מי צריך אבחנה? הנוירולוג או הילד?

- - - לא מוגה! - - - 

ככה, יש לי בן שסובל מהפרעות קשב וריכוז ומטופל בכדורים.

עד לפני חודש הוא התחיל עם זה.

בעיות של משמעת וחוסר בגבולות ואלימות.

זה מה שאמרו לי עליו בבית הספר. בבית הוא ממש לא כזה.

בגלל הבית הספר והנוירולוג אמר שהוא צריך לאכול כדורים. איך את מזהה אותו בבית?

בבית הוא, להפך, הוא משחק, הוא לומד, אני מכירה לו סיפורים.

אז כנראה שחסר לו תשומת לב מצד המחנך

וכנראה מתייחסים אליו כבעייתי.

ממילא לא נותנים לו תשומת לב ראויה והוא מרגיש שהוא דחוי,

וממילא ההתנהגות היא בהתאם.

אבל איך אתה מסביר את זה שהנוירולוג הבחין שהוא כזה ושהוא צריך כדורים?

אולי גם הנוירולוג בעצמו צריך הבחנה.

אבל אם את אומרת שבבית הוא בסדר ורק שם הוא לא בסדר,

אז משמע שמקור הבעיה זה שם ולא בבית.

אז היא לא בילד.

היא לא בילד. אם היא הייתה בילד,

אז היא הייתה בכל מקום.

נכון. מי שעייף, עייף בכל מקום.

לא אם הוא מגיע למקום מסוים הוא חירני, מקום אחר הוא עייף.

זה ברור שזה לא מסקנה נכונה.

אבל בסדר, מה אני יכול להגיד לך? זה מה שיש היום. האלימות של הילד שלי התבטאה בזה שהוא זורק כיסאות על אחרים,

מדבר בחוצפה, מתמרד. תשמעי,

היה לי נכד כזה,

שגם כן הייתה בעיה,

אבל בסוף התברר שבאמת כמו שאמרתי עכשיו,

היו מתייחסים אליו בצורה מסוימת וכולי.

הוא עבר בית ספר, נהיה מצטיין.

למה?

המורה מתייחס אליו ככולם.

אז הוא לא מוציא את הכעס שלו ולא שום דבר,

כי בן אדם מרגיש, בפרט ילדים הם נפגעים,

ואם הם מרגישים שמתייחסים אליהם בצורה כזאת ומשפילים אותם לעיני התלמידים,

אז כל אחד פועל לפי האינסטינקטים שלו.

אבל יחס חם

מתקן הרבה דברים.

תשומת לב,

אני אתן לך דוגמה.

אני מדריך כל הזמן לתת פרסים לילדים.

זו לא הצעה שלי, זה הרמב״ם אמר,

אבל אני משתמש בהצעות של הרמב״ם,

הן טובות מאוד.

אני לנכדים שלי אומר שמי שמביא ציון מאה מקבל מאה שקלים,

והם באים, מוציאים ממני הרבה כסף.

עד לפני כן הם היו מקבלים ציונים בינוניים,

ועכשיו ציונים מצוינים.

מה קרה?

כי יש דחף.

עכשיו,

אני משכנע אנשים לקנות צעצועים לילדים.

פרסים.

היה משפחה שאמרו לי שהילדים אצלהם זה בעיה, אי אפשר להשתלט עליהם. הם הופכים את הבית, הם עושים ככה.

לקחתי את האבא, אמרתי לו בוא איתי.

הלכתי איתו לחנות צעצועים.

אמרתי לו תוציא אלפיים שקל עכשיו.

קנה צעצועים בשקיות גדולות.

הלך הביתה,

גן עדן.

גן עדן.

הילדים, כל אחד קיבל את החבילות שלו, כולם מבסוטים,

הם עסוקים בעצמם והכול. אתה לא נותן להם במה להתעסק אם הם יעסקו איתך.

יש גיל שילד הוא בהתפתחות, רוצה, סקרן, רוצה לזוז לזה. מה יותר טוב, שיצא לרחוב? שיסתובב עם אחרים? שיתקלקל? שישמע מילים לא יפות?

שים אותו בבית, תן לו זה.

יש טיפשים שנותנים לילד מחשב, משחקים,

איזה סרטים.

מה הוא יהיה?

פינוקיו.

במקום זה, תן לו צעצועים של חרדים,

שזה בונה.

יש קלפים של ברכות.

מה מברכים על זה? מה מברכים על זה?

כל מיני דברים. הלכות שבת, בקלפים.

יש מחשבת, יש כל מיני דברים יפים.

והילד נבנה. הוא גם מעביר את הזמן, גם מתפתח,

גם הדברים הם איכותיים,

וגם יש שקט בבית.

מר בא לספר לבן שלי סיפורים של צדיקים, הוא מאוד נמשך לזה. יופי. ואצלנו גם, את יודעת, הילדים גם ממלאים פונקציה של לעזור בבדיקת תבלינים.

אפילו שהם לא נאמנים, אבל מלמדים אותם, מחנכים אותם, לא שסומכים עליהם.

הילדים הקטנים, מעל גיל בת מצווה, בר מצווה,

אפשר לתת להם.

אבל הנה, לוקחים אותם, הכנות לשבת, הכנות לזה, מחנכים אותם פשוט לזה.

נותנים להם.

אני מעודד עכשיו את כל הילדים שילמדו משניות בעל פה. כל מי שיודע פרק

במשנה מקבל 100 שקלים.

כולם יודעים פרקים.

יש ילד אחד אצלנו שחייבתי אותו ללמוד, הוא ואבא שלו, את כל המשניות של מסכת שבת. 144 משניות בעל פה, ולהבין.

לוקח להם המון זמן בשביל שהם יגיעו לזה.

בינתיים לקחו אותו לתלמוד תורה,

אמרו זה ילד גאון.

גאון. זה לא כיתה א', זה כיתה ד'.

השתגעו.

טח, טיח, טח, טח, טח, מוציא להם את הכל, את הכל, עם הסברים.

במקום שאנשים יבזבזו את הזמן, ישקיעו בילדים,

כתוב איך שהילד לומד לדבר,

ישר ילמד אותו פסוק ראשון,

תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

וכל הזמן נכניס לו עוד פסוקים, עוד פסוקים, עוד מאמרים, עוד

סיפורי צדיקים, עוד, עוד, עוד.

לקדש אותו, לקדש אותו, במקום השטויות שנותנים להם, לילדים, ותרד לשמה, ותלך לשמה,

ואין שליטה, ואין ביקורת, ואין כלום,

פתאום יבוא ילד, לא תכירי אותו.

חבל.

הייתה אישה אחת שהיא עובדת

בקבלת קהל,

היא מטפלת באנשים שיש להם בעיות נפשיות ואחרות, ופה ושם.

ואין לה זמן לילדים, אין לה זמן לילדים.

והילדים משגעים אותה, וקופצים לה, ויש לה לקוחות, וזה, מה אני עושה?

אמרתי לה פשוט,

כמה יש לך לקוחות ביום?

אמרה בערך חמש, כל אחד זה לוקח שעה בערך,

היא מתחילה מתשע, אחר כך יש לה הפסקה, ואחר כך זה.

אמרתי לה, יופי,

עכשיו הילדים שלך יהיו עוד לקוחה.

את משקיעה שעה?

רק בילדים.

הם לקוחות שלך?

שעה את מתפנה, אין עבודה, אין טלפונים, אין אוכל, אין כלום.

שעה את והילדים תשחקי איתם מה שהם רוצים, איתם ביחד, שעה.

נהפך להבית, חדש.

כולם מחכים לשעה הזאת.

עכשיו היא טובה. דברים פשוטים, לא מסובך, לא כלום.

אבל כל האנשים רוצים להשיג את מה שהם רוצים,

כל אחד דוחק את השני,

אפילו לבעל אומרים, תיקח לבד! מה אתה לא יודע לקחת?

אתה לא זה,

ומה את ומה הוא, וככה מתווכחים על שטויות, כי כל אחד דורש את האינטרס שלו

במקום שכולם יחשבו על הצד השני,

וממילא כל אחד יחשוב על הצד השני, אז כולם יקבלו את הכול,

והכל יהיה באווירה טובה.

כל אחד רוצה, רק אני, אני, אני, אני

אל תפחדי, הילד הזה יהיה בסדר,

אבל תדאגי לדבר עם המחנך ותשאלי אותו שאלות עקיפות.

איך בזה, מי הילד המצטיין בכיתה,

הרב אוהב אותו, את מי הוא עוד אוהב,

את מי הוא לא אוהב?

פתאום תשמעי שהוא יגיד אותי הוא לא אוהב.

אז תביני למה זה קורה.

ואז תלכי לרב,

תגידי לו למה הבן שלי אומר שפלוני מקבל יחס והוא לא מקבל וכו' וכו'. דברי על ליבו.

תגידי לו תשנה את זה.

אני מוכנה לעשות כל מה שתגיד בבית ובזה ובזה,

אבל תעשה לי טובה, בוא נעשה שבוע שאתה נותן לו תשומת לב, תן לו תפקידים,

תעריך אותו בפני הציבור של התלמידים ותראי שהכל ישתנה.

בלי פסיכולוג ובלי נורולוג.