הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק נח | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציבי יום ציפורה בת רבקה יזכה בזכות נציב היום

לזרע קודש בול

בבריאות איתנה, בגוף ונפש, לה ולכל משפחתה, אמן.

תקלה בן

דמקץ'

יזכה לחזרה בתשובה שלמה ורפואה שלמה בכל

האיברים והגידים והמחלה תעבור

למיסטר שוואב

יימח שמו וזכרו אמן.

הכרת הטוב בכפיות טובה חלק נח

הפעם אנחנו לומדים מאמר חלקי

מהגאון רבי חיים שמואלביץ,

זכר צדיק וקדוש ברכה,

ראש ישיבת מיר בירושלים לשעבר.

וכך הוא אומר,

כתב רשי בריש פרשת בעלותך,

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?

לפי שכשראה אהרון

חנוכת הנשיאים,

חנוכת המזבח,

חלשה אז דעתו

שלא היה עמהם בחנוכה,

לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

חייך שלך גדולה משלהם,

שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

טמא על כך הרמב״ן,

וכי

למה ניחם הקדוש ברוך הוא את אהרון בהדלקת הנרות,

ולא ניחם אותו בקטורת,

שהוא מקטיר בוקר וערב,

שעל זה הכתוב שיבח אותו,

ישימו כתורה באפיך וחליל על מזבחיך,

ובכל הקורבנות שהוא מקריב,

ובמנחת חוויתין,

ובעבודת יום הכיפורים,

שאינה כשירה אלא בו דווקא,

ונכנס לפניי ולפנים,

והוא קדוש,

עומד בהיכל השם לשרת ולברך בשמו.

למה הקדוש ברוך הוא ציין רק

בנחמתו שהוא מדליק ומטיב את הנרות, בהעלותך את הנרות?

נראה מדברי רש״י

שיש בהדלקת המנורה עניין מיוחד שאין בהכתרת הקטורת ובכל עבודת הקודש במקדש.

בן ואר בשיא עתד שמיא.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, במדבר הבא,

פרק ט״ו״ה,

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

אתה אומר שנאיר לפניך,

אתה הוא הראש של עולם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא,

לא שאני צריך לכם,

אלא שתעירו לי כדרך שהערתי לכם.

למה?

לעלות אתכם בפני האומות,

שיהיו אומרים, ראו,

איך ישראל מעירים

למי שהוא מעיר לכל העולם.

השם מבקש מהם שיעירו לו.

למשל, למה הדבר דומה?

לפיקח וסומא שהיו מהלכים בדרך.

אמר לו, פיקח לסומא שניכנס לתוך הבית,

זה ועדלק נר זה וער לי.

הפיקח שהוא רואה

מלווה את הסומא כי הוא לא רואה, מכניס אותו לבית. ומה הוא אומר לו?

אחרי שאני אכניס אותך לבית,

תיקח נר

ותעיר לי.

מה צריך הפיקח שיעירו לו? יש לו עיניים, הוא רואה.

אמר לו, סומא,

בטובתך,

כשהייתי בדרך,

אתה היית סומכני.

עד שנכנסנו לתוך הבית,

אתה היית מלווה אותי.

ועכשיו אתה אומר לי, הדלק לי את הנר הזה והער לי.

אמר לו הפיקח,

שלא תהיה מחזיק לי טובה שהייתי מלווכה בדרך.

וכך אמרתי, הער לי.

זאת אומרת,

ברור שאם הוא ליווה אותו והכניס אותו לבית,

אז הסומח חייב הכרת הטוב וצריך להחזיק טובה לפיקח שליווה אותו

והראה לו את הדרך.

אבל הפיקח לא רוצה שהוא יישאר חייב לו.

הוא אומר לו, תעיר לי, ובזה כאילו יצאת ידי חובה.

אפילו שאתה לא פועל בשבילי שום דבר.

כי אני לא זקוק לזה, אני רואה בלי נר.

אבל אני לא רוצה שתחזיק לי טובה.

זאת אומרת,

זו מידה מעולה מאוד כדי לא לגרום לאדם שעבוד וחיוב הכרת הטוב

פותר אותו בקטנה, כמו שאומרים, אפילו בדבר הלא-נצרך.

כך הפיקח זה הקדוש ברוך הוא,

שהוא מאיר לכל העולם כולו, והוא רואה והכול.

והסומל הוא ישראל.

מי מדריך אותם?

אם השם לא ידריך אותנו על התורה והכול,

איך נדע בכלל, אנחנו סומים.

תראו איך החילונים, איך הם נראים.

כן, עומדים בתור להתחסל.

עכשיו עומדים להמציא חמישה מזריקים ביחד במקום כל פעם, כל חצי שנה,

מקבלים טוז חמש מנות בבת אחת וגומרים את הסיפור מיד.

היה הקדוש ברוך הוא מנהיג ומאיר לעם ישראל,

כמו שכתוב, וה' הולך לפניהם יומם.

הוא מאיר להם בעמוד הענן.

מכיוון שעמד המשכן,

קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו,

תאירו לי,

שנאמר בעלותך את הנרות,

בעלותך זה מעלה אתכם בפני אומות העולם,

שאני, שמאיר לכל העולם, מבקש מכם שתאירו לי.

וכאן האירו את עינינו והסבירו לנו חכמים, זיכרונם לברכה,

את גודל עניין הדלקת המנורה שישראל מתעלים על ידם

וכאילו משלמים בזה את חובם

עבור מה שהאיר להם הקדוש ברוך הוא, את דרכם בדרך במדבר.

וזה מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרון.

אייך שלך גדולה משלהם,

שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

מה זה אומר?

כי זוהי עבודה של הכרת הטוב,

שמכירים ישראל בטובתו של הקדוש,

ומשלמים לו כביכול מעין הטובה.

הוא האיר והם מאירים לו.

וזה לא מצינו בעבודה אחרת בבית המקדש,

שהיא מבטאת את הכרת הטוב,

אפילו לא בהכתרת הקטורת, לא לפני ולפנים ולא כלום.

חוץ מהדלקת המנורה שלך גדולה משלהם.

בזה יש הכרת הטוב.

אז המעלה הגדולה ביותר

זה הכרת הטוב.

ונתבוננה בכמה מקומות בתורה ונראה את גודל ההתעלות

שעל ידי תשלום הכרת הטוב.

כמה זה מעלה את האדם,

הפנינה שבכתר.

כתוב וישמע ראובן

ויצילהו מידם.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה

בראשית רבה פרק פ״ד ט״ו.

והיכן היה?

רבנן אמרה.

אמר ראובן

הוא מונה אותי עמךי

ואיני מצילו?

אני הייתי סבור שנדחיתי מכוח אותו מעשה,

הכוונה מעשה בלהה, הוא חשב שהוא נדחה מן השבטים.

והוא מונה אותי עמךי?

איפה הוא מונה אותו?

בחלום שהוא מספר שאחד עשר כוכבים משתחווים לי.

אז הוא האחד עשר.

אז איך אני לא אצילו?

מה פירוש?

וישמע ראובן.

וישמע ראובן

זה מלשון התבוננות ובינת הלב.

כמו שאנחנו אומרים, שמע

ישראל

קבל ואהבן.

שמעתי,

שמעתי, זה לא פה.

שמעתי,

זה אובנתא דליבא,

הבנתי.

שמעתי אותך.

הכוונה הבנתי אותך.

וישמע ראובן, מה זה וישמע ראובן? מלשון התבוננות ובינת הלב.

כשדנו השבטים את יוסף למיתה,

היה משפטם על פי דין.

וגם ראובן היה עימהם בגמר הדין.

וראובן לא חזר בו מעצם גמר הדין.

אלא שהתבונן ראובן בדבר,

אחרי שנגמר הדין,

וראה כי הוא חייב להציל את יוסף

מצד הכרת הטוב.

אף על פי שהיה פסק דין.

יש להתבונן,

מה היה עצם חיובו של ראובן להכיר טובה ליוסף?

וכי מה עשה לו יוסף?

הרי כל מה שסיפר יוסף זה חלום.

ועיקר החלום

היה לטובתו של יוסף, כל החלום.

אבל בדרך אגב,

נודע לראובן על ידי אותו חלום,

שלא התכוון בו יוסף לומר לו משהו.

אבל נאמר בדרך אגב,

שראובן לא נדחה מכוח מעשה בלהג,

והוא נמנה בשווה יום אחד.

וטובה זו מחייבת הכרת הטוב.

אף על פי שהמיטיב

יוסף בחלומו

לא השקיע שום עמל בטובה הזאת,

בא לו חלום.

הוא לא טרח, לא יגע.

מכל מקום, כיוון שקיבל טובה, הימנו, בדרך אגב,

לא במישרין.

היה בהכרת הטוב, ההפך מאורח רע,

שאומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילו.

ועל ידי המידה הזו של הכרת הטוב,

זכה ראובן

והעידה עליו התורה, וישמע ראובן,

ויצילהו מידיו.

מה זה, וישמע?

הבין

מתוך הדברים שלו בחלום שהוא לא נדחה

בקיר טובה, ולכן ויצילהו מידיו.

משבחת אותו התורה,

איך הוא התעלה על ידי הכרת הטוב.

וכן נראה גם

עם מה שמובא ביבמות סג',

רבי חיה,

הבא כאן צערה לידי ביתי הוא.

כי אהבה משכח מידי

צייר ליה בסודרי ומאייטי נהלה.

אמר לרב,

אכם צערה ליה למר,

אמר לו,

דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מנחת.

ורבי חיה הייתה אישה שהייתה מצערת אותו מאוד,

אבל כל דבר שהוא מצא בשוק

היה קונה לה ומביא לה.

ורב אמר לו,

איך אתה עושה זאת? הרי היא מצערת אותך.

זאת אומרת, כאילו מה, אתה לא צריך להכיר לה טובה

ולתת לה כל מיני מתנות.

אמר לו,

דיינו

מגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.

שני הדברים האלה מספיק

בשביל שאני אכיר לה טובה, למרות שהיא מצערת אותי כל יום.

אז רואים, גם אם יש צער ויש גם הטבה,

זה לא מוחק זה את זה.

ודיינו.

וזה מספיק בשביל להכיר לטובה כל פעם, לקנות לה מתנות.

אבל יש פה דבר מדהים.

מה מדהים?

מגדלות את בנינו,

חייבים להכיר טובה, זה ודאי.

תנסו אתם לגדל את הילדים לבד, נראה אתכם.

הרי זה מסירות נפש

מצד האימא המגדלת בנים בקושי ובצער, בצער תלדי בנינו.

אז במה אנחנו יכולים להכיר לטובה?

זה נותנים מתנות ושבחים וכו'.

אבל באותה מידה שאנחנו צריכים להכיר לטובה על המסירות נפש בגידול הילדים,

אנחנו גם צריכים

להכיר להם טובה שמצילות אותנו מן החטא.

אבל זה דבר שלא קשה לה בכלל.

זה נקרא מסירות נפש כמו בגידול ילדים?

וגם היא מקשטת את עצמה לפני בעלה,

כי נוח לה הדבר והיא רוצה בכך מאוד.

אז לא הבנתי,

אז על מה צריך להכיר לטובה על זה שהיא בעצמה?

ואף על פי כן,

החיוב בהכרת הטוב

מתחייב

על ידי שניהם בשווה.

גידול הילדים והמניעה מחטא היא סוף סוף.

צומחת טובה לאדם.

והטובה היא גדולה בשניהם.

ואין הבדל כמה השקיעה בכך נותן הטובה, מה זה משנה?

בא לו בקלות, בא לו דרך אגב, מה זה משנה?

קיבלת טובה?

תכיר טובה.

מדהים.

ויתר על כן,

יהיו בהכרת הטוב אפילו למי שאינו בן דעת,

כמו שמצינו.

יעקב שולח את יוסף,

ויאמר לו, לך נראה את שלום אחיך ואת שלום הצון.

ואמרו חכמים זיכרונם לברכה, בבא בתרא, פד.

כנראה זה בירושלמי.

את שלום אחיך.

נייחה.

בסדר.

אתה אומר לו, תבקש,

תשאל ותברר מה שלום אחיך, בסדר, זה בסדר, מובן.

אבל מה זה שאומר לו ואת שלום הצון?

אהלן כבש, מה נשמע?

איך אתה מרגיש?

מה זה את שלום הצון?

עדה אמר, אז זה ירושלמי.

זה בפרק ד', יג', בבא בתרא, פרק ד', יג'.

עדה אמר שאדם צריך לשאול

בשלום דבר שיש לו הנייה ממנו.

מפה רואים.

צריך לשאול בשלומו של דבר,

אפילו דומם,

שיש לך הנאה ממנו.

אז זה לא לבוא ולהגיד לו שלום, כמו שאימא שלי, המנוחה, הייתה אומרת שלום בית,

שהייתה נכנסת אחרי שיוצאים מהבית, שלום בית.

הייתה אומרת לו, אני לא יודע ממי היא למדה את זה, אבל אני זוכר את זה מספר פעמים.

שאלתי אותה, מדמתה?

הבית שלנו, אנחנו נהנים ממנו.

אולי היא למדה ירושלמי? לא, היא לא למדה ירושלמי.

אבל הם ספגו, ספגו.

תפגו בתמון.

מכל מקום,

אז יש לך הנאה ממנו.

אז שלום הבית, צריך לטפל בו, לדאוג לו, אם זה זה, אם זה צאן,

אם זה פה, שם, הוא צמא, רעב,

להשקוט אותו, חסר לו משהו, לשים אותו בצל.

יש, יש איך להיטיב איתו.

וזה מגדר הכרת הטוב.

ומפליא הדבר,

מפליא הדבר, עוד פעם,

שבדיבור אחד

ובמעלה אחת

דורש

יעקב אבינו

מיוסף

שישאל

בשלום אחד שבטי יא שחקוקים בחושן,

וישאל בשלום הצאן,

באותה דרגה.

וכי הצאן עושה לו טובה?

אלא האדם, יש לו הנאה מהם.

אז אם אתה נהנה מהם, אתה צריך להכיר טובה.

לא יאומן כי יסופר.

ויש הרגשת חיוב הכרת הטוב, אשר היא נחלת כל אדם,

וכל אחד מודה בחיוב הכרת הטוב.

דוגמת המעשה של רבי עקיבא ורחל,

ביתו של כלבה סבוע, שהייתה אשתו.

מה אמר אחרי ה-24 שנה רבי עקיבא?

שלי ושלכם, שלה היא.

תראו קטע יפה שדיברתי 13 שנה לשופר,

ודיברתי על אשתי, שתחיה,

ושלי ושלכם, שלה היא.

זאת אומרת,

כל מה שאני למדתי, הוא אומר להם, רבי עקיבא,

וכל מה שלימדתי,

וכל ה-24,000 תלמידים שבאתי איתם,

בכל,

וכל התורה שלהם, במשך נצח נצחים,

שילמדו את זה כל הדורות אחר כך,

כל זה שלי ושלכם, שלה היא.

וואי, וואי, וואי.

איזה עסקה היא עצתה, יא בה, ביי.

הקול שלה.

למה?

היא מסרה את נפשה 24 שנים,

לחיות בבדידות,

בעוני, בהתקפות חוזרות ונשנות על ידי שכנים רעים.

וכל זה היא עשתה בשביל שיגדל רבי עקיבא מעם הארץ, ויהיה,

היא לא ידעה שהוא יהיה,

אבל הוא נהיה רבן של כל בני הגולה.

כל התורה שמעל פה שלנו, שלו.

שלה.

וואי, וואי, וואי.

זה נהפך מרועה צאן

עם הארץ בגיל 40 לרבן של כל ישראל.

היא לא ידעה שזה יהיה ככה.

היא לא ציפתה לזה.

כאן שילמד תורה.

אז כולם מבינים

שצריך להכיר טובה ויש חיוב הכרת הטוב.

אבל הכרת הטוב

שמחייבת התורה?

זה משהו אחר לגמרי לגמרי.

התורה דורשת מאדם הרגשה נעלה ביותר של הכרת הטוב.

לדוגמה,

בנות יתרו,

אמרו לאביהן, איש מצרי הצילנו.

משה רבנו הוא איש מצרי? הוא איש עברי.

אלא אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בשמות רבה א' ל' ב'.

משל לאחד שנשכו הערוד.

מה היה רץ ליתן רגליו במים? ככה ניצלים מנשיכתו.

נתנה לנהר.

שם את הרגליים בתוך הנער. אה,

בראה תינוק אחד שוקע במים,

משלח ידו והצילו.

אמר לו, תינוק, אם לא אתה היית, כבר הייתי מת.

אמר לו, לא אני הצלתי לך,

אלא הערוד שנשכני וברחתי ממנו.

הוא הציל אותך.

אם אני לא הייתי בורח ממנו, לא הייתי מגיע לנהר, לא הייתי רואה אותך,

לא הייתי מציל אותך.

אז אתה חייב הכרת טוב למי?

לערוד.

כך אמרו בנות יתרו למשה,

יישר כוחך שצלטנו מן הרועים.

אמר להן משה,

אותו מצרי שהרגתי,

הוא הציל אתכם.

אם לא הוא, לא הייתי בורח לפה למדיין,

ולא הייתי מציל אתכם.

ולכן הם אמרו לאביהם, איש מצרי הציל לנו.

אז צריך לזכור את הטוב על המצרי הזה, אה?

הרשע המצרי הזה שהיה ראוי למות,

אבל בכל אופן צריך לזכור אותו, הוא הציל אותי.

מי הציל אותי, המצרי?

מי הציל אותי, הערוד?

וואי, וואי, וואי, התורה מבקשת להכיר טובה, אתם שומעים?

למי שבכלל לא ידע שיש בנות יתרו,

שלא התכוון כלום,

מתכוון אפילו להרוג או להזיק, יהודי,

והרגו אותו בגלל זה.

אבל בעקיפי עקיפין התגלגל שמזה נהיה הצלה לבנות יתרו.

התורה מחייבת להכיר לו טובה.

שמעתם דבר כזה פעם? מה התורה מחייבת?

יא ביי ביי.

תרגיע חיוב הכרת הטוב.

התינוק צריך להכיר טובה על הערות שנשך את האדם וגרם לו לרוץ לנהר, או על ידי כך ניצול,

והוא הגורם להצלתו.

ובנות יתרו חייבות להכיר טובה על המצרי הרשע שהרג אותו משה.

ובגללו הוא צריך לברוח למדיין,

ושם ראה אותם נתונות בסכנה והצילן.

מי הציל אותם אם כך? המצרי.

כי הנהנה הוא מקבל טובה מחברו.

אפילו לא נתכוון כלל לטובתו,

ואפילו אם נסתובב הדבר בעקיפין,

הרי זה חייב להכיר טובה למי שסיבב או נסתבב על ידו וגרם לו טובה.

בואו נראה עד היכן חיוב זה מגיע.

משה רבנו עליו השלום נצטווה בפירוש מאת הקדוש ברוך הוא נקום את נקוות בני ישראל מאת המדיינים.

אז כשאומרים למשה נקום,

מי זה?

אתה!

נקום.

ומה כתוב אחר כך? וישלח אותם משה אלף למטה,

ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא.

וילקוט

אומר שעלו חכמים זיכרונם לברכה.

הקדוש ברוך הוא אומר למשה נקום בעצמך.

הוא שולח אחרים?

אלא

על ידי שנתגדל במדיין

אמר אינו בת דין

שאני מצר למי שעשה לי טובה.

פה זה מדיינים שהחטיאו את ישראל ומתו 24,000 איש מישראל.

זה לא המדיינים שהוא היה במדיין,

וגם המדיינים במדיין לא עזרו לו.

בסך הכל היה שם יתרו, כהן מדיין.

מילא הוא יהיה חייב הכרת הטוב למי?

לבני משפחתו, לצאצאיו של יתרו.

אבל מדיינים?

מה הם קשורים בכלל?

אומר לו, אני התגדלתי במדיין.

המקום כולו היה מדיין. אני גדלתי במדיין, אז אני מכיר טובה למדיינים.

איך אני יכול לנקום?

אבל השם מצווה אותך, דחילק.

השם מצווה אותך.

ותמוה הדבר איך הוא דוחה מצוות השם בפירוש

מפני מנהג של דרך ארץ והכרת הטוב.

אלא צריך לפרש החיוב הכרת הטוב.

מפרש ומבאר את דבר השם.

כשהשם אומר נקום,

זה לא הכוונה אתה, אפילו שהוא אומר לו נקום.

אלא זה על ידי אחרים.

איך?

אם לא המידה של הכרת הטוב,

ברור שהפשט היה שינקום בעצמו.

אבל כיוון שנצטווינו בהכרת הטוב,

אז זה ככל מידות שהתורה נדרשת בהן.

וגם כאן דורשים,

נקום על ידי שליח ולא בעצמך,

כי אינו בדין

שאני מצר למי שעשה לי טובה.

ואם תאמר,

מניין לא למשה רבנו שחיוב הכרת הטוב לחברו,

שלא יהיה מצר לו,

אפילו אם רצון השם יתברך ולהכותו ולעשות בו נקמה.

ויש לומר, ממכות מצרים, הוא למד כן,

שהקדוש ברוך הוא ועשר מכות על המצרים,

כולם על ידי משה, לבד מדם, צפרדע וקנים שניתנו על ידי אהרון.

למה? לפי שהגן,

לפי שהגן ההיאור על משה שנשלח לתוכו,

לפיכך לא לקה על ידו,

לא בדם ולא בצפרדעים.

לא היה עפר כדי ללקוט על ידי משה,

לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי,

והתמנהו בחול,

ולקה על ידי אהרון.

הרי שאף על פי שהיה בדין להכותם,

ומשה בעצמו היה צריך להכותם כדרך שבאו על ידיו כל המכות,

אבל כיוון שהוא קיבל טובה מן האור ומן העפר,

לא לקו על ידו.

ואף על פי שהעפר והמים דוממים,

ולא יודעים ולא מבינים,

אבל אתה נהנית מהם,

אתה חייב להכיר להם טובה.

עכשיו,

אני רוצה להגיד לכם תזכורת.

בזמן הבחירות,

הרשעים משס,

אני אמרתי שהם צריכים להכיר טובה

ולבחור במפלגה שאנחנו הקמנו כדי להיטיב להם,

לא לצורכנו,

לצורכם.

ובעדני אמר לא צריך להכיר טובה,

נגד כל מה שאנחנו לומדים, כן? כל מה שאנחנו לומדים בהכרת הטוב, על זה עוברים שס,

כולם וכולם חטאים,

וייתנו את הדין על זה.

אז אפילו אם אומר הקדוש ברוך הוא נקום,

לא שומעים לקדוש ברוך הוא,

כי אינו בדין להיות מצר למי שעשה לך טובה.

אז גם אם היה אומר הרב עובדיה,

ובעדני,

ושחשח,

וכולם, אסור לשמוע עליהם.

תשפילו אותו.

מותר לשמוע.

קודם כל, זה איסור תורה.

ודבר שני,

איפה הכרת הטוב?

הרי רוב הבוחרים שלהם זה

אנשים שאני הצמחתי אותם מהתחתית.

והם עומדים נגד?

והם שומעים בכל אלה שאומרים להם לעבור על התורה?

הרי הדומם אפילו, דומם צריך להכיר לא טובה, דומם.

ליאור,

לעפר,

צריך להכיר טובה.

שלא תיפגם אתה, אתה, שלא תהיה פגום.

לא מכיר טובה, אז אתה עמוני מואבי.

ואפילו אם השם יאמר לך, אתה לא שומע.

למה? כי זה מה שהשם רוצה.

הכרת הטוב,

זה קודם לציווי של השם. הוא אמר נקום מפורש.

אבל נקום זה הכוונה לא בלעבור על הכרת הטוב.

וכששאלתי את הרב יעקב יוסף, מנוחתו עדן,

שאלתי אותו,

מה עם דין הכרת הטוב? הם לא יכולים לעשות כזה דבר. הוא אמר לי, אני לא בקי בזה כמוך,

אבל אתה יודע יותר טוב ממני בזה.

הנה,

אנחנו כבר נותנים למעלה מחמישים שעורים של הכרת הטוב, שכל זה הם עוברים,

ועברו וממשיכים לעבור.

יום-יום הם עוברים.

יום-יום.

ופיקחים כאילו.

הרב אמר,

הקדוש ברוך הוא אמר ולא שומעים לו.

לא הרב אמר.

ומי לימד שלא שומעים לקדוש ברוך הוא?

הקדוש ברוך הוא בעצמו.

כשהוא אמר למשה, אתה לא תכה את היאור, אחיך.

למה? אינו בדין.

אינו בדין. זה לא בדין.

מי שהיטיב לך,

אבל זה לא היטיב, מה היטיב? מה, היאור יודע שהוא הציל את משה רבנו?

כן, אבל אתה קיבלת טובה ממנו,

אפילו שהוא דומם.

אז מי שהחיה אותך,

הוציא אותך מהגיהנום לגן עדן,

אז אתה לא חייב בהכרת הטוב.

איזה בורים בעמי ארצות.

בורים בעמי ארצות.

שום מידה טובה אין בהם.

והם מקיימים נקום.

הם מקיימים נקום.

לא יאומן כי יסופר.

אבל מי שחש ומרגיש בנפשו את גודל החיוב,

מי שהיטיב עימו,

כוחו גדול לאין שיעור,

הוא יכול להחיות מתים.

יכול להחיות מתים.

מי שיש לו כוח,

הכרת הטוב.

כמו אליהו ואלישע.

שחיו מתים מכוח הכרת הטוב.

והכתוב אומר, וילך משה וישו ואל יתר חותנו,

ויאמר לו אל החנה ואשובה אל החי.

אמרו חכמים זיכרונם לך בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, ועתה

לך

ואשלחך אל פרעה.

ועתה, ממש עכשיו אני מבקש ממך לקום וללכת.

אתה, רק אתה,

אם אתה לא גואלם, אין מי שגואלם.

ועתה לך ויש לך חכה אל פרעה.

מה אמר לו?

ריבון העולמי,

איני יכול,

מפני שקיבלני את רוח ופתחני את ביתו.

ומי שהוא פותח פתח לחברו,

נפשו חייב לו.

יא בבא.

מי שפתח להם את גן עדן,

מה הם חייבים לו?

וואי וואי וואי.

ואם משה רבנו,

על הרשעים המדיינים שגרמו להרג של 24,000 מישראל,

הוא לא יכול,

הוא בעצמו להזיקם,

בגלל שפעם, פעם הוא נתגדל שם.

מה אתם דבר כזה?

אז איך הם יכולים לפעול נגדי?

רשעים ארורים,

גרועים מהעמונים ומואבים.

מי איטיב להם?

מי בנה להם את המוסדות של תלמודי תורה?

שום דבר, הכל נשכח.

למה?

הוא מאיים בעצם מציאותו וחיותו על ההגמוניה הספרדית.

מה אמר שם הנכד השרוח?

אמר לו,

הוא רוצה להיות מנהיג.

מי אמר לך? מי לחש לך שהוא רוצה להיות מנהיג?

וזה מסוכן!

מה מסוכן?

מה מסוכן?

דורעי זה יותר טוב?

גנב מועד.

מה מסוכן?

במה? שהוא יחזיר עוד אנשים בתשובה?

מה מסוכן?

אז עכשיו הם בחרו להם כמה ליצנים שיהיו מרצים וקוראים להם מחזירי בתשובה והכול.

ופרסמו שעומדת להתפרסם

פרשייה נגד אחד מהמחזירים בתשובה הגדולים,

פרשייה כמו ברלנד.

זה אחד מהאנשים האלה שיצאתי נגדו,

אתם תשמעו עליו עוד מעט.

פרשייה כמו ברלנד אומרים,

וואי וואי וואי, ענייני עריות.

כבר אמרתי את זה מראש.

שהבעל גאווה הזה ייפול בעריות.

אז משה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא,

אני לא יכול.

למה?

יתרו פתח לי את ביתו,

והפותח בית פתח לחברו, נפשו חייב לו.

הקדוש ברוך הוא שולח על משה רבנו להציל את עם ישראל,

ומשה רבנו לא יכול לבצע את השליחות

כל זמן שהוא לא נטל רשות ממי שפתח לו את ביתו,

כי את נפשו הוא חייב לו.

והשם לא גער בו,

ולא מנוע ממנו,

ולא אמר לו דברי הרב ודברי התלמיד,

דברי מי שומעין.

והסכים איתו.

למה?

כי השם אומר שזה קודם.

הכרת הטוב

קודמת ומחייבת,

למרות שהציווי הוא מפורש מפי השם,

ועתה לך

והשלחך אל פרעה.

ואם

לא היה מרשה לו יתרו,

הוא לא היה הולך.

ככה אומרים חכמים.

לא היה הולך.

לא נותן לו רשות, לא הולך.

שסניקים, בושה וחרפה.

לא יודעים כלום.

כלום.

ועוד מובא במדרש, וכן אתה מוצא באליהו

בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה

ומת בנה.

התחיל מתחנן.

הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה הרעותה להמית את בנה.

יואו, איזה מילים.

יואו, איזה מילים. אליהו פונה לקדוש ברוך הוא הרעותה. כבר דיברנו על זה אתמול.

ומה כתוב אחרי זה?

וישמע אדוני בקול אליהו.

ותשוב נפש הילד.

אלה פלאות.

אחרי דיבור כזה

מגיע שיעשה נץ על ידו?

והשם שומע, כתוב וישמע השם בקול אליהו.

ולא עוד.

אלא שכל הפותח פתחו לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ואימו.

היה לו לאלישע ללכת אצל אביו ואימו ולאחיותם,

כמו שאחייה את בן האכסניה שלו.

וגם אליהו,

היה לו לחיות אבותיו כמו בן הצורפית.

אלא מסר נפשו על אכסניה שלו.

מה שמבואר מדברי החכמים זיכרונם לברכה אלו,

שכל הכוח הגדול שהיה לאליהו ולאלישע לחיות מתים,

היה מחמת ההרגש החזק של הכרת הטוב,

שהם חשו כי נפשם הם חייבים

לבעלי האכסניה שלהם.

והרגשה זו נתנה בהם כוח ואומץ בלתי מוגבל,

עד שיחיו מתים.

ואף על פי שבוודאי הם היו רוצים לחיות את אבותיהם,

אבל בגלל שלא הייתה להם הרגשה שנפשו חייב לו,

לא היה בכוחם לעשות כך, כלפי ההורים.

אתם שומעים? המאיץ הגדול

זה ההרגשה הפנימית עד כמה אתה חייב.

וההורים לא מרגישים ככה, כי זה ההורים שלי, מה זה, הם דואגים לי ונותנים לי וזה, לא מרגישים

שצריך פה למסור נפש.

אפילו אנשים גדולים כמו אליהו ואלישעון.

ואיך זה שמשווים חכמים זיכרונם לברכה את אליהו למשה?

מפרש ביפה תואר.

כשם שמשה מסר נפשו על מידת הכרת הטוב

בכך שביקש

לדחות את השליחות

עד שהוא ייטול רשות מחותנו,

כך אליהו מסר נפשו

על בן הצרפית,

היינו שאחיהו

על ידי מסירות נפשו ממש.

שנינו באבות.

איזוהי דרך רעה

שהתרחק ממנה האדם.

רבי שמעון אומר,

הלווה ואינו משלם.

ולא נמנו במשנה חטאים שהתרחק מהם האדם.

לא נמנו במשנה חטאים שהתרחק מהם האדם.

אלא אמרו איזוהי דרך רעה.

זאת אומרת, דרך שמקיפה את כל מהותו וחייו של האדם.

כמו שאמרו, לב רע,

עין רעה.

זו המהות.

זו דרך.

דרך חיים של בן אדם.

אז מה הכוונה של רבי שמעון שאומר שהלווה ואינו משלם זה כאילו עבירה?

מה זה דרך?

איזוהי דרך?

שיעבור לו האדם?

אלא הכוונה של רבי שמעון,

הלווה ואינו משלם זה מידה כללית באדם.

לא מדובר על חטא שהוא לא משלם,

אלא על הסיבה.

למה הוא לא משלם?

למה?

מפני שהוא לא מרגיש את החיוב.

כי מי שמרגיש ומחויב, משלם.

אדם שמופקע מהרגשה הזו

של הכרת החיוב הוא הרע מכולם.

אין הכרת הטוב.

חילבו לך כסף.

למה אתה לא משלם?

לובה רשע ולא ישלם. למה אתה לא משלם?

הוא לא מרגיש בחייו.

אין לי.

אין לי.

אין לי.

שנה, שנתיים? 11 שנה!

אין לי.

שולביץ!

אין לי.

לא יאומן כי יסופר.

מאינדך שנינו איזוהי דרך ישרה שידבק בעדיו.

אז רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד.

אה,

מה זה?

זה ההיפוך

של המידה הרעה

של לווה ולא משלם?

איך זה?

כשאמרו עין רעה,

אז אמרו עין טובה.

אמרו לב רע.

אמרו לב טוב.

ופה מה ההיפוך?

אמרו לווה ולא משלם.

אז איך רואה את הנולד?

זה ההיפוך שלו.

לאור האמור התבאר העניין כך.

הלווה ואינו משלם.

הוא לא מרגיש חיוב ולא הכרת הטוב עם המטיב.

מה יקרה בסוף?

שלא יהיה בן אדם בעולם שילווה לו. יתפרסם שמו שהוא לווה רשע.

ואפילו שיהיה דחוק, אף אחד לא יטיב עימו בעת הצורך.

אז לפי שעה נוח לו לא לשלם.

אבל מכל מקום העין שלו לא רואה את הנולד.

המידה הטובה זה רואה את הנולד.

מה זה רואה את הנולד?

אם אני לא אחזיר לו,

אז יצא לי שם של לווה רשע,

אז אף אחד לא ילווה לי.

זה לא טוב.

אז המידה הטובה זה להיות רואה את הנולד.

רואה את הנולד ימנע ממך להיות לווה רשע ולא ישלם.

אז אם אתה תרגיל את עצמך להיות רואה את הנולד,

אתה אכן תכיר טובה לכל בן אדם שנתן,

תחזיר בזמן מה שאמרו לך,

וכן הלאה.

וככה אתה תסור מן הדרך של לווה רשע ולא ישלם.

ועכשיו נסיים בדבר מפחיד.

מובא בסנהדרין כד,

אין אשתו של אדם מתה,

אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו.

וואו, מסכן, אין לו כסף.

ביקשו ממנו ממון ואין לו.

אז למה שאשתו תמות?

ככה כתוב.

כתוב.

אין אשתו של אדם מתה, אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו.

אז קודם כל, ודאי

שהיא לא נענשת בגללו.

אם היא לא תהיה חייבת בדין למות,

היא לא תמות.

אלא היא חייבת בדין למות.

אבל למדנו, עצור תמים פעולו ככל דרכיו משפט.

אם היא צריכה למות,

למה הוא צריך לסבול?

היא עשתה עבירות,

למה הוא צריך לסבול?

נגיד שהוא לא צריך לסבול, נגיד שהוא צדיק.

אז אם ייקחו לו את האישה, הוא יישאר בלי אישה.

יש לו הרבה הטבות מהאישה,

ולוקחים לו את המטיבה לו.

למה לוקחים?

אז זאת אומרת, כל זמן שהוא צדיק ולא ראוי לעונש,

גם אם היא ראויה למות על פי מעשיה,

לא יהרגו אותה.

היא עדיין תחיה בזכותו.

אחת מהתרופות שכתוב בספר,

אם אדם חולה במחלה אנושה

והוא רוצה

להינצל

ממוות,

ירבה עכשיו, מהר,

אנשים יראים ושלמים וצדיקים לחברתו.

וככל שיתחבר איתם יותר,

הם יגנו עליו. למה?

כי אחרי שיתחברו אליו והכירו אותו ונתחבבו וכולי,

אם הוא ימות, יהיה להם צער.

אבל אם לא מגיע להם צער,

אז יעקבו את מיטתו,

וככה הוא יכול לנצל.

אותו דבר פה.

אם הבעל הוא בסדר גמור, למה שיקחו לו את האישה אפילו שהיא חייבת?

לא בוער, ייקחו אותה יום אחד.

אבל מתי?

שגם הוא יהיה ראוי לעונש הזה.

אז עכשיו מה קרה?

כתוב שאין אשתו של אדם מתה, אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו.

אז קודם כל ודאי שהיא תענש בגלל עצמה ולא בגללו.

כי משפטי ה...

ולמה הוא הוא נענש במיטת אשתו על זה אמרו חכמים זכרונם לברכה

מפני שמבקשים ממנו ממון ואין לו

איזה ממון שהוא חייב חייב לאנשים כסף

חייב לאנשים כסף

ואין לו לפרוע ואין לו

לא הוא לא רוצה

אין לו

באמת אין לו

אז נשאלת השאלה טוב אז אם אין לו מה הוא אשם

מה הוא חוטא

הרי אין לו

כן אבל אם הוא היה מרגיש את החובה והחיוב שלו להחזיר את הממון

היה לו ממון לפרוע

כי אין דבר העומד

בפני מי שמרגיש את החיוב

כמו שאמרנו למעלה

הכוח של מי שמרגיש חיוב יכול לחיות מתים

כמו אליהו ואלישע

שולביץ הרשע

לא רוצה לשלם

גלגל כספים במיליונים

לא רוצה לשלם

עושק

הוצאנו נגדו מודעות

ופתאום צצו

אנשים שמוכנים לעזור לו כאילו לשלם את החוב, פתאום צצו

אה כשזה מתחיל להתקרב כבר באופן כזה פתאום יש דרך,

יש דרך פתאום למצוא כסף

לא הוא כאילו חס ושלום

יש אנשים שדואגים לו פתאום

אם אתה יכול להשיג מיליונים לספרים שלך

שבע מיליון דולר להוצאה קרובה

אז איך אתה לא יכול להשיג

חוב

כשאתה עשקת בן אדם, מכרת דבר ולא נתת אותו ונתת לאחרים אחר כך אותו בכסף או בחינם,

איך?

איך יכול להיות דבר כזה?

אם לא, והוא רשע

ולא ישלם, אדם שמכר דבר

ולא נתן לך את הדבר

והלך חילק אותו לאחרים.

למה לקחת ממני 300,000 שקל?

ואתה הלכת ומכרת לאחרים.

איזה פשע זה לא ייאמן, זה קורה לעצמו תלמיד חכם.

מחבר החברותא לא ייאמן כי יסופר.

אז כתוב שאם יש לו ממון,

אם אין לו ממון,

לוקחים לו את האישה.

כמו שאמרנו,

אם היה מרגיש את החיוב,

היה מוצא את הכסף.

הרי אם אדם מרגיש חיוב, חיוב, חיוב,

הוא יכול לחיות אפילו מתים.

אז למה מענישים אותו שאשתו מתה?

כמובן שהיא בעצמה חייבת,

כי יותר מכל חייב אדם לאשתו.

כי אין לך מלווה יותר גדול ומטיב מהאישה.

כל יום, כל יום, מתעורחת ודואגת והכול והכול והכול.

אז היא מיטיבה לך מאוד.

ואם לאחרים אינו מרגיש הכרת הטוב,

אמרנו שזה מידה יסודית באדם.

מי שלא מכיר טובה, הוא לא מכיר טובה לאף אחד.

מי שכועס, כועס על כולם.

אפילו על הקדוש ברוך הוא.

נכון? מי שקנה, ימקנה בכולם.

אז אותו דבר.

אם הוא לא מכיר טובה,

אז הוא לא מכיר טובה גם לאשתו.

מכיוון שהוא לא עומד בחובות,

נוטלים ממנו את אשתו, את הטובה שיש לו.

אתה לא מכיר בטובה,

ניקח לך את הטובה.

אלה חלק מן הדברים של הרב שמואלביץ,

זיכרונו לחיי העולם הבא להסביר לנו מהי הכרת הטוב.

ופה

גילינו לכם סוף סוף מיהו השסניקים

ומה העבירות שהם עברו, וזה בקטנה, זה רק מצד הכרת הטוב,

שהם כמו עמון ומואב.

חוץ מכל העבירות, הוצאת שם רע, ודיבה, והכול, והכול, והכול, והכול. חוץ, חוץ, חוץ, חוץ, חוץ.

איפה תהיה להם תקנה? לא בעל מעדין

ולא בעל מעדת.

רבי חנניה בר-הנקשייה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

ופיכה חרבה להם תורה ומצוות,

שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.