רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד... | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, בעזרת השם נחסה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

אנחנו בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי,

זיכרונו לחיי העולם הבא יגן עלינו, אמן.

אמן.

מצווה לומר מדבריו

המשנה באבות אומרת רבי שמעון אומר שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים

שנאמר כי כל שולחנות מלאו כי צועה בלי מקום

אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו

דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום

שנאמר וידבר אליי זה השולחן אשר לפני אדוני.

הברטנורה אומר,

פירוש רש״י אומר ולא אמרו עליו דברי תורה

ובברכת המזון שמברכים על השולחן יוצאים ידי חובתן

וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה כך שמעתי.

מה זה מזבחי מתים?

תקרובת עבודה זרה.

ככתוב, ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים.

מלאו כי צואה

בעבודה זרה קרויה צואה.

תכתיב צא תאמר לו.

בלי מקום,

בשביל שלא יזכירו שמו של המקום ברוכו על השולחן.

שנאמר וידבר אליי זה השולחן אשר לפני אדוני.

מיד כשדיבר בדברי תורה נקרא שולחן אשר לפני אדוני.

ויש אומרים

מראשו של מקרא הוא יוצא.

דכתיב המזבח עץ שלוש אמות אל תקרא אמות

אלא אמות כמו שיש אם למקרא.

שלוש כנגד תורה נביאים וכתובים.

ואמרי לה מקרא, משנה ותלמוד

שצריך אדם לדבר בהן על השולחן

ואז קרוי שולחן אשר לפני אדוני. כך פרש רשי.

כותב החסיד היעבץ

ומובא גם בילקוט מעם לא עז.

מה כוונת המשנה?

כוונתה לומר שלא יחשוב אדם בדעתו

אמת

אני חייב לומר וללמוד דברי תורה בכל עת ורגע

אבל בשעה שאני עוסק וטרוט באכילתי

אין מן הראוי לערבב דברי אלוקים חיים יחד עם ענייני הגוף

לכן בא רבי שמעון בר יוחאי ללמדנו

שההפך הנכון

אם חפץ אדם להעלות

את ערך אכילתו שתהיה האכילה לשם שמיים

אז לא יתבטל מדברי תורה אפילו כשהוא יושב על שולחנו לאכול

האכילה וריבויה גורמים לרעות בעולם

ולכן ציוו חכמים לעשות את המאכל טפל ואת התורה עיקר

גם בזמן שאתה אוכל

התורה צריכה להיות העיקר

והמאכל צריך להיות

טפל

ומי שיאמר עת לתורה ועת לאכילה

בא רבי שמעון ואומר לא

גם שעת אכילה

זה שעה של תורה והיא העיקר

ולא האכילה

ובאמת

בעת אכילת האדם זהו המבחן לדעת אם הוא אוהב את התורה ואם לאו

כמו אדם

יש לו בן נמצא במדינת הים

בעת שמחה הוא עולה על זיכרונו

גם בזמן אכילה

כשאדם שמח, כשהוא סועד

אם הוא זוכר את התורה ולומד בה נראה ברור שאהבת התורה קשורה בליבו

אבל אם הוא שוכח אותה באותה עת

נראה שאין אהבתו לתורה כראוי

הוא אוהב יותר את האוכל, את האכילה, את הגשמיות

כי הוא מניח את התורה בקרן זווית

וזה גורם ליצר הרע להתחזק

בדומה לשני אנשים שנלחמים זה בזה

כשנופל אחד ארצה

וחברו קם עליו להכותו

אין לראשון תקומה

וסיים החסיד היעבץ

כי הכלל העולה מן המשנה שיש לאדם לעשות את התורה עיקר

ואת האכילה טפל

בשם ארי בן שושן כתב החסיד ייעבץ

מה הטעם שהמשנה כתבה

שלושה שאכלו

ולא שניים

מפני ששניים שהתעסקו באכילה

ולא עסקו בדברי תורה יהיו נידונים כשוגגים

ולא ייאמר עליהם דברי גנות אלו

אך שאכלו שלושה כאחד

היה לשלישי

להזכירם לומר דברי תורה

וכיוון שלא אמרו

הרי זה כמי שאכלו זבחי מתים

ומעצמם ביער החסיד ייעבץ

ככל שיגדל הקיבוץ

יתחייבו יותר להזכיר את השם יתברך ואת תורתו

ושוכחים מכך בעת ההיא מחללים שם שמיים רחמנא נצלן

ומזה הטעם יש גם חיוב בברכת הזימון בשלושה שאכלו כאחד

משום שאז יקדש אחד מן השלושה

את השם ברבים

או ככל שגודלים ויש עשרה

כבר מזכירים את השם

וכולי

וככל שעולים למאה וכולי

אז רבי שמעון אומר שלושה שאכלו על שולחן אחד

ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, מתקרובת לעבודה זרה

המדרש שמואל מדקדק למה אומר התנא

למה רבי שמעון אומר שלושה שאכלו

למה הוא לא אומר שלושה שיאכלו ולא יאמרו

למה הוא מדבר בלשון עבר

הוא אומר משום שקיימה לן בתענית אין מסיחין בשעת הסעודה

ולכן לא ידברו בדברי תורה בשעת האכילה עצמה

אלא לאחר שסיימו לאכול כמו עכשיו

יפתחו פיהם בדברי תורה ובכך לא יבואו לידי סכנה

בשבועות האחרונים שמענו ששניים מתו

שבלעו משהו ונתקע להם בגרון ומתו

מי יודע אם הם דיברו או לא דיברו

עוד ביאר

בהקדם מה שיש עוד לדייק בדברי המשנה שאמרה

שלושה שאכלו על שולחן אחד

מה לי אם הם אכלו על שולחן אחד או אכלו על כמה שולחנות

אלא יבואר על פי הכתוב

ועבדתם את אדוני אלוהיכם

וברך את לחמך ואת מימיך

הפסוק פותח בלשון רבים בעבדתם

וסיים בלשון יחיד את לחמך ואת מימיך

אומנם

הכתוב מתכוון

כי בעניין התפילה טוב יותר שיתפללו רבים יחדיו ועבדתם אין עבודה אלא עבודה בלב זאת תפילה

ועבדתם

את אדוני אלוהיכם זה עניין התפילה

עדיף שיהיו רבים ברוב עם אדרת מלך

ולא יעמדו בתפילה כל אחד לבדו

ולכן אמר הכתוב ועבדתם את אדוני אלוהיכם בלשון רבים

שהתפילה צריכה להיעשות ברבים

אבל בעניין אכילה לא ראוי שיתקבצו יחדיו אנשים לאכול

כיוון שאין שום דבר טוב נמשך

מחיבור בני אדם לאכילה בצוותא

מאף שבעצם האכילה ושתייה אין חטא ואין עוון

האם כל זה מן החטא הקל של קיבוץ הנשים

ובפרט אם הם שותים

עלולים להימשך אל החמור

על כן אדרבה טוב שיאכל כל אחד בפני עצמו

ולכן מסיים הפסוק וברך את לחמך פרטי

ואת ממך פרטי, לשון יחיד

עכשיו מתבאר מה שאמרה המשנה

כי באמת היה טוב יותר

שלא יאכלו שלושת האנשים על שולחן אחד

אלא יאכל כל אחד לבדו

אבל אם כבר אכלו

שלושה שאכלו על שולחן אחד

צריכים לומר עליו דברי תורה

עכשיו שמענו

הברטנורו אומר שברכת המזון

שמברכים על השולחן יוצאים מידי חובה

כאילו אמרו עליו דברי תורה כמו שהשמענו את רשי

ובתוספות יום טוב

הוא מבאר כי הברכות שבברכת המזון מרמזים על ספרי התנ״ך

הברכה הראשונה תיקן משה רבנו עליו השלום

שכל חמישה חומשי תורה נקראים על שמו

ככתוב במלאכי זכרו תורת משה עבדי

את הברכה השנייה תיקן יהושע בן נון

שספרו הוא הראשון

מספרי הנביאים

והברכה השלישית

תיקנו דוד המלך ושלמה בנו עליהם השלום

שספריהם פותחים את ספר הכתובים

תהילים ומשלה

אז זאת אומרת

ברכת המזון כנגד התנ״ך

תורה נביאים וכתובים

ועוד רומזים לשלושת חלקי התורה מקרא משנה ותלמוד

כיוון שכן

אפשר לצאת באמירת ברכת המזון ידי חובת אמירת דברי תורה על השולחן

אז מה זה שאמר פה רבי שמעון

שלושה שאכלו

ולא אמרו

דברי תורה כאילו אכלו

איך זה מסתדר?

בסוף דבריו כתב התוספות יום טוב שלא נתיישבה דעתו בפסק הזה

לומר שאפשר לצאת באמירת ברכת המזון

ידי חובת דברי תורה

שהרי ודאי לא דיבר רבי שמעון ברשעים שאין מברכים ברכת המזון

ועם כל זה הוא הזהיר לדבר דברי תורה על השולחן

ועל כן מוכרחים לומר שצריך ללמוד תורה בפועל ממש

בעת האכילה

וכך פסק גם מגן אברהם מור החיים סימן ק״ע בשם אשלה הקדוש

שצריך אדם לומר דברי תורה ממש בסעודתו

ולא יסמוך על אמירת ברכת המזון

אז מה רבי עובדיה מברטנורה לא יודע מה שהוא מדבר?

ענק שבענקים

אבל אתם יודעים

אלו ואלו דברי אלוהים חיים

בספר שיח שרפי קודש

בחלק ג' בערך אכילה עוד כתב

שבעל חידושי הרים

זכותו יגן עלינו אמן

יישב את דעתם של הרב עובדיה מברטנורה והתוספות יום טוב

באמת הוא אומר לא נחלקו זה עם זה

אלא כל אחד דיבר על עניין אחר

הרב עובדיה מברטנורה מדבר מאדם

שכשהוא סועד את ליבו

הוא מרגיש בליבו הרגשה בבחינת הכתוב

ביחזקאל מ״א כ״ב זה השולחן אשר לפני אדוניי

והוא יודע שגם בעת האכילה

הקדוש ברוך הוא לנגדו

וממילא אכילה זו היא באופן הראוי

וגם בגמר הסעודה כשהוא מברך על המזון

הוא שם לנגד ליבו לפני מי הוא יושב ומברך

הוא מודה לבורא בכל לב ובכוונה ראויה

ואין לך דברי תורה גדולים

מהנהגה כזו

ואז זה נחשב לו כאילו עסק בדברי תורה בעת הסעודה

אבל התוספות יום טוב מדבר

על איש המוני שאכילתו רחוקה

מהאופן הזה ואין לו שום מחשבה על המטרה של האכילה הנכונה

וגם בשעת ברכת המזון

הוא לא מכוון אפילו לפירוש המילים

ברכת המזון כזו ודאי לא נחשבת כדברי תורה

אז זאת אומרת

זה דיבר בכך וזה דיבר בכך והדברים מסתדרים

מי שמכוון ליבו לשם יתברך בשעת הסעודה וגם כשהוא אומר את ברכת המזון

הוא יודע שהשם לנגדו וזה השולחן השלפני השם

הוא רואה את השם לנגדו

והוא גם מברך ברכת המזון כראוי

אין לך דברי תורה יותר מזה אומר השיח שרפה קודש

ומה שדיבר תוספות יום טוב זה באדם המוני

שהוא לא מתכוון לא בזה ולא בזה ובוודאי שלא יחשב כדברי תורה

החסיד יעבץ כתב שיש נוהגים לשורר פזמונים

או מזמורים לאחר הסעודה

אומרים מזמור

לדוד השם רועי שיש בו זן תיבות

וזה נחשב כדברי תורה ולמנצח

יש כאלה שאומרים איזה הלכה או איזה מדרש

או משהו וזה נחשב או איזה משנה

אבל הוא אומר שיש אומרים פזמונים

או מזמורים

במנהג יפה הוא כדי להיפטר מן העונש

אז אנחנו גם אכלנו ביחד

יותר משלושה וגם אומרים דברי תורה

וגם שמענו פזמונים

אז אנחנו יוצאים מידי חובת כולם

אומנם עיקר הכוונה של חכמים היא ללמוד תורה בדיבור ממש

כלומר לומר איזה דין או חידוש

פסוק

או דבר אגדה

המעם לועז אומר אדם יכול לומר

מזמור תהילים כדבר תורה או איזה משנה או שאר דבר שיודע

או שיאמר מספר ילקוט מעם לועז ישאיר ליד השולחן

ובמקום שהוא חפץ כי אין אדם שיכול לטעון שהוא לא מבין מה שכתוב

ובעם לא עז

כי הוא שווה לכל נפש

אז יוצאים בזה ידי חובת

דברי תורה חילקנו בזמנו חוברת לשלושים יום

שכל יום יוכל אדם להגיד על השולחן

דבר תורה מחולק לשלושים יום

החסיד יעבץ אמר כי השם יתברך ברא ויצר את כל ענייני העולם הזה כדי שבני אדם

יעבדוהו עמם זאת אומרת

כל ענייני העולם הזה נועדו

רק שאיתם נעבוד את השם יתברך

ואם עושים אנשים עם כל הדברים שברא השם את התכלית

של מענם נבראו

יחשבו כל ההכנות

כמו התכלית

כגון

אם אוכלים

בכדי שיהיה להם כוח לעבוד את השם באמת

אז האכילה עצמה נחשבת

כעבודת השם

אבל אם לא הייתה אכילה על התכלית הזו

אלא אני רעב, אני רוצה לאכול

עשו כזה

אז נחשבת האכילה כאילו לא הייתה בעולם כלל

כיוון שדברים שסופם להיפסד

הרי הם כאילו כבר נפסדו מעתה

כל שעומד להינטל כנטול דמה

ואפילו שלעיני הרואים

האנשים נראים כמו שהם אוכלים

אין הדבר כן על פי האמת

אלא הרי הדבר כאילו לא הייתה אכילה בעולם כלל

ולכן הם דומים למתים

כאילו אכלו מזבחי מתים

אבל אם אמרו עליו דברי תורה

בשעת האכילה זה נחשב כאילו אכלו משולחנו של מקום

כי אפילו שהמאכלים הם קלים ונפסדים בסוף

כולנו יודעים מה התוצאות מהאכילה בסוף

מכל מקום כיוון שהם היו הכנה

לדברים הנצחיים שהם דברי התורה על השולחן

אז הם נחשבים גם האכילה לדברים נצחיים שישארו לעולם

כי כל הכנה לתכלית היא כמו התכלית

אם ההכנה היא לקנות דברים נצחיים בסעודה

שזה דברי תורה שנשארים לנצח אז גם האכילה שהיא הכנה

זה נחשב נצח האכילה עצמה נחשבת כמו הדברי תורה הכנה נחשבת נצח

אבל אם אוכלים ולא אומרים דברי תורה,

היות שהדברים האלה שאתה אוכל יצאו אחר כך

והם קלים ונפסדים,

לא נשאר לך מהם כלום. אז גם לא אכלת ולא נחשב שאכלת ולא כלום.

זה כמו זבחי מתים ממש.

כשעושים זבח

לעבודה זרה שהיא נקראת מתה,

היא לא אוכלת גם כן.

אין בזה שום תועלת שמקריבים תקרובת לעבודה זרה.

זה קשקוש בגרוש.

זה בדיוק אותו דבר.

כתב במדרש שמואל

מה הטעם שזה נחשב כאילו אכלו משולחנו של מקום?

התנא אמר קודם כי שניים שיושבים יש ביניהם דברי תורה,

שכינה שרויה ביניהם.

אז כל שכן אם זה שלושה שלומדים תורה.

וכיוון שכן

כאשר אומרים אלו השלושה דברי תורה על השולחן,

פשוט הדבר שהם זוכים לכך שהקדוש ברוך הוא בא ויושב עימהם.

ולכן זה נקרא שולחנו של מקום.

זה השולחן אשר לפני אדוני.

בספר מילא דאבות

באר את הדבר בדרך משל.

לאבא יש בן.

הוא לומד תורה בבית הספר.

כל יום בחטא האוכל

כאשר הוא שב הביתה

האבא בוחן אותו אם הוא יודע את הלימוד שלמד.

ואם הוא יודע מגיש לו אביו את המאכל בשמחה.

יושב לצדו ולבו מתרונן

על שכננו השם.

יש באפשרותו גם למלא את רצונו של הבן

ולהאכיל אותו.

ואבא שמח לא רק בגלל הלימוד,

אלא בגלל שהוא יכול להאכיל את הבן הזה.

זה בן שראוי לכל.

אבל אם הבן סורר ומורה

ולא שומע בלימודים כלל,

אביו יגרש אותו מעל שולחנו וייתן לו מאכל בזווית הבית.

כי אין לו שמחה מהבן הזה ומהאכילה שלו.

לכן הוא מרחיק אותו מעליו.

וגם רע בעיני האבא לתת לו מאכל.

כי הבן הזה מאכיל אותו מרורים.

ולכן הוא מתעצב גם באכילתו.

הנמשל מובן.

אם אומרים דברי תורה על השולחן,

אז אבינוש בשמיים יושב

ושמח

בעת האכילה של בניו אהוביו. חזרו מבית הספר והם אומרים דברי תורה על השולחן

בלי שהוא יבקש.

בלי שהוא אומר מה למדת היום.

לבד הם פותחים ואומרים.

אבל אם אין ביניהם דברי תורה,

כאילו אכלו מזבחי מתים.

או בילקוט מעם לועץ כתב בשם הזוהר הקדוש

יש בשמיים מלאך

ממונה על השולחן שמדברים עליו דברי תורה.

וכשמדברים עליו דברי תורה,

הרי הוא עושה בדוגמת השולחן הזה ומביא אותו לפני הקדוש ברוך הוא.

ועכשיו תשמעו מעשה מדהים.

שלושה שאכלו על שולחן אחד

ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום.

מבואר שהאמירה דברי תורה בעת האכילה

היא לא מועילה רק

להוציא שלא תהיה אכילה נחשבת כזבחי מתים,

אלא אף מעלה את כל מהות הסעודה להיות נחשבת

כאילו הסועד זוכה לאכול מאכלים מהשולחן של הקדוש ברוך הוא.

אז זאת אומרת, אם אומרים דברי תורה זה לא רק שזה מפקיע אותי

מהדבר המגונה שאני אחשב כמי שאוכל מזבחי מתים,

זה לא רק זה,

אלא זה מעלה את האוכל למעלה,

כל המאכלים שאכל זה משולחנו של מקום.

עכשיו

תשמעו מעשה נורא

עם הרב הקדוש בעל הדברי חיים מצאנז,

זכר צדיק וקדוש לברכה, זכותו תגן עלינו אמל.

זה מובא בספר מעשי אבות

בעת שהרב הקדוש שהה בעיירת מרפא,

הגיעה שעת הסעודה,

ישב על השולחן בצוותא עם חסידיו

ונכנס להיכל

יהודי

שלא זכה לשמור תורה ומצוות

והביט עליו מחזה שכמותו לא ראה מימיו.

הרב הקדוש סיים את המאכל,

טעם את המנה שלו

והתחיל לחלק שיריים, ככה נהוג אצל הרבס,

ומביאים לו דק כזה גדול,

הוא אוכל חתיכה,

ואחרי שהוא אוכל חתיכה הוא מתחיל לתת ולמסור ולחלק, זה נקרא שיריים ממה שהוא אוכל.

ושם חוטפים את זה חבל על הזמן,

ומי שזוכה לקבל שיריים הוא שר שאין כדוגמתו.

והוא ראה את זה, הוא מתפלא.

אני גם התפלאתי,

ראיתי דבר כזה שהם עולים אפילו על השולחן לקפוץ בשביל להשיג את זה, וחוטפים הידיים של מי שקיבל מתוך היד שלו

משהו שאתה נבהל.

אם אתה לא בא ממקום כזה, אתה לא מבין מה קורה פה.

טוב,

והוא ראה את המחזה שלא ראה מימיו,

והוא ראה איך הרבה מחלק לכולם,

וכולם מסתופפים בצלו כמנהג הצדיקים.

וגם הוא קיבל,

קיבל מקצת מן השיריים,

מאכל אותם מתוך נימוס.

אבל בלב שלו הוא בז לצדיק ולחסידיו ולעג על המנהגים התמוהים בעיניו.

כששב אותו אחד לביתו ורצה לסעוד

דבר יום ביומו,

נוכח לדעת לתימהון ליבו שאינו מסוגל לטעום מאומה

מן המאכלים שהוגשו לפניו.

בערב,

אותו דבר,

ביום המחר

לא יכול להכניס דבר מהמאכלים.

הדבר גרם לו סבל עז,

לא יתואר, והגיע לאפיסת כוחות.

לא נכנס מזון לגופו.

בני המשפחה חרדו לשלמה,

הזעיקו אליו רופא,

והוא לא הצליח למצוא את הסיבה לכך.

קראו לרופא מומחה יותר,

אולם גם הוא,

כמו הקודם,

לא הצליח להעלות ארוחה למחאובו.

בני המשפחה היו קרובים לייאוש,

ואז נזכר האיש שהמחלה המסתורית פקדה אותו, תכף,

לאחר שאכל משיירה מאכלו של הצדיק.

והוא סח את זה לאשתו.

אמרה לו האישה, אם כן הדבר, צריכים לפנות אליו,

לצדיק, לשאול מה מהות המחלה.

אבל באותו זמן כבר עזב על דברי חיים את עיר המרפא,

ושב לבעון קודשו,

אז הם נסעו עד לעיר צאנז.

וכשנכנסו לרב הקדוש,

הביעו תרעומת,

שהוא נתן לו מאכל שגרם לו למחלה הקשה והמשונה הזו.

כשסיימו את הטענות,

פנה רב הקדוש אל האיש ואמר לו,

תנוח עליך דעתך,

ודע שאתה לא חולה בכלל.

ביקש שיגישו לו מנת בשר

עם פרפראות,

טורטיה ממסעדת הפקחים.

וכאשר הגישו לו אותם,

אכל תכף, בתיאבון, מייד.

ואז הוברר כי מאותו רגע

שאכל משיירי מאכלו של הצדיק,

שהאכילה שלו הייתה בקדושה ובטהרה,

ונחשב

כמי שאכל משולחנו של מקום,

נתקדשו בני מעל

ולא היו מסוגלים לאכול יותר מאכלות אסורות.

ומאחר שכל הכלים שבביתו היו בלועים באיסורים,

לא יכל לאכול שום דבר בביתו.

כששבו לבית הכשירו את כל הכלים,

ומיני אז היה יכול לאכול כמקדם בלא שום הפרעה.

המאורע הזה השאיר חותם עליו,

גרם לו להרהורי תשובה ולשנות את דרכו לחלוטין

עד שזכה להיות בעל תשובה גמור.

זה מהתימהון

מהפעולות שעשה הרב הקדוש,

הרבי מצאנז.

עכשיו צריך להבין.

אבל למה זה היה?

בגלל שיש שולחן קדוש,

שיושבים אנשים קדושים ואוכלים עם כוונות עליונות,

ומברכים ברכת המזון אחרי דברי תורה.

וזה נחשב כמי שאכל משולחנו של מקום,

אחרי שאוכלים משולחן כזה,

אי אפשר לאכול אחר כך נבילס וטרעיפס.

אז הוא לא יכול היה.

וגם הוא בז בתוך ליבו,

אז בזבזו את שולחנו שלא יוכלו ליהנות ממנו.

מכל מקום למדנו שרבי שמעון בר יוחאי מגלה לנו רזין עילאין,

שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו מזבחי מתים.

זה כמו לאכול מתקרובת של עבודה זרה.

כי כל שולחנות מלאו קיצואה.

האוכל הזה זה כמו אלה שיכולים רק להוציא אותו מלמעלה ומלמטה.

כי בצואה,

בלי מקום.

הם לא מחשיבים את הקדוש ברוך הוא.

אבל שלושה שכן אכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו משולחנו של מקום,

שנאמר וידבר אליי זה השולחן אשר לפני אדוני.

אחרי שזכינו לאכול פה וגם אמרנו דברי תורה

וגם שמענו פזמונים וגם נגיד ברכת המזון עם כוונה,

אז יהי רצון

שמי שאכל פה משולחנו של מקום

יהיה בריא בכל גופו, אמן.

רבי חנניה בן עדשיאמר,

פרוסו הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל לפי כוח הרבו לו עם תורה ומסוות שנה אמור אדנו החופש למען סדגו יחדיל תורה ויעדיל.