לוס אנג'לס - אהבת ישראל וכבוד בתי הכנסת

חלק א' של הדרשה ע"פ הספר 'מידות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - - 

תוכן ענינים: .

פתח דבר: / באמצעות מידה זו ניתן לקיים אלפי רבבות מצוות בכל רגע ורגע! / "שוחט חייב משום צובע"... / "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה! / "מה אני מבקש מכם? שתהיו אוהבין זה את זה"! / הקב"ה אוהב את אוהבי בניו! / על ידי אהבת הבריות - זוכה לקרבת ה'! / "ה' צלך על יד ימינך" / "הכניסוני בחבורתכם" / "אני חי רק כדי שאוכל לעשות טובה ליהודי"... / אהבת הבריות - לכל אדם / במה תלה ה"ברכת שמואל" זצ"ל את תקוותו לזכות בדין? / "אני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" / ללא "אהבת הבריות" - אין מקום להלכות ש"בין אדם לחבירו"! / הדרך להשיג "אהבת הבריות" - באמצעות הנתינה! / "אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו" / מהי הדרך להפוך שונא לאוהב?... / אהבת רעים - על ידי שיתלבש עצמו בגוף חבירו / החזון איש זצ"ל - כיצד יזכה ל"ואהבת"? / מדוע כאבה רגלו של הבבא סאלי זצ"ל? / הרגל הדרגתי ב"אהבת ישראל" / "ואהבת לרעך כמוך - אני ה'" / לימוד בספר "תומר דבורה" - עצה להתחזק באהבת הבריות / על האדם להשפיל את עצמו - כך יוכל לאהוב את חבירו... / בשל מה ויתר החפץ חיים זצ"ל על חלקו בעוה"ב? / "אהבת הבריות" אצל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל / "מוטב שאכשל מאה פעמים באהבת חינם מאשר פעם אחת בשנאת חינם"! / "הודו לה' כי טוב, הם בריאים"!!..

אהבת הבריות - פתח דבר:

נדבר בעזרי"ת על מידה אחת מן המידות הטובות - מידת אהבת הבריות, אשר אמר הסבא מקלם זצ"ל עליה שענינה למעלה ראש, כי היא פתח לכל המידות כולם. והאמת היא שלא רק שהיא מידה חשובה ביותר אלא שהיא גם מיסודות עם ישראל כי רק על ידה ראוי האדם להדבק בהקב"ה וכמו שנבאר בהמשך.

ולא רק זה אלא שהיא גם מצות עשה דאורייתא, וכמו שכתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". וזה לשון הרמב"ם זצ"ל בהלכות דעות (פ"ו ה"ג): מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך".

ועל כן ראיתי לנכון לבאר חשיבותה ומעלתה של מידה זו ומה הם העצות והדרכים כדי להשיג אותה, וכן נראה כמה הנהגות מהגדולים בענין זה.

מצד שני, משנת זהירות צריכים במידה זו, כי כידוע היצר הרע שם את כל מרצו על מנת להכשיל את הבן אדם ובפרט בענינים גדולים שזה איפוא שהיצר הרע "מרויח" יותר, וכגון - המידה של אהבת הבריות!

על ידי מידה זו ניתן לקיים אלפים ורבבות מצוות בכל רגע ברגע!

והטעם שהיצר הרע כל כך משקיע כוחותיו כדי להכשיל את האדם בענין זה הוא, כמו שהיה אומר הסבא מקלם זצ"ל שאין דבר שיוכל האדם לקיים כמה אלפים ברבבות מצוות יחד כל רגע ורגע אלא באהבת הבריות, כי על כל איש ואיש מישראל שהוא אוהב, בכל רגע ורגע הוא מצוה בפני עצמה. ולכן היצר מתגבר על האדם מאוד בזה, כדי להאביד ממנו המון רב בכל רגע!

שוחט חייב משום צובע...

וכדי להבין קצת דרכו של היצר הרע בזה, נביא דבר נפלא שאמר הגאון רבי חיים ברים זצ"ל בשמו של הבעל שם טוב זצ"ל:

כתוב בגמרא במסכת שבת (דף עה.) ששוחט חייב משום צובע. וביאר הבעל שם טוב זצ"ל ד"שוחט" קאי על היצר הרע כי הוא השוחט דכולי עלמא...

ואם נרצה לדעת משום מאי יתחייב בדינו לעתיד לבוא כי הלא מלאך הוא ושליחותו של הקב"ה עשה, שרצונו לנסות את האדם להביאו לידי נסיון. ותירץ, דשליחותו של היצר הרע היא להסית את האדם לעבירה, אלא שיודע הוא שלא ישמעו לו לעבור עבירה בשאט נפש, על כן "צובע" הוא את העבירה למצוה, ומדמה להאדם שאם יעשה כך "למצוה יחשב לו"... וזהו שאמרו בגמרא - שוחט משום מאי חייב? משום צובע!

והוסיף על זה הגאון רבי חיים ברים זצ"ל שכן הוא גם במצות אהבת ישראל שהיצר הרע "צובע" את האיסור של שנאת חינם ומבלבל את האדם שלמצוה ייחשב לו, ומדמה שאין כאן שנאת חינם, וצובע לו את האיסור והמחלוקת ומראה לו כאילו שאין כאן שום עבירה אלא להיפך, מצוה של "מחלוקת לשם שמים" או "שנאת הרשעים" שהיא מותרת, ועל האדם מוטל לשקול היטב את אשר לפניו אם באמת מצוה נתגלגלה לפתחו.

"ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה!

נדבר קצת על המעלה והחשיבות של מידה נפלאה זו של אהבת הבריות, שבעצם גם כן היא מצות עשה דאורייתא.

הגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל בספרו שערי קדושה (ח"ב ש"ד) כתב בזה דברים נפלאים, וז"ל: "ואהבת לרעך כמוך - ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה, שכולה תלויה בה. ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם, ולכן היה שקול ככל ישראל". 

המורם מדבריו שכל מעלתו וגדולתו של איש האלוקים משה רבינו ע"ה אשר לא קם נביא כמותו, והעידה עליו תורה שהוא העניו מכל אדם, ועל ידו קבלו ישראל את התורה בסיני, המקור לכל אלו היתה מידה זו שהיתה טבועה בו, שאהב את הבריות והצטער בצרתם.

מה אני מבקש מכם? שתהיו אוהבין זה את זה!

נציין מאמר חז"ל נוסף הממחיש את גודל החשיבות של מידה זו, ראה בתנא דבי אליהו (סוף פרק כח): "וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה"!

הרי לפנינו כמה חשוב הדבר בעיני הקב"ה שאין לו מה לבקש מבריותיו אלא שתשרה ביניהם אהבה ואחוה. 

הקב"ה אוהב את ה"אוהב ישראל"!

וראיתי לרבינו הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים (סוף פרק יט) שהרחיב את הביאור, וזה תוכן דבריו: "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו". 

תמצית דבריו: על ידי שמשלים נפשו באהבת הבריות, הדבר גורם שתתעורר אהבת הקב"ה אליו, ופשוט וברור לכל בר דעת שמי שהקב"ה אוהבו, יזכה לסייעתא דשמיא וברכה בכל עניניו. הרי הוא "אוהבו של מלך"!

על ידי אהבת הבריות האדם מתקרב להקב"ה!

ומתורתו של הסבא מקלם זצ"ל למדנו דבר נפלא ביותר, שהאופן להתקרב להקב"ה הוא דוקא על ידי אהבת הבריות! ונצטט דבריו:

אין הצלחה יותר גדולה ממי שעמל להיות תקועה בו אהבת הבריות. כי ההצלחה היותר גדולה לאדם בעולמו הוא להיות מקורב להשי"ת, כענין שנאמר (תהלים עג, כח): "ואני קרבת אלוקים לי טוב". ואין לנו להשתוקק לכלום, רק לקרבתו יתברך, כי הוא תכלית הטוב, והקרוב אליו קרוב ממילא לכל הטוב, ומי לא ישתוקק לטוב!

ואיך יכול קרוץ מחומר להיות קרוב אליו יתברך, ומלאכי מעלה שואלים זה לזה "איה מקום כבודו"? אבל חז"ל בקדושתם הודיעו לנו במה יתקרב האדם אליו יתברך - "הדבק במידותיו".

והנה מידת הקב"ה שהוא אוהב לכל, כי אם לא כן, לא היה להם קיום בעולם. ונמצא כי אהבת הבריות היא התקרבות להשי"ת, כי אין לנו דבר גלוי מידות השי"ת כמו אהבת הבריות.

הרי מזה שקרבת האדם אצל הבורא יתברך תלויה אך ורק עד כמה שהוא משתלם באהבת הבריות.

"ה' צלך על יד ימינך"

עוד מהמעלות של אהבת הבריות היא, שעל ידי שהאדם אוהב את הבריות, במידה כנגד מידה גם הקב"ה יאהב אותו. וכמו שהגאון רבי צדוק הכהן זצ"ל כותב בספרו פרי צדיק, וכעין זה איתא בבעל שם טוב עה"ת (פ' קדושים), על פי הפסוק (תהלים קכא, ה) "ה' צלך", כי הנהגת הקב"ה עם האדם נמשלה לצילו, כשם שצורת צל האדם משתנה לפי תנועתו, אם מצביע באצבע, הצל גם יושיט אצבע, ואם יצביע בשתי אצבעותיו הצל אף הוא ישיב לעומתו בשתי אצבעות. 

כן היא הנהגת הקב"ה עם האדם, כפי מעשיו של האדם עם זולתו. אי לכך, המתנהג עם הבריות באהבה, ה' ינהג עמו במטבע של אהבה להיטיב לו. ומי שהקב"ה מתנהג עמו באהבה ברור שתהיה לו הצלחה גדולה בכל הנוגע ללימוד התורה ולקיום מצוותיה ובכל הענינים.

"הכניסוני בחבורתכם"

ומצאתי שהגאון רבי חיים ברים זצ"ל מביא שמייסד שושלת רוז'ין רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל פירש את הפסוק (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", בהקדם משל: אחד מנתיני המלך נידון לחיוב מיתה בעבור עוון שעשה, כשבאה השעה לביצוע גזר הדין הגיע הממונה מבית המלך בכדי להרגו, ניגש לפתע אל התליין אדם אחד מבין שורות הקהל והחל צווח הרף הרף! אני הוא החוטא ולי מגיע העונש, הנידון חף מפשע! 

באו והגישו את דבריו למלך. 

שאלו המלך מהו חטאך? ענה ואמר: אותו החטא בו נחשד חברי. חבירו לעומתו הכחיש בתוקף: אני הוא החוטא, בצעו נא את גזר הדין. הבין המלך שמדובר בשני אוהבים בנפש עד שאחד מהם מוכן למסור את נפשו עבור זולתו מרוב אהבתו.

נפעם המלך והתרגש ומתוך כך זיכה את שניהם! וכה אמר להם, אם אכן תיתכן אהבה כה גדולה בין שני חברים, ברצוני גם אני להיות נמנה עמכם בחבורתכם, אנא צרפו אותי כחבר שלישי!

זהו פירוש הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", כשהשי"ת רואה שאהבת ישראל מצויה בין אחד למשנהו, אזי אומר ה' קחו גם אותי כחלק באהבתכם וחבורתכם. אם "ואהבת לרעך כמוך", אזי "אני ה'"! גם הוא חפץ בחבורתם ומצטרף עמהם, וכך בטל כל גזר דין רע מעליהם.

ופשוט הוא שמי שהקב"ה אוהב אותו ורוצה להיות איתו בודאי שיתן לו סייעתא דשמיא כדי שיוכל להצליח בתורה וביראת שמים ובכל הענינים.

בכל אופן ראינו מזה שוב, שקרבת אלוקים תלויה באהבת הבריות!

"אני חי רק כדי שאוכל לעשות טובה ליהודי"...

ואולי מטעם זה מצינו לגדולי ישראל שמאוד הצטיינו במידה זו.

ומסופר על רבינו הסטייפלר זצ"ל שפעם אחת, הגיע למעונו אדם בכדי לבקשו לכתוב מכתב המלצה עבור "הכנסת כלה", בגלל השעה המאוחרת בני הבית לא הרשו לו להכנס לחדרו. 

כאשר נודע להסטייפלר זצ"ל, ציווה שיחפשו אחריו ויביאוהו אליו, באומרו "אני חי רק כדי שאוכל לעשות טובה ליהודי, כמו להעניק לו מכתב המלצה"...

מה אמר ה"ברכת שמואל" זצ"ל שיענה לבית דין של מעלה?

מן המפורסמות היא האהבת ישראל ששרתה בלב הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל, וכך מרגלא בפומיה: כאשר יגיע יומי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני: במה באת, מה אענה? אם בתורה, וכי אפשר לומר שיצאתי ידי חובתי בעולמי כדי הצורך בלימוד התורה? ואם ביראת שמים, האם יוכל לומר שהשלמתי את נפשי ביראת שמים? הדבר היחיד בו אוכל ללמד זכות על עצמי, זאת אגיד: אהבתי יהודים! כאשר אני הולך ברחוב ויהודי בא לקראתי, מה עולה במחשבתי? ברכה על ראשו!

צוואת בעל היסוד ושורש העבודה זצ"ל

על גודל חשיבותה של "אהבת הבריות" תעיד צוואתו של הגאון בעל היסוד ושורש העבודה זצ"ל, וכך סיפר שם לצאצאיו, שכאשר הזדמן לו לסייע בדבר מה לזולתו, היה אומר קודם לכן בפה מלא ובשמחה עצומה בזה הלשון: "יוצרי ובוראי ית"ש, אני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" שציוויתנו בתורתך הקדושה". 

עוד הפליג שם בביטויים נפלאים: "ומעיד אני על עצמי בני אהובי, שהיה שמחה עצומה בלבי בקיום מצות עשה זו בענינים אלו בכיוצא, ממש כקיום מצות עשה של הנחת תפילין הקדושים"!

ללא "אהבת הבריות", השורש פגום! 

ומאידך גיסא יש לדעת שבלי אהבת הבריות אזי יהיה קשה מאוד לתקן המצוות שבין אדם לחבירו. ונביא דוגמא לזה:

מסופר על המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל:

היה זה כשהתארגנה לה בישיבה קבוצת בחורים ללימוד משותף של הספר "חפץ חיים", מספר דקות ליום. היו גם שהתנגדו לרעיון. ולכן הוחלט בין הבחורים לעלות לדירתו של המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל וליטול את עצתו.

כששמע במה מדובר הוא הפתיע אותם ואמר להם: "גם אני מתנגד!" הבחורים הנדהמים ציפו להסבר. 

השורש הוא פגום! הסביר להם המשגיח זצ"ל, חסר לנו השורש שהוא אהבת ישראל אמיתית. וכל עוד שהשורש פגום לא יועיל לימוד ההלכות! המשיך ואמר: אם היינו אוהבים זה את זה באמת, האם היינו מוכנים לשמוע סיפור גנאי איש על רעהו? היעלה אדם על דעתו לשמוע דבר גנאי על עצמו בשר מבשרו? 

המסקנה המתבקשת היא: אין לנו אהבת ישראל במידה מספקת, על כן מוכנים אנו להסכית אוזן לשמוע את רעת הזולת וקלונו...

ברור אפוא שהצעד הראשון המתבקש למי שחפץ לנצור את לשונו הוא להשקיע עבודה לשפר את ה"אהבת רעים"! כך לא ייכשל כלל בדיבורים אסורים על הזולת.

הדרך ל"אהבת הבריות" - על ידי הנתינה!

נעבור לברר מהי הדרך המובילה להשתלם במדרגה זו?

פנינה נאה המאירה לנו את הדרך אשר נלך בה מצינו בדברי המשגיח הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א עמ' 36), וכה כתב: "כאן שאלה יפה עומדת לפנינו: הן האהבה והנתינה באות כאחת. האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?

הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מעצמיותו בהם הוא. אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה. הנהו דבוק למעשה ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם".

דברי הגר"א דסלר זצ"ל מהווים מהפך חשיבתי, הורגלנו לחשוב לתומנו, כי אנו נותנים ומעניקים למי שאנו אוהבים, מעתה יש לומר אדרבה ההיפך הוא הנכון, מי שאנו נותנים לו אליו מופנית אהבתנו!

הדברים מפורשים בספר ארחות צדיקים (שער האהבה) וז"ל: "ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? אשכילך ואורך: הדרך הוא, שיעזור בנפשו הוא, שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם".

"אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו"

מקור קדום ליסוד זה נמצא בדברי המשנה במסכת דרך ארץ (זוטא פ"ב): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו". הרי מוכח להדיא שהדרך להשיג אהבת הבריות עוברת דרך דאגה מתמדת ועשייה לזולת.

ויש לציין שזה נוגע בין כשמדברים על קרוב, חבר, שכן או אפילו המשרתת, וכמו שנראה ממעשה הבא עד כמה שגדולי ישראל חשבו על הזולת.

מסופר על הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל שפעם אחת בבוא לקייטנה ברדוזגניך, הציעו לפניו המתווכים שתי דירו נוחות, אחת מהן היתה משוכללת לכל פרטיה ובעל הדירה לחץ שיגמור השכירות.

הרבנית ביקשה אף היא שישכרו דירה זו, אולם רבי חיים עוזר זצ"ל היה חוכך בדעתו: "מה בפי המשרתת? הלא יהא עליה לטרוח ולהביא הנה הסעודות, המטבח מרוחק יותר בדירה זו ביחס לשניה, וצריך אם כן לשמוע מה בפיה"...

מכאן רואים עד היכן הגיעו חשבונות של גדולי ישראל למען הזולת! זהו אהבת הבריות אמיתית!

מהי הדרך להפוך השונא שלך לאוהב?...

ובענין זה כדאי מאוד להביא כאן יסוד גדול בכוחות הנפש אשר ממנו נוכל לדעת איך אפשרי לאהוב את כולם - לרבות את אלה ששונאים אותנו.

יסוד זה הוא בעצם מה שכתוב במשלי (כז, יט): "כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם". דהיינו, שאם אתה שם בתוך לבך אהבה כלפי השני אזי השני גם יאהב אותן כי זה כמו "מראה" שאם אתה מראה לו צורה כלשהיא היא מראה לך בדיוק את אותה צורה. וכן הוא באהבה שבתוך הלב, שככל שאתה תאהב יותר את זולתיך כך באותה מידה הוא יאהוב אותך, וזה מדובר גם אם הוא היה שונא אותך מלפני זה.

יסוד זה מבואר בהרבה ספרים, ורק לראות עד היכן דבר זה מגיע, נביא מעשה נפלא שקרה עם הגאון רבי חיים מוולאזי'ן זצ"ל:

פעם אחת הלך הגאון רבי חיים מוולאזי'ן זצ"ל למצות פדיון שבויים, והוכרח לעבור דרך איזה יער ונתפס על ידי שודדים, וכאשר ביקשו להורגו שאלוהו מה חפץ כמשאלה אחרונה שכידוע נותנים בקשה אחרונה לנידון למוות...

רבי חיים זצ"ל ביקש מהם שיתנו לו לחשוב דבר מה במשך חמש דקות, ושם ידו על עיניו, והרהר בדבר מה. ויהי לפלא כי מיד עזבוהו לנפשו ולא עשו לו כלום...

שאלו אותו תלמידיו מה חשב באותה שעה שעל ידי זה ניצל? איזה יחודים או כוונות כיון באותה שעה שבזה פעל להבריח הרוצחים?...

השיב להם רבי חיים זצ"ל שאחרי ולא רצה לצאת מהעולם עם קפידה על אנשים, על כן הכניס בלבו אהבה עצומה כלפי ראש השודדים, ודן אותו לכף זכות על זה שהגיע למצב כזה, ובזה נוצר "כמים פנים לפנים" ועזבו לנפשו... 

הרי לנו מזה דרך נפלא ביותר להשיג שגם שונאו יוכל לאהוב אותו!

נפלא! 

אהבת רעים - על ידי שירגיש את חבירו 

דרך מעשית נוספת על ידה ניתן ליישם בפועל את המושג של "אהבת הבריות" - שימוש בכח הדימיון שהתברך בו האדם.

וכך כתב בספר פלא יועץ (ערך אהבת רעים), שעיקר אהבת רעים הוא שיתלבש עצמו בגוף חבירו, ואז יהיה קל יותר עבורו להרגיש ולאהוב את חבירו. 

נציין מספר דוגמאות מקורות חייהם של גדולי עולם שעשו שימוש בדרך זו בכדי להשיג את אהבת הבריות.

החזון איש זצ"ל - כיצד יזכה ל"ואהבת"?

החזון איש זצ"ל התבקש על ידי אי מי להשיא לו עצה כיצד להתחזק במצות "ואהבת לרעך כמוך". 

ענה לו החזו"א זצ"ל: תנסה לברר על חולה כלשהוא מהעיר חיפה הזקוק לרפואה, יהיה מי שיהיה, תזכיר את שמו ושם אמו ותתפלל עליו לרפואתו, כך תתחזק בקרבך האהבה לכל איש ישראל באשר הוא. למותר לציין שהעיר חיפה של אותם הימים לא הייתה עיר גדושה במקפידים על קלה כחמורה, למרות זאת ראה בהם מרן החזו"א זצ"ל מושא לאהבת ישראל.

מדוע כאבה רגלו של הבבא סאלי זצ"ל?

הנהגה נפלאה מצאנו אצל הבבא סאלי הגאון רבי ישראל אבוחצירה זצ"ל: שכנו של רבינו זצ"ל בעיר נתיבות, החל מצעירותו סבל שנים רבות מכאב ברגלו, כל הטיפולים שעבר והתרופות שקיבל לא מצאו מזור למכאובו. היו אף ימים שלא יכול היה לצאת מפתח ביתו מחמת הכאב הנורא שאפף אותו.

רבינו הקדוש זצ"ל ששמע על מכאובו של שכנו שלח את משמשו שיקרא לו. כשהגיע השכן לבקשתו פנה אליו רבינו זצ"ל: הראה לי נא את מקום הכאב. השכן חלץ את נעלו והראה לרבינו זצ"ל את הפצע שברגלו. רבינו זצ"ל נגע בעדינות במקום הפצע תוך ברכה והבטחה שבזכות אבותיו הקדושים יזכה בקרוב לרפואה שלמה.

השכן נפרד מרבינו זצ"ל בתחושה טובה ובאמונת חכמים שלמה שברכתו של רבינו זצ"ל תשא פרי. אכן לא עברו ימים מועטים ואותו פצע נעלם כלעומת שבא, עד שהיה כאחד האדם.

מאידך המשב"ק הבחין למחרת אותו יום שרבינו זצ"ל סובל מפצע ברגלו בדיוק באותו מקום של שכנו, רבינו זצ"ל נשך את שפתיו בדומיה. אך המשמש המסור שם אל לבו שרבינו זצ"ל כואב את כאבו, הוא שאלו מה פשר הפצע.

רבינו זצ"ל השיב למשב"ק הנדהם: "בראותי את שכני הצעיר סובל כל כך חפצתי להתפלל עבורו, אך כיצד אתפלל ואיני חש את כאבו ממש?! לכן בקשתי היתה מרבונו של עולם שפצעו יעבור גם אלי, וכשחשתי בצערו ממש, התפללתי להחלמתו המהירה מעומק הלב"...

מה נורא למתבונן איזו דרגה של אהבת הבריות השיגו גדולי ישראל, עד שהיו מוכנים לחוש ממש את כאב הזולת, רק בכדי שיוכלו להתפלל עליו כדבעי. כך מגיעים לאהבת הבריות אמיתית!

כיצד מגיעים ל"אהבת ישראל"?

הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל נשאל פעם, כיצד אדם ירגיל את עצמו לאהוב יהודים? 

וזו תוכן תשובתו (ספר שערי אורה ח"ב): ראשית כל יש לדעת שבכדי להשיג תוצאה כלשהיא יש להתאמץ ולהשקיע - זמן, מחשבה, ומעשים. 

יש לגשת לכך בהדרגה, דהיינו: בתחילה יבחר בליבו אדם אחד מסביבתו ויקדיש אליו את אהבתו, הוא יעשה זאת בכך שירכז את כל מחשבותיו על אותו אדם ועל מעלותיו, עד שתתעורר כלפיו בלבו מידת אהבה אמיתית, משבא לכך ילך מחיל אל חיל לעשות כך לעוד יהודי ולעוד יהודי עד שיבוא לאהבת כל כלל ישראל.

ובכדי להקל על עבודת הלב, יתמקד בתחילה ביהודי נחמד וחברותי, נקי ומנומס, שקל לאהוב אותו. עם הזמן יחדיר למחשבתו שסיבת האהבה אינה נובעת ממניעים שונים אלא רק מפני המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". 

וראה שגם חכמינו ז"ל נהגו כך. שמצינו רבות בדברי חז"ל שלכל יהודי שפנו הם אליו הם כינוהו בשם "בני" או "בתי", זאת כדי להרגיל עצמם לאהוב כל איש ישראל כאילו היה בנם חביבם. 

ובחלוף הזמן של התבוננות מעמיקה במעלותיו של הזולת ההרגל קונה לו שביתה בלב ומפנה לו מקום לאהבת אמת ללא סייג, זוהי הדרך לעלות במדרגות התורה!

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'"

עוד התבוננות המועילה מאוד להשיג את אהבת הבריות היא אם מדייקים בסוף הפסוק. כי הרי כתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

ומפרש בספר טיב התורה שסיום הפסוק - אני ה', בא ללמדנו כי הנה נמצא לפעמים, שקשה לאדם לאהוב את חבירו, מפני שחבירו ניחן בכשרונות טובים משלו, ובמעלות גדולות משלו, והוא איש מצליח יותר ממנו, ולכן מקנא בו ביותר, ובמצב כזה אינו יכול לאהוב את חבירו.

אמנם, על זה אמרה התורה, כי עליך לאהוב אותו ואין לך להתבונן במה שיש לו שהרי "אני ה'" - אני יצרתי את הכל, וגם עשיתי שהוא יהיה כך ואתה תהיה כך, ולכך צריך אתה לאהוב את חבריך כאשר נצטווית מאת הבורא יתברך, ובלי לקנות בו כי הרי כך בדיוק הוא רצון השם יתברך, שלו יהיו מעלות מסוימות ולא לך...

לימוד בספר "תומר דבורה" כעצה להתחזק באהבת הבריות

ואם עוסקים אנו בעצות כדי להשיג מידה זו של אהבת הבריות אי אפשר לא להזכיר מדבריו הנפלאים של הסבא מקלם זצ"ל שהתבטא בזה באופן ברור מדי וכה אמר:

"מצאתי תרופה נוחה וקלה לאהבת הבריות, ואקוה כי פרי רב צותיא לשנה. אמנם כמו שהרופא אינו נותן סמים שלו, רק כשמצא סם שמועיל, כן אנכי היום. מצאתי ספר לקדוש אחד איש אלוקי - ספר תומר דבורה... עצה טובה ללמוד בו איזה שיעור תמיד בלי מגרעת".

ובמקום אחר מצינו שכתב במכתב כהאי לישנא: לשמחת לבבי מאוד משלומו הטוב וכי הוא עוסק בהספר הקדוש "תומר דבורה" לעיתים קבועים, אשר תועלתו מרובה מאוד, כי חדשות גדולות יחדש במצות "ואהבת לרעך כמוך".

ומי שיש לו אף מעט רעיונות בענין אהבת הבריות, יבין יותר דברי הספר הקדוש הנ"ל כי נורא הוא, ולא לחינם נפקחו עיני כבוד ידידי בו יותר.

לפעמים על האדם להשפיל עצמו כדי שיוכל לאהוב את חבירו...

ויש לפעמים שעל האדם להשפיל עצמו כדי שיוכל לאהוב את חבירו. ודבר זה אפשר ללמוד מדיוק אחד מהפסוק שנאמר במשלי (כז, יט): "כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם".

שלכאורה יש להתבונן בזה ששלמה המלך ע"ה החכם מכל אדם רצה לתת לנו דוגמא ומשל כיצד יכול אדם לראות את עצמו, ובזה נלמד כיצד הלב משקיף לבבו של הזולת. מדוע לא הביא דוגמא ברורה יותר, לרואה עצמו במראה מלוטשת, שהמסתכל בה רואה עצמו בצורה ברורה יותר מאשר במים, ולמה תפס דוגמת המים? ובודאי שיש בזה כוונה עמוקה ולימוד גדול עבורינו.

ונראה שהחכמה הגדולה הטמונה במשל זה היא, דהנה אדם הרוצה לאהוב את חבירו אהבה אמיתית מוכרח הוא קודם להכנע ולהשפיל את עצמו אליו ואז יוכל לחול עליו אהבת חבירו, דאם הוא יחזיק עצמו ברום המעלות נגד חבירו יקשה עליו לאהוב אותו, דכן הוא טבע האדם. וכן כאשר כאשר ישנה מריבה בין שתי אנשים ושונאים זה את זה, הפתרון היועיל ביותר כדי להביא את האהבה בניהים, רק כאשר ישפיל כל אחד דעתו לזולתו.

והנה המסתכל במראה יכול לעמוד בקומה זקופה ולראות את עצמו, אמנם הרואה את עצמו במים אינו יכול לראות את עצמו אלא אם כן משפיל קומתו ומתכופף למול המים, שאז יוכל לראות פניו.

וזה שדימה שלמה המלך ע"ה אהבת רעים לראיה במים ואמר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

וראיתי שבמדרש מובא על הפסוק "ואהבת לרעל כמוך" - השפל לרעך.

ומבואר מזה אם כן, שאם רוצים להשיג המידה זו של אהבת חברים, עלינו לוותר ולהכנע לזולתינו כדי שעל ידי זה גם השני יאהב אותנו וממילא יהיה אהבה בין שניהם, וזהו - "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

עבור מה וויתר החפץ חיים זצ"ל על חלקו בעוה"ב?

ולפעמים הויתור כלפי חבירו מתבטת גם על ידי ויתור של השכר הרוחני של האדם!

יש מעשה נפלא הממחיש מהי מידת ההקרבה המוטלת על האדם בכדי להשיג "אהבת הבריות".

כה מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל: באחת הפעמים בהם נסע להשתתף בכנס של גדולי ישראל, התלווה אליו בנסיעתו הגאון רבי מאיר דן פלוצקי זצ"ל בעל ה"כלי חמדה". כשנעצרה הרכבת באחת מתחנותיה בפולין, נאסף במקום קהל עצום אשר השתוקק לחזות בזיו פניו של גדול הדור, משלחת של רבנים ונכבדים שוגרה אל החפץ חיים זצ"ל בבקשה שיצא אל מול פני ההמון הממתין, אך החפץ חיים זצ"ל סירב לבקשתם.

מדוע מסרב רבינו לצאת אל הממתינים לו? שאלו רבי מאיר דן זצ"ל. השיב לו הח"ח זצ"ל בטענה מן המוכן: כיצד אפשר בכלל לבקש מיהודי זקן שיחפש כבוד? הרי כבוד הוא ניסיון מסוכן, והוסיף הח"ח זצ"ל וציטט מדברי רבי יהודה החסיד זצ"ל, שתמורת כל התענוגות הגשמיים שמהם נהנה האדם בעולם הזה, אין מנכים לו מחלקו לעולם הבא, אך תמורת הכבוד שהוא תענוג רוחני, מנכים גם מנכים!

ברצוני להשיב שתי תשובות, הגיב על כך רבי מאיר דן פלוצקי זצ"ל. ראשית, סבורני שכדאי אפילו להפסיד מקצת מן העולם הבא, ובלבד שתתמלא משאלתם של יהודים כה רבים. ושנית..., כאן החפץ חיים זצ"ל קטע את דבריו ואמר לו: די! אין צורך להוסיף מאומה! בשבילי מספיק הטעם הראשון. שמעתי "דעת תורה" והנני מוכן ומזומן לעשות את המוטל עלי. מיד ניגש לחלון הקרון, כדי להיראות לפני הקהל המצפה בכיליון עינים למראה דמותו... 

רואים אנו שאף ראוי לו לאדם להפסיד מחלק ה"עולם הבא שלו" בלבד שיוכלו ליהנות מכך יהודים אחרים. ברור מעל כל ספק שמי שאין טבוע עמוק בנפשו התכונה של "אהבת הבריות", לא היה מסכים להקריב דבר מעין זה בעד שום הון בעולם!

כזה ראה וקדש!

"אהבת הבריות" אצל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל

נסיים עם שלוש עובדות נפלאות מהם נשיג ולו במעט מגודל דרגתם של גדולי ישראל ב"אהבת הבריות".

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל התהלך פעם בתוככי הסמטאות העתיקות בשכונת "בית ישראל" סמוך לישיבת מיר, בזוית עינו הבחין באם ובתה נכנסים אל חנות נעליים, הבת הצביעה באצבעה הקטנטנה על זוג נעליים בהם חשקה לנפשה. הגר"ח זצ"ל נעמד במקומו, וראה כיצד האם מוציאה את צרור כספה ומונה אגורה ועוד אגורה עד שעלה בידה הסכום המתבקש לשם רכישת הנעליים, היא שילמה למוכר וכך יצאו האם והבת עם הנעליים החדשות כשחיוך רחב נסוך על פני הבת.

הגר"ח זצ"ל התבטא על כך בזה"ל: "איני מאמין שתיתכן הנאה, אפילו בעולם הבא, שיכול לדמות לאותה הנאה שנהניתי אני לראות את החיוך בפניה של ילדה קטנה בת ישראל כאשר אחזה את הנעליים החדשות בידה בצאתה מן החנות"!

מוטב שאכשל מאה פעמים באהבת חינם מאשר פעם אחת בשנאת חינם!

ומסופר על הגאון בעל אהבת ישראל מוויזניץ זצ"ל שקרה ואחד הצדיקים ראה אותו כשהוא מחבק ומנשק יהודי פשוט ומגושם, תמה הצדיק ההוא ושאל אותו על כך. האהבת ישראל זצ"ל לא הבין שאלתו, ואמר: "שנאת חינם מבין העולם ואהבת חינם לא"?!...

ומפורסמת היא אמרתו: "מוטב שאכשל מאה פעמים באהבת ישראך חינם, מאשר פעם אחת בשנאת ישראל חינם"...

לא בכדי כתבו בניו הגדולים בהקדמת ספרו, בזה"ל: "מצאנו לנכון לקרוא את ספרו בשם "אהבת ישראל", כי היה אוהב את כל אחד מישראל בכל לבו ונפשו".

"כמה שמח אני שבריאים הם"...

המעשה הבא ידוע היה בזמנו, מרן הרב שך זצ"ל אף הזכיר אותו במשא ההספד שנשא על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל.

פעם נכנס למעונו של האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל יהודי והתאונן על מר גורלו, אשתו ובנו חולים במחלה קשה ואין בידו האמצעים לממן את תרופותיהם. האדמו"ר זצ"ל שמע את דבריו ועיניו דמעו, מיד אסף את כל הכסף שהיה ברשותו ומסרו ליהודי. הוא לא הסתפק בכך וביקש מהרבנית שתלווה לו את כל הכסף שמצוי אצלה.

כאשר הגיע הגבאי הראשי לבית האדמו"ר זצ"ל ושמע את הסיפור, פנה אל האדמו"ר זצ"ל ואמר לו: האיש הזה רימה אתכם, אשתו ובנו בריאים ושלמים, ולא חסר להם מאומה...

כששמע האדמו"ר זצ"ל את הדברים, ראו איך שהעצב שהיה שרוי בו מאז פינה את מקומו לשמחה גדולה, וכך אמר: אוי, כמה אני שמח שאשתו ובנו בריאים, אין לכם מושג כמה צער יש בלבי מאז נכנס אלי אותו יהודי, הודו לה' כי טוב, הם בריאים!! 

הפטיר על כך מרן הרב שך זצ"ל בהספדו על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל: "הוא היה אוהב ישראל ומי יתן לנו את תמורתו"...

ראינו אם כן החשיבות והמעלה של מידה נפלאה זו וראינו גם כמה עצות ודרכים כדי להשיג אותה. יה"ר שנוכל להתחזק בה ועל ידי זה נזכה לקרבת ה' שזה הטוב האמיתי, וכמו שכתוב (תהלים עג, כח): "ואני קרבת אלוקים לי טוב".

חלק ב' של הדרשה ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' מאת הרב אברהם חנונו שליט"א (לכתבה על ספריו לחץ כאן).

תוכן עניינים: עיכוב הגאולה על ידי חילול כבוד בתי כנסיות / הקדם דבר: / חומר העוון של שיחה בטילה בבית הכנסת / משל נפלא מהחפץ חיים זצ"ל / כמה זמן האדם שוהה במשך ימי חייו בתוך הבית כנסת? / פשט נפלא בפסוק "את ה' אלוקיך תירא" / הסיבות למה לא נזהרים מלדבר בבית הכנסת / דברים בטלים בבית הכנסת הוא איסור גמור ואינו חומרא! / חומר הענין / על איזה חטא באו גזירות ת"ח ות"ט... / דברים נוראים מהאדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל / עדותו של הגאון רבי משה שטרן זצ"ל / בתי כנסיות ובתי מדרשות מגינים על הדור! / המזלזל בדבר סוף הוא שלא יהנה ממנו / זהירותם של גדולי העולם בענין זה / למה נתקבלו ספרי המשנ"ב וכה"ח בקרב כלל ישראל / חמש עצות האיך להנצל משיחה בטילה בבית הכנסת / מעשה נורא שהתרחש בימינו.

עיכוב הגאולה על ידי חילול כבוד בתי כנסיות

הקדם דבר:

כבר דיברנו על כמה דברים ש"גרמו" לחורבן הבית. דיברנו על הענין "שלא מעריכים דיו את התורה", וזה מה שמובא בר"ן בנדרים (דף פא.) "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כדי לברך עליה", וגם דיברנו על הענין של "חילול שבת" "שנאת חנם" ו"צער השכינה" שכל אלה הם מהדברים שגרמו לחורבן הבית. ועתה, אחרי שאנו נמצאים כבר בעמקי הגלות, נדבר על ענין אחר שבגללו "מעכבים" את הגאולה מלבוא, ואם לא נשתפר בענין זה ולא נתקן את זה, אז יהיה קשה שנוכל לקרב את הגאולה.

חומר העוון של שיחה בטילה בבית הכנסת

איתא בזוהר הקדוש בפרשת אחרי מות (דף עה:): תאנא: על שלושה דברים מתעכבים ישראל בגלות. 

א) על שגורמים קלון ובזיון להשכינה כשהיא בגלות. 

ב) על שמחזירים פניהם מן השכינה. 

ג) ועל שמטמאים עצמם בעוונותיהם לפני השכינה.

וכותב המהר"י באסאן זצ"ל בספר לחמי תודה (סי' יט) שמה שכתב רשב"י זצ"ל שהדבר הראשון הגורם לעכב את הגאולה מלבוא הוא על שגורמים קלון ובזיון להשכינה, אין ספק שעל שיחה בטילה בבית הכנסת כיוון רשב"י זצ"ל.

ובספר מקדש מעט (דף ז אות ו) הביא שבספר הגן כתב שגילו לו מהשמים שענין זה גורם אריכות הגלות, והוסיף וכתב בעל ספר הגן זצ"ל שמי שעובר על זה אינו נחשב מתלמידיו, כי הרי על זה מסר תמיד נפשו למחות על ענין זה בבית מדרשו, וכן בכל מקום שהוא יכל למחות היה מוחה.

ובספר ראשית חכמה (שער היראה פ"ה) מסביר מה שכתוב בזוהר הקדוש שעל שלושה דברים "מעכבי ישראל בגלות" ומדייק ממה שכתוב "מעכבי" שהכונה בזה היא, מפני שלא נגזר גלות שכינה אלא אלף שנה, כמו שנאמר (איכה א, יג) "נתנני שוממה כל היום דוה", וידוע ש"יום" של הקב"ה הוא כמו אלף שנים שלנו, וכמו שכתוב (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור", ולכן אחרי שעברו אלף שנים של גלות ולא נגאלנו, זה סימן שאנו מעכבים את הגאולה רח"ל. וזה על שלא מתנהגים כראוי בבית הכנסת.

משל נפלא מהחפץ חיים זצ"ל

ולהמתיק את הדברים נצטט מה שהחפץ חיים זצ"ל הביא בענין זה משל נפלא בספרו זכור למרים (פ' יח): 

עשיר אחד גדול, שהיו לו כמה עסקים באיזו עיר, ותמיד נתאכסן אצל בעל הבית אחד בעיר ההיא. והנה ארע פעם אחת, שסר לאכסניה אחרת. ויפגשהו בעל הבית הראשון וישאלהו: מדוע לא סר כבודו אל ביתי כמנהגו תמיד? והשיב לו: כי בפעם האחרונה הייתי בביתו, ולא נהגו בי כבוד כיאות.

התחיל בעל הבית לתרץ את עצמו כי לא היה אז בביתו, וכי אנשיו לא ידעו את גודל כבודו.

ויאמר לו העשיר: אם אתה מבטיחני שלא יהיה עוד כדבר הזה, ובכל עת בואי ינהגו בי בכבוד כיאות, אז בודאי אחזור לביתך, כי גם לי נעים להמצא במקום שיש לי מכירים היודעים את כבודי.

כן הדבר בעניננו: הקב"ה השרה שכינתו אצלנו בבית ראשון, ואח"כ בבית שני, ומפני עוונותינו הסיר שכינתו מאתנו, ואין ברצונו לשוב אלינו, אם לא שנשוב מדרכינו הרעה שהלכנו עד כה ולא נשוב לכסלה עוד, ונרגיל עצמינו להיות זהירים בקדושת בית המדרש ובית הכנסת, שהם לעת עתה "מקדש" שלנו, כמו שנאמר (יחזקאל יא, טז) "ואהי להם למקדש מעט", ויהיה תיקון בזה על העבר, ואז קרובה ישועת השם לבוא ויחזיר הקב"ה את שכינתו בתוכנו.

כמה זמן האדם שוהה במשך ימי חייו בתוך הבית כנסת?

ואם נתבונן ונחשוב נמצא כי אדם רגיל שוהה במשך כל ימי חייו בבתי כנסיות ובתי מדרשות בערך זמן של "כעשר שנים", ואם הוא בן תורה או אברך כולל הרי הוא שוהה "שליש" מחייו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות! וממילא מי שמתנהג כראוי בהם, יוצא שכל זמן ששוהה שם הוא צובר לעצמו מצוות ומעשים טובים רבים, ואם ח"ו להיפך אז להיפך! 

ולכן כמה מוטל עלינו להזהר ולהתנהג כמו שצריך בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא להתנהג בהן בבזיון רח"ל. ויש לדעת שהגאולה העתידה תלויה בדבר זה וכמבואר בדברי הזוהר הקדוש שהבאנו לעיל.

פשט נפלא בפסוק "את ה' אלוקיך תירא"

וראיתי דבר נפלא בספר קול יהודה מהגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל (עמוד נה). כתוב בפסוק (דברים ו, יג) "את ה' אלוקיך תירא" ובמסכת ב"ק (דף מא:) מובא שזה בא "לרבות תלמידי חכמים". ובדרך רמז יש לבאר ש"לרבות ת"ח" היינו שגם ת"ח צריכים לקיים את הענין של "את ה' אלוקיך תירא", כי דרך הת"ח הנמצאים בבית המדרש כל היום אז קל להם לאהוב את ה', כי מרגישים בלימודם את הקדושה והטהרה ולכן מגיעים למידה של "אהבת ה'", אבל למידת "יראת ה'" עדיין רחוקים, כי היות ונמצאים כל היום בבית המדרש אז מרגישים עצמם "כבן מלך" שאוהב את אביו אבל לא ירא ממנו כל כך כמו אחרים, וממילא חסר להם מידת היראה, ולכן כתוב בגמרא שהפסוק הזה בא כדי "לרבות תלמידי חכמים", שגם הם צריכים להגיע למידת היראה שלא לדבר בבית המדרש, ועל אחת כמה וכמה שיש להזהר מדברים בטלים ומלשון הרע וכיוצא!...

הסיבות למה לא נזהרים מלדבר בבית הכנסת

וכשמתבוננים בענין למה באמת לא נזהרים בזה כל כך, והרי הדבר חשוב וחמור מאוד ואם כן למה לא מתקנים את דרכינו ולמה לא מתחזקים בענין? 

אבל אחרי התבוננות בזה רואים שיש כמה סיבות לדבר והם:

א) חוסר ידיעת עצם האיסור.

ב) חוסר ידיעת חומרת האיסור, כי חושבים שזה חומרא או מילתא דחסידותא למי שנזהר בזה.

ג) לא יודעים איך לטכס עצה בזה כדי להתחזק שלא ליפול בענין חמור זה.

ולכן כדאי לדבר קצת על נקודות אלו ואולי עי"ז כל אחד ואחד יוכל להתחזק ולקבל על עצמו לשמור את עצמו בענין החמור הזה.

דברים בטלים בבית הכנסת הוא איסור גמור ואינו חומרא!

ונתחיל עם ידיעת עצם האיסור וזה כולל שתי ענינים: 

א) שיחת חולין בבית הכנסת. 

ב) שיחת חולין באמצע התפילה.

כתוב בשו"ע (סי' קנא ס"א) וז"ל: בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטילה וכו'. 

הרב חיד"א זצ"ל מוסיף בספרו פתח עינים ואומר: המדבר שיחת חולין בבית הכנסת טוב לו שלא יבוא כל עיקר!...

ובשו"ע (סי' קכד ס"ז) מובא וזה הלשון: לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו.

ורואים מכאן שלא מדובר ב"מילתא דחסידותא" או ב"הידורים" או "חומרות יתירות" אלא מדובר כאן על חטא ברור לפנינו, בין אם מדבר סתם בבית הכנסת, וכ"ש כשזה בשעת התפילה. וכן יש לדעת שכאן האיסור מדובר על "דברים בטלים" סתם, ולא מדובר על דברים אסורים כגון דברי ליצנות ניבול פה לשון הרע וכדומה, שבדברים האלו אפילו מחוץ לבית הכנסת יש איסור גמור לדבר.

חומר הענין

וכדאי להציץ קצת בדברי רבותינו ז"ל שדיברו על חומר הענין של מי שמזלזל בכבוד בית הכנסת, שזה כולל דיבור באמצע התפילה והנהגה לא ראויה בתוכם.

ונתחיל במה שסיימנו. מרן כותב בשו"ע (או"ח סי' קכד ס"ז) וז"ל: לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה ואם שח הוא חוטא "וגדול עוונו מנשוא".

ומעניין לציין שגם רבינו יונה זצ"ל כתב באגרת התשובה (יום א' אות ו) כעין זה וז"ל: ויזהר שלא ידבר בענייני עסקיו או שיחת חולין בבית הכנסת, כי גדול עוונו מנשוא!

ויש לציין שלשון זה של "גדול עוונו מנשוא" לא מצינו במקומות אחרים מלבד בפרשת בראשית אצל קין שרצח את הבל אחיו. שפנה קין להקב"ה ואמר לו (בראשית ד, יג) "גדול עווני מנשוא" ודבר זה טעון בירור כי הלשון הזה נאמר אצל דין של "רוצח" אבל מה זה שייך לומר כלפי שיחה בטילה בבית הכנסת שגדול עוונו מנשוא? האם זה כל כך חמור כמו רציחה?

על איזה חטא באו גזירות ת"ח ות"ט...

אבל נראה לבאר הענין על פי המאורעות הנוראות שהיו בשנים ת"ח ות"ט אשר נהרגו בימים ההם מאות אלפים מאחינו בני ישראל במיתות משונות ואכזריות שלא שמעתם אוזן מעולם, חלקם הפשיטו את עורם מעל בשרם ונתנו את בשרם לכלבים. חלקם קצצו את ידיהם ורגליהם והשליכום על אם הדרך ועברו עליהם בקרונות וסוסים, והרבה קברו בעודם חיים. צולים היו ילדים ומחייבים את הוריהם לאוכלם, ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו להם וכמו שמבואר בקונטרס "יין מצולה". 

ובספר "מקדש מעט" מביא שסיבת הצרות הקשות ההם לא נתגלתה להם, וכלל ישראל לא ידעו על מה ולמה באו דינים קשים אלו ומה עליהם לעשות כדי לבטל הגזירות הקשות ולהמתיק הדינים, עד שקם הרה"ק איש האלוקים "בעל התוספות יו"ט" זצ"ל והרבה בתפילות ותעניות ועשה שאלת חלום שיודיעוהו מן השמים בשל מי הצרה הגדולה הזאת.

לפליאתו הגדולה השיבוהו מן השמים: "כל זאת משום שמדברים בשעה שהציבור מתפללים בבתי כנסיות ובעבור זה באה הרעה הגדולה על ראשי עם קדוש!", ומאחר שכן, עמד ויסד "מי שברך" מיוחד לאותם אנשים שאינם מדברים בעת התפילה והפיצו בכל תפוצות ישראל.

דברים נוראים מהאדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל

עוד יש להביא דברים נוראים של האדמו"ר מגור זצ"ל בעל האמרי אמת שאמר שכאשר עמד הצורר מאשכנז ימ"ש והרג שש מליון יהודים הי"ד, כשליש מהעם היהודי במדינות אירופה בשואה האיומה עם כל מיני מיתות משונות ואכזריות, והדבר שעורר פליאה בעיני כולם היה שלמדינות ספרד לא הגיע אותו רשע כלל ורק במדינות אשכנז יכל לשלוט ולהרוג, והיה זה לפלא. 

ואמר על זה האמרי אמת זצ"ל: אתם רוצים לדעת למה יהודי ספרד ניצלו מהשואה האיומה הזו? בזכות שבספרד שמרו מאוד על קדושת בתי כנסיות ולא היו משיחין בשעת התפילה!...

עדותו של הגאון רבי משה שטרן זצ"ל

ועוד העיד הגאון מדעברעצין זצ"ל רבי משה שטרן זצ"ל בעל שו"ת באר משה, על דבר נורא שקרא בימי השואה הזו. 

לתחנת הרכבת שמשם היו לוקחים את היהודים לאושויץ להרוג אותם, הגיעה פעם אשה זקנה שהתחילה לצעוק בקול גדול, יהודים! יהודים! אתם יודעים למה אתם מצטערים כל כך? בגלל שאתם מדברים דברים בטלים בבית הכנסת! והעיד בעל הבאר משה זצ"ל שמיד אחרי שהזקנה צעקה את זה, נעלמה ולא ידעו להיכן נעלמה, עד שאמרו שזה ברור שהיה זה שליח מן השמים כדי להגיד להם סיבת העונש רח"ל.

לפי מה שהבאנו עד כה אפשר לבוא לתרץ את הקושיא שהבאנו לעיל. שהרי הקשינו מהו הלשון הזה שהשתמשו בו הרבינו יונה זצ"ל ומר"ן השו"ע זצ"ל, שכל מי שמדבר בבית הכנסת ובאמצע התפילה "גדול עוונו מנשוא", והרי הבאנו שזה לשון שהשתמשה התורה ל"רוצח" ומהו הקשר בין הדברים? אבל לפי המעשים האלו אפשר להבין הכל כמין חומר. כי הרי ראינו שמי שלא נזהר מלדבר דברים בטלים ושיחת חולין בבית הכנסת ובשעת התפילה גורם לגזירות רעות ומשונות שיבואו לכלל ישראל ח"ו, והרבה הריגות נגרמות בגללו, וכמו שראינו בגזירה של ת"ח ות"ט וכן בימי השואה.

וא"כ מי שמדבר בבית הכנסת וגורם בזיון לשכינה, גורם להרבה מיתות בעולם רח"ל, ואם כן בודאי שעליו נופל ומתאים הלשון של גדול עוונו מנשוא! 

ומי שמתבונן בזה תסמרנה שערות ראשו!

בתי כנסיות ובתי מדרשות מגינים על הדור!

הגמרא במסכת פסחים (דף פז.) אומרת: "אני חומה ושדי כמגדלות" (שה"ש ח, י) רבא אמר "אני חומה" זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ופרש"י זצ"ל למה בתי כנסיות ובתי מדרשות הרי הם כמגדלות וז"ל: שמגינים על הדור.

וכן ביחזקאל (יא, טז) כתוב: "לכן כה אמר ה' אלוקים כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה". וביאר שם הרד"ק זצ"ל, שאומר הקב"ה שאע"פ שהתרחקו עם ישראל מבית המקדש, בכל זאת אני יהיה להם למקדש מעט בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שכשהם יתפללו שם אני מצילם מיד אויביהם ולא יעשו בהם כליה.

ומבואר מזה שהשמירה על כלל ישראל, ההגנה כנגד האסונות והפיגועים היא ע"י התפילות שבבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אבל מצד שני מוצאים אנו גם להיפך ח"ו: שאם מזלזלים בהם, לא רק שלא שומרים עלינו אלא להיפך זהו הגורם לגזירות רעות.

המזלזל בדבר סוף הוא שלא יהנה ממנו

וכמו שמצינו במסכת מגילה (דף כ"ח:) אמר רב אסי: ביהכנ"ס שמחשבין בו חשבונות (וזה זלזול לביהכנ"ס) מלינין בו את המת. ושואלת הגמרא: מלינין סלקא דעתך? לא סגי בלאו הכי אלא לסוף שילינו בו מת מצוה. ופרש"י זצ"ל: לסוף שילינו בו מת מצוה: שימותו בעיר מתים שאין להם קוברים.

ולכאורה יש להבין. למה כשמזלזלים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז לא רק שלא מגינים ולא שומרים עלינו אלא שיוצא להיפך, שגורם למיתות בתוך העיר ובסוף מלינין בו את המת. ולמה הזלזול הוא דבר כל כך חמור?

והנראה לתרץ הוא עפ"י יסודו של הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל בכוכבי אור (ס' יח) שהביא את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף סב:) שהגמרא אומרת אחרי שדוד המלך ע"ה קרע כנף מעילו של שאול. אמר רבי יוסי ב"ר חנינא "כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם". 

וביאר הגר"י בלזר זצ"ל שכמו שכל דבר בגשמיות אשר הקב"ה הטביע בדבר סגולות רבות, אם בני אדם מזלזלים בדבר אז הסגולות לא פועלות כבר, וכגון סגולת הבגד שהוא לחמם, אבל אם מזלזלים בבגדים אז סופם הוא שלא יוכלו להנות מהם, ה"ה גם כן לגבי רוחניות, אם יש לך סגולות שצריכים לפעול ברוחניות, וכגון סגולה זו שבית הכנסת ובית המדרש שטבעם הוא שמגינים על כלל ישראל, אבל אם מזלזלים בהן ולא מתנהגים בהם בכבוד ובכובד ראש הראוי, אז הקב"ה מסיר הסגולה מהם וממילא לא מגינים יותר. 

וזה הפשט למה אם מחשבים בהם חשבונות אז נהפכים שסוף שילינו בהם את המת.

במדרש שוחר טוב (מעשה זה עם קצת שינוים הביא גם הב"י זצ"ל בסי' נ"ו ע"ש) מובא: אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגעתי בשלוש מאות גמלים טעונים אף וחימה, ופגע בי אליהו הנביא ואמר לי שכל זה למי שמדבר בבהכנ"ס. 

וראיתי בספר אחד מובא שאם מחשבין מהו האורך של שלוש מאות גמלים זה אחרי זה, נראה שבערך יוצא אורך של קילומטר שלם! וכל זה למי שמדבר בביהכ"נ רח"ל. 

ולמרות שאנו לא יודעים בדיוק מה זה ה"אף והחימה" ההם, אבל מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שעם כל גדלותו אמר (פ' עקב ט, יט) "כי יגורתי מפני האף והחימה" דהיינו שהוא פחד מהאף והחימה, ואם כן מכאן לומדים שיכול להיות שמישהו הוא גדול בתורה ובמעשים טובים ואעפ"כ מי שמדבר בביהכנ"ס ומזלזל בקדושתו...

זהירותם של גדולי העולם בענין זה

גדולי עולם היו נזהרים מאוד בעניין זה, וכמו שכתב בשער הכוונות על רבינו האריז"ל ואומר: ראיתי למורי ז"ל שהיה נזהר "בתכלית הזהירות" שלא לדבר כלל בבית הכנסת, אף שלא בשעת התפילה, וכמעט שאפילו בדברי מוסר ותוכחות ותשובה לא היה רוצה לדבר, כדי שלא ימשך מזה איזה דיבור של חול.

דרך אגב, יש להוסיף מה שמובא במסכת הוריות (דף י:) עה"פ (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שבאותו מעשה ממש אחד יכול לזכות לחיי העוה"ב והשני לבאר שחת. 

ושמעתי הנהגה טובה שהיה נוהג לעשות כל יום הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים. שכל יום היה אומר עלינו לשבח בפתחו של הבית הכנסת מבחוץ ולא היה אומר אותו במקומו, אבל לא כמו אלה שנוהגים להגיד אותו בחוץ ובלי כובע וחליפה כבר, כי זה הרי נחשב לזלזול, וכבר העיר פעם הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל לאחד שראה אותו שבעלינו לשבח כבר הוא לוקח ביד את הספרים שלו כדי ללכת הביתה, שניגש אליו ואמר לו שבעלינו לשבח לא נכון לעשות כלום ולהתכונן לצאת כי הרי זה ממש חלק מהתפילה, אבל הכה"ח זצ"ל היה נוהג לצאת בעלינו לשבח כדי שכשיגמור התפילה אף אחד לא יתקרב אליו ויבוא לדבר דברי חולין בבית הכנסת...

למה נתקבלו ספרי המשנ"ב וכה"ח בקרב כלל ישראל

וראיתי מובא שהגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל אמר שהטעם שהספרים משנה ברורה וכף החיים זכו להתקבל בקרב כל כלל ישראל, אשר כמעט אין בית שאין שם ספרים אלו בין בתוך אחינו הספרדים ובין בתוך אחינו האשכנזים, ואמר שהטעם הוא מפני שבין בעל המשנ"ב זצ"ל ובין בעל הכה"ח זצ"ל היו מאוד נזהרים על הדיבור שלהם, ופשוט שגם נזהרו מאוד שלא לדבר דברים בטלים בבית הכנסת ובבית המדרש...

חמש עצות האיך להנצל משיחה בטילה בבית הכנסת

וכמו שאמרנו בהתחלה שעיקר הסיבה שלא מתחזקים בזה ולא משתפרים בענין זה, הוא בגלל שחושבים שאחרי שהדבר הוא כל כך קשה לקיים ממילא "כיון שהותרה הותרה". ולא זו הדרך אלא עלינו לטכס עצות שעל ידם נזכה לסייעתא דשמיא כדי שנוכל להתחזק בזה, ובגדר מה שאמרו חז"ל במדרש (שהש"ר ה, ג) "פתחו לי פתח אחת של תשובה כחודו של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות".

ונראה להביא חמש עצות פשוטות שעל ידם יהיה יותר קל להתגבר על הנסיון הזה, ופשוט הוא שיש עוד דברים אבל כל אחד מכיר את עצמו ומה מועיל לו, ואני לא באתי אלא לעורר.

א) לא להכנס לביהכ"נ או לבית המדרש עם טלפון דלוק. ואני לא מדבר על בית מדרשנו כי אצלנו זה הקפדה גמורה כל הענין של טלפונים דלוקים באמצע הסדר, אבל אני אומר זאת למקומות אחרים שמרשים להכנס עם זה כשהוא במצב רוטט, בכל זאת בודאי שיותר טוב לכבותו כדי שלא יפול בפח היצר של דברים בטלים בתוך ביהכנ"ס וביהמ"ד. והוא דבר שהנסיון מוכיח.

ב) כשמישהו ניגש אליך כדי לפטפט, תעשה תנועה בשפתים כדי שההוא יחשוב שאתה באמצע התפילה ואסור לך להפסיק שם ואז ההוא ילך, ואתה את נפשך הצלת. ועצה זו כתבה רבינו יונה זצ"ל בספר היראה.

ג) לקבל על עצמך שלפחות "עשר דקות הראשונות" של הסדר לא תדבר עם אף אחד. ואחרי שהתחלת טוב אז מצוה גוררת מצוה ויש סיכוי גדול שכל הסדר ילך כשורה, אבל אם זה להיפך, אז להיפך ח"ו. 

ד) לקבל על עצמך שלפחות ד' או ה' פעמים ביום אתה תתגבר בזה על היצר הרע ולא תדבר שום דבר. ואחרי שמתרגלים בזה, לאט לאט ההרגל נעשה טבע ואז מוסיפים עוד פעם ועוד פעם, עד שבמשך הזמן ניצולים מזה לגמרי.

ה) עצתו של המשגיח הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל שהיה אומר שאם אחד רוצה לקיים דבר שקשה לו לעשותו, אז עצה טובה היא לו שירבה לדבר על אותו ענין עם החברים שלו ויגיד להם כך: "אתה יודע כמה שזה חמור לדבר דברים בטלים בבית הכנסת". "אני כבר לא מדבר בבית הכנסת, אני מאלה ששומרים את עצמם מלדבר בבית הכנסת", "לי כן איכפת דבר חשוב זה" וכו'. ועל ידי זה הוא עושה את עצמו "מוכרח" להשמר מזה, כי הרי הוא מוכיח את אחרים בזה ואמר להם שהוא מאלה שכן נזהרים בזה וא"כ איך אפשר שהוא עצמו יעשה היפך ממה שהוא תמיד דורש מאחרים?! ולכן על ידי זה קל לו להיות באמת מהנזהרים בזה.

ואלה הם כמה עצות פשוטות וזה רק בגדר "תן לחכם ויחכם עוד".

מעשה נורא שהתרחש בימינו

לסיים אני רוצה להביא מעשה שהיה, שסיפר הגאון רבי יצחק סורוצקין שליט"א.

היה זה בליל שבת קודש פ' האזינו בשנת התשע"ג, כשיהודי ירא שמים מארץ ישראל שבאותה העת שהה באמריקה, חלם דבר נורא. 

אותו יהודי חלם שהצדיקים שכבר נפטרו לעולמם, באו בבית דין של מעלה לפני ריבונו של עולם ושאלו אותו: עוד כמה זמן נצטרך להיות בגלות המר הזה? אז בא המלאך המקטרג וטען שאין אנו ראויים לגאולה. הצדיקים טענו להקב"ה שהרי המצב היום הוא שיש ברוך השם הרבה תורה בעם ישראל, הרבה חסד, צדקה, מעשים טובים וכו' ואם כן למה עוד לא הגיעה זמן הגאולה?

עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו ושאל לצדיקים: ומה יהיה עם זה שמזלזלים בכבודי?!

אחד מהצדיקים שהיה שם אזר אומץ ושאל את הקב"ה שעל איזה "זלזול בכבוד שמים" מדברים כאן.

אז אותו יהודי ראה בחלום אותיות גדולות ובולטות שהיו לשני מילים ואלו היו האותיות: "ב-ר-כ-ת ה-י-י-ד". שאל מה פשר אותיות אלה, ואמרו לו בחלומו שהאבא שלו כבר יסביר לו מה הוא פשר אותיות אלה.

היהודי הזה נבהל מאוד מכיון שאביו כבר נפטר לבית עולמו מלפני ארבעים שנה! וא"כ איך זה שהוא יסביר לו מה פשר האותיות?

פתאום האבא שלו הופיע בחלום ואומר לבנו: איך אתה לא מבין מה פשר האותיות האלה, הכונה היא למסכת "ברכות" דף ה' דף י' ודף יד'.

אותו יהודי התחיל ללמוד את אותם הדפים כדי לראות על איזה זלזול בכבוד שמים מדובר. אחרי שעיין בהם ראה דבר מעניין מאוד, שבשלושת המקומות מדובר על כבוד התפילה כגון "שאין להתעסק בשום דבר קודם התפילה" "אין לאכול קודם התפילה" ו"שאין להפסיק בשום דבר לפני שמתפללים".

הרי זה פלא כי זה מה שתובעים מאיתנו! אל תתעסק בדברים אחרים לפני שתתעסק בכבודו של הקב"ה עצמו!

יה"ר שנוכל להתחזק בזה, ועל ידי זה נוכל לקרב ולהביא את הגאולה העתידה, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו בב"א. 

- - - שאלות ותשובות - - -