פרשת ויצא | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ויקח מאבני המקום ויישם מרעשותיו וישכב במקום ההוא.

אז רש״י שואל השאלה, פה כתוב

מאבני המקום,

היו כמה אבנים,

ואחרי כן כתוב ויקח את האבן אשר שם מרעשותיו,

אבן אחת,

ועשה מזה מצבה,

אבן אחת.

אומר רש״י

שהיו הרבה אבנים בהתחלה,

אבל היו מריבות האבנים ביניהם.

זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו,

וזאת אומרת

עלי יניח צדיק את ראשו.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

חיבר את כל האבנים לאבן אחת,

וככה הנה הוא,

למה אם חיבר כל האבנים בבת אחת,

אבל הראש לא מונח על כל שטח האבן,

הראש מונח על קצת מן האבן,

ואותו קצת מן האבן,

אם זה אבן זאת,

אם זו אבן אחרת היא תצעק למה זאת זכתה

שראשו של צדיק

ואני לא.

מה הרוויחו?

מה הרוויח הקדוש ברוך הוא שעשה מכל זה

אבן אחת?

סוף כל סוף הראש שלו לא מונח על כל שטח האבן,

הוא מונח על קטע אחד,

ושם יש רק אבן אחת או שתיים,

אז האחרים יצעקו

עלי יניח צדיק את ראשו, מה הרווחנו?

ראיתי הקושייה הזאת.

רב מישהו שטרנבוך מביא את הקושייה ומביא תירוץ בשם

רב אברום אלתר מגור, האמרי אמת.

היה רבה גדול וגאון גדול.

והוא אמר תירוץ.

הוא אמר שתמיד הכל הקנאה והשנאה משניים.

יש שני בני אדם, אז אחד מקנא מן השני.

אבל על האבנים, אז כשהיו כל אחת לאחוד,

הייתה קנאה בין אבן לאבן.

עלי יניח צדיק את ראשו, למה זאת תזכה יותר ממני?

אבל אחרי שנהיו אבן אחת,

עכשיו זה גוף אחד. בגוף אחד

אין כבר קנאה ושנאה.

כמו שהידיים לא מקנות מן הרגליים, והרגליים לא מקנות מן הידיים,

בגוף אחד יש,

מכיוון שזה אחד, אז כל צד, כל חלק,

שמח בשני גם.

ואז הוא אומר, חיזוק

להתרחק מהמחלוקת.

לפי שהשטן,

כמו שלא נחרב את המידע שלו בכלל שנאת חינם,

והשטן כל הזמן משתדל לעשות מחלוקת

בין היהודים.

כי זה מונע מהם.

כל השפע של הברכות.

וככה יש צרות לעם ישראל.

לכן הוא אומר, להרגיש, צריך להתרגל,

להרגיש שכל ישראל הם

גוף אחד,

ולרצות בשמחת חברו

ובגדולת חברו.

זה הוא אומר, הרב.

אני רוצה רק לומר,

אני אומר,

זה היה אתמול בלילה, באחת בלילה.

התעוררתי, ישבתי לחשוב על מה אני אדבר.

אז ראיתי את הקושייה הזאת של רבי מיישה

ושל מתירות שלהם.

ואני אומר, לכאורה אפשר לתרץ את הקושייה בפסטות.

וכי, איך הקדוש ברוך הוא עשה שכל האבנים יהיו אחת?

דיבק אותם בדבק מגע.

וכי אבנים הן ישרות, יש לכם מפוסלים.

יש אבן שיש לה בליטה פה,

איך תדביק אותה?

אם הם היו מפוסלים אחד עם השני, אפשר

להדביק אותם.

איך הוא עשה אותם מחר? זה לא היה עם דבק.

איך הוא עשה?

יש שני דרכים.

או שהוא התיך את האבן

ומצאנו שאפשר להתיך אבן.

אתה רואה מהרגעש פורץ

לבה

והלבה הזאת

זה נוזל, בהתחלה זה נוזל.

זה נזרק מעומק האדמה והיא כל כך רותחת.

ובינתיים היא נוזל.

נופלת בקרקע,

שואה קצת,

נהיית אבן.

כי זה רק מחמת החום היא נשארת נוזל.

ברגע שהיא מתקררת

היא נהיית אבן, סלע.

אז הקדוש ברוך הוא התיך את האבנים,

ואחרי שהתיך את האבנים, כל האבנים התערבבו,

הנוזל של האבנים.

ואז

קיימלן יש בילה.

במסכת ראש השנה כתוב,

לך ולח,

הלכה כי שמואל,

שיש בילה.

מה זה יש בילה?

שכשמערבבים לך ולח

אנחנו נוקטים שבכל טיפה יש מכל התערובות.

נגיד למשל,

אם עירבתי בקבוק יין

משנה שנייה,

שנה שנייה נותנים מעשר

ונתערב עם חבית

יין של שנה שלישית.

עכשיו זה בעיה, יישר כוח.

עכשיו זה בעיה איך לעשות מעשר.

הרי יש לנו הלכה,

על אפס הלכה,

אין עושים, אין תורמים מן החדש על הישן

ומן הישן על החדש.

ואם תרם, אין תרומתו תרומה.

וכן שנינו במסכת ראש השנה.

ליקט ירק

ערב ראש שנה עד שלושה כה עמה.

ואחרי כן, אחרי שהיה שקיעה עד צאת הכוכבים,

ליקט עד ירק מי שנכנס ראש השנה.

אין תורמין מזה על זה,

ולא מזה על זה.

לפי שבירק,

הקביעות

שזה שייך לשנה הזאת,

אתה יודע, זה דבר בפני עצמו.

איך קובעים

שהירק הזה שייך לשנה הזאת? אם הוא גדל בשתי שנים,

אז בירק הולכים מחר לכיתה,

וכן באתרוג.

וכן באתרוג לא הולכים באתר לכיתה.

אז הירק שנלקט ערב ראש השנה,

הוא שייך לשנה, נגיד אם זה שנה שנייה,

הוא שנה שנייה.

צריך לתת מעצר שני,

ואי אפשר לתרום ממנו על מה שילקוט

אחרי

שנכנסה ראש השנה.

בלילה.

למה?

כי זה שנה הבאה.

ובירק הקביעות

של השנה של הדבר

לפי הלקיטה.

כיוון שירק צריך מים כל הזמן,

אז אתה לא נקרא שקיבלת כבר ירק עד שקוטף אותו.

אז ירק ותר לכיתה.

בירק הולכים מחר לכיתה.

אז אין כבר מעצרים לא מזה על זה אפילו בשנה ראשונה ושנייה.

לא שנה שנייה ושלישית.

אפילו שנה ראשונה ושנייה ששניהם מעצר שני,

אבל הם תורמים מן החדש על הישן,

ולא מן הישן על החדש.

אי אפשר לתרום, לכן

אז זה הרי נקבע של שנה ראשונה, זה של שנה שנייה.

אז נכון, זה מעצר שני שתי השנים, אבל

הם תורמים לחדש על הישן.

אז כתוב שם בגמרא

שבלח,

אם מתערב, לח

בלח,

נגיד, בוא נגיד, בקבוק יין

של שנה שנייה,

יתערב עם חבית יין של שנה שלישית.

איך תתקן עכשיו את ה...

הרי בתערובת,

אז הגמרא אומרת חידוש עצום,

שבתערובת

יש בכל טיפה לפי פרופורציונל באחוזים.

נגיד, הבקוק יין היה ליטר,

והחבית הייתה 99 ליטר.

אז זה אחוז אחד.

על היין של שנה שנייה,

הוא,

היין של שנה שנייה,

הוא אחד ממאה.

אז כל כוס שתיקח,

אחד ממאה הוא משנה שנייה,

ו-99 היא משנה שלישית.

בכל טיפה,

כי מה זה יש בלעד? זה מבלול טוב.

בכל טיפה יש מקצת מן הליטר הזה של שנה שנייה,

והרבה מן ה... לפי החשבון.

אם זה, כמו שאמרתי, ליטר ב-99 ליטר,

אז יש אחוז אחד מהיין של הליטר, של שנה שנייה,

ו-99 אחוז זה מן השנה השלישית.

אז איך תורמים?

לפי ח... תורמים. אני לוקח

שיעור, נגיד,

טרמי מאה,

וזה בסדר לפי שחל,

וגם אם אין תורמים מן החדש על הישר, אז איך אני אתרום? אולי

אני תורם מן הליטר על החבית,

או מן החבית על הליטר.

אז לא חי שינן בקרה, אין בזה בעיה.

מדוע?

כי תמיד יש בילה,

אומרים בכל כוס בטוח

ש...

ש...

נכנס פה לפי אחוז כמו שהיה.

אחוז מלפני שנה, משנה שנייה,

ו-99 אחוז משנה שלישית.

ואז נותנים,

קוראים שם,

מעשר שני,

מעשר ראשון,

כל יין לפי שנתו.

אז אני הולך לעשר על הליטר,

על כל הליטר, אני מעשר מהאחוז שיש לי פה.

וזה מספיק.

תראה, מ-100

אני לוקח

שיעור שיהיה שני אחוז, שני,

תראה מ-100.

וזה, אני אומר,

זה על הליטר,

והשאר על החביץ'.

וגם אין פה בעיה של מחדש על הישן,

כי זה על הליטר שהוא ישן,

וזה על החביץ'.

ככה עושים, ואין בעיה.

אם זה היה ביבש,

נגיד חיטים

של שנה שנייה,

שהתערבבו,

הם חיטים של שנה שלישית.

איך נעשה מעשר? אי אפשר לעשר, כי אין בילה ביבש.

חיטים, תערבב חיטים עם חיטים,

אתה לא יכול להיות בטוח שבכל שני חיטים

או שלושה יש מן המיעוט.

כי ביבש אין בילה, זה לא מתבולל טוב.

ונוזלים,

זה מתערבב טוב מאוד.

אז בכל טיפה אני אומר, יש מקצת מן המיעוט

והשאר מן ה...

ואז אני יכול להיעשר מני הווה.

אבל ביבש,

שאין בילה, אז יש לי בעיה.

אז אני צריך להיעשר מבחוץ.

לקחת,

אני צריך להיעשר מבחוץ.

זאת אומרת, לקחת

מה שצריך לחיטים של שנה שנייה

ולאסר עליהם,

על החיטים של שנה שנייה,

ולקחת אחרים

של שנה שלישית על שנה שלישית, לפי חשבון,

ככה מאסרים.

אבל בלח

אין צריך לאסר ככה.

כי לח בלח

יש בילה,

זה מתערבב טוב מאוד.

אז שמעת איך אני מתרץ על קושייה של

שרמי שאני מגיד שכה?

הרי איך חיבר הקדוש ברוך הוא האבנים?

הרי כל אבן

היא לא מקוצעת

לפי האבן השנייה.

אבנים,

יש אבן שהיא

בולטת איזה בליטה,

איך תחבר אותה?

הרי הבליטה הזאת לא נותנת.

אז איך הוא חיבר אותה?

אני אומר, איך הוא חיבר את האבנים?

או שהטיח את האבנים

ונהיה בלילה,

בלולים, כמו עיסה,

ואז יש בלילה,

ומכל אבן יש קצת,

לפי גודלה.

אבן היא גדולה,

יחסית

ל-100%.

או שעשה,

טען הקדוש ברוך הוא את האבן,

ויש בשולחן ערוך,

שיש אומרים שגם בקמח

אומרים יש מילה.

קמח וקמח

מתערבב טוב.

אם מתערב קמח של שלישית עם קמח של שנייה,

אפשר לתרום מיניהו בה,

לפי

שיחול,

אתה קורא שם, שיחול כמו שצריך.

אז מילא לא קשה כלום, הכושי הזאת.

גם כאן, איך הקדוש ברוך הוא חיבר את האבנים?

או שהוא טען אותם,

ואחרי כן עלס אותם.

אז כבר בקמח יש בלילה.

ואז גם כשזה נהיה אבן אחת,

אני אומר שבכל קטע יש מכל האבנים.

בכל קטע מן האבן הגדולה האחת

יש מכל האבנים.

לכן הם כבר לא מקנאים, אין מריבות.

או שטען אותם והקמח

גם כן נבלל יפה,

נחשב כמולח,

ויש

ואחרי כן

הוא עשה מזה בצק ויקרר, ונהיה אבן גדולה.

מכל פירור יש בלעה.

ואז לא קשה מדי.

אמרנו מקודם, אני אחזור עוד פעם על ההלכות

שדרך אגב הבאנו.

דבר ראשון צריך לדעת,

לא כמו שאדם שלא לומד,

אז הוא רוצה לעשות יין.

אז הוא קנה ענבים או קטף ענבים

מאיזה כרם שלו, והוא בא לעשות.

מה הכי

לכאורה?

הוא אומר, אני מייד אעשר, מייד אעשר את הענבים.

דבר ראשון,

שיהיה כשר.

הוא מעשה את הענבים.

והדין הוא שאין תורמין מן הענבים על היין,

ואפילו אם עוד לא עשה את היין.

ענבים שעומד לעשות מהם יין,

אין תורמין מן הענבים עליהם. ואם תרם, אין תרומה, זו תרומה.

זה לא מן התורה, זה מדרבונון.

רבונון הפקיעו את התרומה.

למה? משום גזל השבת.

אם אתה עומד לעשות יין, החיוב שלך הוא לתת לו יין.

יין הוא כבר מעובד, כבר סחטו את הענבים.

ואם אתה עכשיו נותן לו מענבים, אתה מטריח אותו שהוא יצטרך

וגם גזל השבת

יכול להיות גם טעם הטעם שהרי מקילו ענבים אתה לא בטוח שתוציא ליטר יין.

ואתה עלול לתת לו,

אתה נותן לו בענבים,

ואתה מחשבן את זה כאילו לטעות בחשבון.

על כל פנים ככה, זה משנה במסכת, פרק כמדי תרומות.

שאין תורמין מן הענבים

של יין,

ואם בשביל היין שולחים לעשות,

כי אם תרם, אין תרומתו תרומה.

צריך לחזור עוד פעם ביין.

זו ההלכה הראשונה שצריך לדעת.

אם עושים יין,

צריך לתרום ביין,

לא בענבים.

עכשיו, עוד הלכה אמרנו,

אם תיקח

בגפנים הרי,

בגפנים הולכים מהר שליש,

רציתי, אני אגיד את הגמרא, היא מקודם.

תנו רבנן.

ליקט אתרוג

ערב טו בשבט עד שלושה כהמה.

וליקט עוד אתרוג לאחר שכהמה וטו בשבט.

באתרוג הולכים מחר לכיתה.

כיוון שהוא צריך הרבה מים,

הוא כמו ירק.

אחר לכיתה.

אבל הראשונה שלו זה לא א' תשרה.

הראשונה שלה ירק,

שלה ירק.

באלף תשרה.

אבל הראשונה של האתרוג הוא טו בשבט.

אז ליקט אתרוג

ערב טו בשבט.

עד שלושה כהמה, זה צריך לשנה שעברה.

זה צריך לשנה הזאת שעברה עכשיו.

טו בשבט, י״ד שבט, י״ג,

ומה שניקט אחר טו בשבט בלילה,

זה כבר שייך לשנה הבאה.

ואין תורמין משנה על חברתה.

שנאמר עשר תעשר אל כל תבואת זרעך,

היוצא על שדה שנה שנה.

כל שנה לחוט.

לא תערבב.

לא תוכל לתת מעשר משנה על חברתה. בין מן החדש

על הישן.

ובין מן הישנה לחדש.

בכלל הפסוק הזה,

היוצא השדה שנה שנה.

מה פירוש היוצא השדה שנה שנה? כל שנה לחודא,

לא לערבב.

שנה שנייה, ולא רק בגלל מעשר שני ומעשר עני.

מצד

אין תורמין מן הישן לחדש.

אפילו

בין השנה הראשונה לשנייה.

ששניהם מעשר שני.

אבל אין תורמין מזה על זה, כי זה

חדש יישן.

זו השאלה שהייתה,

השאלה הגדולה שהייתה על השסק.

השסק,

יש בו בעיה.

חונת

בשבט

לפני טו בשבט ואחרי טו בשבט, ממשיך לחנות.

הרי באילן הולכים אחרי חנתה.

לפי התוספות.

בגמר הכה כתוב בבבלי,

דף יורגים לעמוד ב' בראש השנה.

באילן אחר חנתה.

על הרמב״ם פוסק כמו הירושלמי,

שבאילן הולכים אחר עונת המעשרות,

לא אחר חנתה.

אבל התוספות פוסק כמו הולכים אחרי חנתה.

עכשיו השסק

הוא חונת

באותו עץ.

היה פה ברחוב מתתיהו,

אצל ברגר, איפה שהיה גם ילדים,

יש לו שם עץ של שצק.

ואני הייתי בוחן את זה.

היו כאלה שחנתו לפני טו בשבט

וכאלה שחנתו על עץ ושם באותו עץ.

השווה תעשר.

זה שחנת לפני טו בשבט, זה שנה שעברה.

זה שחנת הרי טו בשבט, שהשנה הבאה

ואין מעצרים משנה על חברתה.

אפילו אם בין שנה ראשונה לשנייה,

שניהם מעצר שני, אבל שנה על חברתה?

זו הבעיה איך מותר לאכול שצק.

הרי המעצר שלו הוא בעייתי.

כי אם אתה לא יכול לעשר,

יש לך ארגש שצק.

אתה מעשר מזה על זה.

‫שאולי מה שלקחת זה של שנה הבאה,

‫ומה שאתה מעשר זה של שנה שעברה.

‫כי הרי באותו אילן,

‫חלק חנת קודם טו בשבט ‫וחלק אחרי טו בשבט.

‫לכן היה פה, יצא פה איזה ספר,

‫אומרים שזה מרב חיים גרנמן, ‫זכרו לברכה,

‫שהוא אמר שששק אין תקנה לכרוא אותו,

‫רק אם תעשר,

‫כל פרי בפני עצמו,

‫מיניהו בה.

‫אז משהו ממה נפסך?

‫אם הוא שני משנה שנייה, ‫אז גם המעצר שנה שנייה, ‫גם הטבל שנה שנייה.

‫ואם הוא משנה שלישית, ‫אין משנה שלישית.

‫אבל לעשר מאחד על השני,

‫אתה לא יכול. ‫יכול להיות שזה ענת לפני טו בשבט, ‫וזה ענת אחרי טו בשבט,

‫זה מן הישנה לחדש,

‫או להפך.

‫זו הייתה חומרה גדולה,

‫ואנשים כבר הפסיקו לאכול ששק.

‫הצדיקים, אחד

מבני תורה,

‫זה אמר לי אחד מאהבת שלום,

‫הרב עבודי, אני חושב,

‫הוא אמר

שככה לא אכלו ששק יותר.

‫כי אם נתת איך בערב שבת, ‫אתה קונה לשבת,

‫אז מתי תיעצר? ‫מה עשרה? מערב שבת.

‫אז אתה צריך לפצוע כל פרי מערב שבת.

‫הפרי מתקלקל.

הרי הקליפה שומרת על הפרי.

‫אתה רואה, למשל, עגבנייה,

‫אם היא שלמה בקליפה,

‫היא תחזיק מעמד הרבה זמן,

‫אבל אם היא פצועה,

‫לא תחזיק זמן, ‫כי אז חיידקים באים ומעפשים אותה,

‫כמו העור של האדם.

אם אדם נפצע,

‫מייד חיידקים באים,

‫ויכולים לזהם את הפצח.

אבל העור, אם זה העור שומר על הבשר,

‫שלא יזדהם.

‫העור שומר, אותו דבר, ‫קליפות של פירות וירקות.

‫הם שומרים על הפרי.

‫אז איך אתה רוצה שאני אעשר ‫בערב שבת שסק?

‫אני אפצע כל פרי לחוד?

‫אז זה יתקלקל עד שבת.

אין לו מתירים.

‫אז אני, אבל אני הוצאתי פסק נגד זה,

‫שלפי שיטת הרמב״ם, ‫לא הולכים אחרי חנתה,

‫הולכים אחרי עונת המעצרות.

‫ועונת המעצרות של השסק

‫הוא אחרי טו בשבט, באדר או בניסן.

‫עונת המעצרות זה כשניה ראוי לאכילה.

‫השסק וטו בשבט הוא ירוק וקשה, ‫אי אפשר לאכול אותו.

‫אין מה לאכול בו.

‫אבל באדר או בניסן הוא ראוי.

‫אז לפי הרמב״ם שהולכים אחרי

‫אחרי עונת המעצרות, ‫מה זה עונת המעצרות?

‫עונת המעצרות זה הזמן שהפרי גדל,

‫עד זמן שאפשר לאכול אותו.

‫אם למשל הוא עדיין, ‫עוד לא גדל מספיק, ‫אתה לא יכול לאכול אותו.

‫למשל,

כתוב שם בגמרא, במשנה, ‫במסכת מעצרות, פרק כמה,

‫כתוב שם שהאדומים משייעדימו,

‫כל הפירות האדומים עד שיהיו אדומים.

‫לכן אני שאלתי פעם שמנדרינות ‫לכאורה עוד לא הגיעו ‫לעונות המעצרות.

‫הגיעו לעונות המעצרות

‫ברגע שהם אדומים בפנים.

‫לא צריך שיהיו אדומים בקליפה.

‫שאלתי איזו שאלה בנוגע לשביעית.

‫שאלתי את האוגדליה.

האוגדליה אמר לי,

‫שנראה לו שבפרי אדר,

‫כיוון שאפשר למצוץ אותם, זה חמוץ.

‫זה כבר נקרא עונת המעצרות.

‫לא נראה כל כך הרי האדומים,

‫משייעדימו.

‫במשנה כתוב.

‫זה טוב לדעת.

‫אני הייתי

באיזה מקום,

‫ולמדו משניות אחרי התפילה בשבת,

‫ולמדו מעצרות.

‫אם אתה לא יודע,

‫לא למדת,

‫אתה לא יודע מה אתה מדבר בכלל.

‫כלל אמרו במעצרות.

‫כלשהו אוכל אדם

ושמור,

לא הפקר.

‫אבל

יש שם במשנה

חייב במעצר.

‫בהונות המעצרות של כל דבר.

‫הזיתים,

מי שיביאו שליש.

‫התבואה שליש.

‫אז מה עם השסר? מה קורה איתך? ‫איך, איך... אז אני אומר לך, כי אז... ‫-הלבית שלא התפסת.

‫אז לפי התוצאות זה בעיה.

‫אז זאת אומרת, הם צודקים.

‫אבל מרן פוסק כמו

‫מרן החזון איש,

‫מרן פוסק

כמו הרמב״ם,

‫שהולכים אחרי...

‫-עונת המעצרות. אחרי עונת המעצרות.

‫הם התבלבלו,

‫חשוש שהחזון איש פוסק כמו טוסות.

‫אני אמרתי להם,

‫הוא לא פוסק כמו טוסות, ‫הוא רק מסכם שיטת הטוסות להלכה.

‫אבל להלכה הוא בעצמו פוסק

כמו מראנה,

‫ואין מקום להחמיר.

‫בעוד אמרתי עוד איזה היתר,

‫שאולי נגיד,

‫הרי אי אפשר לצמצם.

‫נניח, יש לי עץ של שצק

‫ויש בו הרבה פירות,

‫ויש לו שלוש ארגזים פירות.

‫אבל בטוח, נכון, ‫חלק חונת קודם, חלק חונת הרי,

‫אבל בטוח לא מחצה על מחצה בדיוק.

‫או הרוב מן השנה שעברה ‫והרוב מהשנה הזאת.

‫או הרוב חנת לפני טו בשבט ‫או הרוב חנת אחרי טו בשבט.

‫הלא מחצה על מצח,

‫כי אי אפשר לצמצם.

‫יש לנו כלל, אי אפשר לצמצם.

‫-הולכים אחרי הרוב, והרוב זה בטל ברוב. ‫-אז לפי זה יש רוב.

‫אז אם יש רוב, ‫הולכים אחרי הרוב, זה בטל ברוב.

‫-כל דה פוריש מיהו בפוריש.

‫מה? ‫-כל דה פוריש מיהו בפוריש.

‫מה?

‫כל דה פוריש מיהו בפוריש. ‫לא כל דה פוריש, ביטול ברוב.

‫הם מעורבבים, אני קניתי קילו, ‫קניתי ארגז.

‫הם מעורבבים, אז זה בטל ברוב.

אז אם הרוב הוא מעשר שני, מעשר שני, שנה שנייה.

ואם הרוב הוא מעשר עני, מעשר עני.

אז אני אומר, יהיה מעשר כפי האמת.

השם יודע את האמת.

אם הרוב משנה שלישית,

מעשר עני. אם הרוב משנה שנייה,

הכול מעשר שני.

על זה יש אריכות.

אם שייך לומר ביטוי ברור שזה יהיה מעזר

שזה יהיה מעזר שני.

אז יש בספר באריכות,

בתרומות ומעזרות.

ברוך השם.

רבי חניא, אני אומר לה, קשה אומר,

ארצי הקדוש ברוך הוא מזכות את ישראל.

לפיכך חרבה להם תורה ומצווה שנאמר אדוני החפש של מעל צדקו יגדיל תורה ויגדיל תורה ויגדיל.