המוותרים לעולם לא מצליחים, המצליחים לעולם לא מוותרים! | ר' דניאל הררי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן.

טוב.

בעזרת השם נעשה ונצליח.

השם עלינו ברחמיו ירוויח.

בזכות כבוד הרב

ובזכות כבוד הרב

שהשם יזכני להעביר את הדברים כאביתם

ושאסגרת לקיים גם אני את כל מה שאני בא לומר.

בפרשת השבוע עומדת התורה הקדושה

ודבר ה' אל משה בהר סיני לאמר

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ

אשר אני נותן לכם

ושבת הארץ שבת לאדוני

שש שנים תזרע שדיך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לאדוני

סדך לא תזרע וחרמך לא תזמור

אז אומר נחלת אליעזר

זאת אומרת

אנחנו מאמינים

כן סליחה

אומר הכתב סופר בשם אביו והחתם סופר

כי ממצוות שמיטה נראה לעין כול שהתורה

ניתנה מן השמיים ולא משה מעצמו אמרה

כי איך אפשר שיבטיח

לעשות את התבואה לשלוש השנים

שיהיו דברים שלא כדרך הטבע

ומזה מוכח שהתורה היא מן השמיים

ועל זה אומר נחלת אליעזר ויש להניח

כי הגם שאנחנו מאמינים בוודאי שהתורה היא מן השמיים

הרי בכל זאת חסרה לנו התחושה להרגיש

תמיד איכות התורה

והיא הסיבה שאנו נתקלים בקשיים ובמניעות

בעניין קיום המצוות

והכל משום שעדיין נפשנו לא התנדבה למסור

לרצון השם את כל הרצונות

הכוונה לרצונות שלנו

כי חסרה לה,

הכוונה לנפש שלנו, חסרה לנפש שלנו עדיין ההכרה בעדיפות

התורה והמצוות במלוא איכותן

ולהגיע לקניין התורה והמצוות בהכרה חושית ונפשית.

נסביר.

אז אומר נחלת אליעזר

בעצם שאנחנו מאמינים

אבל לא מרגישים

להאמין זה טוב אבל לא מספיק

התורה רוצה שנרגיש ושנמחיש

ושנחיה את המצוות

הוא נותן לנו דוגמה

נכון ראית שהשדה נתן פי שלוש

וזה מעל הטבע, מן השמיים?

כך תדע שכל המצוות

הן מעל הטבע ומן השמיים

ומה זה נותן לנו?

זה נותן שתמיד נבחר בתורה על פני הרצונות שלנו

קוראים בחוש,

בחוש הראייה, בעיניים כמו שאומרים, רואים

שהשדה נתן פי שלוש

וכך נתפעל משאר המצוות

אבל אם אין לנו את ההכרה,

אם אין לנו את ההכרה, ההמחשה הזאת

אם לא נרגיש ונחיה את זה

אז יבואו לנו קשיים ומניעים

והרצונות שלנו יגרמו לנו לא לבחור בתורה ואפילו אם יתנגדו לתורה

כי חסר לנו הכרה, המחשה.

כל זה תלוי במסירות נפש שלנו.

ראשון בא למאמר

הכל משום שעדיין נפשנו לא התנדבה למסור לרצון השם

את הרצונות.

זאת אומרת, מכל זה מבהר לנו הנחלת אליעזר שהתורה רוצה שאנחנו נשאוף

ונגיע לקניין התורה והמצוות

והכרה חושית.

אז בעזרת השם ננסה לעשות

מה שהתורה רוצה וננסה להמחיש

את המצוות בחוש

וכן נבהר בעזרת השם את המיסוד נפש שאנחנו צריכים לעשות

על מנת לבטל רצונות וקשיים

עד כמה שניתן וכך נבחר תמיד בתורה,

זו מטרת השיעור בגדול.

אז איך עושים מיסוד נפש?

כולם מדברים על מיסוד נפש?

מיד נראה.

אבל מיסוד הנפש של פעם

לא דומה ליסוד הנפש של היום בכלל.

ונראה את גודל ההקצנה וההפרש בין שני הזמנים

ולמה חשוב לנו לדעת אותם.

אז פעם המסרות נפש הייתה כפשוטו,

למסור את הנפש,

ממש.

וזה היה בכל התפוצות, בכל הדיאספורות,

מתימן ועד אנגליה,

בכל הזמנים.

מסרות הנפש, כולם.

בפרעות ב-1298 אציל גרמני לורד רנדפלייס,

שראה גוון אדם דם בלחם שהיה מניחים בבית תפלתם,

הסיט את הפורעים, שהיהודים דקרו את הלחם,

וירד דם משיחם.

אלה מאה אלף הלכו למיטה בשירים ובמחולות,

ובאומץ לב

צפצפו על הפורעים בדרכם למדורות.

וזה היה בעיר רוטנברג,

רוטנברג, רוט, רד, אדום, עיר עקובה מדם,

אולי,

זה בסון גרמניה.

עוד דוגמה, אם ניתן,

שחרור עוצרים, שפלים,

מחשבה מפלצתית של האפופיור,

אנוסנט השלישי,

ב-1202,

הוא אומר, אמר,

כל אסיר בכלא יזכה למחילה גמורה על כל פשעיו

אם ישתתף במסעי הצלב במשימתם לכבוש את ארץ הקדושה

מיד העות'מנים.

עקב כך,

שוחררו פושעים ממאסרם,

חלקם רוצחים רעב ותנאים,

ובדרכם לשם, לארץ הקודש,

ביצעו מעשי זוועה וטבח ביהודים בכל היישובים היהודיים שנתקלו בדרכם.

חכמי ישראל הורו נחרצות

שבשעת השמד

עליהם לבחור במוות מאשר לזכות לצלב,

והראו דוגמה אישית

בכך שנטלו סכין ושחטו את בני ביתם ואת עצמם,

כאשר עינויים מפלצתיים והזריקה למדורות

יהיה מרגו עולם כאופציה שנייה,

אם לא יתנצרו.

וכן אחריו

האינוסנט הרביעי, לא נזכיר את שמם

הרע עמלה.

אז כשהיו הצלבנים ודומיהם, קוסאקים וכולי,

פורשים לכפר יהודי,

דבר ראשון,

כל הסכרים לבית הכנסת,

שם מעמדים צלב

ואומרים ליהודים להשתחוות.

תשתחווה,

לא משתחווה.

אנחנו נהרוג אותך, שולף את החרב, אנחנו נהרוג אותך,

לא משתחווה.

אנחנו נהרוג את הילדים שלך,

לא משתחווה.

הם ידעו וראו

ואמרו שהיהודי

לא משתחווה לאף אלוהו, אלא רק לשלו.

He will not bow to any God by his own.

יהודי לא משתחווה לאף אלוהו, אלא רק לשלו.

ולא תשתחווה לאל נחר.

לא נהרוג אותו.

תהרוג אותו, אתה הפסדת.

הוא לא עשה מה שרצית, הוא לא ישתחווה.

הרוג, אבל בלתי מנוצח.

אנחנו עמם בלתי מנוצח.

עד שהגענו לכאן,

עד שהגענו לארץ.

מה איש בארץ?

לא צריך להרוג אותי.

לא צריך לשכנע אותי.

אני עובר עבירות לבד.

מה זאת אומרת?

זה אני רוצה.

אז מה קרה? מה זה השינוי הזה?

מה קרה? ואז מתקבלים מה?

מתקבל היהודי, שאנחנו רואים היום,

שהוא מסוגל ללכת לבית כנסת, לך דודי,

לקדש על היין, בית שבת קודש,

מגיע הביתה,

מרק וחילבה, אחרי זה יושב על הכורסה,

מוציא את הפלאפון,

ומה קורה בדרום תל אביב, איזה הפנינג, או משהו בנמל.

כך אנחנו נראים היום.

מה קרה?

אלא, הזמנים השתנו.

לצערנו, המיסיון יודעת את זה יפה מאוד, יותר טוב מאתנו.

תכף נראה איך זה נוגע אלינו.

הם מפרסמים

שמה שלא הצליחו לעשות

ב-19 המאות, השנים האחרונות,

הם הצליחו לעשות ב-19 השנים האחרונות.

זאת אומרת,

מה שלא הצליחו,

השם רחם, חס ושלום,

לנצר יהודים ב-19 השנים האחרונות,

הם יצטרכו לעשות ב-19 השנים האחרונות.

ואיך הם עושים את זה?

על ידי חרבות, מדורות?

לא.

אלא מה?

מציבים אנשים חביבים כאלה שעמדו בצמתים

עם דגלים ופליירים ולא רוצים להפריע על אף אחד,

רק רוצים להסביר לאנשים מה שהם רוצים להסביר.

סליחה,

אבל איפה החרבות? איפה הם מחביאים את החרבות?

למה לא מדליקים את המדורות?

למה לא מעמידים את היהודים מול המדורות?

הרי הלוא רק לפני לא יותר מדי זמן,

170-80 שנה אולי,

הציתו את היהודי האחרון, שרפו אותו.

ב-1834,

בפרדנציה בספרד,

כמרים בידיים הציתו רשמית מהרשויות

אדם שכפר בנצרות.

טוב, אז ביטלו רשמית את האינקוויזיציה ב-1820,

אבל כנראה לא יכלו להתאפק,

אלא רצו עוד קצת לחגוג עוד כמה שנים.

אז איך פתאום, מה פתאום הם עכשיו באים בחיוכים בצברון לבן?

אלה הוא זה שאמרנו, הזמנים השתנו והטקטיקה השתנתה.

אם הטקטיקה השתנתה,

ולא באים באש ובמודרות,

אלא בחיוכים ובפיתויים,

אז גם מסירות הנפש שלנו השתנתה בהתאם.

אנחנו באים לתקן משהו אחר.

אם פעם הבחירה הייתה בין הצלב לאש,

הרי שהיום הבחירה שלנו היא,

שלא נשכח את זה,

היום אנחנו, היום,

האם אני בוחר בחיים של מצוות התורה?

מה שפעם היה פשוט,

מה השפעה מהפשוט ליהודים?

או האם אני בוחר בחיים של רצונות שלי,

ואפילו מנוגדים לתורה?

זו הבחירה.

וזה מה שאומר נחלת אליעזר,

כשהרצונות שלנו רק ימנעו ויפריעו לנו לקיים מצוות

ולהכיר באיכות התורה,

אם לא נעשה מיסות נפש,

הרצונות שלנו ימנעו ויפריעו לנו לקיים מצוות ולהכיר.

לא נצליח להכיר באיכות התורה אם לא נעשה את המסות נפש.

אז אם פעם המסות נפש הייתה

באופן אקטיבי, לקום ועשה,

הרי שהיום אנחנו יכולים לקיים מסות נפש

באופן פסיבי, בשב ואל תעשה.

לדוגמה, שב ואל תאכל.

שב ואל תאכל.

ספק כשר, אל תאכל.

זה ניסיון?

זה הניסיון. זה כל הניסיון.

To eat or not to eat,

that is the question.

זה לא שלי, זה של ויליאם.

אבל אנשים לא עומדים בזה.

לכן,

כתימתי ורציתי לתאר את המסות נפש הנורא של פעם,

כדי שנראה ונמחיש את האבסורד שיש אם אנחנו

לא נעמוד בכל מסירות הנפש היום יומיומיות שלנו,

אם לא נעמוד בהן.

אבל כרגיל, אנשים מחפשים חיים קלים, קולות,

והנה אנחנו דור של מקלים, החרדי המקל.

לא מובן.

אם החרדים מקלים,

אז סליחה, אז מי אמור פה להדר ולהחמיר?

אה, אולי החילונים, אולי הבינוניים?

מי צריך לעשות כל זה?

אם חרדי זה הטופ,

זה השיא,

אז זה לא מסתדר עם הלהקל,

עם המקל, החרדי המקל.

זה שני מילים שהם לא קשורים זה לזה, לכאורה.

סתירה, מיני וביי.

לפני כמה זמן אמר כבוד הרב בהרצאה

שהשם מחפש לראות

מי מוכן להתאמץ עבורו.

מי מתאמץ עבורי, אומר השם.

לא מי שמקל עבורי.

עוד מי שמקל.

מה, זה לא מאמץ, זה לא שווה.

והפרט הזה ייתן לנו את הכוח,

את הפוש בעבודת השם שלנו כל החיים,

שנזכור את זה.

כי מי שמתאמץ הוא זה שמהדר.

הוא זה שמהדר.

הנה, הכשרי מהדרין.

כל הכשר שקורא לעצמו מהדרין,

לא משנה איזה הכשר, כל הכשר שקורא לעצמו מהדרין,

צריך לבדוק האם באמת המהדרין יצאת ידי חובת כל הספקות,

כל הפוסקים, כל הדעות,

היינו רוצים.

אלא בדיוק ההפך, אם יש דעה אחת שהם יכולים לסמוך עליו,

מהדרין.

זה לא מובן, זה לא שאלות שלי, שהיה לי, זה שאלות שלפני עשרים שנה חזרתי בתשובה.

מה זה חרדים מקל?

מה זה מהדרין?

זה גם כל אחד שחזר בתשובה בזכות כבוד הרב.

יש לו אותן שאלות.

שאנחנו יודעים שהרב שם אותנו למסלול של מתאמץ,

של מהדר,

לא מסלול של כולות,

של תותים, של לאבלי,

זה הכל ג'אנק זה.

אז אוקיי, אז לא הגענו עוד למערכת, בסדר, אבל יש לנו למה לשאוף.

אנחנו רואים את המטרה,

כן, רואים את המטרה, יש פוקוס עליו,

אנחנו במסלול.

אבל,

להקל זה מצווה,

וכוח דה היתרה,

וכל אחד רוצה להיות רבי יהודה הנשיא,

כל מי שמקל,

כן,

הוא תמיד חכם,

אבל לא לפי הרב אליעזר בן דוד שליטא.

לפני מספר שבועות

נוסר פה שיעור הרב אליעזר בן דוד שליטא,

כאן בבית הכנסת, קילות פז,

בנוכחות כבוד הרב,

ודיבר בדיוק על הנקודה הזאת, ואמר, שאל,

מה זה יהודי?

מי זה האדם היהודי?

וענה, יהודי זה אדם שמחפש איסורים,

הוא מחפש מה לאסור.

לא מחפש היתרים, לא מחפש להקל, איך תבנה את עצמך? תבנה את עצמך, איך תבנה?

אומר הרב אליעזר בן דוד.

הרי אתה לא יכול להיבנות מהיתרים, אתה מתפזר.

אתה צריך להתחכך עם עצמך.

כמו יהלום, שאתה מוריד קצת, או זהב, שאתה מוריד קצת ממנו,

ואז אתה מקבל את המוצר. יפה מאוד.

רוצים להפוך את האדם מאדם לחייל,

אז הוא עובר תקופה של טירונות,

אז לא מספקים לו את כל הרצונות.

מה שצריך, צריך,

אבל לא נותנים לו את כל הרצונות, אחרת איך הוא יתגבר,

איך הוא יעשה ממנו משהו, חייל?

טוב,

אז בואו נגיד, אוקיי,

בואו נגיד שיש מיעוט,

דה מיעוט של אנשים שבאמת באים לבדוק את הנושא של הכשרות.

אוקיי, אז באתר שופר,

יש שם את כל החומר, כל מה שצריך,

כל הראיות, כל החוקות, כדי שכל יהודי נורמלי ישתכנע לחלוטין

שמה שמשווקים לנו פה במדינה זה נבלות,

טרפות,

שקצים מרמסים,

והכל במחשב מהדרין.

אז בואו נגיד,

יש כמה רציניים שבאים לבדוק את הנושא,

כן? יושבים, מסכמים, בודקים, רואים.

כל הכבוד,

כל הכבוד,

אבל אני לא מבין דבר, עוד אחד דבר שאני לא מבין, לא מבין.

איך יכול להיות שבן אדם

בא לבדוק אם משהו כשר או לא כשר

בזמן שהוא הורס את זה בפה שלו?

זאת אומרת, אתה בא לבדוק אם מוצר איקס הוא כשר או לא.

אז אוקיי, אבל ממשיכים לאכול את זה בינתיים?

לכן אני אמרתי, יש דברים שאני לא מצליח להבין.

אני לא האדם הכי חכם בעולם,

אבל יש דברים שאני מצפה מעצמי להבין באיזשהו שלב.

אז לפני מספר שבועות

היה לנו אירוע משפחתי במשפחה,

ואני הודעתי שאני לא מגיע מסיבות שונות,

מסיבות א', ב', ג', ד',

ואפילו עליי לחץ,

ואמרו לי,

לא יפה, תהיה בן אדם, צריך

לכבד את המשפחה, לכבד את הדוד ההוא והדוד ההיא,

ולכבד את האירוע, את החתן וכו'.

אז אני אמרתי להם,

איך אני אבוא?

איך, איך אני אבוא?

איך אתם תלכו לאירוע דתי,

שמגישים שם נגיד חזיר,

ויגידו לכם, לא יפה, צריך ללכת, צריך לכבד,

צריך ללכת לברך את החתן?

מה, מה, מה, תגידו לאירוע, תראו את החתן, מה, מה תגידו לו,

מה, מה תברכו אותו?

שתעלה באמרות התורה והיראה,

מגישים לידך חזיר, כן?

ותעלה באמרות התורה והיראה, וכל,

זה לא מסתדר, לא...

אבל, אבל את זה אני כתווה כן מבין.

למה? יש להם פסוק.

יש להם פסוק.

לצדם.

באמת.

מבשרך אל תתעלם.

מבשרך אל תתעלם.

זאת אומרת, מה, ציווי מופרש מהפסוק,

שאסור לוותר על בשר סטייקים וצריך להגיש אותם בכל האירועים.

אחרת, איך נבין אותם? איך נבין את האדייגות הזאת לבשר?

איך נבין את הקשר החזק הזה? איך נבין?

טוב, אז בכל אופן אנחנו רואים שבאירועים כאלה אנחנו רואים מה באמת,

מה הם מעדיפים?

בשר סטייק או בשרכה משפחה?

זה שקול, אתה מבין?

זה שקול, בסטארס טייק ובמשפחה.

מה הם מעדיפים, עוף או אח?

אז אני הבנתי,

לפעמים שמעשנים אותי, שהם מעדיפים את העוף ולא את האח.

אני פחות מעוף.

אני פחות מעוף.

טוב, אוקיי.

אז זאת אומרת,

כשספק דאורייתא עומדת מול הרצונות שלנו,

הרצונות שלנו גוברות.

למה?

כי חסר לנו הכרה,

כמו שאמר בעל המאמר,

שחסרה לנו התחושה להרגיש

תמיד באיכות התורה.

וזה בגלל שעדיין נפשנו לא התנדבה למסור לשם את הרצונות.

נפשנו לא התנדבה למסור לשם את הרצונות שלנו, כן?

אם אין הכרה,

לעולם אין סיכוי שמשהו יעמוד מול הרצונות שלנו.

לעולם לא נכיר את התורה באמת.

היום אחד ושלושים יום לעומד, כשהם על מרש שבועות של השעה ימים. לסיום,

בואו נראה מה זה הכרה המחשה.

ערבייה, רבותיי, ערבייה

מכפר ג'וננם

שהבינה שתורת ישראל היא אמת,

הרגישו בה אחיה ואביה,

זה סיפור אמיתי, לפני בערך 20 שנה.

הביאו לה מכות

ונהלו אותה בחדר סגור, נהלו את החדר בקומה השלישית.

אין בחדר כלום, רק חלון אחד.

במשך שבוע ימים הביאו לה רק שירות של מזון.

במשך אותו שבוע היא מסתכלת כל הזמן על החלון.

אחרי שבוע ימים

היא ניגשת לחלון ואומרת,

העילוקים של היהודים.

אני יותר לא רוצה להיות מוסלמית,

אני רוצה להיות יהודייה כשרה וצנועה.

אני עכשיו קופצת.

אתה רוצה שאני אמות?

אז אני אמות.

וקפצה.

שברה את הרגל,

שברה, ריסקה את כל הצד השמאל של הראש שלה.

כל הלסת השמאלית התפוצץ,

עפו לה שיניים ובייסורים ובכאבים נוראים היא

זוכרת לכביש המרכזי של הכפר.

סביבת דם מראשה,

מזהה אותה איזה מישהו שנסע באותו רגע,

לקח אותה לבית החולים.

קיבלה טיפול נמרץ, ואחר כך שהבריאה מעט

ביקשה להתגייר.

השיגו לה תורמים וסידרו לה את הלסת והשיניים.

והיא התחילה בתהליכי גיור לפי בקשתה הנמרצת.

במהלך הגיור מלמדים אותה איך שומעים שבת וכולי,

אבל ידוע שקוי אסור לשמור שבת,

כי זה ברית ביני לבין בני ישראל, זאת אומרת זה משול כמו חתן וכלה,

שנגיד מדברים ביניהם בחביבות.

פתאום נכנס לזה מישהו זר שלישי, התחיל לדבר עם הכלה.

כן, מפליק ביניהם.

זה, לכן, גוי אסור לו לשמור שבת, אסור לו לבוא בין בני ישראל

והשם.

אז מה עושים?

במהלך השבת היא צריכה להדליק את החשמל פעם אחת,

ובזה היא יוצאת ידי חובה עד שתסיים את הגיור.

זאתי שתדליק חשמל?

דברי חול לא מדברת בשבת.

מוקצה לא נוגעת.

טוב, אז אחרי רבע שעה של בכי היא מרמה את הכפתור.

שומעים את ההבדל.

מה, תכף נראה.

אנחנו, שמדליקים בטעות ובשגגה כי אין את החשמל,

מה אנחנו אומרים?

טוב, אני יודע שאני לא התכוונתי.

והשם יודע שאני לא התכוונתי.

אז ממילא זה בסדר.

עכשיו רואים את ההבדל, נכון?

בינינו לבין

הגיורת הזאת.

כן, אבל אם הכפתור היה מחובר,

לרבע טון חומר נפץ במרתף,

ומרים את כל הבניין לשמיים,

אז לא הייתי כל כך טועה.

לא הייתי כל כך טועה.

הכול טועה ביראה.

טוב, על כל פנים,

נתגיירה, ניסעה לאברך רציני וכולי וכולי.

יהודים יקרים,

אל תקפצו מקומה שלישית.

בבקשה, לא.

לא לקפוץ מקומה שלישית. לא אתם.

לא לקפוץ.

אבל אפשר לקפוץ

לשיעור תורה.

אפשר לקפוץ

מהמיטה בבוקר.

לפני הבוקר.

אפשר לקפוץ מן העבירה.

לא לקפוץ לתוך האש. לא.

אבל כל הקפיצות הקטנות האלה הן בדיוק המסילות הנפש שאנחנו צריכים לעשות.

שומר לנו הנחלת אליעזר.

למסור להשם את כל הרצונות.

אם לא נעשה אותם,

אז הרצונות שלנו תמיד יביסו אותנו,

יביסו את ההכרה בתורה פעם אחר פעם.

הרצונות שלנו תמיד יביסו את ההכרה שלנו בתורה

כל פעם וכל פעם.

זה יימשך ככה.

ואין שלטון ביום המוות,

או אין שלטון ביום המוות.

אנחנו מתקדמים כל יום לאותו יום.

אולי לאט בחלק מן המקרים,

הזמן עובר לאט,

אבל בטוח בכל המקרים,

סלולי אבל שולי.

אם אנחנו לא נקפל מעט את הרצונות שלנו,

אין ביטחון שנעמוד

בניסיון האחרון של החיים.

רגע פני עצמת העיניים,

והנשימה האחרונה,

הסטן ניגש אלינו בעצמו ואומר לנו,

חס ושלום,

תחבור בשם תמורת עוד עשר שנות חיים.

מניין לנו שנעמוד בזה

ולא נתרגל לעמוד מול הרצונות שלנו כאן ועכשיו?

איך אנחנו נדע אם נעמוד בזה?

מעכשיו צריכים להתרגל לזה,

להתרגל שאנחנו שוברים ומקפלים את הרצונות שלנו.

You think that over for a while,

שנחשוב על הפרט הזה זה קצת זמן.

זה לא כתוב במאמר,

אני מעלה פה מחשבה.

ושלא נהיה משולים לאותו תינוק

שיושב לו בעדן החלום מבחוץ,

בקומה גבוהה,

בין החיים למוות.

הוא יושב לו למעלה, על עדן החלום מבחוץ,

בין החיים למוות,

גבוה.

איך הוא מרגיש?

הכי טוב שבעולם.

וואי, איזה נוף, איזה אוויר.

תראו, תראו אותי, אני גבוה.

נהנה.

השאלה,

עד כמה אנחנו נראים כמוהו?

עד כמה אנחנו נראים כמוהו?

וואי, לבכות.

לסיכום, המסר שאני רוצה להעביר,

בעזרת השם,

מחר בבוקר

כל אחד קם לענייניו, פונה לעסקיו, יום חדש.

לא בטוח עד כמה נזכור מכל מה שדיברנו.

אבל דבר אחד אני רוצה שכן נזכור.

אין בהיסטוריה קהילה יהודית אחת

שנכנעה או ויתרה,

וכל צר ואויב

שבא להזיד אותה נגד התורה,

כולם מתו על קידוש השם. כולם.

אנחנו פה בארץ, יושבים במדינה שלנו,

ומתלבטים, מסתפקים, לאסור או לא לאסור, לאכול או לא לאכול,

לקום בשעה כזו או בשעה אחרת,

ללמוד עוד חמש דקות או ללכת.

יהודים יקרים שלא נוותר,

אם אנחנו נזכור את הגבורה היהודית, את המסרות הנפש שלהם,

מה שהיה פעם,

אז ודאי לא זה ייתן לנו כוח לעמוד בכל ההתמסרות הנפש הקטנות של היום-יום שלנו,

וכך נשיג הכרה בתורה יותר.

שלא נוותר.

המוותרים לעולם לא מנצחים ומצליחים,

לעולם לא מוותרים.

טוב,

נסתפק בזה. תודה רבה עד כאן.