הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עח | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, חזרה בתשובה שלמה לכל עם ישראל, אמן.

ובלחש

הכרת הטוב בכפיות טובה חלק ע״ח.

הכרת הטוב במשנתו של רבי דוד פוברסקי, זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת פונוביץ', בעל הישועות דוד.

רבי דוד כמעט ולא נסע לאף מקום,

אפילו למשפחות, לשמחות של משפחות,

הוא נמנע מלהגיע,

למרות הבקשות של הקרובים,

כולל בניו.

פעם אחת אמר רבי דוד לבנה הבית שהוא צריך לנסוע לרחובות.

מה יש לך ברחובות?

נדהמו.

בר מצווה של נכד של רבי פלוני.

והרי רבי פלוני עשה לי טובה בשנת תשי״ב

בעניין זה וזה, ועכשיו יש לנכד שלו בר מצווה,

הרי אני אסיר תודה כלפיו.

עשרים שנה לאחר הטובה.

אז הוא נוסע למרות שהוא לא נוסע אפילו לצמחות משפחתיות.

מרגיש הכרת הטוב,

בר רוצה להחזיר לו בהשתתפות הזאת בשמחת הבר מצווה של הנחם.

הוא גם לא קיבל הזמנות להיות סנדק

בברית מילה,

כיוון שזה היה כרוך בנסיעות.

ופעם בא חבר של בנו הגדול רבי ברל,

שאל אותו אם אביך יסכים להיות סנדק אצל בני?

אז ברל ענה לו אין לך סיכוי.

הוא מסרב תמיד.

אבל בתור דרך ארץ בכבוד אתה יכול להזמין אותו והוא יעלה לך תשובה שלילית.

האברך נכנס והתחילו לשוחח על הרקע המשפחתי והתגלה שהאבא

של הסבא האלטר זיידה

של האברך

היה מלמד בליובן, בליטא.

והוא לימד את רבי דוד את האלף-בית.

אם כן, אמר רבי דוד,

ודאי שאני חייב להיות סנדק אצל הנין.

הכרת הטוב במשנתו של רבי מאיר חודוש,

זכר צדיק ברכה, משגיח דשיבת חברון.

הנושא של הכרת הטוב היה מאבני היסוד בעבודתו המוסרית של המשגיח, זכר צדיק ברכה.

הוא היה מדגיש תמיד

שעניין הכרת הטוב אינו דווקא למי שעושה עבור חברו טובה גדולה,

אלא כל טובה שהיא.

זה מחייב להכיר טובה,

ואפילו דבר שלא נראה בעל ערך גדול וחשוב.

במסכת חולין,

דף זן,

רבי פנחס בן יאיר

הלך לפדיון שבויים.

בדרך,

נהר גינאי

ציווה על הנהר לבקוע את מימיו.

היה עימו ערבי,

וציווה על הנהר לבקוע גם בפני אותו ערבי פעם נוספת.

למה?

שלא כך עושים לבני לוויה?

הוא ליווה אותו בדרך.

אז מה,

משאירים את הבן לוויה מאחורה, אתה עובר,

והוא יישאר מאחורה, ככה עושים לבן לוויה?

אז המשגיח,

הרב מאיר חודש, הסביר

שזה מעין הכרת הטוב

לערבי שליווה את רבי פנחס בן יאיר.

ברור שהייתה פה תועלת מועטת

לרבי פנחס בן יאיר,

שהערבי מלווה אותו.

למה? שהרי הוא מלומד בניסים.

זאת אומרת,

והוא לא ליווה אותו לתועלת של רבי פנחס עצמו,

וגם מן הסתם

זה לא היה הכי ערב

לרבי פנחס.

לוויה שערבי מלווה אותו, מה יש בזה? איזה מעלה מיוחדת.

והוא לא התכוון בזה, לא הוא ולא הוא.

אבל בכל זאת,

הוא ליווה אותו בדרך.

יש בזה איזה משהו תועלת, כי להיות סבתא למישהו,

אתה יודע, מניחים יותר את הדרך שאתה לא הולך בודד ולבד.

יש עוד מישהו איתך.

והוא הרגיש הכרת הטוב

לערבי

עד ששינה את טבעו

של העולם בעבורו, שינה את הטבע של העולם. ציווה וגזר על הנהר

לבקוע מהימיו שוב פעם בשבילו.

עכשיו תקשיבו טוב, זה לא יאומן כי יסופר.

הנהר גינה התווכח עם רבי פנחס בן יאיר,

אם לחלוק את מימיו עבורו,

בגלל שספק אם הוא יצליח במצוות פדיון שבויים.

הנהר אמר לו, אתה ספק?

אני ודאי, אני עושה רצון הבורא ודאי.

מה שאני זורם,

זה רצון הבורא.

אז אני עושה ודאי.

אתה רוצה שאני אפסיק

ממה שאני עושה ודאי, לכבוד השם.

בשביל ספק שלך,

כשאתה הולך לפדות שבויים, מי אמר שיפדו אותו?

אתה שבוי שאתה רוצה לבדות.

היה ויכוח.

הוא גזר עליו. בקיצור, אתה רוצה שאני אייבש אותך? לעולם.

יאללה, תחתוך, חתך.

אבל בשביל הערבי הנהר לא התווכח,

כיוון

שזה דבר שלא חולקים עליו.

בשביל הכרת הטוב,

הנהר חלק.

בלי ויכוחים.

שמעתם דבר כזה פעם?

אפילו נהר מבין.

יש אומרים שהוא לא דיבר עם הנהר עצמו, אלא עם המלאך הממונה על הנהר.

יש עוד פירושים בזה.

לכל בחור ישיבה יש הזדמנות לעזור, לסייע.

הצעירים כמהים לכך שהמבוגרים יותר,

ישפיעו עליהם מטובם.

ואתה בעצמך יכול לקבל מהם.

תעשה את החשבון מתלמידיי יותר מכולם.

אם כן, אתה מחויב להכיר בטובתם ולסייע להם לגדול ברוחניות.

וכך אפשר בתוך בית מדרש לעזור אחד לשני

להכיר בטובתו, ועל ידי שתסייע לו,

זה סיוע לעצמך.

כי השם מאיר עיני שניהם.

והגאון הגדול רבי מיכאל יהודה לבקוביץ',

זכר צדיק וברכה, אמר,

כמה הכרת הטוב אני חייב לרבה שלי.

כך הוא היה קורא למשגיח.

כשהייתי בחור בישיבה הטרידו אותי הצעירים עם שאלות.

אז החלטתי ללכת, סדר אחד, ללמוד בבית מדרש אחר,

שם אוכל ללמוד בשקט ללא הפרעות.

כששמע מככה משגיח,

אמר לי, אתה נשאר בישיבה.

זה השטייגן

הכי גדול שלך,

לעזור לצעירים,

להאיר להם פנים בתורה?

אז לא ידעתי להעריך זאת כל כך.

אבל היום אני מרגיש,

אמר מיכאל יהודה לבקוביץ',

כמה זה הועיל לי לבנות את הרוחניות שלי.

בנעוריו של המשגיח קבעה הישיבה מקום לינה בבית מלאכה של סנדלר.

כשהגיע הלילה,

עלה

הרב מאיר חודש בתור נער

על המיטה

לישון ולא מצליח להרדם.

למה? הסנדלר לא סיים את העבודה,

והיה הולם בפטיש על הסדן,

עזור בהלום,

וקולות החבטה מילאו את חלל החדר,

ורק אחרי לילות רבים

למד להתרגל אל הרעש, להתעלם ולהרדם.

לימים,

בתפקידו כבר כמשגיח,

היה מספר בשיחות

שהוא צריך להכיר טובה לסנדלר,

כיוון שבזכותו התרגל להתעלם מרעשים בסביבה,

עד ששום רעש בעולם לא הפריע לו להתרכז בלימוד.

רואים שיש חובה להכיר טובה

אפילו לסנדלר שהרעיש לו ולא נתן לו לישון.

אבל יצא מזה טובה.

כשאתה מתגבר על כל רעש ולא מפריע לך ללמוד.

אז לא לראות את הנזק שנגרם, אלא את התועלת שצמחה.

מהנזק.

כשהגיע לסלובודקה בעודו נער קודם בר מצווה,

לא רצו לקבל אותו לישיבה,

ובשבועות הראשונים התגלגל שם.

באחת הלילות

בשבת

ניגש אליו רבי יחזקאל ברנשטיין,

זכר צדיק וברכה, בא לדברי יחזקאל,

דובב אותו והרגיע אותו.

אבא הכיר לו טובה על החיות שנתן לו באותו ליל שבת בסלובודקה

לאורך כל שנות חייו.

מדי שנה בחנוכה

רבים מהבחורים

היו מזדרזים לשמוע את המשגיח מברך על הדלקת הנרות.

אופן מיוחד היה לו בברכת שהחיינו,

ואפשר היה לחוש ברגשות התודה לשם שהחיינו וקיימנו והגיענו,

שמציפים אותו.

והבחורים היו מצטרפים אליו

לשירת מעוז צור,

וממשיכים בשירה וריקודים.

ומעניין,

דווקא בברכות של תודה היה מגיע להתרגשות עמוקה.

כל ימיו היה סיר תודה לקדוש ברוך הוא,

על שנשאר בחיים

על אף כל הסכנות,

על שזכה להקים בית של תורה,

ועל שחי כל חייו בתוך עולמו של התורה.

בשנים האחרונות לחייו,

בכל עת

שהיו שרים שירי תודה,

אפשר היה לראות איך רגשות הכרת התום מציפים את ליבו והוא נסער כולו.

הרב

רבי יוסף אורבך מספר פעם,

בעת שיחה עם אברכים התבטא,

כי אין הוא יודע איך זכה לחיות כל ימיו בתוך עולם הישיבות,

בין תלמידי חכמים בני תורה.

הוא לא מבין באיזה זכות הוא זכה לכך,

ומרוב התרגשות פרץ בבכי.

אנחנו חשבנו באותו רגע שהזכות היא שלנו שזכינו לחיות במחיצתו.

פעם אחרת,

כשנשאל כיצד זכה לכך,

איך הוא זכה באמת.

אז הוא אמר שזה בזכות מסירות הנפש של ההורים שלו,

ששלחו אותו ללמוד בגיל כה צעיר.

לא כולם יודעים להעריך את ההורים.

לא כולם יודעים להעריך את ההורים.

היה תלמיד אחד חכם, גדול,

שלקראת סוף ימיו

הוא עלה בחולי קשה,

ואז הוא ביקש להזמין שלושה

אנשים במהירות שיבואו אליו,

וכולם התפלאו מה, מה הדחיפות, מה זה שלושה אנשים.

ואז נכנסו שלושה אנשים, והוא אמר שהוא רוצה להתיר נדר.

מה הנדר?

הוא כל יום מצלצל לאימא שלו ולאבא שלו,

ולפני שהוא מדבר איתם, הוא לובש בגדי שבת.

וכיוון שהוא חולה עכשיו, הוא לא יכול ללבוש בגדי שבת,

והוא צריך לדבר עם ההורים,

אז הוא רוצה להתיר את הנדר.

שמעתם?

פעם אחת כבר, אם אנחנו מדברים,

אחד התבשר שיש לו מחלה נוראה בגוף,

בא לבכות, יש לי אישה, יש לי שלדים,

יש לי זה,

הוא מוחה לחזון איש.

אבל עד שהוא הגיע לחזון איש,

זה היה סיפור שכמה ימים הוא היה צריך לאסוף כסף.

היה עולה חמש פרוטות

לנסוע כדי להגיע לבני ברק.

אז הוא כיבד צמאות מפה, מפה, פה, חצי פרוטה, פה, זה, פה, זה, עד שאסף חמש פרוטות בנסע.

אז אני שאל אותו, כמה עלתה לך נסיעה לפה?

הוא לא הבין מה השאלה, הוא אומר לו שיש לו מחלה,

והוא שואל אותו, על כמה עלתה נסיעה?

הוא אומר לו, חמש פרוטות.

הוא אומר לו, ההורים שלך בחיים?

לא מבין מה השאלה עכשיו.

הוא אומר לו, כן, ברוך השם.

אז הוא אומר לו, מתי פעם אחרונה השקעת בהם פרוטה?

ההוא השתומם.

באמת הוא עשה חשבון?

מתי הוא השקיע בהורים שלו פרוטה?

זה בזמנים ההם, כן?

אמר לו, אתה בא עד אליי, אוסף חמש פרוטות,

בשביל שאני אתן לך ברכה.

ספק כי טועים, ספק כי לא טועים.

אבל הקדוש ברוך הוא אמר, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. אני מבטיח לך אריכות ימים, אומר הקדוש ברוך הוא, אם תכבד את אבא ואמא.

ואתה אפילו באבא ואמא לא השקעת אפילו פרוטה.

תשקיע בהם,

והשם יאריך ימיך.

וככה היה, הוא סיפר את הסיפור הזה בעל המעשה כשהוא כבר בגיל 90.

אתם שומעים?

איי איי איי, להודות ולשבח תמיד.

אף פעם נכנס מישהו אליו לבית כשהוא מברך ברכת המזון.

וכשהוא הגיע לנודה לך,

היה בוכה, בוכה, בוכה,

בברכת נודה לך.

שם אנחנו מגוללים את כל ההיסטוריה,

איך יצאנו ממצרים והכל ונתנו לנו ברית ותורה לכל הארץ הטובה.

כל מה שהשם עושה איתנו מאז ומעולם.

כשהיה זקן,

הייתה קשה עליו ההליכה בגלל סתימה בעורק.

אז לפעמים הוא היה כאבים, סובל כאבים ונעצר.

הוא היה צריך מנוחה קצרה, אבל הוא לא התלונן.

ואחר כך היה ממשיך.

באחד הימים,

על סיבוך במצב,

שאלו בשלמה, אמר ברוך השם.

אמרו לו, שמענו שיש לך איזה עסק ברגל.

אמר להם, אם יש עסק עם הרגל, ברוך השם, סימן שעדיין מרגישים אותה.

מה עדיף? לא להרגיש אותה.

גם אצל הרופאים לא היה מתלונן.

אם שואלים אותו, כואב?

אז הוא היה עונה, לא כואב ממש, קצת לוחץ.

לא רק שהוא לא התלונן כלפי חוץ,

אלא כלפי עצמו נמנעם להתייחס ולתת תשומת לב לבעיות רפואיות קלות,

ומחושים קלים בכלל להתעלם.

זו גבורה גדולה.

הרבי מיללוב, זכר צדיק וברכה,

הרב מרדכי, אל זקן,

שזכיתי להתברך אצלו,

היה לו פצעים בכל הגוף שנים רבות, שנים רבות.

והוא היה נמנע מלגרד.

אתם יודעים, אנחנו, תסתכלו כמה פעמים נוגעים פה, נוגעים פה,

נוגעים פה,

רק זז אצלנו איזה משהו, כבר מגרדים, איזה,

אתם יודעים מה זה שיש פצעים,

וזה מגרד.

הוא לא היה מגרד.

מחזיק, חזק,

שליטה מוחלטת.

הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא על שום מה,

ככה הוא היה אומר,

על עצם החיים שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, דבר ראשון.

על היותנו בני אברהם, יצחק ויעקב, דבר שני,

אנחנו מיוחסים לאברהם, יצחק ויעקב.

בעקבות זה, על כל גילוייה ניסים, שעיקרם מתן תורה,

והקדוש ברוך הוא ברא עבורנו עולם כה גדול, עשיר,

כולו נפלאות,

הנחיל לנו אוצר גדול של תורה ומצוות,

ואת הכול נתן לנו באהבה,

והוא רצה שנשמח בזה,

וננצל את הזמן להתעלות.

ואם באים על האדם זמנים קשים,

עליו לחפש את החיובי שבמצב.

מכל מצב אפשר להפיק תועלת והתעלות.

אבל אם אדם בכדרות

או במראה שחורה, הוא מונע מעצמו זאת.

ובני התורה בפרט חייבים להודות

ולהעריך

ולדעת

שהשם ינחיל לנו

ובעיקר להודות

שזכינו

להיות הצאצאים של האבות הקדושים

ולמתן תורה.

ובן תורה צריך לראות את היפה והטוב בחייו,

ולהתמלא בשמחה פנימית בסיסית.

אשרינו, מה טוב חלקנו,

אשרינו, מה טוב חלקנו,

אשרינו,

מה טוב חלקנו,

מה טוב חלקנו,

אשרינו, מה טוב חלקנו,

ומה נעים גורלנו.

אם ביקש מישהו לדעת

איך מבצעים זאת,

יכול היה להתבונן בחייו של המשגיח.

תמיד

חדור הכרת תודה לשם על הטובה שהנחילו,

תמיד מרוצה, תמיד רגוע, תמיד מפזם לעצמו,

בחיוך

קל של שמחה

מרחף על פניו תמיד.

בשנותיו האחרונות,

לאחר תפילת שחרית,

היה מקדם כל אדם בגוטמורגן,

בוקר טוב הבאי,

ועולה אל דירתו,

מפזם לו ניגון שמח.

לימים,

לעת זקנותו,

שתלמידיו הרבים ראו בו המשגיח הגדול,

הרציני,

השקול והמאופק,

היו מופתעים ומתרגשים לראות אותו בעת שמחת התורה.

נסחף בריקוד משולהב ונרגש מחמקי הלב.

אך תלמידים אחרים שהיו קרובים אליו למדו להכיר ואף להוקיר את הצד הזה שבו.

היה זה כאשר היו מסובים עמו ליד שולחן שבת,

והיו מתחילים לשיר את הניגונים של פעם,

והוא לאט לאט היה מצטרף לשירה,

עד שלפעמים נסחף קולו משולהב

בהתרגשות של שירה מחמקי הנשמה.

וכל השולחן היה נדלק בשלהבת של שירה נרגשת,

מדבקת.

פתאום

אפשר היה לרגע לראות בו את ריבי מאיר של פעם.

זה שכה הרבה לשיר

ואף ידע לרקוד, הוא היה מרשם משמחים

בשמחות ובחגים.

נדמה כי בשירתו זו, כדי להצביע על עושר רגשי עצום ועל הרגשה מתמדת של שמחה,

שמחה שהוא זוכה לעבוד את הבורא וללמוד מהתורה.

לעתים רחוקות היה עצוב,

רק כאשר אירעו אסונות.

בעצב היה עמוק וקשה.

היה נותן דרור לרגשותיו ובוכה בכי תמרורים,

ולאחר מכן חוזר ללימוד ולשלווה.

אף פעם לא ראינו מריר או מתמרמר.

תמיד מקרין תחושה

של אהבה,

רוחב לב,

שמחה והכרת תודה.

תודה רבה לריבונו של כל העולם כולו.

הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא מביאה גם לידי הכרת הטוב לזולת,

כך היה אומר,

ומלמד אותנו להודות על כל פרט.

דרבן את תלמידיו להכיר טובה לחברים,

ולהיזהר לא להיות חלילה כפוי טובה.

והוא הקפיד בזה מאוד.

באחת השבתות

ירדו מהמטבח של הישיבה

לאחר הכנת הקידוש,

והאימא החליקה במדרגות ונחבלה קשות.

הבהילוה לבית החולים

ואבחנו שברים בכתף

ובאגן הירך.

ההחלמה הייתה אחרי ניתוח קשה וכאובה

נמשכה זמן רב.

פעמיים בשבוע היו צריכים להביא אותה לביקורת וטיפול.

איך להעביר אותה לתוך המכונית וממנה?

היא רתוקה לכיסא גלגלים.

כל תנודה כרוכה בייסורים רבים.

הסעות של יד שרה לא היה קיים אז.

פנו לרב יהודה קופרמן,

ביקשו להשתמש בטנדר של המכללה להכניס אותה,

שהיא יושבת על כיסא הגלגלים.

הסכים בשמחה להעמיד את הרכב לרשות העניין.

הבן,

הרב הלל קופרמן,

היה מביא את הטנדר בעת הצורך ועוזר לאימא

על גבי הכיסא להכניסה לטנדר כשהיא ישובה.

והיה נוהג לבית החולים ומחזיר אותה בתום הטיפול.

בדרך זו נחסכו ממנה

מאמץ וייסורים.

מספר הרב הלל קופרמן,

לפני נישואי ביתי באתי,

תיקון, לפני נישואי,

באתי למשגיאה להזמינו לסדר לנו חופה וקידושין.

והוא הסביר שלאחרונה הוא חש לא בטוב,

אבל הוא יעשה מאמץ להגיע.

הגיע וסידר את הקידושין.

מתנצל שהוא לא מרגיש טוב,

וחוזר הביתה לנוח.

בעשר,

עזר שוב לעולם.

שאלתי, מדוע טרח כבודו לבוא שוב?

אמר לו, מה, אתה לא יודע שאני חייב לך הכרת הטוב?

אתה לא זוכר איך הסגת את הרבנית לבית חולים?

אבל המשגיאה לא מרגיש טוב, טענתי.

גם אם לא מרגישים טוב, אין פטור מחיוב הכרת הטוב.

חודשים ספורים לפני שהוא נפטר,

נולד בן, בשעה טובה,

לרבי קופרמן.

חודשים ספורים

לפני שהוא נפטר. באתי להזמינו להיות סנדק.

ששמעה רבנית, כך אמרה לי, אתה הרי יודע שהוא לא מקבל סנדקאות בגלל הבריאות הרופפת,

אבל לך אי אפשר לסרב.

היא רמזה לו על הכרת הטוב שמאשים אליו.

הוא אמנם הגיע.

מה היה סנדק?

מדי פעם ההורים היו מתארחים בשבת או בחג אצל אחד הבנים.

מעולם הוא לא שכח לשבח את הגיסות על הארוחה

בניסוחים שונים.

לאשת האח,

הרב יוסף זונדל, אמר

כי נראה לו שמלאכים היו במטבח והשתתפו בהכנת הדגים.

אה,

מי שמע שבחים כאלה על דגים?

והאחר, רבי משה מרדכי, סיפר

פעם לאבא מה שהוא קרא בעיתון,

שבעת דיון בבית המשפט

מתבקש שופט על ידי אחד הצדדים לפסול את עצמו מלדון

במקרה הנידון.

למה? כי השופט קיבל טובת הנאה

מהצד שכנגד, ולכן הוא לא יכול להיות אובייקטיבי.

השופט ענה בהתחסדות מרובה,

בכוחו של השופט להתעלות מעל חישובים קטנים של טובת הנאה,

להתעלם מהם ולשפוט בהתאם בצדק.

כששמע המשגיח את הסיפור הזדעזע,

אמר, זה נקרא התעלות?

כלום חוסר הכרת הטוב יש בה משום עלייה?

ירידה היא זו, שחיתות.

והסביר,

הלוקח שוחד

אינו יכול שלא להיכשל בשוחד,

כי אם יתחשב בשוחד

שהוא קיבל טובת הנאה,

הוא ייכשל בסילוב הדין.

כי שוחד מעבר.

ואם הוא לא יתחשב בשוחד,

כמו שהוא אמר השופט, שהוא לא יתחשב בשוחד,

אז הוא ייכשל בחוסר הכרת הטוב,

כי הוא חייב להכיר טובה למי שנתן לו.

זה כישלון חמור לא פחות

מהשוחד.

המשגיח היה מברך לכל מי שהטיב לו אפילו במשהו.

ואפילו בסוף ימיו,

כשנהג האמבולנס לקח אותו על בית החולים,

לא נחה דעתו עד שביקש לקרוא לנהג

להודות לו על הנסיעה ועל העזרה.

כעבור מספר דקות איבד את ההכרה,

ולאחר שעוד נפטר.

ועוד הספיק להכיר טובה לנהג שלקח אותו בתשלום.

הוא לא כיוון במיוחד בשבילו, כן? זו עבודתו.

אבל

לקרוא לו בשביל

שהוא יגיד לו שהוא מכיר לו טובה.

והיום שמתי לב בתפילה

שיש דבר נפלא.

לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר. זה לא יאומן כי יסופר.

לפיכך,

אנחנו חייבים להודות לך

ולשבחך,

ולפערך,

ולרוממך,

וליתן שיר,

שבח

והודאה

לשמך הגדול.

וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד.

אשרינו,

מה טוב חלקנו,

ומה נעים גורלנו,

ומה יפה מאוד ירושתנו,

אשרינו,

שאנחנו משכימים

ומעריבים

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,

ומייחדים שמך בכל יום תמיד,

ואומרים פעמיים באהבה,

שמע ישראל,

אדוני אלוהינו אדוני אחד.

אתה

הוא אחד

קודם

שבראת העולם,

ואתה

הוא אחד

לאחר

שבראת העולם.

אתה

הוא אל

בעולם הזה,

ואתה הוא אל

בעולם הבא,

ואתה הוא

ושנותיך לא יטמו.

קדש

שמך בעולמך

על עם

מקדשי שמיך,

ובישועתך מלכנו

תרום

ותגביה קרננו,

ותושיענו בקרוב

למען שמיך,

ברוך

המקדש

שמו ברבי.

אז חייבים לומר לפניך שירה בכל יום תמיד.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל יאדוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל יאדוך והכל ישבחוך

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

תודה לכם על ההשתתפות.

יום טוב.

זה הזמן להתפלל על אתרוג,

טו בשבט.

לא לשכוח להתפלל, שאתרוג מהודר בעזרת השם, בלי בעיות של שמיטה.

אמן. ברוכים תהיו.

תודה רבה, כבוד ה...