הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עה | הרב אמנון יצחק

נציב יום: פנטאי אילן בן אַלֵם - רפואה שלמה, ה' יוציא אותו מהמחלה, וינקה את הריאות והקיבה, ויתקע את המחלה בראש של ביל גייטס - ימח שמו וזכרו, ובכלל אויבי ישראל אמן.

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק עה.

והפעם: הכרת הטוב במשנתו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל

- ראש ישיבת 'תפארת ירושלים' נוי ארק - בעל ה"אגרות משה". 

רבו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל היה רבי פסח פרוסקין זלה"ה בעל 'שיעורי רבי פסח'. הוא נזדמן, פעם אחת אחר שנים רבות, הזדמן לו, לרבי משה פיינשטיין, להשתתף בחתונה של נין הרב שלו. הוא נתן מתנה שיק חמש מאות דולר (500$)! באותם ימים חמשים דולר - זה היה כבר נחשב מתנה מכובדת. אז הוא נתן פי עשר מ'מתנה מכובדת'! 

כשפתחו החתן והכלה את המתנות, אמרו: 'נפלה פה טעות! בטח התכוון לכתוב חמשים וכתב חמש מאות', 

ולכן באו להחזיר את השיק. ואז הוא התפלא! אמר להם: 'וכי קלה זו בעיניכם? נכד של מורי ורבי מתחתן, אין פה שום טעות חלילה, אדרבא! אם היתה לי אפשרות - הייתי נותן עוד הרבה יותר'. הכרת הטוב.

(כן. בהתחלה כתוב 'נין' ואחר כך כתוב 'נכד'. הכותב לא דייק).

הכרת הטוב לדואגים לו; 

הוא היה מעריך כל מי שסייע לו בכל אופן שהוא וזה לא ידע גבולות. רבי מרדכי טנדלר, היה במחיצתו שנים רבות! כתלמיד, וכבן לוויה ששמר על כוחותיו המוגבלים, מכיוון שהיה מוטרד על ידי רבים ששיחרו לפתחו מחמת פתיחותו הנדיבה ביותר. היה פתוח לכל. רבי מרדכי טנדלר היה 'סגן ראש הכולל' של בית המדרש לתורה והוראה ב"תפארת ירושלים", וגם ממשיך בהכנסה לדפוס של הכתבים הרבים של הרב משה פיינשטיין. והוא התבלט במסירות מוחלטת לסבא ולסבתא, וקיבל את התפקיד הלא נעים, אך הכרחי, להגן על הרב משה מפני הדרישות המכבידות ללא הפוגה על זמנו וכוחו. 

והמקורבים של הרב פיינשטיין ראו והבחינו: כמה הוא מעריך בהערכה מיוחדת את המאמצים הבלתי נלאים של הנכד שלו! היו עוד נכדים שעזרו לטפל, וכן גם תלמידים מ'תפארת ירושלים', וגם בחורי ישיבה אחרים. לעיתים היה נושק אותם בחיבה כשבאו לעזור לו, לפעמים היה מעניק להם ספרים בחתימתו עם הקדשה אישית כאות הערכה. בעונת הקיץ, כשהיו הולכים למחנות נופש, היה דורש בשלומם. פעם הוא ראה אחד נדחף מתלמידיו להתקרב אליו ולא יכול בגלל ההמונים אז הוא נופף אליו בידו. פעם אחד התלמידים לקה בדלקת בתוספתן, אז היה מצלצל אליו יום ביומו!

הערכה מיוחדת היתה לו כלפי אלה שסייעו לישיבה בכל תחום כולל הטבחים של הישיבה; בני הזוג יֵגֵר, שעשו את המלאכה במסירות אמיתית, פעם צלצל הטלפון הציבורי במסדרון של הישיבה בסטייטן איילנד. מי היה המטלפן? הרב משה, והוא ביקש: לדבר עם בני הזוג יגר. שערב קודם לכן התקיימה 'מסיבת חנוכה' השנתית של הישיבה ומר ומרת יגר עזבו את המקום לפני סיומה. אז הוא לא הספיק להודות להם, אז הוא צלצל עכשיו לישיבה להודות להם: 'שהטיבו להכין יפה את המסיבה!'

הזוג ייגר היו מסורים מאד לתלמידי הישיבה! אבל המסירות לראש הישיבה היתה ללא שיעור. והוא מצידו, הכיר תודה בדרכים רבות; פעם כתב להם מכתב הערכה אישי שהוצב על שלט מיוחד ושאותו הם שומרים כאוצר יקר. שבועות לפני פטירתו ביקש לראותם. אפילו שהרופאים דרשו ממנו: 'לא ללחוץ ידים לאף אדם!' הוא עמד על כך ולחץ את ידיו של מר ייגר, כשהוא מודה לבני הזוג ומברך אותם ב'פעם האחרונה'. 

מן הראוי לציין כי גם הרבנים רבי אהרן קוטלר ורבי ראובן גרוזובסקי יצאו מגדרם כדי להראות את הערכתם והכרת תודתם גם הם לטבחי ישיבותיהם. כיוון שגדולי האמת לא מדרגים אנשים לא לפי עושר, לא לפי מעמד, לא לפי חוכמה, אלא לפי הסגולה האישית. 

בדרך כלל נהג להשגיח אישית על אפיית המצות לפסח. הוא הדגיש: 'כי הוא בא לשם כדי לקיים מצווה, ולא מפני שהוא מטיל ספק בכשרות המאפיה'. 

היו אנשים שהאיצו בו: 'לעבור למאפיה אחרת, גדולה, חדישה יותר!' 

הוא סירב, כי הוא אמר: 'יטילו דופי במאפיה הישנה' אם עברתי מפה לשם כנראה שמשהו לא היה בסדר... 

היתה לו התלהבות מיוחדת בעת קיום מצוות אפיית המצות, והשמחה שלו היתה גדולה בעת שהוצאו מן התנור מצות מוכנות! 

היה מישהו שמה שהיה לו התלהבות לפסול מצות, 

אז העיר לו הרב משה פיינשטיין בעדינות ובהומור: 'רבי עקיבא היה אוכל מהמצות שלנו! אנחנו לא היינו אוכלים מהמצות שלו...'.

 אותו אדם נהג לשבור מצות רבות שהוא טוען: 'שהן לא אפויות היטב' 

והרב משה אמר לו: 'שעליו לשלם תמורת המצות בשלמותן, היות והשבירה היתה מיותרת!' 

באחת השנים הוא ביקש: להביא אחדות מהמצות לאדם שסייע בגיוס כספים למען הישיבה "תפארת ירושלים". הוא ידע שהאיש הזה לא מבקש תמורה למאמצים שלו, אך קיווה שמתנה זו כה אישית במהותה, תתקבל על ידו ברצון כהערכה על פעלו למען הישיבה.

הבוקסר שלמד דף גמרא במשך 3 שנים!

בעבר סיפרתי מעשה שהתפרסם, שהיה 'בוקסר' שהיה עולה לזירה ומתאגרף, הוא היה 'עם הארץ' מדאורייתא ומדרבנן! ולא ידע כלום מיהדות, ונולד לו בן, וכשהגיע הזמן לשים אותו בבית ספר, הוא לא רצה לשים אותו אצל הגויים. ובכל האזור לא היה... רק תלמוד תורה של חרדים. אז הוא ניגש לשמה ושם את הילד. הילד גדל והכל, וב"ה יום אחד הוא הגיע מהתלמוד תורה עם ציצית, והאבא ראה אותו עם ציצית, 'קיבל את הסעיף' כמו שאומרים, 

הוריד לו את הציצית, שתי סטירות קלות, ו... 'לא לעשות שטויות, כן?' 

הילד בכה, פחד. סיפר לרבי למחרת, אמר לו: 'תשמע, תשים עוד פעם ציצית, אבל תעמוד שתי מטר מהדלת. תראה מה אבא יעשה. אם הוא יגיד 'טוב, תיכנס' - הרווחנו. ואם לא – תוריד.' 

ככה עשה. האבא ראה אותו ככה, הבין: שהוא עקשן – הכניס אותו. הילד גדל, גדל, גדל – נהיה אברך. נסע לארץ ישראל והאבא ממשיך לקבל בפרצוף, בבטן, בכל המקומות... והבן היה שולח לו כל פעם גליונות של דברי תורה של שבת. באחד הגליונות הוא קרא: 'שה'חפץ חיים' מתמיה ואומר: 'אני לא מאמין שאדם יכול לעלות לעולם האמת - בלי שידע דף אחד של גמרא!'. 

אז הוא אמר: 'מה הבעיה ללמוד דף אחד של גמרא?', 

אבל הוא לא יודע מה זה. הוא הלך לתלמוד תורה של פעם, של הבן שלו, ונכנס שמה, 

שאל: 'אני קראתי ככה וככה שהחפץ חיים אומר, אני לא יודע דף אחד, ואני רוצה דף אחד ללמוד.' 

אמרו לו: 'זה לא פשוט, זה... צריך לדעת, זה... צריך הקדמות, וזה בארמית, וזה שפה קשה, זה בלי ניקוד, וזה בלי פיסוק, זה... לוקח זמן עד שלומדים דבר כזה!'. 

אמר: 'אני מוכן להשקיע!', 

אמרו לו: 'טוב.'. 

אז לא היה להם מי שיכול לשבת ללמוד אתו וללמד אמרו לו 'תבוא תשב פה, הילדים לומדים, אנחנו נגיד שאתה 'מפקח משרד החינוך' אתה בינתיים תקשיב, תשמע, תלמד.'. 

בקיצור; גם הוא עקשן, לקח לו שלוש שנים ללמוד דף גמרא! ידע את הדף על בוריו - שלוש שנים. 

אז הוא אמר: 'מה עושים עכשיו?', 

אמרו לו: 'בדרך כלל, כשמסיימים מסכת, עושים סיום מסכת, סעודה, מזמינים... אבל על דף אחד, זה...', 

אז הוא אמר: 'אני עושה 'סיום על הדף'. את מי מזמינים?', 

אמרו לו: 'חכמים'. 

בקיצור, יום אחד מצלצל הטלפון אצל הרב פיינשטיין, הוא היה הרב של ארצות הברית, הפוסק הגדול! צלצל אליו: 'שלום כבוד הרב!', 

- 'שלום', 

- 'מדבר פלוני אלמוני ואני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף.', 

הוא אומר לו: 'אתה לא מתבלבל? סיום הדף, מה זה סיום הדף? סיום הש"ס, אולי'. 

הוא אמר לו: 'לא, לא, סיום הדף.', 

הוא אומר לו: 'מה אתה מתכוון?', 

אז הוא סיפר לו את הסיפור איך הוא הגיע לזה שהוא צריך ללמוד דף וזה וזה לקח לו שלוש שנים!! 

אמר לו הרב פיינשטיין: 'לסיום כזה - אני בא!' 

והוא הזמין אולם חתונות גדול ומפורסם. והרב פיינשטיין נסע שש שעות בשביל להגיע אליו!!! ועוד שש שעות לחזור!! כן? כל זה בשביל 'סיום הדף'. ושמה דיברו בשבח התורה ועשו מזה משהו משהו. ה'בוקסר' הזה הלך לישון מבסוט, מה זה מאושר, אין דברים כאלה! בבוקר, הוא לא קם, נפטר. בשמים המתינו לו: עד שהוא יגמור את הדף, כי הוא רצה... אי אפשר לעלות למעלה בלי דף. אז הוא רצה: לגמור את הדף, חיכו לו. גמר את הדף – לקחו אותו. 

ב'שבעה' שלו אמרו: 'יש קונה עולמו בשעה אחת - ויש קונה עולמו בדף אחד!'. 

אבל רואים פה את הרב פיינשטיין, יכול להיות זה מליצה, יכול להיות זה צחוק, מי מזמינים לדף? ואת מי מזמינים? גדול הדור! אדם מבוגר מאוד. שש שעות הוא נסע בשביל לעודד אותו - על זה שהוא עשה את הדבר הזה! זה... זה גדולי עולם. זה גדולים אמיתיים. 

זאת אומרת, הם יודעים להעריך כל דבר בגלל הדבר, לא בגלל הבן אדם מאחורי הדבר. 

אתם רואים: אפילו שהרופאים: 'אוסרים עליו ללחוץ את היד למי שבא לבקר', אבל מר ייגר, מי שהאכיל אותו בישיבה, אין! הוא לוחץ את היד אפילו שזה בימים האחרונים שלו. ומזמין אותו בשביל לתת לו 'ברכה אחרונה' לפני שהוא עולה בסערה השמימה! 

זה צריך לדעת להכיר ולהודות.

לכן, [בניגון...]: "הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'".

"יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עֹנֶג שַׁבָּת עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי שַׁבָּת"