סמא דחיי - חלק ו | הרב אמנון יצחק

נציב יום: בוסא בת נגוסא - רפואה שלימה בכל האיברים והגידים ה' יעזרה שלא תתחסן יותר בכלל עמו ישראל אמן.

'סמא דחיי' חלק ו'.

דע, דיש איסור סיפור לשון הרע אפילו על עם הארץ כי גם הוא בכלל עם ה' וצבאותם שהוציאם ממצרים, כל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המספר לשון הרע עליו - עוונו גדול הרבה יותר! ואמרו חז"ל: 'כל המספר אחר מיתתו של תלמיד חכם - נופל לגיהנם!' 

עוד ראיתי לכתוב דבר אחד בפרוש, מפני שראיתי הרבה אנשים מורגלין בזה, והוא כשדורש אחד בבית המדרש אסור על פי הדין להלעיג עליו ולומר: 'שאין בדרשותיו ממש! ושאין מה לשמוע!!' ובעוונות הרבים ראינו שהרבה אנשים פרוצים בזה, ולא יחשבו את הלעג הזה לאיסור כלל, ועל פי הדין: הוא לשון הרע גמור! שע"י דיבור כזה מצוי שהוא גורם היזק לחברו בממונו, וכמה פעמים צער וביוש גם כן, וזה מצוי מאד כשיש הרבה דרשנים במשך היום-טוב ואצל הסעודות דנים: 'איך היה הדרשה? או מי הבעל דרשן שעומד לדבר?...' וכדומה ובקל יוכל להכשל חלילה בעוון המר והחמור הזה! 

וכן, המספר בשבחו של חברו בפני שונאיו - גם כן בכלל 'אבק לשון הרע' הוא, וזה גורם להם שיספרו בגנותו.

ב'הגהה' כותב ה'חפץ חיים' זכרונו לחיי העוה"ב: 'מזה נלמוד; דהוא הדין לכל כיוצא בזה, אם רוצה לדבר עם אחד אודות מישהו והוא משער שאין ליבו שלם עם אותו פלוני ויבוא על ידי זה לגנותו, אסור לדבר עמו אודותיו, כל זה מדובר אפילו בפני יחיד, אבל לדבר בפני רבים - זה יותר חמור, ואם הוא מרבה לספר בשבחו אפילו שלא בפני שונאיו - אסור. כי ע"י זה רגיל בעצמו לגנותו לבסוף 

לומר: 'חוץ ממידה רעה זו שיש לו!' כי הוא הרבה כל כך לשבח, מה זה, האדם המושלם בעולם?! אז בשביל למתן את השבחים הרבים הוא בעצמו עוד בסוף יכול להגיד: 'כן, אבל יש לו איזה משהו... זה, חבל שיש לו...! ככה...' 

או אם הוא ירבה לשבח, השומעין ישיבוהו: 'למה אתה מרבה בשבחו?! הלוא יש בו מידות כך וכך...!' 

וכל זה אם אינו משבחו ברבים, אבל ברבים - אסור בכל גוונא, כי במסיבת אנשים רבים רגיל להימצא שם מימינים ומשמאילים או קנאים וע"י שיזכיר בשבחיו - יבואו לספר בגנותו. 

ואם יחפוץ לשבח אדם אשר כבר הוחזק לרבים ונודע לכשר וצדיק, ואשר לא נמצא בו רעה ואשמה גם על פני שונא ומקנא, יש לשבחו - כי לא יוכל לגנותו, ואם יגנהו - ידעו הכל אשר פיו דיבר שווא.

זה נוגע הרבה אצל הסעודות כשמדברים בשבח איזה רב או בעל דרשן או רבי, יכול להיות שאחד מהשומעים לא מחזיק אותו רב או רבי או בעל דרשן צדיק וכשר ויבוא לגנותו, אז זה איסור גמור דאבק לשון הרע.

כמה כללים בהלכות לשון הרע הנוגעים לכל יום: 

אין חילוק באיסור הסיפור, בין אם סיפר מעצמו ברצונו, ובין אם עמד עליו חברו בדברים והפציר בו עד שיספר לו, מכל מקום אסור. בין ברצונו, בין בלחץ חברו. 

אסור לספר בגנות חברו - אפילו על אמת גמור, זה נקרא בלשון חז"ל: 'לשון הרע', ואם יש בסיפור גם תערובת של שקר, בעבור זה נתגנה חברו יותר, זה כבר 'מוציא שם רע' - ועוונו גדול הרבה יותר! 

כמה גדול איסור לשון הרע שאסרתו התורה אפילו על אמת ובכל גוונא, דלא מבעי אם הוא שומר את עצמו לספר עליו בסתר ומקפיד על זה שלא יתגלה לו – דאסור, דע"י זה גם כן מקבל על עצמו: 'ארור!' ככתוב: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז כד) אלא אפילו אם הוא משער בעצמו: שהיה אומר דבר זה אפילו בפניו! או שהוא מספר לשון הרע על חברו בפניו ממש - גם כן אסור ו'לשון הרע' מקרי. 

איסור סיפור לשון הרע שאסרה התורה לספר בגנות חברו אפילו על אמת, הוא אפילו ביחידי, וכל שכן לספר בשנים דבר גנות על חברו – אסור. 

וכמה כללים בגדר איסור לשון הרע וכמה הלכות נחוצים בנוגע לסעודות שבת ויום טוב;

אסור לבזות חברו מצד חסרון שלמות המעלות שיש בו; הן בחוכמה, הן בגבורה, הן בעושר וכל כהי גוונא, ומרחיב ה'חפץ חיים' בענין זה וכדאי לעיין בפנים. 

אז אין לומר עליו בענין החוכמה: 'שאינו חכם! או אינו גיבור או אין לו עושר...' 

ואת ההלכה הזו מוציא ה'חפץ חיים' מתוך דברי הרמב"ם שכתב כלל גדול בהלכות לשון הרע (הלכות דעות פרק ז) והחפץ חיים כתב לשונו וכך כתב: 'רק קח דברי הרמב"ם עטרה לראשך וזכור אותו תמיד: דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחברו היזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע!' 

וממילא אם אומר על אחד: 'שאינו חכם!' גורם לו צער מזה או הפסד ממון כי אנשים לא ירצו להכניס אותו לעניניהם, הן בעסקים, הן בשידוכים. 

ואם אומר: 'שאינו גיבור!' אם הוא מלמד או שכיר יום יכול לגרום היזק בממונו או להצר לו. 

או שאומר: 'שאינו עשיר!' יכול להצר לו או לא ירצו אנשים להלוות לו ממון. 

אבל יש אופנים שמותר - לצורך תועלת, אבל צריך ללמוד את כל התנאים בזה, וגם בעניני שידוכים ופרנסות וכדומה.

גודל איסור לשון הרע - שאפילו אינו מדבר מתוך שנאה, ואפילו אם לא מתכוון בסיפור לגנותו, הוא רק אומר בדרך שחוק וקלות ראש, אף על פי כן כיוון שעל פי תורה דבר גנאי הוא - אסור מן התורה! וזה רואים שאין לעשות וורטאלך, בדיחות, כי נכשלים באיסור החמור! וכל זה אפילו אם יודע בוודאי: שהדברים לא יתגלו למדובר בשום אופן.

אסור לקבל לשון הרע מן התורה; בין שהוא מדברים של בין אדם למקום, בין שהוא דברים של בין אדם לחברו. דהיינו; אסור לנו להאמין בליבנו: 'שהסיפור הוא אמת', כי ע"י זה יבוזה בענינו מי שנאמר עליו. ואפילו אם לא יסכים לו בפרוש לסיפור, דאי לאו הכי (שאם לא כן) הרי הוא שונה את העוון בכפלים; שהוא מספר ומקבל. והמקבל עובר בלא תעשה של: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג א) ואמרו חז"ל ב'מכילתא': 'שזוהי אזהרה למקבל לשון הרע!' לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, לבד משאר לאווין ועשין המצטרפים לזה, כמו שכתב ה'חפץ חיים' בפתיחה. 

ואמרו חז"ל: 'שכל המקבל לשון הרע - ראוי להשליכו לכלבים! שנאמר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וסמוך לו בפסוק: "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל) ועוד אמרו: 'שגדול עונש המקבל לשון הרע - יותר מהאומר!' כי הוא גם מחטיא את זה שאומר, אם הוא יסתום את אוזנו אז ההוא לא יכשל.

אם כן אנחנו רואים: מה גודל חומרת האיסור של לשון הרע, ואם יבוזה בעינינו אדם מישראל, ואין בזה חילוק אם אדם הוא חכם או אדם הוא עם הארץ, כל שהוא בכלל: "עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז) צריך להיזהר מאד ולהחשיב אותו! ואסור לספר או לקבל עליו לשון הרע.

אבל גם אם בן אדם בתוך הגנות שהוא מגנה את חברו, הוא גם מגנה את עצמו, ואפילו הקדים להתרעם על עצמו - אפילו הכי מכלל דלטוריא לא נפקי זאת אומרת הוא לא יוצא מכלל לשון הרע.

- 'אֶה אני עצלן! אני זה... וגם הוא ושנינו 'על הפנים'...' 

והוא מכליל את עצמו, זה לא פוטר אותו, זה לא עושה אותו צדיק ולא ישר ולא זה, זה 'מספר לשון הרע' והעוון הוא פלילי! 

אז אם כן צריך להיזהר מאד וזה רק נקודות מתוך לשון הרע להתעורר ולהחליט לקבל על עצמנו: 'ללמוד את הדברים הלוך ושוב!' עד שזה יהיה ממש חקוק אצלנו. 

ידוע שה'חפץ חיים' ניסו אותו כמה אברכים, נכנסו אתו לשיחה כמה שעות! וניסו לראות אם הוא יכשל, הוא לא נכשל. 

פעם אחת הוא נכשל בלשון הרע על עצמו; פעם נסע ברכבת וישב שם אחד ואמר לו תוך כדי דיבור, לא הכיר אותו 

ואמר לו: 'אתה ראית את הספר החדש שיצא? ה'חפץ חיים'! איזה דברים, איזה זה, איזה... מה זה, תלמיד חכם עצום! שהכין על כל הלשון הרע מכל המקורות והכל...!' 

ושיבח את המחבר וזה, 

אז הוא אמר לו: 'אֶה, הוא לא כמו שאתה חושב!' 

ההוא נתן לו סטירה! 'איך אתה מדבר לשון הרע עליו?!' 

וזה ה'חפץ חיים' למד מפה: שאפילו על עצמו אסור להגיד לשון הרע.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".