פרשת במדבר-נשא | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

יאללה, אפשר להתחיל לראות את זה. בפרשת במדבר, וגם בפרשת מסור,

יש המפקד במדבר המפקד של כל ישראל.

בהתחלה כל שבט לחוד,

אחרי כן כל ישראל יחד,

ואחרי כן הדגלים.

כל שלושה שבטים עשו דגל בפני עצמו,

שבט לבני יהודה,

מחנה יהודה,

אחרי כן מחנה ראובן,

אחרי כן

לבני יוסף,

ועוד.

אז

גם כן עשו מספר של הדגלים.

כל אחד זה השבט, וכך מספר הפקודים שלו.

אחרי כן כל המחנה ביחד,

ובכולם, בכל הפרשת.

המספרים, המפקד היה,

מנו אותם. אז כמה זה?

או

כך וכך אלפים,

וכך וכך מאות,

חמישים.

תמיד המספר מסתיים

בחמישים או במאה.

אין פחות מחמישים.

וזה פלא, זה יש ספר שיצא בזמן הגרו.

ספר

נפלאות ותורת השם.

מתורת השם. היה לי פעם.

והוא מקשה את הכושייה הזאת.

איך זה יכול להיות שכל השבט

וכל המניינים,

כולם מסתיימים או בחמישים או במאה?

והרי מהמספר,

כמה מספרים יש? חמישים במאה זה שני מספרים.

במאה כמה מספרים. יש מאה.

זה 98 אפשרויות אחרות.

ותמיד נופל רק השניים האלה.

זה 2%. יש 98 אפשרויות,

וזה לא נפל אף פעם במניין אחר.

רק

חמישים או מאה.

זה כשאומרים,

מספרים שהגרס ייבח.

את הספר נפלאות מתורת השם.

זו הכושייה שלו.

אז על זה אני רק אומר דוגמה אחת.

כל הפקודים במחנה ראובן

מעט 1,150,450 לצבאותם ושניים מסמות.

כלומר, מה שנפתח לי, לא בכוונה.

או למשל פה, מטה בנימין

וצהוב קודם,

חמישה או שלושים אלף וארבע מאות.

או מאות

או חמישים.

פחות מ-50 בכלל לא מופיע במניין.

ואולי נגיד,

התורה לא מונה פרטים.

פחות מ-50 התורה ש...

עשתה מן המספר העגול.

מצאנו בפרשת נשאו,

המפקד של הלוויים, הלוויים

היה מפקד בפני עצמו. הם לא נמנו בתוך בני ישראל.

אבל היה מפקד, והם נמנו מבין 30 שנה עד 50 שנה.

אבל לישראל נמנו מבין 20 שנה ומעלה, אפילו בין 70. כולם

נמנו מבין 20 שנה ומעלה.

לא כתוב עד מה, אבל בלוויים, מבין 30 עד 50. רק הם היו ראויים לעבודה.

ושם באמת כתוב שם

30 וכתוב 80 בציר.

אז אתה רואה שהתורה כן מתחשבת בפרטים.

אז למה במניין בני ישראל אין פרטים פחות מ-50 או 100?

אז כאן, זו הכושה שלו.

אני, קודם נסביר יפה את הכושה.

הכושה היא רק,

אם אנחנו נגיד

שהטבע,

הרי אתה רואה,

יש חוקי טבע, אתה רואה

שיש בבריאה

דברים חוקיים.

חוק הטבע.

למשל, אם אתה זורע באדמה,

חוק הטבע שזה יצמח ותשים מהים, יצמח לך.

ואם אתה תזרע הרבה שדות, יהיה לך הרבה.

תזרע קצת, יהיה לך קצת.

ואותו דבר בילודה.

הזיווג

מוליד ילדים.

אדם יישא הרבה נשים, יהיה לו הרבה ילדים.

זה חוק הטבע.

אז אם מסתכלים,

זה כבר,

יש בבריאה ככה חוקי טבע.

אתה מסתכל שהטבע עושה משהו.

אז הכושה היא כושה טובה. תמיד הטבע עושה בדיוק רק 50 או 100?

הרי יש 98 אפשרויות

יותר מאשר 150. איך יכול להיות דבר כזה?

אם אתה תגיד שהטבע פועל,

אבל אם נגיד, לא, הטבע לא פועל כלום.

יש הבורא עולם נמצא ומנהל את הטבע.

והכל בכוונת,

אני צריך את הצידות.

אולם מוכרח מכאן.

אני חושב שזה המזגן שעושה לי.

בוא תפתח את ההלון.

בוא תפתח את ההלון.

אולם הוכח מכאן שהטבע משועבד לרצונו יתברך.

ומספר הילודים

אינו בניקאון,

אלא מכוון בכוונת מכוון.

הוא הבורא יתברך.

שמטעם הקמוץ עמו רצה

שיהיו במספר 50 או 100. ואם על כל עשב יש מלאך שאומר לו גדל,

קל וחומר על עובר שיהיה מלאך שאומר לו גדל.

זה הכל בציווי הבורא, בטבע משועבד לרצונו יתברך.

ועוד דבר צריכים לראות שהזיווג שמוליד ילדים זה לא כמו בית חרושת

לילודה

סטנדרטית.

אתה רואה שזה לא סטנדרטי. אתה רואה שבמשפעה אחת

יש שני בנים

לא דומים זה לזה.

‫כל בן הוא בפני עצמו.

‫כל אחד שונה, בן אחד שונה מאחד.

‫ואם כי במה שאמרו בצנדרין,

‫בשלושה דברים אדם משתנה מחברו,

‫בקול,

במראה ובדעת.

‫אנשים שונים,

‫הגמרא הרי אומרת, איך

‫עיוורת,

‫מותרת ובעלה.

‫איך היא מכירה את זה בעלה?

‫הבקול.

הוא מדבר איתה, אז היא מכירה את זה בעלה.

‫הקול, כל אחד שונה מחברו.

‫כל אחד יש לו הקול שלו.

‫זה תלוי בגרון,

‫במיקום המיתרים

ובגודלם,

‫כמו בחליל.

‫אתה רואה שבחליל

אתה יכול לעשות את הכול שונה,

לפי ה...

‫אני לא יודע אם זה יעזור לי. ‫-אולי קצת זה יעזור. ‫מה? קצת. ‫לא, זה גם מים כמובן, אין צורך לי. ‫-טוב, בסדר.

‫אז מה אתה אומר? ‫-טביוס אינינדקולי?

‫-הקול שונה במראה הפרצוף.

‫אין פרצופים דומים זה לזה,

‫וגם בדעות.

‫כל אחד חושב אחרת.

‫הקול, אפילו באחים... ‫לא, באחים הכול דומה, דומה.

‫אתה רואה, הרמב״ן אומר,

‫איך יצחק אבינו לא זיהה

‫שזה יעקב מדבר?

‫לפי הכול הוא היה צריך להכיר. ‫הוא לא היה רואה,

אבל הוא שומע אותו.

‫יקום אביו ויאכל מצד בנו.

‫לפי הכול הוא לא יבחין שזה לא אסוף.

‫אומר הרמב״ן

‫שהקול שלה אחים דומה.

‫זה נכון מאוד.

‫אני פעם צלצלתי לאחי רב בצלאל.

‫הוא היה בחו״ל.

‫אז ילד אחד מרים את הטלפון

‫ואני מדבר איתו.

‫אומר לו, אז הוא צועק לאימא שלו.

‫עם האבא בטלפון, מחוץ לארץ.

‫הכול דומה. ‫אותו סיפור היה לי גם עם הדוד.

‫גם דודי צלצלתי פעם לביתו.

‫רבי יעקב.

‫כשהצלצלתי פעם לביתו,

‫הוא אמר לי

עיני דוד.

‫אז גם כן היה אותו סיפור. ‫ילד הרים את הטלפון,

‫והוא אומר,

‫אימא,

‫אבא בטלפון.

‫אני לא אבא שלהם.

‫הכול דומה.

‫של האחים.

‫אבל משונים במראה,

‫אנחנו מכירים את הבנים, ‫אולי בתאומים

הם זהים. ‫בתאומים זהים אולי היה לי קשה להבחין. ‫היו לנו תאומים, לא בבית.

‫בבית, ברוך השם, היו לי תאומות, ‫אבל

היה ניכר בין זאת לזאת. ‫-למה זה ברוך השם? ‫-בין רחל אלאה.

‫מה?

‫-למה אתה אומר ברוך השם? ‫גם זה לא טוב, גם לא זה טוב.

‫גם זהים טוב, גם לא זהים טוב. ‫למה אחד עדיף מהשני? ‫לא, לא עדיף,

‫אבל טוב שיהיה הבחנה.

‫כשאתה תתבלבל תתחיל ל...

‫ככה מבחינים.

‫הנהגנו בבית,

‫מי שיצא רבע שעה קודם הוא הגדול.

‫הוא באמת נולד לפני, אז הוא הגדול.

‫ככה צריך להתנהג, אי אפשר...

‫אמרתי ש...

‫אף על פי שהאחים דומים בקול. ‫הרמב״ן אומר שיעקב אבינו,

‫יצחק אבינו, לא הבחין את יעקב בקול,

‫כי הקול של האחים דומים.

‫אבל במראה,

‫כל ילד יש לו מראה שלו.

‫וגם

במראה וגם

בדעה.

‫כל ילד יש לו את הדעה שלו.

‫באמת מצאנו עוד דמיונות,

‫עוד שינויים בין אדם לחברו.

‫בהליכה, בהליכתו,

‫אתה יודע, דוד, הבחנת דבר כזה?

‫-כן. זה הליכה של אדם? בוודאי.

‫-על האחים שלי.

‫הבחנתי,

אני לא רואה רחוק,

‫עד קצה הרחוק,

‫מכאן לראות מהמרפסת מי זה שמע,

‫אבל מן ההליכה שלו, ‫הייתי מבחין שזה גם הוא ילך.

‫למה? לפי שאדם,

איך הוא הולך?

‫על מה הוא שם דגש בדריכה שלו?

‫אז זה משנה כל השלד.

‫אז הוא יכול ללכת ככה.

‫כל אחד, הוא משונה בהליכתו,

‫בתביעת האצבעות.

‫ידוע,

‫היום יש מה שקוראים דנ.איי, לא? ‫-דנ.איי. זה גם שונה אחד מן השלום.

‫כמו פרצוף.

‫אז כל זה,

למה באמת?

‫גם בריח,

הריח,

כל אחד יש לו ריח בשבילו.

‫אתה יודע, הזדמן לי פעם, ‫אז הוא מזמין לי כל מיני עניינים.

‫מכל העניין אני לומד.

‫היה לי פעם הזדמנתי,

‫היה שם איזה נער,

‫עיוור,

‫שגיא נהור, וגם אילם חרש, ‫אילם רחמנו נצלח.

‫ואיך היה מכיר מי מדבר איתו?

‫הכול בשוות אילמים, ‫אבל לפחות בשוות אילמים מבינים אותו.

‫איך היינו... הוא היה מכיר

מי מדבר איתו,

‫היה תופס את הזרוע ומריח אותו.

‫וככה הוא ידע מי מדבר, ‫והיה באמת נכון. ‫-לעריכו ביראת אלוקים.

‫אז ככה הוא...

זה... ‫מרח ודאי.

‫ולמה...

‫יריח את האדם?

‫אתה לא קראת קריאת שמע, ‫אתה לא עשית ככה? ‫-או מה זה ריח רוחני, לא רוחני?

‫מורח ודאי?

‫מה זה מורח? יריח? ‫אנחנו צריכים להריח.

‫העבירות עושים ריח. ‫תגיד, העבירות עושים ריח?

‫ריח מסריח כנראה.

‫אז הכול פונים, אנחנו רואים,

‫אני רואה, אתה יודע מה ששמעתי ‫מרב ברחוב,

‫פוברסקי,

‫שהוא מכיר איזה

‫איזה עיוור, איש ואישה עיוורים.

‫והעיוור הזה היה הולך לבית הכנסת, ‫וגם היא הלכה לעזרות נשים.

‫וכשהוא גמר ורוצה ללכת,

‫איך הוא יקרא לנו?

‫היא בעזרת נשים. מה הוא היה עושה? ‫היא הולכת,

‫נעמד בעזרת נשים. ‫והיא מריחה אותו.

‫וככה הוא היה... ‫-הוא לא אומר שעיוור ועיוורת מותרים ‫בתביעת עינא דקולה? ‫-זה משוכחה מכל זה.

‫אבל שגם חרדה שילם, ‫אז עושים תביעת עינא דרחה.

‫כן, עכשיו עושים תביעת... ‫אבל אלה שלא היה קול, ‫לא היה יכול לצעוק לה ‫באמצע התפילה הזו.

‫אז זה יהיה מריח.

‫ועוד דבר, הוא סיפר,

‫היה הולך לקנות עיתון.

‫עיתון מסוים. היה מוכר עיתונים בחנות. ‫במכולת גם מוכרים עיתונים.

‫ויש, היה כל מיני עיתונים.

‫והוא תמיד רצה את העיתון הזה.

‫פעם המוכר רצה לבחון אותו.

‫החליף את המקום של העיתונים.

‫פה הוא שם עיתונים אחרים, ‫מה שהוא רגיל, שם לו עיתון אחר.

‫כשהוא בא הוא הריח.

‫הוא היה מריח עם הריח של הדפוס, ‫הוא ידע איזה...

‫אז הוא אמר לו, העיתון ש... ‫הוא בסוף לקח את העיתון שהוא צריך. ‫מילא, למה הוא היה קורא את העיתון? ‫היה מריח את העיתון. ‫אני יודע איך כל העיתונים.

‫הוא היה עיוור, הוא היה מריח. ‫-לא, את העיתון לא הוא בעצמו היה קורא, ‫הוא היה עיוור. ‫לא, אני שאלתי,

‫אבל הוא יכול להריח את העיתון ‫ולדעת כל מה שכתוב בפנים. ‫-אבל הוא היה קונה לאביו, ‫היה קונה לאביו,

‫למי שלא עיוור, ‫מה הוא יעשה אם הוא עיוור, ‫איך הוא יקרע את ה...

‫לא, הוא היה קונה למישהו, ‫הוא היה מביא בשביל מישהו,

‫הוא ידע להבחין

‫בין תכלת לכאן אילן. ‫-אם האדם שונה,

ולמה לא...

אמרנו כמה שינויים יש בהליכות,

‫בהליכה,

‫בתביעת אצבעות,

‫בדנב, וגם מה שאמרתי עכשיו בריח,

‫למה לא מוזכר בגמרא?

‫הגמרא אומרת, אדם שונה בחברו ‫רק בקול,

במראה ובדעת.

‫אין דעותיהם שוות,

‫אין פרצופיהם שווים,

‫והכול גם כן שונה.

‫למה הגמרא לא אומרת, ‫עוד נפקא מינה, אין רכושה ואין...

‫הגמרא לא רוצה לדבר ‫רק בדברים הבוטים,

‫שמורגש, כל אחד מכיר את זה.

‫לא מוזכר בגמרא. ‫-יש גם אפשרות לתרץ, שיש אפשרות שבאמת, ‫אם אדם ינצל דמות לחברו,

‫וילך כמוהו,

‫אז אי אפשר יהיה להבחין ביניהם.

‫הוא יחכה את ההליכה של חברו.

‫זה לא קל.

‫נכון? אבל זה אפשר.

‫אבל לחכות פרצוף של חברו הוא לא יכול. ‫לחכות קול של חברו הוא לא יכול. ‫-אבל תביעת אצבעות? ‫-אי אפשר.

‫-אי אפשר לדיין. ‫-אבל לא היה בזה שימוש. ‫אז לא היה אפשר גם להשוות ‫את התביעת אצבעות.

‫הכול פה נמכירה. ‫לכן אז לא הזכירו את זה, ‫כמו ש-DNA לא הזכירו. ‫כל בן אדם זה תלויין בפני עצמו. ‫הגמרא אומרת,

‫שאלה אותה מטרוניתה,

‫מה עושה הקדוש ברוך הוא ‫אחרי שגמר לברוא את העולם? ‫-ספיק זיווגים. ‫-אז ענה רבי יוסי בר בחנין, ‫אני חושב שזה,

‫הוא ענה,

‫מזבג זיווגים.

‫אז המטרוניתה אמרה,

‫מזבב זיווגים, אני, יש לי עבדים ושפחות, ‫אני גם יכול לזבג זיווגים.

‫אז היא זיגה שפחה הזאת ‫לעבד פלוני ‫ונתנה להם חדרים לכל אחד,

‫לכל זוג.

‫למחרת בבוקר באו פצועים ובוכים.

‫הה, מה נתת לי?

‫הם לא התאימו בכלל, ‫כל אחד רב עם השני.

‫אז זאת אומרת, הפשט הוא ככה.

‫הקדוש ברוך הוא, ‫הוא שברא את הבריות,

‫והוא מכיר את...

‫והוא יודע שיש שונים זה לזה, ‫והוא יודע להתאים

‫איזה אישה מתאימה לאיש הזה.

‫לכן הקדוש ברוך הוא המזבג לימובים.

‫השדכן הראשי זה הקדוש ברוך הוא.

‫והנה מה שאב ברוך הזל,

‫כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה,

‫כך אין דעותיהן שוות,

‫הם שינויים במבנה המוח.

‫לפישת מוחות, אני תכף נוכיח,

‫מוחות זהים בדיוק

חושבים אותו דבר.

‫רק

בכלל שיש שינוי, ‫כמו שאין פרצופיהן שווין,

‫למה הפרצוף לא שווה?

‫כי זה, נגיד, יש לו עינן כחולות, ‫זה, יש לו עינן חומות.

‫זה, יש לו פה גדול, זה, יש לו פה קטן.

‫השינוי הפיזיונומי

הזה גורם שפרצופיהן לא יהיו שווים.

‫כך דעותיהן אינן שוות, ‫לא סתם כל אחד דועה אחרת.

‫לא ככה.

‫בגלל שכל מוח הוא מבנה אחר,

‫וגם מספרתיים של המוח.

‫יש מי שיש לו מוח גדול, ‫יש מוח יותר קטן. ‫אולי, אני לא בקריאה בזה.

‫על כל פנים,

‫לכן זה שונה זה מזה.

‫לא כל מוח עשה וילדה.

‫בסדר, אני אומר אולי, ‫אני לא אמרתי ברור.

‫אפשר לומר שזה עניין של חינוך, ‫עניין של השקפה מוקדמת.

‫רוב בנים דומים לחיי האם גם בדעות.

‫דומים בתכונות של הדוד.

‫אח של אמה, דומה לו, אני דומה לו.

‫למה דומה לו? ‫כי גם בגלל שהמבנה של מוחי ‫דומה יותר לדוד,

‫דומה למוח שלו.

‫אני, מה שאמרתי,

‫ששני מוחות זהים

‫חושבים אותו דבר.

‫אני קודם אגיד פספי פסוק.

‫הפסוק אומר במזמור קלטט,

‫בנת לרעי מרחוק.

‫אומר אבן עזרא, מה זה בנת לרעי?

‫רעי מלשון רעיון.

‫עוד לפני שאני מעלה רעיון במוחי,

‫הקדוש ברוך הוא כבר מבין ‫מה אני הולך ל...

לחשוב, למה? הוא ברא את המוח הזה

הוא יודע איך הוא יגיב

המוח הזה, הוא ברא אותו, הוא ברא מכשיר חושב

אז הוא יודע איך הוא יחשוב

מה הוא יגיב על מצב כזה ומצב כזה

אז הוא יודע איך הכל, ולכן גם

בנתה לרעים רחוקות, לפני שאני חושב הוא יודע מה אני אחשוב

מה אני אגיד?

עכשיו, מאיפה אני מביא ראייה שמוחות זהים

חושבים אותו דבר?

היה לי, הייתי בוחן בישיבת נבי ארץ.

שנים, עשר שנים, בענתי שם.

וההתמדה שהייתה לפני המתחם

זה היה נפלא.

אתה תראה איך שילדים,

התלמידים למדו באיזה התמבה זה היה.

הכל פונים.

היו לי תאומים, היו תאומים,

והיו שם שש כיתות מקבילות,

שלוש, א', ב', ג', א', ב', ג'.

אחד היה, נגיד, מב'

בבית הזאת והשני בבית השנייה.

אחרי כן, בג',

גם כן,

ואני הייתי בוחן שאלות של הבנה.

ואז הייתי בכיתה של תאום אחד.

הוא ענה, ענה בהצטיינות,

וגם הסגנון

והדיבור היה טוב, בסדר. והלכתי מייד אחרי שגמרתי פה בכיתה הזאת,

הלכתי לבחון הכיתה השנייה,

ושאלתי אותם שאלה.

באופן שלא יכול להיות שיעבירו את השאלות או את הקשובות.

והיה תאום השני עונה אותו דבר בדיוק.

אותו תירוץ או אותן המילים, כמעט אותן המילים.

אז

הסגתי מזה ששני מוחות זהים חושבים אותו דבר.

והכל תלוי במבנה המוח.

אם הם זהים

משלייה אחת

והם דומים,

אז גם לכן הם חושבים אותו דבר. המוח זה מחשב המוח.

הרב סאק תמיד היה צועק.

ויה זו ישתיק פלש קן טרחם.

איך יכול להיות שעתיכת בשר יכולה לחשוב?

כך הוא היה אומר.

‫אז, אז, אה, אה...

גם אם נברא... עכשיו, מה זה אומר?

כל השינויים האלה,

מזה שיש שינוי בין אדם לעברו,

אתה רואה שהילודה זה לא בית חרושת לילודה,

אלא

זה בכוונת מכוון. הקדוש ברוך הוא מכוון את הטבע,

איך יהיה, כמה ילדים, כמה... הכול בורא עולם. אין עוד מלבדו.

אם אנחנו רואים...

השינוי הזה מראה

‫השינוי מראה שזה לא סטנדרטי, זה...

כל אחד, הקדוש ברוך הוא, רצה איך שהוא יוולד.

לכן, ברמינן, אם יש

בן בעל מום,

נולד בן בעל מום, או טיסט, או

תסמונת אחרת.

זה לא המקרה.

זה, הכול מכוון על ידי הקדוש ברוך הוא,

כי הקדוש ברוך הוא רוצה שהבן אדם הזה

יעבוד את הבורא

עם הכוחות שלו.

הכוחות והתכונות המיוחדים שלו.

יהיו לו הקשיים,

או הוא, או להורים שלו יהיו קשיים,

וזה רצה הקדוש ברוך הוא, וככה

יש

זה כוונת הקדוש ברוך הוא.

אז זו התשובה על הקושייה של הנפלאות ותורת השם.

התשובה היא

אם זה היה טבע פועל, אז זה קושייה, אבל אם יש

בכוונת מקווה הקדוש ברוך הוא רצה

שכל שבט

וכל כלל ישראל ייגמרו במאה או בחמישים.

זאת אומרת, טעם הכמוס עימאו.

אני לא יודע מה המחשבות של הקדוש ברוך הוא, אבל

כבר אין שאלה. זה לא, אם זה כמו בית חרושת, אז זו שאלה.

גם העניין שיוצא באלמום.

אם היה כמו בית חרושת, לא היה קושייה איך יוצא באלמום.

לפעמים יש דה פוגט בבית חרושת.

בית חרושת לבדים.

אתה לפעמים רואה בד,

חסר חוט אחד.

וזה לאורך...

אבל פה זה לא בית חרושת סטנדרטית. זה הכל מכוון על פי הקדוש ברוך הוא.

אז תכף נראה.

אז תמיד חשבתי להסביר בגלל שהקדוש ברוך הוא מעוניין שיהיה בריאה כזאת.

ככה הוא יעבוד את השם בצורה שלו.

באופנים האלה.

אבל מצא מתי תוספות

ישנים ביומי דף ס״ו בפרק שני שעירי יום הכיפורים.

אומרת המשנה,

שני שעירי יום הכיפורים

היו צריכים להיות דומים בקומה,

במראה,

מצוותם של שני משאבים בקומה ובמראה.

אומר התוספות,

תלשנים מווירושלמי,

זה לא בדיוק דומים.

אין דבר כזה דומים ממש.

שהרי בירושלמי מבואה.

אין חיטה דומה לחברתה.

יש לך שיבולת של חיטים.

אבל אם תבדוק,

תראה שאין חיטה דומה לחברתה.

אז גם בבריות ובצמחים

ובחיות ובבהמות,

זה לא בשביל שהם עובדים את השם.

תעבוד את השם בקדוש ברוך הוא.

אלא

מה זה בא לימן?

למה באמת דברה הקדוש ברוך הוא

בצורה כזאת?

כדי

שתדע שהבריאה היא נעשתה על ידי מכוון.

לא בית הרושת פה, זה לא טבע.

אין טבע.

אז צריך לומר שהטעם שעשה שם כך

כדי שנדע שאין מידת הבהמות.

והחיות,

בבקעת הצמחים, רק חוק מחוקי הטבע.

חוק מחוקי הטבע. והטבע פועל בהם בצורה סטנדרטית, כמו מתחרושת.

אלא כל אחת היא בריאה מיוחדת

שנבראה על ידי הבורא.

ראיתי בי״ג לעיקרים של האשכנזים בנוסח הזה.

אני מאמין באמונה שלמה, העיקר הראשון,

שהבורא יתברך שמו

הוא בורא ומנהיג איכול הברואים.

והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

גם המילה הוא בורא, אמרת שהבורא יתברך שמו.

מה זה בורא?

גם מה שנברא בימינו,

נגיד אתה זורע גודל צומח צמח, אתה נוטע גודל אילן אחר, זה חדש.

ואותו דבר בילודה.

ילדים חדשים, בהמות חדשים,

הוא בורא אותם,

הוא מנהיג לכל הברואים,

והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

זה האמונה הראשונה,

היסוד הראשון של האמונה.

אין,

אומר רמב״ם, שניה, אדם חלק בתורת משה רבנו,

עד שיאמין שכל מקרנו ודברנו כולם ניסים,

אין בהם טבע ומנהגו של העולם.

אז איך אנחנו נסביר טבע? טבע זה רק,

זה גם ניסים.

אבל נוהג הקדוש ברוך הוא לעשות את זה.

זה רק, זה ככה נוהג, החוק הטבע זה לא שטבע

הוא זה ישות.

אבל כשאני רואה דבר שרגילים לעשות, רגיל להיות ככה.

אתה זורק אבן,

נופל למטה, זה חוק.

ומי שבאגרת מגדיר את הטבע,

הטבע הוא הרצון היותר מתמיד מאת הבורא. יש כזה לושמים באגרת. אני לא זוכר כרגע בדיוק את הרצון. רצונו התמידי המהווה כל האוויר. הרצון היותר מתמיד. התמידי המהווה כל האוויר. מיכאל,

שי

מה אתה אומר, נכון הלשון, איך אמרת?

רצונו התמידי הוא מהווה כל האווירות.

זה הכל מהבוראוילום, אין הבדל בין תבע ולא תבע, רק זה רצון של הבוראוילום שזה יהיה קבוע.

מתמיד.

זה נס מתמיד,

שתמיד יהיה, אבל זה הכל מבורא עולם.

זה אתה רואה מהעובדה

שיש שינויים בין אחד לשני,

בין חיטה לחברתה,

בין מלפפון לשני.

כל הבוריות

לא דומים אותו דבר, אין אותו דבר.

תפוח,

קניתה כאילו תפוחים.

יש הבדל בין תפוח לתפוח.

אם בין חיטה לחיטה,

אין עוד מה חיטה לחיטה, כך אומר הרושמי.

אז אומר התוספות, מה זה שני צעירי עזים צריכים להיות דומים? הכוונה בערך.

לא מאה אחוז דומים ממש.

אין דבר כזה דומים ממש.

כי כל ברייה היא בפני עצמה.

מה זה בא לומר?

העובדה הזאת שהוא ברא כל דבר בצורה מיוחדת,

לא אותו דבר. זה לא סטנדרט.

אז כאן אתה רואה

ידו של הקדוש ברוך הוא באמצע.

אם היה הטבע היה, אז היה אותו דבר.

כמו למשל, יש באמת,

נסביר את המשנה. המשנה אומרת בסנהדרין.

ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא,

שאדם תובע כמה מטבעות

בחותם אחד,

כולם דומים זה לזה.

כשתובעים מטבעות,

אתה יודע שפעם בחוץ לארץ, בהנגריה, בצרפת,

היו תובעים למשל מטבעות של זהב.

תובעים את התמונה של המלך.

הלואיזים. לכן היו קוראים לזה לואיז.

מה זה לואיז?

לואיז, על שם המלך קוראים להם.

יש איזשהו שלט של לואיזים.

לואי.

אז הלואיזים האלה,

ארבע עשרה, לואיז חמש עשרה, לואיז שש עשרה,

כל אחד היה לו, היה מטביע

בזהב

את הצורה שלו.

וזה, הלואיז השישה עשרה,

הוא היה בזמן המהפכה.

בזמן המהפכה שעשו

ריבו ראשיון.

העם לא רצה יותר את המלוכה.

רצו להרוג את המלך ולעשות בחירות

ולעשות דמוקרטיה.

שלטון העם, לא שלטון היחיד, שלטון המלך.

אז מה עשה המלך?

הוא פחד שיהרגו אותו.

הוא ברח

מפריז

לכיוון

אוסטריה

לאוטריש.

למה?

היה לו שם קרוב, אחותו או אחר,

או גיסו, אחות אשתו.

והוא ברח, הוא הגיע לסטרסבורג,

וגוי אחד

ראה

את התמונה במטבע,

ומסתכל עליו, הוא רואה את זה,

זה הצורה של המלך.

והוא הודיע את זה למהפכנים,

והם תפסו אותו והביאו אותו שוב לפריז,

ושם יש בית סוהר, קוראים לו,

הבטיל, הבטיל.

אז יש שם גם כן חלק אחד מן הבית סוהר

לגיליוטים,

איפה שחותכים את הראשים.

גיליוטינה.

מלשון גיליוטינה.

אז הרגו אותו,

תפסו אותו,

וזה בגלל שראו במטבע את הצורה שלו.

על הוזה שישה עשר,

ואז נגמרה מלוכה.

לא נגמרה ממש.

זאת אומרת, אין שלטון מלך.

אבל נשארו הצאצאים של המלוכה,

עוד הם עד היום.

יש בפריז

גוי האר שהוא אומר אני מלך צרפת.

לפי הייחוס הוא דוכס,

אבל לפי הייחוס הוא מבנה מלכות.

על זה שאלתי פעם, הכושה הגדולה הזאת.

איך אצל עם ישראל המלכות היא על פי צו אלקי, לא איך נהיו מלכים אצל הגויים.

השתלטו כמו אחשורוש השתלט ונבוכד נצר, השתלטו ונהיו מלכים.

אבל אצל עם ישראל היה צו אלקי

שדוד יהיה מלך ושלמה בנו יהיה מלך.

הכל...

ואצל עם ישראל נשתכחה משפחת המלוכה.

ואצל הגויים, אצל בצרפת עדיין, אמר לי דוקטור טמטר,

עדיין יש פה גוי שאומר שהוא המלך של צפון.

אז אתה אומר, בלי סמכויות, אבל הוא מזרע המלוכה.

ואיך יכול להיות שאצל עם ישראל לא יודעים איפה זה אדירה המלוכה?

ובכל וחומר הדברים, הרי אצל עם ישראל זה על פי צו אלקי.

כן.

ואצל הגויים זה טעם אחד התלטות.

אבל לא היה שם איזה גילוי נבואי שמי יהיה מלך.

ושם עדיין משפחת המלוכה ידועה, לא רק בצרפת,

בבלגיה, בהולנדיה.

היסוד הוא לפי שהקדוש ברוך הוא מסתיר את משפחת המלוכה.

אז אנחנו רואים לאורך כל הדרך.

אפילו יהודה עם תמר,

ונולד משם הזרח ופרץ,

פרץ זה אב המלכות.

הוא אבי שושלט המלוכה,

פרץ.

אבל איך עשה

שתמר זינתה עם יהודה.

יכול להיות כמו שזינתה איתו, זינתה עם מישהו אחר. מי אומר שזה בן של יהודה?

הגמרא במכות אומרת,

שיצאה בת קול ואמרה, צדקה ממני.

זה בת קול מהקדוש ברוך הוא.

אני רציתי שתמר תתעבר מיהודה.

ולמה עשה קדוש ברוך הוא בצורה כזאת?

כדי שלא ייוודע. הרי לא יכול להיות מלך פסול.

אם הוא פסול לבוא בקהל,

כל הפסולים לבוא בקהל לא ממנים אותם.

לא למלכות ולא לשררות אחרות.

לא ממנים פסול להיות מלך. זה מה שאמר שאול,

לדואג.

לא דואג, אמר לשאול,

עד שאתה אומר לי שמאיפה הוא בא, אם הוא מפרץ או מזרח, תשאל אותי אם הוא יכול לבוא בקהל.

כי הוא בא מהמואבית.

מי שבא לא ראוי לבוא בקהל לא היה ראוי להיות מלך.

אז הקדוש ברוך הוא עשה בצורה כזאת שלא יהיה ברור שפרץ יהיה אבי שושלת המלכות.

ואחרי כן עם רות,

גם כן,

רות ובועז.

בועז למחרת מת.

למחרת

כשהוא התחתן עם רות, הוא מת.

וכל העולם היו אומרים

בגלל שהוא עבר על האיסור של לא יבוא עמוני ומואבית.

אבל כבר נמנו בבית דינו של שמואל הרמתי,

עמוני ולא עמונית, מאבי ולא מאבית.

אבל זה לא ברור.

הרי יש טענות של דואג.

היה להם לקדם נשים לנשים.

נכון, כתוב באשר לא קדמו.

מאיפה יודעים אם אפשר עמוני ולא עמונית?

כמו אבינו ומואבית.

כתוב בעבור אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים.

הרי אברהם אבינו עליו השלום עשה הרבה טובות ללוט.

הציל אותו במלחמת

המלכים.

שבו את לוט.

והוא הלך ולחם והציל אותו.

אז לוט היה חייב משהו לאברהם אבינו.

והבנים שלו באו עכשיו, עם ישראל יצא ממצרים,

לא מקבלים אותם בלחם ומים?

אז בעבור שלא קיבלו אותם בלחם ומים, לכן לא יבוא עמוני ומים.

אז הגמרא אומרת, מי דרכו לקבל?

אנשים מקבלים.

אבל נשים...

אז הדואג אמר, לא. נשים היה להם לקבל, להקביל פני נשים.

והגמרא עונה לו, כה כהודה בת מלך פנימה.

אישה, המקום שלה זה בבית.

להיות סקורה בבית.

לכן, אז הם אמרו שבועז

מת בגלל שהוא לקח מואבית.

ככה לטשטש

את זרע המלוכה.

הרי רות

הולידה את עובד. בועז הוליד את עובד, והעובד הוליד את אישה ואישה יוליד את דוד.

על ידי שהכניס ספק, אולי הוא פסול,

אולי רות היא פסולה,

ואז הילדים הלך אחר הפסול, הפגוש.

הלך אחר הפגוש בשניהם.

אז זה כדי,

תתאר לך אם היה ידוע זרע המלוכה.

היטלר יימח שמו.

הרי הוא רצה להכחיד את עם ישראל.

הוא היה מתחיל בזרע המלוכה הראשונים, לרדוף אותם.

אבל עכשיו, כשזרע המלוכה לא ידוע,

אז זרע המלוכה שמור.

לא יודעים איזה זרע מלוכה.

אני כתבתי את הכושה הזאת בסוף הספר, דעת ואמונה.

אבל לא כתבתי תירוץ.

התירוץ הוא שזה היה,

בכוונת הקדוש ברוך הוא, להסתיר

את משפחת המלוכה של עם ישראל.

בכלל האולווים והשונאים, הם התנכלו להם.

היה באמת איזה מלך בפרס

שהכחיד את כל זרע דוד.

ורק

אישה אחת הייתה מעוברת עוד מזרעו של דוד.

ואז הוא רצה גם אותה, גם אותה להרוג.

אבל בא אליו בחלום הלילה,

והזהירו אותו שימוי גע בה.

ככה הצילו את התינוק. איזה כתוב את דברים האלה?

הסיפור הזה נקרא, הוא היה העובר, נקרא בוסטנאי.

והוא גידל אותה בבית המלוכה בסוף.

איפה זה כתוב?

איפה זה כתוב?

זה סיפורים ידועים.

זה לא, לא, אין, אני לא מכיר גמרא על זה.

אבל זה היה, זה מה שאמרתי, מה זה מגן דוד?

מגן דוד.

זה לא רק דוד.

מגן דוד וזרעו.

ואותו דבר מגן אברהם.

מגן אברהם וזרעו.

והמשנברור בשם המגן אברהם אומר שאי אפשר לכוון במגן אברהם

ויהי רצון שיגן.

כי כבר אברהם נפטר.

כי הוא הבין שזה חוזר רק על אברהם.

אבל בפירוש, בעזרת אומרים,

עזרת אבותינו עתה ומעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם.

וזה פסוק בתורה שהקדוש ברוך הוא מגן לעם ישראל

גם בזמן משה רבנו. אשריך ישראל מכמוך עם נוסף. השם מגן עזריך.

הקדוש ברוך הוא מגן

של עם ישראל בזמן משה רבנו.

לא היה כבר אברהם.

המגן, הוא מגן לזרעו של אברהם.

כך מגן דוד.

על כל פנים,

הקושייה הזאת שנפלשת בתורת השם...

הרי זה המשנה אומרת.

לפי כך

דיבור הדוראה.

או, תראה.

הוא יגיד דולתו של הקדוש ברוך הוא.

כשאדם טובע כמה מטבעות וחותם אחד,

כולם דומים זה לזה.

ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

טבע כל אדם בחותמו של האדם הראשון.

כל בן אדם יש לו מצח,

גבות עיניים, עיניים, שתי עיניים, אף ופה,

וכולם, ולא דומה אחד לשני. הרי זו אותה חותמת.

זה אותו דבר.

ואף אחד לא דומה לשני.

כי הקדוש ככה רוצה שלא יהיה אחד דומה לשני.

כל אחד הוא בירייה נפרדת.

אמרתי פעם בישיבה,

יש 150 בחורים.

אני לא רואה פה קבוצה של 150 וכל אחד הוא חלק מן הקבוצה.

אלא אני רואה 150 בריות.

זה לא עדר.

זה 150 בריות נפרדות,

וכל אחד, הקדוש ברוך הוא, רוצה שיצמח

לפי תכונותיו, לפי כוחותיו.

ועכשיו, כשביררנו שגם בצמחים ובבהמות, בחיות, בעופות,

אין אחד דומה לשני.

זה הכול בשביל להראות

שיש כאן מכוון, אין פה טבע.

זכור לי שהבאת על זה גם פעם תגמורת בוכס על הכוכבים.

מה? על מה? על הכוכבים.

כן.

יש גמור בוריס עמיד ג' בשמה.

בשמה הגמרא אומרת,

מספר הכוכבים, ריח לקיש. איך קישרת את זה לזה?

מה קישרתי?

כשדיברת על הנושא הזה שכל אחד הוא בפני עצמו, אתה הבאת את הגמרת של הכוכבים. כן, הגמרא שם אומרת,

אמרו ישראל,

אמרו

והשם שכחני,

זה כתוב בפסוק.

אז אמר הקדוש ברוך הוא,

עד תומר ציון עזבני אדוני ואדוני שכחני.

אמר הקדוש ברוך הוא, מה, אני שכחתי אתכם?

אתם יודעים כמה כוכבים בראתי וכולם לא בראתי?

אלא בשביל ישראל, כל אחד,

לא יודע, יש לו כוכב משלו, ואז הגמראו... כל אחד יש לו כוכב משלו?

לא יודע, זה בברכות.

דף ל״ב.

רבי חנניה בן הארכה שאומר.

אני חשבתי שהקושייה של הנפורת מתורת השם לא קושייה.

זה מספרים בקירוב.

מה?

התורה אומרת מספרים בקירוב, לא מדויק.

אבל זה אמרתי, למה בלווים זה בדיוק?

הרי ותראה, במפקד שלנו, מפרשת נסעות,

יש

כך וכך מאות ושלושים,

כך וכך מאות ושמונים,

יש בפרשת הלווים.

כאן, מה כתוב?

במפקד הלווים.

אז כן, הגמרא לא אומרת וכירוב, התורה לא אומרת וכירוב.

יש לחלק.

כשהלווים הם שבט אחד,

אז המניין שלהם קטן.

אז הקירוב שלהם הוא קירוב של עשר.

אבל עם ישראל,

שזה כל השבטים, עשו את הקירוב שלהם בקירוב של חמישים ושל מאה.

מה זה הקירוב והחמישים?

הבערך שלהם הוא על חמישים או על מאה.

הוא אומר מספר עגול, הוא אומר. כן, אני אומר מספר עגול.

מה? הוא אומר מספר הגדול דוד.

חמישים ומאה?

חמישים ומאה, זה מראה שזה הגול. ביחס לשלוש עשרה אלף, חמישים ומאה זה לא משנה. חמישים ומאה, אבל ביחס לעם ישראל, ביחס ללוויים, שזה מניין של שבט אחד,

אז זה מניין של עשר. אבל תראו שאני אומר לא טוב.

עוד יותר טוב.

אני אומר תראו שזה טוב.

זה סתם.

שהטבע, אין טבע בעולם.

הכל בכוונת מכוון, והכתוס ברוך הוא.

הוא רצה,

כיוון, שיהיו כך וכך יגודים, לא יותר.

או חמישים או מאה. כך הוא רצה, אני לא יודע מה הטעם של הכרז ומאה.

אבל זה לא, הכושי, אם זה טבע,

איך הטבע יצא ככה ולא,

רק תמיד חמישים ומאה.

אבל אם זה כוונת מכוון, אין כושי, אלמור העולם שהוא ככה רוצה.

אתה זוכר לפני עשרים ושמונה שנים שהתחתנתי?

ביקשת ממני שאני אביא לך את הספר נפלאות מתורת השם.

כן.

אז היית לומד בו, מעין בו, היה אותיות קשות, שבורות.

אני הבאתי לך אותך. הוא פה? אני נמצא בזמן הזה. הוא נמצא פה? כן.

נשאל את מוטי, הוא מסדר את הספר. מוטי, אני לא זוכר. אני לא זוכר. יש פה ספר נפלאות מתורת השם. אני קניתי לו אותו, לפני קרוב לשלושים שנה.

קרוב ל-30 שנה.