הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק סב | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: גילה בת רומיה תצא מהניתוח בשלום לחיים טובים ובריאים - אמן ואמן.

'הכרת טוב וכפיות טובה' סב |

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" (בראשית לז כא) איתא בבראשית רבה (פרק ד טו): "אמר ראובן: 'הוא מונה אותי עם אחיי ואיני מצילו? אני הייתי סבור שנדחתי מכוח אותו מעשה (מעשה בלהה) והוא מונה אותי עם אחיי?' שנאמר: "וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית לז ט) אז אני נכלל בתוך האחד עשר. 'ואיני מצילו?' פליאה נפלאה!

יוסף אמר, והוא לא התכוון לעשות לראובן שום טובה, אלא הוא חלם מה שהראו לו מן השמים. ואיזו הכרת הטוב מגיעה לו מצד ראובן? וביותר, החלום הזה השפיל את כל האחים: שכולם יהיו עבדים ליוסף, כולל ראובן אחיו הבכור. כפי שיעקב אבינו גער בו: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָ֛ה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית לז י) בתוך החלום המשפיל, ראה ראובן נקודה של עידוד כביר כלפי עצמו: שמן השמים מונים אותו עם כל האחים למרות מעשה בלהה. ויוסף היה הצינור שהעביר את החלום. אז מגיע כלפיו הכרת הטוב עד כדי הצלה – להציל אותו ממות.

ואותה הצלה הייתה מעשה שחקק רושם נצחי בנפש של ראובן וממנו זה עבר לכל שבט ראובן, אותה הצלה שנחקקה בנפשו, כמו שממשיך המדרש: 'אמר לו הקב"ה: 'אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך! הדא הוא דכתיב "אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר" (דברים ד מג) עיר מקלט – בֶּצֶר – שהיא היתה בתחומו.

אבחנה כה דקה בחיוב הנורא של הכרת הטוב: טובה שנעשתה בלי שום כוונה מצד המיטיב – מחיבת הצלת נפשות של המיטיב. וזו מידה נחקקת בנפש עד כדי הטבעת אופי על כל השבט.

עד היכן הדברים מגיעים? רואים במדרש: "בשעה שאמר לו הקב"ה "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג י) אמר לו: "ריבון העולם! איני יכול! מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן. ומי שהוא פותח פתחו לחברו – נפשו חייב לו!"

הבורא יתברך מטיל על משה רבנו שליחות: להוציא את בני ישראל ממצרים. ומשה רבנו אומר: "ריבון העולם איני יכול, כיוון שיתרו הכניס אותי לביתו – יש לי חיוב של הכרת הטוב. והחיוב הזה שוקל יותר מכל החיובים האחרים". הבורא יתברך אינו יכול, כביכול, להטיל שליחות כה נוראה, כהוצאת כלל ישראל ממצרים, מפני שיש לו חיוב הכרת הטוב כלפי יתרו. וכשיש כזה חיוב – שום כוח לא יכול להזיזו. 'ומי שהוא פותח פתח לחברו – נפשו חייב לו!'

על מי שקיבל את חברו 'בסבר פנים יפות' חז"ל ראו בעיני הבדולח איזה עולם טמון במעשה ההטבה הפעוט ביותר! לכל מעשה יכולות להיות השלכות פנימיות וחיצוניות לדורי דורות. אדם מאיר פניו לשכנו החילוני, הארת פנים זורעת גרעין בליבו של השכן, וזה ינבוט ברבות הימים, ויתענין ביהדות – עד שיחזור בתשובה ויקים בית של תורה, וילדיו יקימו בתי תורה, וחברי יתעוררו להתעניין ביהדות, ויתקרבו, והכל: מסבר פנים יפות.

היש גבול לפירות ופרי פירות הצומחים ממעשה אחד? אז חז"ל אמרו: הפותח פתח לחברו טמון בזה עולם גדול, עד כדי שנפשו חייב לו, ועד כדי כך גדולה הכרת הטוב.

ושוב אנחנו חוזרים: חכמים אומרים על הפסוק (מלכים א יז כ): "הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ"? וכתוב: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד" (מלכים א יז כב) הוא מטיח כלפי שמיא בטענה קשה: "הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה... הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?" פש... איזה מילים קשות ביותר! והקב"ה לא גוער בו ולא מעניש אותו, אלא: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד".

ולא עוד, אלא ש: 'כל הפותח פתחו לחברו חיב בכבודו יותר מאביו ואמו', כי אתה מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע, וזכה ליטול פי שנים ברוחו, אז 'היה לו ללכת אצל אביו ואימו ולהחיותם כמו שהחיה את בן האכסניא שלו. וכן אליהו: היה לו ללכת להחיות את אבותיו כמו בן הצורפית. אלא שמסרו נפשם על אכסניה שלהם'.

בסולמו של רבי פנחס בן יאיר, הדרגה העליונה בכל הדרגות היא 'תחית המתים'! שאדם יכול להגיע לדרגה להחיות מתים. כמו שמבאר הרמח"ל ('מסילת ישרים' כו): ויכול להגיע דבקותו אל מעלה כל כך גדולה שכבר ימסר לידו 'מפתח של תחית המתים' כמו שנמסר לאליהו ואלישע. וזה מורה על עוצם ההידבקות בו יתברך שמו, מקור החיים, הנותן חיים לכל חי.

הנה, הדבק בו יתברך דביקות גמור, יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם. ואליהו ואלישע הגיעו לדרגה כה עצומה והיה בכוחם להחיות מתים מכח המסירות נפש שלהם להכרת הטוב. וזה לא סגולה! אלא כדי להחיות מתים צריך אותו גדול שהולך להחיות מתים – לעלות את הכוחות שלו עד נכונות למסור נפשו! כי אתה מתערב פשוט בבריאה: אם ה' לקח מישהו – אתה עכשיו בא להחזיר אותו בחזרה.

אז פה יש הסבר: למה הם לא מסרו את נפשם על אבותיהם? אליהו ואלישע היו יכולים להחיות את אבותיהם, אם היו רוצים למסור נפשם על כך, אלא שלא רצו מפני שסברו: שאסור להם. זאת אומרת, ה' לוקח את ההורים ואתה מחזיר?! הוא יקח ואתה תחזיר, הוא יקח ואתה תחזיר – מה הולך פה? אבל האלמנה, כיון שנתנה להם אכסניה, הרגישו: 'חובה למסור נפשם ולהחיות את בנה!'

מסיימים חז"ל לכך: 'אמר משה רבנו לפני הקב"ה: 'קבלני יתרו ונהג בי כבוד. איני הולך אלא ברשותו' לכן כתוב: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (שמות ד יח) עצם העובדה שעשה זאת מוכיח שהבורא יתברך שמו הסכים על ידו. ואם יתרו לא היה נותן לו רשות – לא היה הולך. והבורא עולם עצמו לא היה תובע ממשה רבנו: 'ללכת לגאול כלל ישראל - אם הדבר פוגע בהכרת הטוב!' מפני שכפירה בטובה זה הריסת בנין העולם.

חז"ל אמרו במשנת 'רבי אליעזר' (פרשה ז דף קלו): 'כל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של הקב"ה'. מידה רעה פועלת בכל הכיונים; אין שום הבדל אם זה כלפי בני האדם או כלפי שמיא. כבר למדנו את זה: מידה שהיא מושרשת באדם היא פועלת בכל מקום כלפי כל דבר. אדם הכופר בטובתו של חברו, הוא כמו אדם הכופר במלווה: אינו מרגיש כלל שהוא חיב, אינו מרגיש שפלוני עשה לו טובה, מפני שהוא בטוח: 'שהדבר מגיע לו!' בן מקבל טובות מהוריו שנים רבות ולא מרגיש שמץ הכרת הטוב; מובן לו שהוריו יטיבו עמו: 'הרי הוא בשר מבשרם!' והוא כופר בטובה ולא חש כלל שקיבל טובה.

אם לווה מחזיר למלווה מה שלווה ממנו – האם המלווה מרגיש: 'שהלווה עשה עמו טובה'? הרי הוא נתן לו והוא רק מחזיר. ככה אדם שאין בו הכרת הטוב – הוא כופר בטובה. 'אין זו טובה! אלא דבר שמובן מאליו...' כאילו כולם חייבים לו, ומחזירים לו. אדם כזה וודאי יכפור בטובתו של הקב"ה; הוא מרגיש: 'שכל מה שנתנו לו טובות – זה חובות שחיבים לו!' וכשאין הכרת הטוב "יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ" (תהילים פב ה) זו המידה ממוטטת עמודים עליהם עומד העולם.

וכך אמר משה רבנו לבורא יתברך: 'איני יכול ללכת אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים ללא הסכמת יתרו מפני שיש בזה כפירה בטובה שהטיב עמי ואין שום היתר לכפור בטובה ואפילו אם גאולת ישראל בסכנה!" והקב"ה הסכים אתו. הרי הוא לימד אותו: 'שלא להכות מכת דם, צפרדע, וכינים - כיון שהטיבו לו, ואפילו שזה דומם!' כל שכן בשר ודם.

וכן מצאנו בבריאת העולם (שוב חוזרים): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב ה).

ובשלישי שכתוב "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ" (בראשית א יב) 'לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו, עד יום שישי. למה? כִּי לֹא הִמְטִיר. ומה הטעם שהוא לֹא הִמְטִיר? לפי שאַיִן אדם לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים. כשבא אדם, ידע שאין צורך לעולם – התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים!' אם אין מי שמכיר בטובתן של הגשמים – הבורא יתברך לא מוריד גשם.

וכתב המהר"ל ב'גור אריה': ואסור לעשות טובה למי שאין לו הכרת הטוב!' והדבר פשוט מאוד: הרי אם אינו מכיר שזו טובה, אלא זה כעין 'פרעון חוב' והרי במציאות זה לא 'חוב' אלא זה טובה – אז הרי אני מכשיל אותו! אם ה' יוריד גשמים ולא מכירים בטובה, אז הוא כאילו מכשיל אותם שזה חובה; חובה לתת להם גשמים. אנחנו סבורים: 'דבר מובן מאליו שבחורף יורדים גשמים!' לא מרגישים: 'שהגשמים הם טובה!'

חכמים אומרים: 'שיום ירידת הגשמים זה יותר מגדול מתחית המתים! יותר גדול ממעמד הר סיני, יותר גדול מבריאת שמים וארץ...!' אלא נדמה לנו: 'שכך חקק הקב"ה בבריאה: שהשמש תזרח בשחר ותשקע בערב...' והרי אין זה כך. הרי ירידת גשמים זה לא טבע כלל ותמיד הם טובה. בשעת בריאת העולם, כשההשגחה העליונה עומדת להקים עולם – אם אין הכרת הטוב – לא נותנים. לכן לא ירדו גשמים עד שהתפלל אדם הראשון.

ואי אפשר להעמיד עולם בצורה מעוותת: שהכל על אוטומט. לכן כתוב בארץ ישראל: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא יא) מה שונה ארץ ישראל משאר המדינות? כולם שותים מן השמים. אבל בישראל זה לא ככה; זה לפי המצוות שלנו. היה לנו רצוף שמונה עשרה שנים שחונות עד שהכנרת נעלמה ונהיו איים בכינרת. ויום אחד הקב"ה פתח את השמים ומילא אותה "פול".

והנה, 'סערת הכרמל' - חרטא ברטא! למדו הישראלים להמציא שמות לכל דבר, כל רוח קוראים לה 'סערה' כבר. למה? הם צריכים 'רייטינג' אין להם בחדשות רייטינג; יורדים, יורדים, יורדים. לא מקשיבים להם כבר מרוב השקרים שלהם בשקורונה. אז הם יודעים: הם יגידו 'סערה' כולם יתענינו; 'מה, איפה ירד, מה יהיה, כמה משקעים, כמה פה, כמה שם, לצאת לטיול לא לצאת, ללכת לא ללכת...' אז הם מחרטטים את הציבור. 'סערה' /'סופה' /'ציקלון...' – מה לא! העיקר רייטינג.

מהיכן ידע אדם הראשון שעליו להתפלל על הגשמים? יש בזה דבר נפלא! הרד"ק מביא בשם הרס"ג (ישעיה לח יא): שכוונת חזקיהו המלך "לֹא אֶרְאֶה ה' בְּאֶרֶץ הַחַיִּים": 'לא אוכל להודות מפני שראית ה' היא הודאה'. לכאורה על ידי הכרת הבורא – אדם מודה. אם כן, ההודאה היא תוצאה מראיית הא-לוקים.

אלא באמת שהאדם רואה בראייה ברורה מאליה ואז פורצת ההודאה. זה לא שלב נוסף מיניה וביה כשהאדם אינו סבור שמגיע לו. כשהאדם מכיר בהכרה ברורה שלמה: 'שלא מגיע לו כלל, ונעשתה עמו טובה גדולה!' אותה הכרה ברורה דוחפת את האדם בעוצמה להודות.

אמנם יש חיוב של הודאה גם מצד בן אדם לחברו, אך זה עניין נוסף. עיקר ההודאה היא מצד שלמות הנפש של המקבל. זה על אוטומט: "תודה רבה, תודה רבה" סתם, כאילו, מנהג שהנהיגו אותנו מילדות. אלא זה שלמות בנפש המקבל. כשאדם הראשון הכיר בטובתן של הגשמים – הוא התפלל. והתפילה פרצה מליבו מאליה.

אני התחלתי להגיד עכשיו, בזכות השיעורים: 'תודה לקב"ה על הנחת תפילין! על ציצית, על שיעור שאני נותן!' על כל דבר צריך להודות: ה' נתן לי, זיכה אותי, נתן לי אפשרות! צריך להודות על כל דבר. זה לא כאילו עשיתי איזה מצווה וזהו – 'הנה עשיתי, מה... עשיתי מה שצריך. מה, מה עוד? מה עוד...' תגיד: 'תודה'! זיכה אותך הקב"ה! יש כאלה לא יכולים להניח תפילין. זקנים, או חולים, או אין להם יד, או ש... כל מיני סיבות. ואתה יכול להניח תפילין?! הגאון מוילנא היה מחכה: 'מתי כבר יגמר חול המועד? להניח תפילין!' מחכה ברגעים. אנחנו היינו רוצים: 'שימשיך עוד חול המועד בלי סוף...'

שורש הכרת הטוב, היא ההרגשה הברורה: 'שלא מגיע לנו שום דבר!' לא חיבים לנו כלום. וכל מה שאנחנו מקבלים – זה טובות גמורות. ושורש הכפירה בטובה, זה הרגשה: 'שהכל מגיע לנו, ושכולם חיבים לנו!' ואז אין מציאות של הכרת הטוב בכלל.

ואמרתי בעבר, ואני חוזר שוב: לעולם תגיד לעצמך, אם אתה רוצה לחיות טוב: 'לא מגיע לי שום דבר! ואף אחד לא חיב לי כלום'. אז קודם כל לא תהיה לך תרעומת על אף אחד, דבר שני אתה תכיר טובה – כי כל מה שתקבל אף אחד לא חייב לך ולא מגיע לך כלום. אפילו אם אתה רואה שהוא נתן להוא ולהוא ולהוא ולך לא נתן – מי אמר שהוא צריך לתת לך? זה שאדם החליט מטוב ליבו לתת להוא, להוא, להוא – מי אמר שהוא צריך לתת לך?! אבל זאת הבעיה: שאנשים רגילים לקבל. וזה מדרגה של כלב: 'הב-הב!'.

צריך להיות במעלה של 'נותן': להדמות לקב"ה שהוא רק נותן, הוא לא מקבל. הוא לא זקוק לאף אחד. ומה שאנחנו נותנים זה משלו. אבל אם אתה כבר מקבל, אתה חיב להכיר טובה לכל מי שנתן לך כל דבר! כל דבר. כל דבר. כל דבר. נתנו לכם את האפשרות והזכות להתפלל פה. נתנו לכם כיסאות מרופדים. נתנו לכם חשמל, תאורה, נתנו לכם ספריה. נתנו! - מי אומר: 'תודה'? מי אומר 'תודה'? אין הכרת הטוב. לא מבינים בכלל מה זה. 

אם אמרו חכמים: 'שעל כל נשימה ונשימה צריך להודות לבורא יתברך; "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ" (תהילים קנ, ו) על כל נשימה. תפסיקו רגע נשימה אחת, תסתמו את האף דקה, ונראה איך תראו אחרי זה. כל נשימה. כמה נשימות אתה נושם בדקה? אז כמה תודות אתה צריך לתת? זה לא סתם 'תודה, תודה'; בלי הנשימה האחת הזאת אתה לא חי בכלל. אז בנשימה הזאת מקופלים כל החיים שלך. עוד בלי שום הטבות אחרות – רק כשאתה נושם.

יש חולים שלא יכולים לנשום; דלקת ריאות חמורה, יש אנשים עם כל מיני מחלות, אסטמה; קשה להם לנשום, הולכים עם משאפים, יש להם התקפות. אתה נושם! לא סתם 'נושם' – נושם! נושם! יש כאלה בנחיר אחד, יש כאלה בשנים. אלה נושמים ויש להם שריקות, כאלה שיש שריקות מהריאות. יש כאלה נושמים מפה (כבוד הרב מסמן מהגרון...).

בקיצור, צריך להודות על כל צעד ושעל. ואפשר להודות, אמרנו: במחשבה, בדיבור ובמעשה.

"אָשִׁירָה לה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵא-לֹקַי בְּעוֹדִי" (תהילים קד לג) צריכים לשיר לפני הקב"ה. כל זמן שאתה חי – תשיר. ולזמר כל זמן שאתה עדיין קיים. לכן (בניגון...!): "ושמחת בימיך והיית אך שמח..." - יום טוב!

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל [email protected].