פִּינְחָס הוא אליהו - שכרו של פינחס

פִּינְחָס הוא אליהו - שכרו של פינחס

א. מדוע עַם ישראל נקראים "עַם קְשֵׁה עֹרֶף" שמות לב, ט?

ב. פִּינְחָס זכה לשכר עצום - "ברית שלום" (במדבר כה, יב) ו: "כְּהֻנַּת עוֹלָם" (שם פסוק יג) ויש להבין, מדוע זכה דַּוְקָא לשכר הזה, ומהי המידה כנגד מידה בשכר הזה על קנאתו את קנאת ה'?

ג. מאיזו סיבה האות וא'ו במילה "שָׁלוֹם" קטועה ונראית כמו שני יו"דין זו מעל זו?

ד. למה דַּוְקָא פִּינְחָס זכה לאריכות ימים מופלגת? הרי גם משה רבינו מסר את נפשו בעבור כלל ישראל?!

ה. מדוע נשאר זֵכֶר רק לחטא העגל ולחטא המרגלים, בדמות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, ואילו לחטא בנות מדיָן אין כלל זֵכֶר – לא מקום ולא תאריך - כאילו נמחק כליל?

ו. כיצד יִתָּכֵן שפִּינְחָס קיבל שכר בעולם הזה? הלוא 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא' - לא מקבלים שכר מִצְוָה בעולם הזה?

ז. מדוע רשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה? ולמה 'רשע וטוב לו' כאן בעולם הזה? 

פִּינְחָס מנע עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים

החתם סופר (תורת משה) שואל: מדוע נקראו ישראל כמה וכמה פעמים בתורה שמות לב, ט "עַם קְשֵׁה עֹרֶף"? 

ותירץ חידוש נפלא: "עֹרֶף" ראש תיבות: עגל, רגל (מרגלים) פעור. 

מתבאר אם כן ששלושה (3) חטאים חמורים רבצו על עם ישראל במדבר: חטא העגל וחטא המרגלים, שהיו בשבעה עשר (17) בתמוז ובתשעה באב, ובמשך אלפי שנים מקוננים ישראל עליהם ועל חורבן בית המקדש, והחתם סופר מצרף אליהם חטא שלישי - שחטאו בשיטים ובפעור. מכאן ניתן להשכיל ולהבין עד כמה חמור עָווֹן זה עד למאוד.

ואכן כתוב בתורה שהקדוש ברוך הוא אמר ש פִּינְחָס קינא להשי"ת ובזה הציל את עם ישראל מִכלָיָה במדבר כה, יא: "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" ועל כך מפורש שכרו: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" ובנוסף לכך: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יב-יג).

ויש להבין: מהו פשר השכר הזה, ומהי המידה כנגד מידה שבו על קנאת פִּינְחָס לה' יתברך? 

בספר מי זהב פותח פתח להבנת הדברים, וכותב שלמעשה היו שלושה (3) מיני פורענויות שפִּינְחָס עצר:

א. גילוי עריות.

ב. עבודה זרה.

ג. שפיכות דמים.

- וכיון שנגזרה כליה, ה' יצילנו, על כלל עם ישראל, ופִּינְחָס עצר את הכול, לכן זכה לשלושה דברים: 

 א. כנגד גילוי עריות - זכה שהתקדש בכהונה, קדושה במקום טומאה.

 ב. כנגד עבודה זרה - זכה לעבוד בבית המקדש, היפך עבודה זרה.

 ג. כנגד שפיכות דמים - זכה לחיות לעולם ועד, כפי שיבואר לקמן.

פִּינְחָס הוא אליהו 

הנה רש"י ורבינו בחיי הביאו את דברי הגמרא במסכת זבחים דף קא: 'לא נתכהן פִּינְחָס עד שהרגו לזמרי' וביארו שאף על פי שניתנה כהונה לאהרון ולזרעו, הַכַּוָּנָה רק לזרעו שנולד לאחר שנמשח. אולם פִּינְחָס, שנולד עוד קודם שנמשחו אהרון ובניו, לא נתכהן כזרעו של אהרון, ומאידך גם לא נמשח בשמן המשחה, אלא כשהרגו לזמרי נתכהן.

מוסיפים התוספות שם, ש(בדברי הימים-א ה) מבואר שכל הכוהנים הגדולים שהיו בעם ישראל יצאו מפִּינְחָס.

שמונים (80) כוהנים גדולים בבית ראשון, ושלוש מאות (300) כוהנים גדולים בבית שני. וזהו שנאמר במדבר כה, יג: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ" כי נתברך שהכוהנים הגדולים בכל הדורות יצאו אך ורק ממנו.

ולפי זה מבארים החיד"א והמהרי"ל דיסקין פנינה נפלאה:

בפסוק שנאמר בו "בְּרִיתִי שָׁלוֹם" - האות וא'ו במילה "שָׁלוֹם" קטועה, ונראית כמו שני יו"דין. ומדוע? כדי לרמז במילה "שָׁלוֹם" על כל הכוהנים הגדולים: "ש" – שלוש מאות (300) בבית שני (2), "לים" – שמונים (80) בבית ראשון. והאות וא'ו קטועה, לרמז גם על זמן החורבן, זמן שלא יעבדו בבית המקדש כלל.

אולם בספר שְׁיָרֵי מנחה הוסיף דבר נפלא: האות וא'ו נחלקה לִשְׁנַיִם (2), כיוָן שֶׁחַיָּיו של פִּינְחָס נחלקו לִשְׁנַיִם: לפִּינְחָס, ואחר כך לאליהו הנביא שעלה בסערה הַשָּׁמַיְמָה וחי לעולמי עד. ומעתה המילה "שָׁלוֹם" מרמזת לשתי מתנות שקיבל פִּינְחָס:

האחת, מתנת כְּהֻנַּת עוֹלָם - שכל "שלים" 380 כוהנים גדולים יצאו מזרעו.

וְהַשְּׁנִיָּה, שחי לעולם - כי פִּינְחָס הוא אליהו.

וכדברים הללו כתב רבינו בחיי, שהקשה, כיצד יִתָּכֵן שהקדוש ברוך הוא אמר שפִּינְחָס "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" (במדבר כה, יא) הלוא מתו עשרים וארבע אלף (24,000) מישראל?! (במדבר כה, ט).

אלא במדרש תנחומא ויחי יג' וברש"י מבואר שמתו רק משבט שמעון, שבטו של זמרי. ואם כך מוכח שפִּינְחָס הציל את שאר השבטים על ידי קנאתו, שלא מת אפילו אחד (1) מהם.

וכיוָן שהביא לכלל עם ישראל אורך ימים ושנים בכמות אין סוף, ללא מידה ומספר, זכה גם לחיות ללא קץ. והוסיף רבינו בחיי שזהו מה שכתוב בזוהר הקדוש ריד': "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – שָׁלוֹם ממלאך הַמָּוֶת. "שָׁלוֹם" – נוטריקון; שלא למות. ולפיכך בילקוט שמעוני מפורש שמלבד מתנות כהונה זכה פִּינְחָס לאריכות ימים מופלגת, וחי ארבע מאות (400) שנה עד תקופת ספר שופטים. וגם כשנפטר פִּינְחָס - הוא אליהו הנביא שעלה בסערה הַשָּׁמַיְמָה וחי לעולמי עד. ובדין קיבל את שכרו – 'מידה כנגד מידה'.

פרחה נשמתו של פִּינְחָס

ויש להבין: מדוע רק פִּינְחָס זכה לשכר עצום שכזה? הלוא גם משה רבינו הציל את עם ישראל כמה וכמה פעמים, ומדוע לא יחיה לעולם גם הוא? יתר על כן, אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכר מִצְוָה בהאי עלמא ליכא' - לא מקבלים שכר מִצְוָה בעולם הזה, וכיצד יִתָּכֵן שקיבל פִּינְחָס את שכרו בעולם הזה?

בזוהר הקדוש ריג' מבואר שבשעה שפִּינְחָס הרג את זמרי, נתקבצו כל שבט שמעון ורצו להורגו על שהרג את הנשיא שלהם. באותה שעה פרחה נשמתו של פִּינְחָס מִפַחַד, ונכנסה בו נשמת נָדָב וַאֲבִיהוּא. 

לפיכך אומר המגיד מדובנא שיש הבדל גדול בין פִּינְחָס לבין משה רבינו. פִּינְחָס הציל את עם ישראל על ידי מעשה בפועל: הוא נכנס לתוך 'גוב האריות' אל מקומו של נשיא שבט שמעון, בו בזמן שידע שכל בני השבט – אלפי אנשים - לא יגיבו בשתיקה, אלא יהרגוהו קודם מעשהו או ינקמו בו אחריו. פִּינְחָס נכנס בפועל, ביודעין, לסכנה עצומה, עד שמהפחד בלבד פרחה נשמתו. אבל משה רבינו עלה בתפילה למרום ארבעים (40) יום כדי להציל את עם ישראל, ועל כן הצלה זו אינה מתוך מסירות נפש של הגוף, וּמִכֵּיוָן שלא מסר את גופו לא יחיה גופו לנצח. 

ומסיבה זו שונים חטא העגל וחטא המרגלים מֵעָווֹן בנות מואב:

חטא העגל וחטא המרגלים השאירו זֵכֶר בדמות שבעה עשר (17) בתמוז ותשעה (9) באב, עליהם מקוננים עם ישראל כבר אלפי שנים.

ופלא עצום, דַּוְקָא מחטא פעור ובנות מדיָן לא נותר זֵכֶר, ואפילו תאריך ידוע של זמן החטא לא נשאר, ומדוע?

והטעם, כיוָן שפִּינְחָס פעל מתוך מסירות נפש - לכן הצליח למחוק את החטא לגמרי, מה שאין כן חטא העגל וחטא המרגלים, שעליהם הכפרה הָיְתָה רק בתפילה, ולכן הועילה באופן חלקי. 

ובהתאם לכך יובן מדוע שוב מְצַיֶּנֶת התורה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר כה, יא) שהרי קשה: הלוא כבר ידוע לנו יִחוּסוֹ של פִּינְחָס? אלא מכיוָן שפרחה נשמתו ונתעברו בו נשמות נָדָב וַאֲבִיהוּא, ממילא נקרא פִּינְחָס בנו של אהרון ממש. והמילה "בן" כתובה פעמים (2) - לרמז על שני בני אהרון; נָדָב וַאֲבִיהוּא, שנתעברו בפִּינְחָס. ותיקן פִּינְחָס את חטאם של נָדָב וַאֲבִיהוּא, בכך שתחת זאת שהורו הלכה בפני משה רבינו, הוא עשה להיפך. ואפילו בהלכה של 'בועל ארמית' שהיא 'הלכה ואין מורין כן' אף על פי כן הִתְיַעֵץ עם משה רבינו. ואף תחת זאת שהקריבו אֵשׁ זָרָה - פִּינְחָס הרג אישה זרה.

שכירות משתלמת בסוף העבודה

ומעתה יאירו דברי השם משמואל וחנוכת התורה שהקשו, כיצד פִּינְחָס זכה לשכר בעולם הזה, הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והשכר שמור לעולם הבא?!

אלא הסיבה שאין מקבלים שכר כאן בעולם הזה היא שהשכר ניתן רק בסוף העבודה, כי הלכה פסוקה היא: שכירות משתלמת רק לבסוף. 

וכיוָן שכך, בשעה שאדם מְקַיֵּם מִצְוָה – מיד הוא מִתְאַוֶּה לעוד ועוד זכויות, ומשום שטרם כילה את פעולתו, וּ: 'מִצְוָה גוררת מִצְוָה' לכן הוא ממתין עם שכרו עד העולם הבא. 

אולם פִּינְחָס לעומת זאת, הרי כבר נפטר, שכן פרחה נשמתו. ולכן כשנתגלגלו בו נשמות נָדָב וַאֲבִיהוּא יכול כבר לקבל את שכרו, כֵּיוָן שֶׁסִּיֵּם את פעולתו בשעה שנפטר.

ומכאן תשובה ברורה לאחת החידות הידועות והמפורסמות בעולם:

כיצד יִתָּכֵן שרואים עין בעין 'רשע וטוב לו'? וכי אפשרי הדבר שיהיה 'חוטא נשכר' ויקבל שכרו בעולם הזה, יתענג וְיֵהָנֶה, ויתהלך לו מעדנות?! אלא אדם רשע שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה אין לו כל רצון להוסיף עוד זכויות, ומבחינתו הַמִּצְוָה היא 'חד פעמית'! ולכן כאשר אותו אדם סִיֵּם את פעולתו, בדין הוא שיקבל את שכרו מיד, כאן בעולם הזה!

"קַנֹּא קִנֵּאתִי" פעמים (2)

מכאן ואילך יש לחזות ולראות את הקשר העמוק והנפלא שבין הפרשה וההפטרה: 

נאמר בהפטרה שאליהו הנביא ברח מאיזבל אשת אחאב, כיוָן שלאחר מעמד הר הכרמל, שבו אמרו כלל עם ישראל "ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים-א יח, לט) הרג אליהו הנביא את כל נביאי הבעל, ובשל כך ביקשה איזבל להורגו. נמלט אליהו הנביא למדבר סיני, ובכֹח עוגת הרצפים שאכל הלך ארבעים (40) יום עד הר האלוקים - הר חורב. ושם אמר אליהו הנביא לקדוש ברוך הוא: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (מלכים-א יט, י). 

מבאר הריא"ף רבי יאשיהו פינטו זצ"ל בסנהדרין דף פב': מדוע אמר פַּעֲמַיִם: "קַנֹּא קִנֵּאתִי"? 

אלא הטעם הוא כי באמת קינא פַּעֲמַיִם: פִּינְחָס קינא על גילוי עריות של זמרי ושבט שמעון, ואילו אליהו קינא על עבודה זרה של נביאי הבעל. 

ולכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפרקי דרבי אליעזר, שגם בפרשה זו כתוב במדבר כה, יא: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם". שתי קנאות קינא פִּינְחָס: לגילוי עריות אצל זמרי, ולעבודה זרה אצל אחאב.

ולאור הדברים הללו יתבהרו דברי המשנה סוף מסכת עדויות: 'אין אליהו הנביא בא לטהר או לטמא, אלא לעשות שלום בעולם. שנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" מלאכי ג, כג. 

- - - 

לצפיה בשירת החברים הי"ו עם כבוד הרב שליט"א בפסוק הנ"ל: 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' בשיעור: שבת הגדול 03.04.2024 נקודת זמן 06:08.

 - - - 

ומבאר החתם סופר, תורת משה: שתפקידו של אליהו הנביא הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, ותמיד בקנאות לשם שָׁמַיִם. ולכן האות וא'ו שבפסוק: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב) קטועה, כיוָן שהשלים פַּעֲמַיִם כשקינא לשם ה' - בזמן פִּינְחָס ובזמן אליהו.

וכך גם יעשה לעתיד לבוא, כי כאשר האות וא'ו נחלקת לִשְׁנַיִם - הרי היא כמו שני יו"דין - וכאילו כתוב "ישלים" - שאף לעתיד לבוא יעשה שלום בעולם, כי זהו עיקר תפקידו בעולם. ולכן עיקר הברכה שנתברך בה פִּינְחָס הוא: "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" במדבר כה, יב. 

כי תפקידו לעשות שלום בעולם – שלוש (3) פעמים!!!

ועל כך תפילתנו, שנזכה לחזות במהרה בהתגשמות הפסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג-כד) - תשובה שבאה על ידי קנאות לשם שָׁמַיִם! 

 - - - 

קרדיט: מתוך הספר הנפלא תורת חסד חומש במדבר פרשת פנחס באדיבות הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו! ב"ה ניתן להשיג במשרדי 'שופר' סט 5 כרכים על התורה והמועדים ב-126 ש"ח בלבד!! במקום 263 ש"ח.

לכתבה הקודמת: 'מערת רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי)' - לחץ כאן.

 - - -