצטווינו,

ואכלת ושבעת וברכת את אדוני אלוהיך על הארץ הטובה שנתן לך.

אבל למה אנחנו אומרים על תורתך שנמדתנו?

למה אנחנו מודים בברכת המזון על התורה?

רש״י בברכות מ״ח אומר שעל ידי תורה ומצוות ירשנו את הארץ.

שהרי כתוב מפורש,

כל המצווה אשר אנוכי מצווכה היום תשמרון לעשות

למען תחיון ורביתם ובתם וירשתם את הארץ אשר נשבע אדוני לאבותיכם.

אז בזכות התורה ירשנו את הארץ.

טוב,

בעניין זה, עניין התורה,

כבר נכנסנו לתורה, אז הרב גלינסקי מספר עוד סיפור,

שפעם הוא הופיע בפני אנשי צבא, סגני אלופים,

ואמר להם, יש לי שאלה,

במלחמת מדיין אמרו ריבותינו במדרש שמשה רבנו גייס שלושת אלפים מכל שבט ושבט. אלף למטה, אלף למטה,

אלף היו למלחמה,

אלף שומרים על הכלים ואלף לתפילה.

איי, איי, איי, ויש לי שאלה.

אתם יודעים, סגני אלופים, עד איזה גיל משרתים בצבא?

אמרו 40, 50, יש פנסיה מוקדמת.

המפקדים העליונים ייתכן שיהיו

בני 60. ייתכן שיהיו בני 60. והוא אוהב לשזור סיפור בתוך סיפור,

אז הרב גלינסקי אומר, זה מזכיר לי שהגרמנים פלשו לרוסיה, היה גיוס חירום,

וגייסו את בני 50 ו-60, אבל באה אחת פטריוט, בן 70,

אמר, מה איתי? אמרו לו, סבא, מה נעשה איתך?

אמר להם, מה, אין אף אחד בצבא בגיל שלי? אמרו לו, כן, יש אולי גנרל אחד פלוני. אמר, דווקא מתאים לי.

מוכן להיות גנרל ישר, אין שום בעיה.

אז הכלל, רבותיי, יש לי שאלה.

מה השאלה? למה הפרישו שליש מהמגויסים להתפלל?

כשהוא לקח אלף למטה, אלף למטה,

שליש הוא לקח לתפילה.

יגייסו את כולם למלחמה,

ויתפללו הגמלאים.

כל הזקנים התפללו, מכולל בעלי בתים.

אלה שהתפללו, והצעירים ילכו למלחמה.

אבל לא.

לקחו מהצעירים אלף,

מכל מטה, 12,000 צעירים שיכלו להיות לוחמים.

לקחו אותם דווקא. למה לא לקחו את הזקנים?

התשובה היא שרצו להשריש את ההכרה שהתפילה נצרכת במלחמה,

וצריך את התורה,

וצריך את הזכויות לא פחות מהלוחמים בפועל.

אמרנו שאפילו הרב קוק אמר שהם קודמים,

אלה שלומדים,

לאלה שנמצאים

בקו הראשון.

נו, ואם לוקחים מהלוחמים ומעבירים אל המתפללים,

רק מרוויחים.

זאת אומרת, כמה שיקטינו מהלוחמים ויעבירו למתפללים,

ככה מרוויחים.

ופה הפוך, מוציאים את בני הישיבות ומגייסים אותם בכוח.

איזה שכל עכום.

אבל זה יעלה במחיר.

זה יעלה במחיר, אתם תראו.

זה יעלה במחיר.

זה שעוקרים תורה וחושבים שבכוח הזרוע מנצחים, זה יעלה במחיר. תזכרו מה אמרתי.

לא רוצה לפתוח פה, אבל אני אומר שתדעו שזה יעלה במחיר.

אחר כך תצא קלטת, זה עלה במחיר.

ובכן,

מי כבש את שכם?

אנחנו יודעים.

כתוב, ויקחו שמעון ולוי איש ארבו ויבואו על העיר בטח

ויהרגו כל זכר.

אז מה כתוב?

הוא כתוב במפורש בפסוק מי הרג את אנשי שכם עשרים וארבע אלף איש,

שניים, שמעון ולוי.

ומה כתוב בפסוק?

שהם לקחו איש חרבו ויבואו על העיר בטח. מה זה בטח?

איך אתה בטוח?

בטח.

מילא להרוג אחד, שתיים,

כמו שחיסלו עכשיו את ההוא בעזה דרך הים, נכנסו ועשו לו טח-טח-טח

והורידו אותו.

נו, בשביל להרוג אחד,

וכמה באים,

אז אפשר להגיד שזה על בטוח,

כאילו. נגיד, לפי השכל שלהם זה בטח.

היה להם כבר פשלות לשייטת וזה.

אבל נגיד שזה נקרא בטח. אבל אחרת להרוג עשרים וארבע אלף!

לעבור אוהל, אוהל, אוהל, אוהל! הרי כשאתה מחלח בן אדם אחד, אה!

מה עם האחרים?

יהיה קול צעקה.

הם לא ירדימו אותם.

כן, בלי משתיקון.

אבל רש״י מגלה

מה זה בטח?

היו בטוחים על כוחו של יעקב אבינו.

ואכן ידע יעקב שבזכותו נכבשה שכם,

בזכות זכויותיו ותפילתו.

ולכן הוא מסר אותה ליוסף.

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך,

אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.

אומר רש״י, מה זה בחרבי וקשתי?

תורתו ותפילתו של יעקב.

אתם שומעים?

אז הוא אומר בעצמו, יעקב אבינו, שאני לקחתי מיד האמורי.

איך לקחתי?

בחרבי וקשתי.

רש״י מסביר מה זה?

זה בתורתו ותפילתו. הם היו בחרב ממש,

והוא יש לו חרב יותר חדה.

חרב של התפילה ושל התורה.

עוד דוגמה,

כל זמן שהיה רבי אלעזר המודעים מתפלל,

בר קוזיווה נחל ניצחונות,

ולא יכלו להכניע את ביתר.

אבל כשהוא מת,

מי שהרג אותו זה בר קוזיווה.

ברגע שהוא מת, נלכדה ביתר ונהרג בר קוזיווה,

ונטבחו שמונה מיליון יהודים.

אז מי החזיק את השמונה מיליון?

רבי אלעזר המודעי,

בן אדם אחד זקן,

החזיק את כל היהודים שם.

52 שנה

אחרי חורבן הבית נחרבה ביתר.

זאת אומרת, בחורבן נחריבו את ירושלים, ואת ביתר לא יכלו להחריב.

ו-52 שנה אחרי, בגלל בר קוזיווה, שחשבו שהוא בר כוכבא, דרך כוכב מיעקב,

והתברר שטעו בו בגדול וכולי.

נו,

ועוד פירוש אחד שאנחנו אומרים, גם כן במסכת מכות,

עמוד דף יוד.

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים.

זאת אומרת,

עומדות היו רגלינו במלחמה בזכות שערי ירושלים שעוסקים בתורה.

אז צריך לדעת את הדברים, ברור מי בעצם מגן על עם ישראל יותר מכולם.

אז זו זכות התורה, לכן מזכירים את התורה גם בברכת המזון.

ואנחנו אומרים

שארץ חמדה טובה ורחבה.

הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה, היה אומר שהאדם צריך להיזהר

מפרומי נגיעי,

מעיוות של צדקות.

דוגמה לכך,

המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה,

למרות שראו שהיא ארץ חמדה, טובה ורחבה.

מדוע?

כותב המסילת ישרים, זה על פי הזוהר בפרק יא,

שפחדו פן ימעט כבודם כשייכנסו...

לארץ,

יהיה בחירות והם לא יהיו נשיאים ויעמדו אחרים במקומם.

אך אם כן, מדוע הוא צריך משה רבנו לבקש על יהושע שיינצל מעצתם?

הרי אלדד ומידד התנבאו כבר שמשה מת ויהושע מכניס,

ואז ממילא ירבה כבודו.

אם הם הוציאו דיבת הארץ בגלל כבוד,

למה הוא מתפלל על יהושע שלא ייפול בעצתם? הרי ליהושע לא יהיה חסר כבוד, הוא יחליף את משה.

אז למה צריך להתפלל עליו?

הוא ידע, הרי אלדד ומידד מתנבאים במחנה,

שהוא ימות והוא יהיה אחריו.

אז יהיה חסר לו כבוד?

לא ידיחו אותו בבחירות,

לא יהיה לו בעיה, הפוך הוא יהיה המנהיג.

אז למה הוא יתפלל עליו?

שאלה יפה, נכון?

אבל היא הנותנת.

אמרנו שצריך להיזהר מהפרומי נגיעי,

שלא יהיה עיוות של צדקות.

לפעמים אדם מעוות בגלל צדקות יתרה,

הוא עושה עיוות.

מה למשל?

יהושע היה תלמיד נאמן,

הוא לא מהשמע האוהל של משה,

ועלולה הייתה להיות לו נגיעה של צדקות,

לא להיכנס לארץ.

שהוא לא ירצה להיכנס לארץ.

למה?

כדי לעכב את מיטתו של משה. הוא כל כך אוהב את משה.

הוא יודע שהוא צריך להיכנס לארץ כדי להוביל את עם ישראל. הוא המכניס לארץ.

אבל אם הוא לא יכניס אותם לארץ, אז משה לא ימות.

כי משה מת ויהושע מכניס.

אבל אם הוא לא יכניס,

אז משה לא יכול למות.

אז לכן התפלל עליו משה שלא יתעוור על ידי נגיעה של צדקות.

שלא יעל תהיה צדיק הרבה.

כי משה אפילו בעצמו קירב את מיטתו.

שהרי השם אמר לו נקום נקמת

ה' במדיין

ואחר תאסף.

נקמת בני ישראל, סליחה.

נקום נקמת בני ישראל במדיין ואחר תאסף. אז זה היה יכול לא לנקום.

הוא היה יכול להאריך ימים כמה שהוא רוצה.

אבל לא, הוא מיהר לעשות את רצון הבורא ולנקום מייד את מה שצריך.

אז אותו דבר הוא התפלל גם ליהושע שלא יפול גם הוא

באותו עניין ועלול לעכב את הכניסה ואז יישאר משה חי.

אז זה מסביר לנו שארץ חמדה טובה ורחבה היא ארץ ישראל.

אבל אתם רואים שיש אנשים, שאפילו שהארץ הזו היא טובה ורחבה, דרך אגב, במאזן האנשים השבעי רצון בעולם,

התושבים של ארץ ישראל הם בעשירייה הראשונה בעולם שמרוצים ממקום מגוריהם.

לפני האמריקאים. כן, לפני האמריקאים ולפני הצרפתים.

זאת אומרת, עם כל המצב על הפנים, כולם מתלוננים,

אבל במדד שביעות הרצון אז אנשים שבעי רצון. אבל יש כאלה לא שבעי רצון למרות שהארץ היא ארץ חמדה, טובה ורחבה ועוזבים פה בשביל

אפס

לקיים זיעת אפיך למהדרין בחוץ לארץ ועוד כל מיני חשבונות טיפשיים.

כבר אמרנו, טמבל.

טוב, לסיום אני אגיד לכם משהו שייתן לנו קצת ככה כוח.

הסטייפלר, זכר צדיק לברכה, אמר לי, ככה אומר רבי יעקב גלינסקי, זיכרונו לחיה על יום הבא, שמימות עולם לא הייתה כזו סיעתא דשמיא ללימוד התורה כמו הדור שלנו. אתם שומעים?

הוא אומר, הסטייפלר, שמעולם, מאז בריאת העולם, עד הדור הזה,

לא הייתה סיעתא דשמיא ללמוד תורה כמו הדור הזה.

האם אנחנו מנצלים זאת?

והכוונה גם ברוחניות וגם בגשמיות.

והוא מסביר,

הרב גלינסקי, אני עוד אכלתי יומים אצל בעלי בתים.

כבר הסברנו את המושג הזה, יומים.

כשהיו ישיבות בחוץ לארץ, אין דבר כזה כמו היום ישיבה, שאתה בא, אוכל, ישן,

שותה, נותנים לך הכול, ספרים, הכול, לא חסר לך שום דבר, אתה כמו בית מלון עם כמה כוכבים.

פעם היו צריכים ללמוד על כיסאות, אתם ראיתם פעם אצל אשכנזים, הכול יבש, אין ריפוד, אין כלום, זה הכול, כן?

שם זה היה עוד יותר גרוע.

ושם היו לומדים, ואחר כך הולכים לאיזה בית שהיה מסכים לארח אותם,

אוכלים על שולחן האדם.

אז משפחה אחת הייתה לוקחת בחור ליומיים, משפחה אחרת, לשלושה, אחת, לארוחה אחת, וכל פעם גולים מבית לבית, ממשפחה למשפחה, וזה נקרא יומים.

אז הוא אומר, אני עוד הייתי בתקופה של היומים,

לא היה לך, היית תלוי אם מישהו ייקח אותך, היו פעמים שלא לקחו אותך, ואתה לא אכלת פשוט, לא היה מאיפה לאכול,

לא אכלת.

והייתה עניות גדולה, לא היה מה לאכול.

ולנו, בחורי ישיבה,

עוד יותר גרוע.

ולא בכל יום משובצים היינו לרוחת חסד.

היו ימים שרעבנו מלכתחילה.

מראש ידענו שאין מה לאכול.

והיו שרעבנו בדיעבד.

מה זה בדיעבד? חשבנו שיהיה.

ולא היה.

ובחור ישיבה התעניין אצל חבר שלו,

מה נותנים לך שם לאכול?

ענה לו, אפילו לחם אין.

נותנים דייסת גריסים.

קראו לה קשיה.

קשיה.

השני הפתיר ואמר, מצבך עוד טוב.

לך נותנים קשיה לפחות לאכול. זה נקרא ככה דייסת גריסים.

הוא אומר, אבל לי נותנים תירוצים.

היום לא השיגו, בעל הבית חולה.

אבל למדו, למדו. או-הו-הו-הו, איך למדו, למדו.

בחורים, אברכים, למדו.

המשגיח של ישיבת ברנוביץ,

הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לוביצ'נסקי, זכר צדיק ברכה, השם ינקום דמו מהרמן,

סיפר לי, אומר הרב יעקב גלינסקי, שבשעתו התגורר באישי שוק,

והחפץ חיים בימי אברכותו, אחרי שחיבר את ספרו,

נסע עם הבן שלו לכולל הפרושים באישי שוק,

ללמוד בפרישות.

במובן שגם הם אכלו יומים.

אלה שהכירו אותו, תמאו.

וכי זה לפי כבודו של החופץ חיים לאכול יומים?

ענה להם פסוק מפורש הוא.

מי האיש החופץ חיים אוהב יומים?

אוהב יומים.

למה אוהב יומים? לראות תויד! אין תו ולא תויראה!

זה מבחינה גשמית.

היום המצב הוא לא כזה, המצב הוא הפלא ופלא לאין שיעור מה שיכולים לאכול.

הרי כתוב

על האמוראים

שרבי יוחנן עזב את הכולל והלך לעבוד, כי...

מה זה?

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.

מה הפירוש?

אפס וכולי.

איי, איי, איי, אפס כי לא יחדל בך אביון, זה היה הפסוק.

מכל מקום הוא הלך.

רואים שהייתה עניות גדולה, ובדורו של אל-עאי שישה מתכסים בתלית אחת. זאת אומרת, עניות גמורה, אין אפילו שמיכה.

לבן אדם, שישה בשמיכה אחת.

עניות, עניות.

אין, לא היה סייעתא דשמיא, אומר הסטייפלר, כמו הדור הזה.

זה בגשמיות.

ומה עם רוחניות?

לשאגת אריה, זכר צדיק וברכה,

שאגת אריה, גדול הגדולים,

ענק שבענקים,

כל מקום הוא מונח בתורה הקדושה.

לשאגת אריה לא היה שס.

אין לו ספרים.

לא היה שס.

והיה שואל מסכתות מבעלי בתים.

לבעלי בתים היה אמצעים, אז הם קנו.

והוא היה שואל מהם.

לרבי ישראל סלנטר,

גאונה גאונים, לא היה מקום שהוא לא יודע. אתם זוכרים שסיפרנו איך הטעו אותו פעם, ונדמו לו 32 מקורות מוטעים,

לא נכונים, והוא חיבר את הכול וכו' וכו'. לא היה לו שס!

גם הוא לא היה לו שס.

והוא למד בספרים, שולי.

בכל ישיבת סלובודקה

היה ספר רשבו אחד

ושיטה מקובצת אחת.

והיה תור-תור לעיון.

נרשמים בתור,

מתי אתה מקבל את הספר שתוכל ללמוד בעיון?

ואיזה שסים!

כמה שסים משובשים.

דפוס זיתומיר.

עד שיצאה גרסה בשס דפוס וילנה המתוקנת.

אני עוד למדתי בשולחן ערוך עם אותיות שבורות, עם כתב רשי, עם

זה לא יאומן כי סופר היום, הכול מאיר עיניים, הכול ברור, הכול דפים בז',

מאיר לך, קונטרסטים, משהו מדהים, ומסייעים לך, ומקורות, מסמנים לך, והכול במקום אחד,

מה זה, מה זה פינוק שאין כדוגמתו.

והיום יש כזה שפע של ספרי ראשונים, אחרונים, מפרשים, מלקטים.

אין תירוצים.

אין תירוצים. שולחן ערוך. הנה, השולחן ערוך, רק תושיט את היד ותאכל.

הכול ערוך.

תראו איזה ספרייה, איזה אוצר ספרים יש פה, מה חסר, הכול יש, ומה שחסר, מי מי מייד?

רק לשבת ללמוד. מי יוכל לבוא ולהגיד, לא יכולתי, לא יכולתי, לא יכלתי?

מה לא יכולת?

מה לא יכולת?

איי איי איי, שמעתי מרבי חיים שמואלביץ, זכר צדיק וברכה, כמה כואב עליו.

בחור יושב ולומד, הרי הוא בגן עדן.

והפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה,

מאכילים אותו גחלה רתמים.

עץ הרותם,

הוא מתאכל ומתכלה לאט-לאט. הגחלים שלו מחזיקים הכי הרבה.

ושמה, בגיהינום, מאכילים אותו.

לא מחממים אותו.

מאכילים אותו, גחל רתמים.

איי איי איי, כמו שכתוב בחגיגה יב, בעבודה זרה גימל. והרי זה גיהינם, גיהינם, זה גיהינום.

אדם מעצמו ומיוזמתו עוזב את הספר, את הגן עדן, ורץ לגיהינום.

נו, אז יהודים יקרים, אני מקווה שהתחזקנו במשהו.

לא להשקיע בגשמיות, כי זה מזומן, זה יגיע.

שק

הסעורים כבר קשור לך לראש,

רק תאכל מה שיש, זה מה יש.

תנסה להוריד את הראש יותר-יותר, לקחת מה זה, רק אתה תשבור את המפרקת. חבל, משלמח.

כן, וללמוד, לנצל את הזמן ללמוד. ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד.

ואת הגחלים נשאיר לקומזיץ,

אם יהיה בשר.

וללמוד, ללמוד. אין גן עדן יותר גדול מזה.

ברוכים תהיו.

חודש טוב.

תודה רבה.