הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק לו | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

לעילוי נשמת

אריאלה בת יונה מנוחתה עדן

ולגאולת עם ישראל מהרה.

מאיר בן רבקה ורעייתו פרומה בת פריידה אלתר מינדל עליזה,

יזכה לעלייה לארץ הקודש מהרה,

לרפואה שלמה,

לכל הברכות שבתורה,

להם ולכל יוצאי חלציהם אמן ואמן.

בעילום שם,

נבקש שתהיה הצלחה גדולה לכולם,

בסייעתא דשמיא בכפז,

ולכנישתא, ולתלמוד תורה, ולישיבה בכפז.

נזכור את כל השבע עשרה תנאים של המעם לועז בעל פה בדיוק.

ויזכרו גם אם מעירים אותה מתוך שינה,

ויקיימו את השבע עשרה תנאים בשלמות בכל הפרטים והדקדוקים,

ושיזכו כל הלומדים לקיים מצוות בשלמות,

וילמדו אחרים,

ויזכו גם הם לדעת ולקיים בשלמות, אמן כן יהי רצון.

הכרת הטוב וכפיות טובה חלק ל״ו.

אמרנו שיהודים זה מלשון הודאה.

וייגש אליו יהודה,

מלשון הודאה,

והוא כל איש ישראל.

כל איש ישראל נקראים יהודים

על שם ההודאה.

השפת אמת אומר, שמעתי מאדוני זקני,

מורי ורבי, זכר צדיק וקדוש לברכה,

שנקראו יהודים

על שם שמודים לקדוש ברוך הוא על כל דבר קטן וגדול,

כי יודעים שהכל ממנו יתברך.

ועל ידי זה יכולים לגש אליו לשם יתברך.

וזה עצה בכל שעה של צרה,

הסתרת פנים

לכל איש מישראל

להתבטל לרצון השם יתברך

על ידי שמברר האדם אצלו

שגם בתוך ההסתר

יש חיות

מרצון השם יתברך.

הנחמד ונעים, בליקוטי המרים מ״ג אומר,

אף על פי שאין כוח באדם להודות

לבורא יתברך על שום טובה שעושה עמו כפי חיוב ההודעה המוטלת עליו על פי שכלו.

מכל מקום המודה לו יתברך

כפי תכלית כוחו ויכולתו,

מעלה עליו השם יתברך כאילו הודה לו

כפי החיוב המוטל עליו,

שהרי אין המניעה מצידו.

והנה יש אדם

שאינו מצטער על מיעוט

כוחו בהודאה.

מאחר שהוא מודה לו בכל יכולתו, הוא מתקבל אצלו יתברך כאילו הוא הודה לו בכל יכולתו, למה לו עוד כוח יותר?

מן הבחינה הזאת תיקרא עובד מיראה.

אבל מי שמצטער על מיעוט כוחו בהודאה,

חפץ שיחזק כוחו יותר כדי שיוכל להודות לו יתברך יותר,

כי ההודאה לא יתברך.

נחשבת אצלו תענוג נפלא,

לא כפורע חוב,

אלא תענוג עצמי ועיקרי,

על שהוא משבח למלך הגדול והנורא.

זה נקרא בחינת אהבה,

וזוהי מדרגה גדולה מאוד.

בספר חסידים תתמד

אומר

מי שבאה לו בשורות טובה שנולד לו בן,

לא יחזיק טובה למבשרו עד שיברך תחילה למי שחננו בבן זכר.

צריך לברך ברכת הטוב והמתים,

אחר כך להודות למבשר לו את הבשורה הטובה.

להקדים את הבורא

לפני המבשר.

כיצד מודים לשם?

בראשית כ' ט', למד ה' ותהר עוד בתלד בן

ותאמר הפעם אודה את השם.

על כן קרא שמו יהודה ותעמוד מלדת.

אז אמרנו על הבן הרביעי שקיבלה יותר מהאימהות האחרות,

היא הודתה לשם הפעם אודה לשם.

אבל למה שהיא ותעמוד מלדת?

אם היא מודה לשם זה השכר ותעמוד מלדת?

וזה תמוה.

אין הצריך לומר שבכל הודיה שאדם מודה לקדוש ברוך הוא,

צריך לשתף בתוכה בקשה גם על העתיד,

שימשיך הקדוש ברוך הוא להשפיע עליו טובה.

וזוהי חלק מההודיה.

על ידי כך הוא מראה שמעריך מה שנתנו לו,

ולכן מבקש עוד, כמו שקיבל עד עתה.

לפי זה, מובן שבהרבה מקומות שנזכר הודיה,

נזכר גם לשון בקשה, כמו אצל רחל,

אחותה

שהודתה על לידת יוסף

והתפללה בלשון העתיד,

יוסף אדוניי לי בן אחר.

היא לא קראה לו אסף

על שם העבר,

אלא על שם העתיד, יוסף.

יוסף, אדוניי לי בן אחר.

כמו כן מצינו בתפילת שמונה עשרה.

גמרא בברכות דף ל״ד, שלוש ברכות אחרונות,

נקראות ברכות ההודיה.

ומכל מקום, ברכת שים שלום היא גם בקשה.

שים שלום עלינו ועל כל ישראל וכו' וכו'.

וזה בקשה על העתיד.

וגם

במודים דה רבנן,

בהתחלה בלשון הודיה,

אלוקי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית, ברכות ובאות ובשולחן גדול וקדוש

על שחיתנו, כן תחיינו,

תחוננו,

אנחנו מבקשים כן על העתיד.

אז יש לשון בקשה, חוץ מהודאה, יש גם בקשה לעתיד.

זאת הייתה תביעה לאה,

שאפילו שהיא הודתה לשם,

מכל מקום היא הייתה צריכה לבקש עוד בנים,

ולכן, ותעמוד מלדת.

הבאור הזה זה על פי האבן עזרא.

כתיב התורה בראשית כ״ח, י״ח אומר,

וישכם יעקב בבוקר,

ויקח את האבן אשר שם מרעש אותיו,

וישם אותה מצבה,

וייצוק שמן על ראשה.

רואים מכאן דרך

בעבודת השם,

שאם זוכה האדם להשיג

איזו השגה בעבודת השם

או התרוממות,

מייד ייתן תודה לשם,

וכן יראה

ויראה להקריב קורבן לשם עבור זה,

כי בזה הוא מראה שהשגה לא באה מצד עצמו,

רק מצד חסד השם עליו,

אבל הוא עצמו דל וריק,

ולא מגיעה לו מהומה.

וכל ההשגות, הן ברוחניות, בגשמיות, הכל מאת השם יתברך.

לכן עליו לתת הודעה לשם

שלא יהיה חלילה כפוי טובה.

וזוהי דרך הצדיקים

בעולם הזה,

להודות ולהתפלל,

להודות על העבר,

להתפלל על העתיד.

ובאמת עבודת ההודעה על העבר חשובה

יותר מהתפילה על העתיד.

כבר אמר כן אחד מן הגדולים,

על תפילה רואים אנו

שהרבה מתפללים ומבקשים,

אך איננו רואים רבים הנותנים שבח והודעה על העבר,

כפי שבאמת

דבר זה תלוי עד כמה משיג האדם בשפלותו.

וכל שהוא יותר שפל,

כך יותר יוכל להודות לשם

על חסדיו וטובותיו.

כתבי פז במאמר קלח אומר,

ויאמר,

מי אומר?

אליעזר עמד אברהם,

ברוך אדוני אלוהי אדוני אברהם,

אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני.

אנוכי בדרך נחני אדוני בית אחי אדוני.

קפצה לו הדרך,

פתאום הוא מוצא את עצמו תוך יום אחד,

מהלך של 16-17 יום,

ויום אחד הוא מגיע, וישר מגיע,

הוא מוצא את רבקה.

למה מודיע לנו הכתוב את נוסח הברכה,

שהוא בירך ברוך השם אלוהי אדוני אברהם אשר לא עזב וכו'?

ועוד, מה זה הלשון אנוכי בדרך נחני אדוני?

במקום לומר

רק נחני אדוני בית אחי אדוני.

אנוכי בדרך, למה צריך להגיד?

על זה אמרו במדרש רבה,

פרשה ס'-ח',

יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים.

לכן בוודאי בא כתוב ללמד

לא לבד את מה שאמרו במדרש על הפסוק הקודם. פסוק קודם כתוב, וייקוד האיש וישתחו לאדוני,

כשהיא אמרה לו שיש מקום גם ללון וכולי.

מכאן

שמודים על בשורה טובה.

אלא גם ללמדנו איך מודים.

היינו שאומרים בלשון הזה שאמר אלי חזר,

ומציגה לנו התורה ציור

שמאיר את גודל חוזק האמונה של האבות,

שאפילו העבד

הייתה לו אמונה והכרה טובה לשם כל כך,

קל וחומר אברהם,

ולא לחינם כתוב על אברהם אבינו בנחמיה ט'-ח'.

ומצאת את לבבו נאמן לפניך.

הרי אב שהעבד

היה מושל בכל,

בכל אשר לו,

הוא היה חכם גדול,

היה גם

תלמיד מובהק שלו.

בכל זאת,

רחוק היה ממנו לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

אלא הודה אנוכי בדרך נחני השם.

בטח, אדוני.

לא כוחי ולא גבורתי ולא שום דבר.

לא אתפעל קפיצת הדרך. אני צדיק, אתה ראית? קפצה לי הדרך.

באורחות צדיקים,

בשער הסחירה כתוב,

אם יבוא אדם לשבח את המלך

ולהחזיק לו טובה על הטוב שעשה לו,

בין אם זה בכתב או בעל פה,

ודאי שהוא מחפש בליבו לשון צחה ונאה לשבח את המלך.

אז קל וחומר שצריך לעשות כן לפני מלך מלכי המלכים

ולשים כל כוונתו בעבודת השם יתברך,

לעשות אותה כהלכה ולייפותה.

כל מה שאפשר.

או,

וזה מה שאני אומר לכם כל בוקר כשאנחנו שרים ושמחת בימיכם.

השערי אורה אומר,

רג'י גיטליה,

מקובל האלוקי.

אנשי כנסת הגדולה ייסדו בברכות השחר ברכה מיוחדת על החיים של כל יום.

זוהי הברכה המחזיר נשמות

לבגרים מתים.

ללמד אותנו תכף בבוקר

מן הצורך לקנות

את הרגשת החסד שקיבלת עוד יום של חיים.

לכן נתבונן בשעה שאומר את הברכה הזו.

אילולא שנתן לו השם היום חיים,

היה חלילה פגר מת.

והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו יחיהו.

לכן, כשאומר מודה אני,

צריך לומר בהתרגשות ובמתינות,

מודה אני לפניך, מלך חי וקיים.

בשימת לב על החסד שבחסדי,

שזוכה לעוד יום שהוא חי.

ודבר חשוב מאוד לדבר ולהלהיב את הילדים,

אודות החשיבות של מודה אני,

כדי שיגדלו, לא יאמרו אותה באופן מלומד,

מלומדה,

אלא יהיה להם באמירת תענוג לכל החיים.

ורשום אתה בזיכרוני מילדותי,

שהייתי כבן שש שנים.

המלמד הסביר לנו החשיבות של מודה אני,

שהרי לא כולם קמים,

וצריכים אנו להודות

ולהלל ברגש,

שהחזיר לנו את הנשמה בחמלה.

כשעומד בבוקר

יאמר מודה אני בהתלהבות ושמחה פנימית,

ובברכת אלוהי נשמה שנתת בי

יאמר בהתבוננות על זה שהקדוש ברוך הוא יחיהו.

ובתפילת שמונה עשרה כשאומר אתה גיבור,

מחיי מתים אתה,

יחשוב על התחיית המתים של עצמו שעמד מן השינה.

וכשיסיים את הברכה,

יכוון להודות על שניהם,

שגם הוא עמד מן השינה, שזה תחיית המתים,

וגם תחיית המתים עתידה, מחיי המתים.

וכשאומר את הפסוק אחר כך, זכר

רב טוביך יביעו,

הפירוש הוא שיתווספו אצלו

הזיכרונות מכל החסדים,

ושמה יכוון

על כל ימי חייו

עד היום. זכר

רב טוביך יביעו,

וצדקתיך ידברו.

עכשיו ברור.

ושמחת בימיך והיית

אך שמח ושמחת בימיך,

והיית אך שמח ושמחת

בימיך, והיית שמח ושמחת בימיך,

והיית אך שמח ושמח ובמלאכותך, שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת,

וישמחו

במלאכותך,

שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת.

עם מקדשא,

מקדשא,

מקדשא שביעי שבת.

עם מקדשא,

מקדשא, מקדשא שביעי שבת, ישמחו

במלאכותך,

שומרי שומרי שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת ישמחו במלאכותך,

שומרי שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת,

איך אומרים?

שבת שאלו.

רבי חנניה בר-כה שאומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זכות עד ישראל,

נפיקו חרבו לעולם תורו ומסוות,

שנה אמורתנו וסלאם.