הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עד | הרב אמנון יצחק

נציבי יום: בריאות איתנה והצלחה למשפחת מַגֵר ובפרט לילדים לִיַה ואוריה. 

אריק יהודה בן הרצליה - הצלחה בניתוח והחלמה מהירה בעזרת ה' וישועתו, וס"ד למנתח ולחולה. 

עוזיאל גבאי בן מוּנִירַה - בריאות והחלמה מהירה בעיקר בגב, שהקב"ה יעביר את הכאבים לבילי הדבילי ושוואב - ימח שמם וזכרם אמן כן יהי רצון. 

בלחש... אמן. 

שיראל שירה בת מרב מרים רוחמה - הכרת הטוב לכל מה שנעשה כאן, ועל החזרה בתשובה במסירות נפש שאין כדוגמתה, ושבזכות זה יהיה כפרת עוונות לה ולעולם הזה, ויגיע הקץ הנכבד ונקבל את משיח צדקנו - במהרה בימינו אמן. 

בלחש... אמן כן יהי רצון.

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק עד.

הכרת הטוב במשנתו של רבי אהרון קוטלר זצ"ל

ראש ישיבת לייקווד בעל משנת 'רבי אהרון'. הגר"ש ברעוודה סיפר: 'פעם נסעתי באוטובוס עם מרן הגר"א קוטלר. זה היה אחר יום הכיפורים. ראש הישיבה נסע עם אשתו, הרבנית מלייקווד, לעיר אחרת. ניסיתי בדרך לשאול כמה שאלות אבל אחרי יום הכיפורים 

הוא אמר: 'שהוא חלש ואין לו כוח להשיב!' 

בתחנה הסופית ירדנו מן האוטובוס והרב והרבנית היו צריכים לקחת מונית נוספת. ראיתי את החולשה של ראש הישיבה, החלטתי לעזור לו. סימנתי למונית לעצור ונשאתי את המזוודה עד לרכב. הנחתי אותה על המושב, נפרדתי מראש הישיבה, ושמתי פני לדרכי. לפתע שמעתי קול רעש גדול; קוראים לי. כל הרחוב שמע את הקריאות. הסתובבתי, מי הקורא? ונוכחתי במחזה מדהים. מי שלא היה נוכח בו לא היה מאמין! מרן הגאון, האדיר, רבי אהרון קוטלר, שכל הדרת אמריקה נשענת עליו, סימן לו בידו לחזור. הגעתי, 

כפף עצמו לפני, ואמר: "איזה בעל חסד אתה! איזה בעל חסד אתה. אי אפשר לתאר את הטובה שעשית אתי עכשיו!".' 

הגר"ש ברעוודה אומר: 'תאמינו לי! לא הבנתי בהתחלה בכלל על איזה 'חסד' הוא מדבר, כי לא יכולתי להאמין: שעל עצירת המונית ונשיאת המזוודה הלא-גדולה הוא מודה לי בצורה כזאת נפלאה!'. 

עד שהחזיר אותו ובקולות. קודם הוא אמר: 'שאין לו כוח לענות על שאלות'. וצעקות לחזור, כי הוא עוד לא נפרד ממנו והודה לו כמו שצריך על החסד הגדול שעשה עמו, והשתחוויה וקידה.

הכרת הטוב במשנתו של רבי יחזקאל סרנה;

ראש ישיבת חברון. הגאון מטשעבין הספיד אותו. 

רבי יחזקאל סרנה הספיד את הגאון מצ'יבין ואמר: שהפרופסור, הרופא של הגאון מצ'יבין סיפר לו: שהיו עיתים שהוא כבר הגיע למצב גסיסה, ואפילו אז היה מתאמץ בכל כוחו להודות לפרופסור שהטריח את עצמו לבוא!' 

עד כדי כך היה מושרש הכרת הטוב. כשאדם גוסס, כל מאמץ כאילו מקדם אותו כאילו למות, אבל הוא לא היה מוותר להכיר תודה לפרופסור שהגיע והתאמץ אליו. 

כשעשו ברית מילה לנין של רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל ראש ישיבת 'מיר', באתי אליו כדי לברך אותו בברכת 'מזל טוב' לרגל השמחה.

במקום היה אז רבי יחזקאל סרנה זצ"ל וביקש ממני: 'שאברך אותו ברכת כהן: שגם הוא יזכה להיות בברית מילה אצל הנין שלו!' 

כמובן שברכתי אותו. עברו שלוש עשרה שנים! בוקר אחד מגיע אלי אברך במונית ומודיע לי: 'עכשיו עומדת להתקיים ברית מילה לנין של הגאון הרב סרנה, והוא רוצה להכיר לך טובה על הברכה לפני שלוש עשרה שנים! ולכן שלח אותי במונית מיוחדת להביא אותך לברית'. 

שמעתם דבר כזה פעם?

הכרת הטוב במשנתו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל

ראש ישיבה 'תורה ודעת' בארצות הברית. רבי יעקב היה התגלמות מידת הכרת הטוב ודקדק בה ביותר, עד כדי כך שנהג להכיר טובה לא רק למי שהיטיב לו באופן ישיר, אלא אף למי שבגללו נגרמה לו טובה בעקיפין. כמו שהמדרש (שמות רבה א לב) מספר על הכרת הטוב בדבריהן של בנות יתרו: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ" (שמות ב יט) והן מתייחסות, למי? למצרי שהרג אותו משה במצרים, וכתוצאה מכך נאלץ משה להמלט למדין, ושם הוא הציל אותן מיד הרועים. אז לימד אותם משה רבינו: להכיר טובה לפי מאן דאמר, גם למצרי ההוא! וככה אומר המדרש.

ככה היה ניחן הרב יעקב קמינצקי, באותה רגישות מוגברת לכל טובה קטנה שנגרמה לו בזכות אדם אחר - ונותרה חקוקה בליבו לעד.

פעם אחת הוא נאלץ להרחיק בחור מהפנימיה של 'תורה ודעת' בגלל שהיה נעדר מתפילת שחרית פעם אחר פעם. אבל הוא לא זרק אותו לרחוב. הוא הכניס אותו הביתה ושם התארח אצלו כמה חודשים! כי הוא הוציא אותו מהפנימיה, שם הוא היה ישן, אז אין לו איפה לישון, לקח אותו הביתה. כמה חודשים. עד שהיה מוכן לשוב לפנימיה ולעמוד בהתחייבויות. ולמה הוא עשה זאת? הוא חש חוב של הכרת הטוב לסבא של הבחור, הסבא הזה הוא היה מהכוחות העיקריים שהניעו את הכולל ב'קובנא', שהתמזג אחר כך עם הכולל של 'סלבודקא', ושם הוא למד בשנים קודמות, הרב יעקב קמינצקי. אז הוא נהנה מזה שהסבא היה מהכוחות שגרמו לאיחוד הזה. 

אבל תבינו משהו: הסבא נפטר עוד טרם נוצר כל קשר בין הרב יעקב קמינצקי לכולל בקובנא! זה לא שבתקופתו הוא גרם למיזוג שהועיל לו - לא. זה היה לפני, ורק הוא בא לכולל שהסבא פעם סידר שמה את כל הענינים. וזה לא הפריע לו לתחושה: 'שהוא חייב הכרת הטוב לצאצאיו!' 

איפה נשמע כדברים האלה?

כאשר הודה למישהו בלשון: "דאנק", או "דאנקן", שזה 'תודה', ניתן היה לחוש את כל רמ"ח איבריו במילה אחת! 

פעם הוא נסע עם הרב ברל וויין, ב'כביש אגרה' שצריך לשלם. הגיעו לאחד השערים ולא היה לו מטבע מדויק לקופה האוטומטית, אז הוא היה צריך לעבור דרך שער שיש שמה אדם ממונה על הגביה, קיבל עודף והמשיך לדרכו. 

ונבוך לשמוע תוכחת של רבנו: 'היה עליך לומר: 'תודה!' קיבלת עודף, פתח לך את השער. היה עליך לומר: 'תודה!'. 

עד עצם היום הזה, אומר הרב וויין, הוא לא מסוגל לחלוף על פני שער אגרה בלי שהמילים האלה מהדהדות בראשו: 'היה עליך לומר: 'תודה!''. 

פעם אחת, הסיע פלוני את רבנו לאסיפה של 'מועצת גדולי התורה'. כשהוא יצא מן המכונית, מיהר לעברו אחד מחברי המועצת שלא נפגש עמו זמן מה, ובא לקדם את פניו. בינתיים, הנהג עזב את המקום, ורוחו של רבנו נסערה ביותר! כי הוא הבחין שהנהג עזב והוא לא הודה לו על הטרחה. מיד ביקש: 'שישיגו לו את הטלפון' שניתן לאתר את הנהג, כדי שיתקשר אליו ויודה לו מיד לאחר שתסתיים האסיפה.

באחד הביקורים שלו בטורונטו, הגיע אליו מכר, מכר ותיק, לשאול שאלות הלכתיות. תוך כדי שהם משוחחים, אז הרבנית, אשתו של הרב, יצאה לקניות ונשאר הבעל עם הנכדה הקטנה שהיא מזיווג שני. היא נותרה שמה בגלל מחלה, והרב הבין שיהיה פה שאלה של 'יחוד' ברגע שיעזוב האורח עם השאלות ההלכתיות, הוא ישאר לבד עם הנכדה, אז יהיה פה 'יחוד'. 

הוא שאל: 'אם הוא מסכים להישאר עד שהרבנית תשוב?' 

הסכים האורח, אז הוא הציע: 'אני אלמד איתך בינתיים'. אחרי כמה דקות הוא הבחין שהאורח מעדיף לנהל שיחות חולין מאשר ללמוד, אז הוא המשיך לשוחח אתו שיחות חולין. - זה רב שלא היה מבטל תורה! והוא המשיך. כשעמד האורח לצאת מהבית, כשהגיעה הרבנית, 

אז הוא שואל אותו: 'למה הוא לא המשיך ללמוד לבד? ולמה הוא הניח לו לקרוא עיתון ולהעסיק את עצמו בענינים אחרים, ונכנס אתו לדיבור?' 

מה השיב לו? 

- 'חס ושלום! אתה היטבת עמי בכך שנשארת במחיצתי. אני יכול להשאיר אותך יושב במקומך כאילו אתה חפץ דומם?! בלי לכבד אותך על החסד שאתה עושה עמי?' אז לכן הוא דיבר אתו כל הזמן.

בשנת תשי"ג הוא אושפז בבית חולים, ניתוח בבלוטת התריס. אחד התלמידים התגורר עם רעיתו ב'וושינגטון הייטס' ודאג להביא לו ארוחות כשרות כל ימי האשפוז! למרבה המבוכה, רבנו במהלך שלושים שנה הבאות הזכיר את מאמציהם למענו בכל הזדמנות שנקלעה בדרכו. הוא לא הסתפק בביטויים מילוליים להערכה, הוא טרח בגפו למען אלו שסייעו לו בכל אופן שהוא. והיה שמח על כל הזמנה שהזמינו אותו לשמחה והיה נוטל חלק בשמחות רבות! 

כי היתה לו תחושה עמוקה של חובה כלפי אחרים: 'איך לא אשתתף? הרי הוא עשה למעני כך וכך!' או 'אבא שלו עשה לי כך וכך'. זה היה שגור על פיו תמיד. טרח לטפס במעלה גבעה תלולה במונסי בליל שבת כדי להשתתף בשמחת 'שלום זכר' וטס שעתיים לדטרויט לחתונה של בן של אחד מחוג המקורבים במונסי.

ר' משה שמעון מנדלוביץ, בן של החנווני שהיה מוכר ב'הקפה' למשפחה של רבנו כשהם הגיעו לראשונה לניו יורק בלי מזומנים בידיהם, כי היו מגבלות להעביר כסף מחוץ לגבולות קנדה בתקופת המלחמה. אז הוא הזמין את רבנו להיות 'מסדר קידושין' בחתונת בנו. 

אז הוא אמר לו: "בשבילך, אין לי כל ברירה אני חייב הכרת הטוב כלפי אביך! כשהגעתי לניו-יורק בלי מזומנים, אמרו לי: 'לפנות לאביך והוא ימכור לי בהקפה' ואני התקשיתי להאמין: שמישהו יהיה מוכן למכור לאדם זר לחלוטין בהקפה?! 

פניתי אליו ואביך אמר: 'בוודאי. קח כל מה שאתה רוצה'" אז איך הוא לא יבוא לסדר 'קידושין' לבן שלו?

הכרת הטוב הגדולה ביותר שחש רבנו היתה כלפי רבי משה דוד ווייסמנדל ורעייתו. לא זו בלבד שהם היו השדכנים בנישואים השנים שלו, אלא הרבנית הסכימה להתגורר במונסי רק לאחר שנודע לה: כי ביתם סמוך לבית משפחת ווייסמנדל, שהם היו ידידים ותיקים שלה מטורונטו. וכשנודע לרבנו כי מר ווייסמנדל זקוק להלוואה כדי לנהל את עסקיו, הציע לו את כל חסכונותיו! – ההצעה כמובן נדחתה באותה מהירות כמו שהועלתה. בהלוויתו של מר ווייסמנדל, ציין רבנו: כי פעמַיִם בלבד קודם לכן, הושפע כה עמוקות ממאורעות עד שהתייפח בבכי; 

פעם ראשונה זה היה כשנפטרה רעייתו מזיווג ראשון, ופעם שניה בתקופה בה התחולל המאבק סביב 'ניתותי המתים' במדינת ישראל! 

אתם לא מכירים את המלחמה הזאת. בזמנו היו לוקחים את המתים - ומנתחים אותם, מפרקים אותם לחתיכות ולוקחים את האיברים שלהם...! לא מנתחים בשביל: 'לדעת סיבת המוות', ופרצו ל'אבו כביר' שמה היו מאחסנים את כל האיברים, פרצו לשמה באחד הלילות כמה אברכים לתעד את מה שקורה. 

הם פתחו מקררים, מקרר מלא עינים! מקרר מלא זה... מקרר מלא זה, ממש כמו גרמניה....! והם רצו לפרסם את זה, 

אבל הגדולים אמרו להם: 'שאסור לפרסם את זה - כי אנשים יאבדו צלם אלוקים כשיראו דבר כזה!' ככה, זה מדינת ישראל. 

והיום עושים ניסוים במיליונים, לוקחים ילדים, על מה? מה הם עשו? מה יש להם, איזה מחלות? שום מחלות, שום בטיח. הורגים אותם. לא יאומן כי יסופר! 

לאחר פטירתו של מר ווייסמנדל, אז התעסק רבנו בסידור הענינים של האלמנה ושל הילדים, התענין בשידוכים של שלושת הילדים שהגיעו לפרקם, כאילו הם צאצאיו.

אבל חלפו שנים! ולא כהתה תחושת הכרת הטוב שלו, והיא המשיכה להתבטא כלפי ילדיו ונכדיו של המטיב. בשמחת הבר מצוה של אחד מילדיו של הרב שמואל דישון, הוא האריך בדבריו והביע הכרת תודה כלפי הסבא של הנער מצד אמו; שבביתו הוא לן וסעד בכל שבת בתקופת מגוריו בסיאטל, ושהתייחס אליו בכבוד רב, בתקופה שלא זכו רבנים מאירופה שהגיעו לאמריקה לכבוד יתר, אם בכלל...

בכל עת שפגש את האלמנה של רבי שמואל טראכטנברג הי"ד! שהיה ידיד קרוב שלו באירופה, הוא הקפיד לציין כל הזמן: כיצד אירח אותו אביה באכסניה כאשר הגיע לראשונה לסלבודקא - למרות שמחוות אלו כלפי אורחים שעדיין לא מצאו אכסניה היה דבר שבשגרה. ובמהלך אחת מנסיעותיו עם הרבנית לארץ ישראל, הוא נחפז לעזוב פגישה עם משלחת של רבנים כדי להפרד מאשה זו - שבנתה בית חדש בארץ הקדש אחרי השואה - כאשר עמדה לעזוב את בית המלון בתום הביקור אצל הרבנית.

היתה לו גם חכמה בהכרת הטוב; 'פעם אחת' מספר הרב שמחה שעפס, מראשי ישיבת "מתיבתא תורה ודעת": 'שהוא נהג להתפלל במנין אחד עם רבנו בפלורידה. פעם אחת היה שקוע במחשבות כשנמכרו העליות, ולא הבחין כי העליה ל'כהן' נקנתה עבורו. לפתע, הבחין ברבנו הניצב לצדו. 

ניגש אליו שיגיד לו: מי האדם שרכש עבורו את העליה? 

ואז התברר שזה היה אחד שקנה לו את העליה בשיתוף עם הגיס מאנטוורפן, 

ואמר לו: שעליו להקפיד להזכיר את שניהם ולהגיד להם תפילת: 'מי שבירך'. 

וכשקראו לו לעליה, או שהוא זכה לכיבוד, שאל תמיד את הגבאי: 'מי קנה לו זאת עבורו?' ואז ניגש לקונה להודות לו על כך.

צריך להודות, לא? 

לכן [בניגון...:] "הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'...".

ברוכים תהיו. יום טוב.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".