ארבעת המינים והושענא רבה

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום רפואה שלמה בנפש ובגוף לתמר בת שלמה ושרה מהרה אמן.

יואב ישמבל בן הבבא

מוחו יהיה תקין תמיד

וכל הרוחות הרעות ייעלמו לצמיתות, אמן.

עדי בת גאולה זיווג הגון מהרה, אמן.

שירה בת תברך

תזכה לדירת עמידר רחבה בירושלים קומה ראשונה

הכי קרוב אלינו ותזכה להתחתן

עם האבא של הילדים, אמן.

ארבעת המינים בהושענה רבה

מנהג ישראל לנענע את ארבעת המינים באמירת ההלל

מאתיים מנענעים

פעם ראשונה זה בהודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו,

פעם שנייה זה באנה השם ושיענא

וגם בסוף הודו.

מה המקור שצריך לנענע דווקא בפסוקים הללו?

הגמרא בראש השנה ל״ז אומרת דעת בית הלל

צריך לנענע דווקא באמירת שני הפסוקים הללו.

שואלים התוספות,

מניין החכמים זיכרונם לברכה שצריך לנענע דווקא בפסוקים האלה?

ומתרצים,

יש שלושה פסוקים המופיעים בספר דברי הימים.

דברי הימים א'

הם המקור של ריבותינו הקדושים,

באילו פסוקים צריך לנענע בארבעת המינים.

פסוק ראשון

אז ירננו עצי היער מלפני ה'

כי בא לשפוט את הארץ.

וחכמים אומרים, עצי היער זה ארבעת המינים.

ואחד מנענעים זה הפסוקים הבאים.

הודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו,

לכן מנענעים בהודו.

ואחר כך כתוב, ואמרו הושענו אלוהי אישנו,

לכן מנענעים באנה אדוני הושענה.

זה התירוץ

של התוספות.

מניין לנו שהפסוקים המופיעים בספר דברי הימים

קשורים לארבעת המינים?

מי גילה לנו שעצי היער זה ארבעת המינים?

הרב הגאון רבי שמעון עוזר, זכר צדיק וברכה,

בספר זיכרון שמעון,

פותח צוהר מרתק

במעשה הולכת ארון ה' בשירה ובריקודים,

ואומר שכל זה נלמד פרק גדול משירת הפרות

שהחזירו את הארון מהגלות הארוכה בארץ פלישתים.

וכך מגלים

באור מרהיב ביופיו בענייני ארבעת המינים,

ועבודת השם בימי חג הסוכות.

כל בוקר אנחנו פותחים תפילת שחרית במזמור, הודו לאדוני, קראו בשמו,

וקוראים מאותו הפרק בספר דברי הימים א' ט'

כשלושים פסוקים.

כל בוקר

אנחנו פותחים את הבוקר

עם הודו

לשם קראו בשמו, ואנחנו קוראים כשלושים פסוקים.

ואנחנו מסיימים את השלושים פסוקים,

אז ירננו עצי היער

מלפני ה',

הודו לאדוני כי טוב, כי לא לא מחסדו, ואמרו הושיענו.

וכולי.

מעתה הפליאה? שבעתיים.

מדוע צריכים כל יום להזכיר את הפסוקים שמלמדים על ארבעת המינים?

מה השורש והיסוד הנשגב

של הפרק הזה בדברי הימים,

שדווקא בו פותחים את תפילת שחרית?

בסדר עולם כתב דבר פלא,

במשך 43 שנים

היו אומרים בשחר לפני ארון השם

את השלושים פסוקים האלה של הודו.

עד מתי?

עד שהביאו את הארון לבית המקדש.

עכשיו אנחנו נחזור במנהרת הזמן לתקופה של עלי ושמואל,

שאול ודוד,

ונלמד פרק מרתק

על ארון ברית השם הגולה ממקום למקום במשך 21 שנה.

בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה העולה לבית השם

ולא שתי נשים, חנה ופנינה.

בסוף המעשה חנה נושעת מעקרותה,

בזכות התפילה מעומק הלב

וברכתו של עלי הכהן,

ונולד לה שמואל הנביא בדרך נס.

הגמרא בתענית ה'

העלו את שמואל כשהיה בן שנתיים ימים לבית המקדש,

שם שירת את עלי הכהן במשך 37 שנים,

ומאותו היום ואילך שמואל

עבד בבית השם עד יום פטירתו בגיל 52,

שנאמר עד עולם

יובלו 50 שנה.

אמא שלו, חנה,

אמרה שהיא נותנת אותו למשכן

עד עולם,

כשהיא אמרה עד עולם אין עולם אלא יובל 50 שנה,

אז מגיל שנתיים ועוד 50 הוא נפטר בגיל 52. ברשי שמה מתבאר שעלי שפט את ישראל במשך 40 שנה,

ובאותו יום שחנה את פללה,

בדיוק באותו הזמן הוא נתמנה לשופט.

הוא היה אז בן 58 שנים.

בערוב ימיו,

כשעלי הכהן היה שומא בעיניו

בגיל זקנה מופלג,

בן 98,

עם ישראל יצאו למלחמה כנגד הפלישתים.

המערכה הייתה קשה מאוד.

בעיצומה הגיעה אי...

איש בנימין,

שאול,

שעתיד למלוך על ישראל,

בא אל עלי,

כמו שמבאר הרדק, ובישר לו

על גודל הצעקה הנוראה,

שנאמר מגפה גדולה הייתה בעם,

וגם שני בניך מתו,

חופני ופניחס,

בארון האלוהים נלקח.

עלי נותר על עומדו

לשם התבוסה במלחמה ומיתת בניו,

אולם באותו הרגע ששמע

על ארון ברית השם

שנלקח ביד הפלישתים,

נפל לאחוריו ומת.

שנאמר, ויהי כאזכירו את ארון האלוהים,

ויפול מעל הכיסא החורנית

ותישבר מפרקתו בימות.

כלתו,

אשת פיניחס,

ילדה בן באותה עת,

ומתה בצערה הגדול

על מות בעלה וחמיה.

מעתה,

ביום פטירתו של עלי הכהן,

ארון השם גולה ממקום למקום,

כמתואר בנביא.

ויקחו פלישתים

את ארון האלוהים,

ויביאו אותו בית דגון.

ונלקח לעיר אשדוד,

והונח בבית העבודה הזרה שלהם הנקרא דגון.

למחרת בבוקר

הפלישתים השכימו,

ולתדהמתם ראו מחזה לא נעים,

דגון

משתחווה לארון השם.

מיהרו והרימו את דגון,

מתחו את אבריו והשיבו אותו למקומו.

למחרת בבוקר התעוררו בחששות כבדים,

מיהרו לראות מה שלומו של דגון.

בפעם הזאת חל שינוי.

הפסל נפל לארץ

לפני ארון השם

וראש דגון ושתי כפות ידיו כרוטות.

באותו הזמן השם היכה את תושבי העיר אשדוד מכה רבה.

הפלישתים

התחילו להפנים ולהבין,

אבל בדרך הקשה.

ויאמרו,

מה נעשה לארון אלוהי ישראל?

החליטו פה אחד לשלוח אותו לגת.

בעיר גת החלה מהומה גדולה מאוד,

ויך את אנשי העיר מקטון ועד גדול,

ובעיר גת כולם רועדים מפחד.

וישלחו את ארון האלוהים עקרון,

ושם הבינו מהר מאוד,

לא כדאי להשאיר את הארון אפילו רגע אחד.

ויאמרו, ישלחו את ארון אלוהי ישראל וישוב למקומו,

ולא ימית אותי ואת עמי,

כי הייתה מהומת מוות בכל העיר.

כבדה מאוד יד האלוהים שם.

ותעל שבעת העיר השמיימה,

בה יהי ארון השם בשדה פלישתים

שבעה חודשים.

לאחר מכן,

שגלו את הארון לשלושה מקומות בארץ פלישתים,

החלו לעשות חשבון נפש.

התייעצות בארץ פלישתים,

מה הצורה המכובדת ביותר

לשלוח את ארון השם לעם ישראל?

כן. הכהנים והקוסמים, דנו בינם לבין עצמם,

התלבטו עד שהגיעו להכרעה,

וכך אמרו, אם רצונכם להתפלל לרפואת השם,

אל תשלחו את הארון ריקם בדרך ביזיון,

אלא תבחרו עגלה חדשה ומפוארת,

רתומה לשתי פרות,

שלא עלה עליהן עול,

וסביב הארון תניחו כלי זהב ויהלומים לרוב,

ואולי יהיה רחם.

ואז כתוב, וישרנה פרות בדרך,

הפרות שרו שירה.

וכך אמרו במסכת עבודה זרה כד,

ובמדרש רבה נד,

וברש״י,

מה היה תוכן השירה?

הפרות שרו

את השלושים פסוקים שאנחנו עוברים כל בוקר,

הודו לה' קראו בשמו.

ולכן דוד המלך תיקן לומר

את הפסוקים הללו בכל בוקר,

לפני הארון,

עד אותו זמן שהכניסו אותו בבית המקדש.

בימי שלמה.

מכאן למדנו יסוד גדול.

שירת הפרות

על חזרת הארון

לימדה אותנו איזה פסוקים יש לקלס לפני ארון ה' כל יום.

מהפרות למדנו.

בתחילה הגיע ארון לעיר בית שמש,

ועם ישראל הופתעו לראות

את ארון ה' בעגלה גדולה מלאה בכלי זהב.

אולם מכיוון שראו בארון ה' בדרך של זלזול מעט,

לכן ה' היכה בהם חמישים אלף איש.

בפסוק כתוב שבעים איש,

חמישים אלף.

יש אומרים שהיו שבעים שמתו,

שכל אחת שקול כחמישים אלף.

באותה שעה אנשי בית שמש אמרו, מי יוכל לעמוד לפני ה'?

ושלחו את הארון

לקריית יערים.

שם הוא היה עשרים שנה.

שמואל הנביא שפט את ישראל שלוש עשרה שנה.

לאחר פטירתו של עלי הכהן,

ולאחר ששמואל הנביא עלה לגנזי מרומים,

נתן דוד המלך למלוך בחברון שבע שנים.

והן,

אותם עשרים השנים שבהם עלו כולם לזבוח לפני אהרון ה'

בקריית יערים.

באותם השנים,

הפלישתים נלחמו פעמים רבות בעם ישראל,

ואף הרגו את שאול המלך ואת שלושת בניו.

ואותם הרשעים, הפלישתים, לא פסקו מלהציק.

והסבו טרות גדולות לעם ישראל.

וגם כאשר דוד המלך עלה לכס המלכות בחברון,

עדיין הפלישתים שלטו ביד רמה.

באותם הימים הם לא חששו מדוד המלך.

משום שמלך רק בחברון,

לכן חשבו נציב או שופט בלבד.

אבל בתום שבע שנים

נמשך דוד למלך על כל ישראל ומלך בירושלים.

לכן הפלישתים יצאו למלחמת חורמה ודוד ניצח אותם.

אחרי הניצחון הגדול במלחמה

ביקש דוד להעלות את ארון השם לירושלים.

בקריית יערי.

בזמן התהלוכה נעשתה טעות קריטית.

הוליכו את הארון בעגלה לעבר ירושלים,

כשם שהפלישתים הוליכו בעגלה לעבר ארץ ישראל.

ושם קרה אירוע מצער.

העגלה נטטה

בעוזה עשש הארון

נוטה ליפול

ולא השכיל להבין שהארון נושא את עצמו

ולכן פרץ השם בעוזה ומת.

וייחר לדוד.

ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה.

מכיוון שהתהלוכה הראשונה נכשלה,

שינה דוד את התוכנית

וחשש להביא את הארון לירושלים

ונשלח לבית עובד אדום הגיתי.

רש״י אומר שהוא היה מן השוערים.

הוא היה משבט לוי בתפקיד שוער.

הוסיף המלבים

שראוי אותו האיש לעמוד לפני הארון.

ארון השם שכן בבית עובד אדום הגיתי במשך שלושה חודשים.

ויברך השם את עובד אדום

ואת כל ביתו בממון רב.

ועוד ראו נס גלוי אשתו,

בשמונת כללותיה ילדו שישה בחרס אחד.

פלא פלאים.

למעלה מחמישים ילדים נולדו בזמן כה קצר למשפחה אחת

בתחום העוד משפחתי.

הוסיף המלבים בשם המחילתה,

שעתה ראו כולם,

שאין הארון ממית,

אלא יש בו תוספת חיים וברכה מרובה

בצורה קיצונית ומופרזת.

באופן לא שגרתי בעליל.

עתה שמע דוד המלך

על הברכה מרובה,

והשכיל להבין שאין הארון ממית,

אלא מי שמוליכים אותו הם שטעו בצורת ההולכה.

לעם ישראל אסור להוליך את הארון בעגלה,

ולכן העלו אותו הפעם על ידי הלוויים.

וכך נבין.

המלך תיקן את אשר עיוות

שהרי הלוויים נועדו לשרת לפני אהרן השם

ולשא אותו בידיהם

שנאמר עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו

הנביא ממשיך לספר דוד המלך מפזז ומכרכר לפני השם

פסעו שישה צעדים

והקריבו שבעה פרים ושבעה אלים

פסעו עוד שישה צעדים

ושוב הקריבו פרים ואלים

וכך

המשיכו בריקודים ובשירים

ומלך ישראל יצא מגדרו

ודוד מכרכר בכל עוז לפני השם

עד שאהרן הגיע לעיר דוד בירושלים.

ומיכל בת שאול

נשקפה בעד החלון

וטיבה זלוע בליבה.

מיכל גוערת בדוד המלך

שנראה בעיניה כאחד הריקים.

בעל המילים החמורות הללו נענשה שלא היה לה ילד עד יום מותה.

כי לא השכילה להבין

שזו מעלה אדירה

להראות יקר וגדולה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

כפי שהשיב לה דוד המלך, ומכלותי עוד מזאת

והייתי שפל.

זאת אומרת, דוד המלך אומר, אני מקל בכבודי עוד ועוד ועוד לכבוד השם יתברך.

זה בקצרה מעשה שמובא בספר שמואל.

לא מבואר

מה היו משוררים בעת התהלוכה של ארון השם.

אבל בספר דברי הימים שאמרנו,

דברי הימים א',

טוז

מובא המשך המעשה.

שם מביאים את השלושים פסוקים

שאנחנו אומרים בכל בוקר.

הודו לאדוני, קראו בשמו.

במבאר הרדק,

שבזמן התהלוכה של ארון השם לירושלים, עיר הקודש,

היו משוררים את הפסוקים הללו לפני הארון.

ומאיפה למדו את תוכן השירה?

משירת הפרות

שבאו לארץ ישראל מארץ פלישתים.

מוסיף הרדק עוד גילוי.

תוכן השירה מופיע גם בספר תהילים.

אבל בשינויים קלים,

וזה נחלק לשניים.

בפרק כה בתהילים מופיע חצי הראשון.

הודו לה' קראו בשמו עד

אל תגעו במשיחי.

בפרק צ״ו בתהילים

מופיע חצי השני.

שירו לה' שיר חדש עד

אז ירננו כל עצי יער.

וראה פלא,

לאחר הפסוק אז ירננו עצי היער,

הוסיף דוד המלך

בספר דברי הימים שני פסוקים שהפרות לא אמרו.

הודו לה' כי טוב,

ואמרו הושענו.

והם לא מופיעים בסוף פרק צ״ו בתהילים,

אלא במקום אחר, בתחילת פרק ק״ו בתהילים ובסופו.

מה עניין שני הפסוקים הללו,

נשירת הפרות

על ארון ברית ה'?

ממשיך בספר זיכרון שמעון ואומר

עצי היער בגימטריה במילואו

1024. מה זה במילואו?

עצה.

עין,

זה עין יו נון.

צ״דיק,

זה אותיות צ״ד,

ד׳, יו ק׳.

יו של עצה,

זה יו וד׳.

וככה השאר, היער,

יוצא במילואו, מילוי האותיות של עצה היער 1024.

וגם אתרוג

לא לאו הדס ערבה 1024. זה עצה היער.

ארבעת המינים.

מה?

לא, לא רגיל.

רגיל.

ביאור עניין,

המתבונן בשלושים הפסוקים בספר דברי הימים,

יראה כמה שינויים מזעריים מההעתק שלהם שכתב דוד המלך בתהילים

צ״ו בכ״ה.

בתהילים צ״ו נאמר, אז ירננו כל עצי יער.

בפסוק שלאחריו כתוב, לפני ה' קיווה.

ואילו בדברי הימים.

נאמר, אז ירננו עצי היער

לפני אדוני.

נמצא שיש שלושה שינויים

בין שירת הפרות

שמופיעה בספר דברי הימים

מהעתק שלהם בספר תהילים.

מה ההבדלים?

לא נאמר כל,

נאמר היער בה' הידיעה,

ונאמר לפני השם באותו פסוק.

על השינויים הללו הביטו חכמים,

ומכאן דרשו שהפרות שרו דווקא על עצי היער,

בה' הידיעה.

אין כאן שירה על כל עצי יער.

אם היה שירה

על כל עצי יער, לא היינו לומדים על ארבעת המינים,

ארבעת המינים,

אלא על עצים מסוימים דווקא, העומדים לפני השם.

דווקא עליהם, הם אמרו שירה.

על עצי היער המיוחדים בה' הידיעה,

שהם לפני השם.

ומכיוון שהמילים עצי היער

עולים בגימטרייתרוג לולב הדס והערבה באופן מושלם,

זה אות ומופת למעלה נשגבת של ארבעת המינים הללו.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

מה שורש המעלה

של ארבעת המינים?

מבאר הספר בני סוחור,

בצילה דמהימנות אחת,

בשם החידה הקדוש.

כל העצים בעולם,

יש להם מלאך השומר עליהם ומגדל אותם ואומר להם גדל.

לארבעת המינים

אין מלאך ואין שר עליהם,

אלא השם יתברך בעצמו המושל עליהם.

ארבעת המינים

הם שרביט של המלך.

מכאן למדנו שני עניינים נשגבים.

ארבעת המינים

הם חצי היער השרביט של הקדוש ברוך הוא.

דבר שני, למדנו שצריך לנענע דווקא בהודו ובאנה השם.

ולכן הוסמכו שני הפסוקים הללו מיד אחר שירת הפרות.

אבל לא התבהר לנו מה הקשר בין הפרות,

המשוררות,

לחג סוכות.

בארבעת המינים.

ולמה לומדים את הנענועים דווקא משירתן של הפרות?

אז עכשיו אנחנו פותחים מאמר חדש שנקרא שרביטו של המלך.

במסכת ראש השנה ל'ז,

חכמים זיכרונם לברכה

מבארים לנו היכן צריך לנענע בארבעת המינים בשעה שקוראים את ההלל.

אומרים במשנה,

מנענעים בהודו לאדוני כי טוב הראשון בתחילת ההלל,

ובהודו לשם כי טוב האחרון בסוף ההלל,

באנא אדוני או שיענא.

זה דעת בית הלל.

שצריך לנענע שם בפעם השנייה בין הודו הראשון להודו האחרון.

אנא אדוני אצלי חנא לדעת בית שמאי צריך לנענע שם גם בפעם השלישית.

בית הלל חולקים

וסוברים אין צורך בזה.

מנענעים רק שלוש פעמים.

פסק השולחן ערוך בסימן תרנע.

יש לנענע בארבעת המינים כדעת בית הלל,

בהודו לשם כי טוב פעמיים ובאנה השם משיענו.

מה המחלוקת?

מה העומק שצריך לנענע דווקא בפסוקים הללו?

מבאר ערוך לנר באור נפלא.

בגמרא הובאו שני טעמים לנענועים של ארבעת המינים.

טעם ראשון,

אמר רבי יוחנן,

יש לנענע לחבר ארבע רוחות העולם,

בנוסף גם למעלה ולמטה,

כשבח גדול למי שאמר

והיה עולם.

מעתה מבאר הערוך לנר,

שכנגד הטעם הזה אנו מנענעים בהודו,

כי זה הפסוק המתאים ביותר

לבטא שבח וקילוס למי שהעולם שלו,

ומי שמקיים ברחמיו המרובים

את הבריאה כולה. הודו לה'

כי טוב,

כי לעולם חסדו,

שהוא מושל בשמיים ובארץ בכל ארבעת רוחות העולם.

טעם שני,

אמר רבי יוסף ורבי חנינא,

שמוליג ומ...

מביא,

מוליך ומביא לעצור רוחות רעות

שבאות מכל צד,

ומעלה ומוריד לעצור תללים רעים,

שזה מנטל וגשם המזיקים לעולם.

מבאר ערוך לנר,

כנגד הטעם הזה,

בוודאי,

בוודאי, מתאים לומר את הפסוק

אנא אדוני או שיענה.

זאת אומרת, אנחנו מבקשים ישועה מרוחות רעות ומטללים רעים.

אז ודאי שזה הפסוק המתאים.

אז לשבח את השם זה בהודו,

כל הסיבה שעושים את כל זה,

לשבח,

וגם למנוע רוחות רעות וזה,

אז הפסוקים האלה הם בדיוק מתאימים לכל זה.

עכשיו נבין למה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם צריך לנענע גם באנה השם הצליחה נא.

בית הלל סוברים לא צריך.

למה?

צור נשמתם של בית הלל זה ממידת החסד.

ממילא די להתפלל שהפורענות תסתלק,

וממילא שעוונות מסולקים

באופן מיידי.

הפורענות נעלמת

ושפע יורד בן רגע מן השמיים.

בית שמאי סוברים,

חייבים לנענע גם באנה אדוני הצליחה נא.

למה?

מחצב את נשמתם משורש מידת הדין.

לכן שיטתם צריך להתפלל כפליים.

גם אנה

השם הושיע נא

לסלק את הפורענות,

וגם אנה השם הצליח נא להוריד שפע מן השמיים.

עכשיו מתבהר להפליא עומק הנענועים בארבעת המינים.

בפסוק הודו לאדוני כי טוב אנחנו מקלסים את

השם יתברך פעמיים

על ממשלתו בעולם

ועל שמקיים את העולם ברחמיו וחסדיו.

בפסוק אנה השם הושיע נא

מבקשים בקשות מיוחדות

שיסיר מעלינו כל צרה וצוקה.

ממילא בהסרת הפורענות

ירד שפע גדול מיד

כי ההלכה כבית הללו.

מניין יודעים

שצריך לנענע לכל רוחות העולם

כתוב שצריך לנענע לשישה צדדים.

הגמרא מבארת שלומדים ארבעת המינים לכל רוחות העולם מהנפת שתי הלחם בחג השבועות,

שהיה הכהן מוליך ומביא,

מעלה ומוריד.

פלא,

מה הקשר בין ארבעת המינים

לחג השבועות?

איזה קשר יש בין חג סוכות לחג מתן תורה?

ומדוע צריך לנענע בארבעת המינים דווקא בפסוקים הללו?

מניין החכמים לקשור את ארבעת המינים דווקא לפסוקים הללו משאר

פסוקים שבתנ״ך.

אז בתוספות שם כתבו,

חכמים למדו פרק הנענועים

משלושה פסוקים מופיעים בספר דברי הימים, א' ת' ז'.

אחד, זה אז ירננו עצי היער

מלפני השם, כי בא לשפוט את הארץ.

ועצי היער, אמרנו, זה ארבעת המינים.

מתי מנענעים הפסוקים הבאים?

הודו לאדוני כי טוב כי לעולם חסדו,

ולכן מנענעים פעמיים בהודו.

ואמרו הושענו, אלוהי ישענו,

מכאן לומדים לנענע באנה השם הושענו.

מה הקשר בין הפסוקים הללו לארבעת המינים?

אמרנו, עצי היער בגימטרייה במילואו,

כמניין אתרוג לו להב הדס וערבה.

והם שרביטו של המלך.

לכן כתב החידה,

לכל העץ אם ישר ומלאך,

לבד מארבעת המינים,

שהשם יתברך מושל עליהם.

לכן נאמר, עצי היער לפני אדוני.

לרמוז על רום מעלתם, שהם עומדים לפני אדוני.

עדיין קשה.

מה לארבעת המינים ולשירת הפרות?

יאירו דברי הראש,

שכתב

חכמים בתנחומא אמרו

בראש השנה השם יתברך שופט את כל העולם.

דן את עם ישראל וגם את אומות העולם.

ואין אנו יודעים מי יוצא זכאי,

מי יוצא חייב.

לכן הקב' ברוך הוא נתן ברוב רחמיו את מצוות ארבעת המינים לעם ישראל,

כסימן ברור לניצחון במשפט.

כי ארבעת המינים ש...

שנתן בידינו זה שרביט של המלך.

לכן אנחנו שמחים בארבעת המינים,

כי מי שיוצא מן השופט,

תמח וטוב לב.

ואז הכתוב מאיר,

אז ירננו.

על מה?

שמחים אחרי ימי הדין.

השמחה היא בגלל

עצי היער,

כי הם מראים את הניצחון שלנו במשפט.

השם אומר, קחו את השרביט שלי ותניפו אותו,

ותראו לכל העולם שאתם יוצאים נוצחים מן הדין.

למי השם ירשה לגעת בשרביטו?

בוודאי שהרשות ניתנת רק לבנים האהובים,

עם ישראל.

ואנחנו צריכים לשאול,

איך מותר לנו לגעת בשרביט המלך?

ומדוע ארבעת המינים הם סימן ברור לניצחון בדין?

ולמה רק לאחר יום הדין

זה הזמן המתאים לאחוז בשרביט המלך?

הטעם מאיר, באור יקרות.

אומות העולם חרדים מאימת המשפט,

ומעלה בגורלם.

למה הם פוחדים?

שכן עבדים הם.

רק עם ישראל הם בניו של המלך.

ולכן רק לבן מותר לאחוז בשרביט המלך.

ואז גם מוכח לעין כל ניצחון במשפט.

מלך שמחל על כבודו,

אין כבודו מחול.

לכן לאומות העולם אי אפשר לסלוח.

אבל עם ישראל הם בניו של מלך.

והאב שמחל על כבודו,

כבודו מחול.

אתם רואים.

פרשת הביפרים,

ועוד פעם,

חבית חבית.

וכל זה נפסק בראש השנה.

בראש השנה נפסק שאומות העולם יקבלו חבית חבית,

וזה עוד לפני שאיראן תקבל חבית חבית חבית.

ולמרות שאנחנו לא הכי הכי,

אבל בכל אופן, בנים של הקדוש ברוך הוא.

נפסק הלכה כרבי מאיר, שאנחנו בנים של השם, גם אם אנחנו חוטאים, וגם אם אנחנו זה,

בנים.

בכל מקרה אנחנו בנים.

ומלך

שמחל על כבודו, אין כבודו מחול,

אבל אב שמחל על כבודו,

כבודו מחול.

וזו השירה הגדולה הפורצת בזמן שמחתנו.

אז ירננו ע...

עם ישראל.

על מה?

על עצי היער שאנחנו מחזיקים את השרביט של המלך.

ומתי שרים?

כי בא לשפוט את הארץ.

אחרי יום הדין

אנחנו שרים ומרננים.

ולכן דוד המלך

הסמיך את שני הפסוקים.

הודו לה' כי טוב

ואמרו הושענו מיד אחרי הפסוק אז ירננו עצי היער,

שנדע היכן,

אומרים התאמונים לשענן,

היכן לנענע בשרביטו של המלך

בזמן קריאת הלל הגדול,

שזה זמן שמחתנו.

שאלנו

מה קשורים ארבעת המינים לשירת הפרות?

על הארון עוד לא קיבלנו תשובה.

מכיוון שהפרות שרו,

כשהביאו את ארון השם,

התורה הקדושה,

לכן הכל מובן בהחלט.

התורה היא המתנה הטובה ביותר שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מבית גנזיו

ונתן לנו אותה באהבה.

ריבותינו המשילו את התורה לביתו היחידה של הקדוש ברוך הוא.

התורה נקראת חמודה גנוזה.

חמדת כל הארץ. המלאכים סירבו ולא הסכימו

בשום פנים ואופן שיילוד אישה יזכה לטול אותה.

עמודה גנוזה,

תת-קעת דורות קודם שנברא העולם.

ומעתה

קיבלנו גם את השרביט של המלך,

וגם זכינו למתנה גדולה, חמדה הגנוזה של המלך.

מטעם זה,

אנחנו מקיפים בימי חג הסוכות עם ארבעת המינים

סביב ספר תורה.

זאת אומרת, עם שרביט המלך

סביב הבת היחידה של הקדוש ברוך הוא, שזו המתנה הטובה,

עמודה גנוזה של המלך.

לכן

כל הנענועים לומדים מאותה הנפה של שתי הלחם בחג השבועות,

כי יש קשר הדוק בין ארבעת המינים לתורה הקדושה.

מחג מתן תורה לומדים להיכן מנענעים,

כמו בשתי הלחם.

מהתהלוכה של ארון השם לומדים באיזה פסוקים מנענעים.

עכשיו מובן בהחלט מדוע לומדים פרק נענועים

משרביט המלך, משירת הפרות,

על הארון,

שהוא חמודה גנוזה של המלך,

רק לבין...

מלך, מותר לאחוז בשר ביתו של המלך,

ורק הוא זוכה למתנה הגדולה

שנמשלה לבת המלך.

ענבי הגפן

בענבי הגפן.

דבר נאי ומתקבל.

עכשיו נבין מדוע שמחת תורה נקרא שמיני עצרת,

שכן ממבט ראשון

תמוה שמחת תורה,

רגל בפני עצמו.

למה קוראים לו שמיני?

זאת אומרת, זה מראה שהוא המשך

של שבעת הימים של סוכות.

אלא זהו הקשר הנפלא בין סוכות לשמיני עצרת.

חיבור של שרביט המלך

עם

עמודה גנוזה של המלך.

זה החיבור.

לאחר ימי חג הסוכות,

שאנחנו מקיפים עם ארבעת המינים

את ספר התורה בגילה ובשמחה,

מגיע רגע השיא של שמחת התורה,

שמתייחדים עם ספר התורה לבד,

וכך קשור חג שמחת תורה לחג הסוכות.

לאחר ימי הדין,

השמחה פורצת בחג הסוכות

על הניצחון במשפט.

ולכן אנחנו מניפים בשרביטו של המלך

ומקיפים

את החמודה הגנוזה של המלך,

סימן בתוך סימן ניצחון כפול.

בסוף מגיע רגע השיא,

הקודקוד העליון של חגי תשטרי זה יום שמחת תורה.

בשעה זו אנחנו מתייחדים רק עם התורה.

עכשיו נשים לב,

מצד אחד שמיני עצרת הוא המשך לחג הסוכות,

שקשור גם הוא לתורה הקדושה.

מצד שני הוא רגל בפני עצמו,

כי שמחת התורה עומדת בפני עצמה.

בחג הסוכות

אוחזים בשרביט המלך ומקיפים את הספר תורה,

ובשמחת תורה אוחזים את הספר תורה בעצמו ומקיפים.

ואם ספר תורה

או תסטנדר בבימה

זה עוד דרשה.

עכשיו, זמן שמחתנו,

שלושת הרגלים,

פסח,

שבועות וסוכות,

נקראים בתורה בשמות אחרים,

כאשר שם החג

מורה על מהותו.

פסח נקרא בתורה זמן חירותנו.

שבועות נקרא בתורה זמן מתן תורה.

כל שנה אנחנו זוכים לאותה השפעה,

לחירות

במתן תורה.

אבל הפלא הגדול,

חג הסוכות נקרא בתורה זמן שמחתנו.

לא ידוע שבחג הסוכות

התרחשה שמחה כלשהי.

על שם מה זמן שמחתנו?

טעות בואו.

למה ייחסו חכמים את שמו של חג הסוכות

דווקא

למצוות סוכה?

הלוא יש בחג מצוות נוספות

ארבעת המינים

וניסוך המים.

אז למה זה נקרא על שם הסוכות?

עוד.

אמרו חכמים שסוכות הן זכר לענני כבוד.

למה נקראו ענני כבוד?

מה עניין כבוד לכאן?

מאיזה סיבה בחג הסוכות,

אם היצר הרע מפריע לשבת בסוכה

בשעה שיורד גא השם, זה סימן קללה.

הלוא תמיד כשיצר הרע מפריע,

זה נקרא ניסיון.

לא סימן קללה.

למה דווקא בסוכות זה נקרא סימן קללה?

למה הסוכה בנויה באופן משונה?

שתי דפנות

שלמות והשלישית,

אפילו טפח.

שתי דפנות,

שתי דפנות.

למה צריך שתיים וטפח?

מה זה שתיים וטפח?

אתה עושה פה דופן שלמה,

ופה דופן שלמה,

ולא צמוד טפח.

אחרי שלושה טפחים אתה שם את הטפח, ואז זה נחשב

לבוד

וזה נקרא מחיצה בפני עצמה.

למה צריך את זה?

תגיד שלוש מלאות או שתיים במספיק.

למה צריך ככה?

הגאון מווילנה

מבאר לנו את הפסוק

הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך.

מה זה חדריו?

מחדש הגאון מווילנה

עדר של הקדוש ברוך הוא זה הסוכה.

זכר לענני כבוד.

בענני כבוד יש שני דברים,

פן גשמי ופן רוחני.

הגשמי

ענני כבוד יישרו

את ההרים

והכינו את הדרכים,

הרגו חיות ומזיקים

והועילו לעם ישראל מלאכתם במדבר.

העננים גם כיבסו להם את הבגדים וגיהצו להם אותם

ניקוי יבש.

מוסיף אחידה

באור נפלא,

כי בסוכות הושבתי את בני ישראל,

מטמוה,

מה, הם רק ישבו?

הלוא הלכו רבות בכל מסעותיהם במדבר.

מה זה בסוכות הושבתי? שמה רק, זהו.

והקשה בדומה אספתי כהן על הפסוק,

ורגלך לא בצקה.

זה ארבעים שנה.

איך ייתכן שהרגל לא בצקה?

הרי הלכו כל כך כל כך הרבה.

שניהם התנבאו בסגנון אחד בתרצו.

בני ישראל ישבו בענן כמו בספינה.

הענן היה גם ספינה מופלאה המשוטטת במדבר,

וכך נסעו להם במדבר בנוחות מרבית,

וממילא

מובן שבסוכות

הושבתי

את בני ישראל.

למאן דאמר שזה ענני כבוד,

אז הם ישבו כמו בספינה מנפחת,

והיא לקחה אותם לכל מקום.

וגם, רגלך לא בצקה, כי הם לא הלכו ברגליים.

הם ישבו בסוכות, בענני כבוד.

אתה יושב, והעננים לוקחים אותך לכל מקום.

זה הפן הגשמי שהיה בענני כבוד.

מוסיף הגאון הרב יהודה צדקה, זכר צדיק ברכה.

פשוט וברור שאבא דואג למחסורו של בנו,

וקל וחומר שהקדוש ברוך הוא לבניו.

ואם הוציא אותנו ממצרים,

ודאי שהוא ידאג לכל דבר הכרחי כמו מזון ומים.

אלא,

למרות שהולכי דרכים בדרך

אינם בוררים מקום לינה משובח ומפואר,

מסתפקים באוהל ערעי או בכל אכסניה המצויה בדרכם.

אבל כאן נתן הקדוש ברוך הוא לבני ישראל דירה מעולה,

עם תוספת יוקר וחשיבות,

ולכן שמם ענני כבוד

על השפע שהיה בענן.

אלא שהפן הגשמי

שהיה בענני הכבוד

זה לא הסיבה בטעם שאנחנו עושים.

עם סוכה.

הלא מורגלים היו בני ישראל ארבעים שנה בניסים מופלאים, שפע של זהב, מרגליות,

תענוגות,

נס ופלא, במן, במים,

אלא מחדש החידה

שגם בבאר היה טעם,

כל משקה שרצו.

ולכן אנחנו מצווים בכל דור לאכול ולשתות בסוכה,

לזכר המן

שאכלו

ולזכר הבאר ששתו

תחת ענני כבוד.

אז פשוט וברור שחכמים קראו לחג הזה בשם חג הסוכות,

לא בגלל הפן הגשמי

שבענני הכבוד,

שהרי אם הפן הגשמי עיקר,

היה עלינו לחגוג גם את ביזת מצרים.

למה אנחנו לא עושים חג על הביזה שהיינו עשירים, תשעים חמורים, מלאים זהב וחסם?

כמו כן,

היו צריכים גם להיות מצוות קשורות למן ולבאר,

אלא מכיוון שאין כל זכר היום לתענוגות הגשמיים שהיו במדבר,

וגם לא נשאר דבר מביזת מצרים,

ולא מהמן ולא מהבאר.

לכן גם אין מצוות על הדברים הללו.

אז מצוות סוכה היא רק

רק

לזכר ענני הכבוד הרוחני.

עכשיו תשמעו את דברי הגאון מוילנה שהפליא לבאר

מה זה הפן הרוחני בענני הכבוד.

רבים חושבים שענני הכבוד היו במשך 40 שנה ברציפות.

טעות.

חכמים אומרים, שלושה חודשים פסקו העננים.

אחר יציאת מצרים

עם ישראל ספרו 50 יום,

בחודש סיוון קיבלו את התורה,

40 יום לאחר מכן, בהיות זן בתמוז,

הם חטאו בעגל ונסתלקו ענני הכבוד.

משה רבנו עלה שוב למרום ל-40 יום נוספים,

מיוט ח' בתמוז

עד כט באב,

והקדוש ברוך הוא לא סלח.

מיד עלה משה רבנו למרום שוב ל-40 יום נוספים, מראש חודש אלול

עד יום הכיפורים.

ואז נתבשרו,

ויאמר אדוני סלחתי כדבריך.

וזהו יום הסליחה לדורות, יום הכיפורים.

מבאר המדרש

איך זכינו ליום הגדול והנורא יום הכיפורים?

עם ישראל ציפו בכניון עיניים, ידעו שמשה רבנו צריך לרדת ביום הכיפורים

עם הלוחות השניים.

והם זכרו היטב

שבהיות זן בתמוז,

במקום להמתין

לקבל רוחות ראשונים, חטאו בחטא נורא מעשה העגל.

לכן,

כל אותו זמן שהמתינו עכשיו, היו בחרדה גדולה,

כי עד עתה לא עלה ביד משה רבנו לכפר על חטאם.

גם כשהוא שהה במרום.

וכיוון שכך,

כל אותו יום הם צמו והתפללו שהשם ימחן להם ויסלח על החטא.

התקרבו להר בוכים,

עלתה בחייתם למרום,

משה רבנו ירד מההר גם בוכה ובישר להם את הבשורה,

תלחתי כדבריך.

באותה שעה נרגעו כולם,

הבינו שהדמעות עלו למרום,

נמחל חטאם ונתכפר עוונם.

אבל עדיין לא פרצה השמחה במלוא עוזה.

היה חסר דבר נוסף,

הענן עדיין לא חזר.

למחרת,

ביוד א' בתשרי,

נאמרה פרשת ויקל,

נצטוו להביא תרומה למשכן.

מיד הביאו כולם לקמפיין, בהתלהבות עצומה,

במהירות גדולה, תרומה נכבדה,

זה היה ביוד ב' ויוד ג' בתשרי.

עד שביום יוד בתשרי אמר משה, די.

יש די ועותר.

ובטו בתשרי

החלו לבנות את המשכן.

באותו יום חזר הענן.

על כן,

מובן באופן נפלא שחוגגים את חג הסוכות,

זמן שמחתנו, זו השמחה, חזרו העננים.

זה סימן שהשם אישרה שכינתו על ישראל מחדש.

לא על התענוג הגשמי

של הענן במשך ארבעים שנה,

אלא על המעלה הרוחנית שבענני הכבוד, השראת השכינה.

זאת הייתה ההוכחה שהשם סלח להם באמת.

כי גם אדם שסולח ומוחל,

פעמים

הוא לא ידבר עם חברו כבר כבעבר,

ולא צוחק ונהנה בקרבתו.

פשוט שלא יארח אותו בביתו.

לכן...

אפילו ששבעו שהשם סלאח ביום הכיפורים,

השישוש זה אולי פיוס גרידה,

שלום קר.

אבל איפה האהבה של זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך?

לכן רק בטו בתשרי, שזה חג הסוכות,

אז פרצה שמחה במלואה,

כיוון שהביא אני המלך עד ערב,

זו הסוכה,

הארמון של המלך.

איזו שמחה אדירה.

נתבשרו שלא רק זכו לסליחה,

אלא אהובים לפני הקדוש ברוך הוא.

רצויה עבודתם וקרבתם אליו,

ולכן

שמו יפה לו לחג הזה,

זמן שמחתנו.

עומק הדבר כתבו בספרים הקדושים,

כי חג הסוכות היה תשובה מאהבה.

בחג הזה אנחנו שוב רצויים לפני הקדוש ברוך הוא,

וזו מעלה יותר מיום הכיפורים.

ויום הכיפורים זה תשובה מיראה,

בסוכות זה מאהבה.

עכשיו נבין

מה העניין שגשם הוא סימן קללה.

ריבי מתיתיהו סלומון, המשגיאה דה לכוד,

אמר את המשנה במסכת סוכה ב'-ט'.

אם יורד גשם בסוכה, סימן קללה.

משל, לעבד שמזע כוס לריבו,

ושפך ריבו את הקיטון על פניו.

פליאה זועקת.

למה רק במצוות ישיבה בסוכה?

אם יצר הרע מפריע,

זה סימן קללה.

הרבה פעמים הוא מונע מאיתנו לעשות מצוות,

אבל לא אומרים שזה סימן קללה, אלא זה ניסיון.

אלא מתבהר שכאן חג הסוכות הוא זמן מיוחד.

זמן שמחכים לסימן ואיתות מה בורא.

האם הוא קיבל את התשובה של ישראל בראש השנה ויום הכיפורים או לא?

האם הוא מחל?

והאם אנחנו אהובים לפניו?

כי ימי קדם

או חלילה להפך.

זאת הפעם היחידה בשנה שאנחנו מחכים לסימן טוב מהשם יתברך.

ממש כמו שעם ישראל במדבר חיכו ויחלו לענני הכבוד,

ומצפים שיביא אותנו המלך חדריו לסוכה.

לכן מתפללים שלא ירד גשם בזמן הזה.

מחכים לסימן טוב.

סוכה

בגימטריה צדיק א',

כמניין

שם הוויה עם שם אדנות.

לפיכך מתבאר, הביאני המלך חדריו,

זה פשוטו ממש.

הסוכה זה השמות של הקדוש ברוך הוא,

הביאה והאדנות.

בעם ישראל זוכים לאירוח לבבי בבית מלכו של העולם.

אנחנו נכנסים עם כל הגוף לתוך המצווה שנקראת סוכה,

שהיא שני שמות של הקדוש ברוך הוא.

אין לך יותר מזה חדריו.

עוד מוסיף הגאון מווילנא,

מדקדק בלשון המשנה,

מזג כוס לריבו.

איזה משקה מזג העבד לריבו?

כל מזיגה שבשס זה למהול את היין

שבכוס במים.

זה נקרא למזוג.

יין מזוג.

מזוג במים.

היין מזוג במים.

כלומר,

לאדון הייתה כבר כוס יין ביד.

העבד בא עם כוס מים

כדי למזוג על כוס היין,

להכות את החריפות.

והאדון שפך את המים שביד העבד לפנים שלו.

לא רוצה לקבל ממנו את המים.

אומר הגאון מווילנא, מה זה יין?

דין.

מה זה מים?

חסד, רחמים.

בראש השנה, ביום כיפור, יש דין, יין.

העבד מבקש, אנא השם,

תמהל את היין במים, תמהל את הדין בחסד,

שיהיה ארוב מים, שיהיה ארוב חסדים.

ואם הוא

שופך לו את זה לפנים,

אז השם מרחם זה סימן לא טוב,

סימן קללה, שהשם לא רוצה, הוא לא מברך אותנו.

בתוספת הוא מוסיף,

האדון אחז ביד כוס.

כוס יין. כוס כמה זה? גימטריה אלוהים, מידת הדין.

כוס זה גימטריה אלוהים, מידת הדין.

העבד

ביקש להוסיף מים.

מה זה בגימטריה?

אבייה ואדנות,

מידת החסד.

לכן מייחל העבד שהאדון יתרצה למאול את היין במאי,

שהחסד יגבר על הדין, זה סימן טוב,

שהוא המתיק את הדינים.

אבל אם האדון שופך את המים לפנים של העבד,

סימן שאינו חפץ לאהוב אותו, והדינים נשארו על תוכו.

עוד פעם.

כיוון שכך,

התפילה והבקשה היא לא להסתפק בסליחה ומחילה גרידה,

אלא לאהבה צרופה, הביאני המלך חדריו,

ושלא ירד גשם בזמן שאנחנו מתארחים בביתו של הבורא יתברך,

ואז משכילים ויודעים שהדין הומתק ברחמים גמורים.

סוכה בגימטריה מים!

ובגימטריה, אבייה ואדנות,

שהם שמות הרחמים.

להשלמת הרעיון

נביא

גם מארבעת המינים ראייה עצומה למהלך הזה.

תמוה.

איך ייתכן שהלולב חשוב מן האתרוג?

למה מברכים על הלולב?

שהוא רומז לבעלי תורה. למה לא על האתרוג?

שהוא מרמז על בעלי תורה ומעשים טובים גם יחד.

ובפרט שלוקחים את הלולב,

ההדס, והערבה ביד ימין,

ואת האתרוג דוחקים ליד שמאל.

איך ייתכן הדבר?

בפסוק כתוב מפורש, ולקחתם פרי עץ הדר.

הראשון בפסוק זה האתרוג.

אז ראוי לו להיות ביד ימין.

מבער החמודי צבי

באור מופלא.

במדרש כתוב, איני יודע אם חפץ השם בצדיק או ברשע.

תלמוד לומר, וירא אלוהים את האור כי טוב.

הקב' ברוך הוא חפץ באור שהוא הצדיק.

הדברים תמוהים.

וכי עלה על הדעת שהשם חפץ ברשע

ולא בצדיק?

כדי להוכיח את הדבר הזה צריך פסוק?

וירא אלוהים את האור כי טוב?

אלא ביאור מופלא.

הגמרא בברכות ל״ד.

במקום שבעלי תשובה עומדים,

אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

נמצא שם מדרגה

של בעל תשובה גבוהה משל צדיק.

אולם את מי אוהב השם יותר?

את הצדיק או את הרשע ששב בתשובה?

תלמוד לומר, את הצדיק מעיקרו.

לכן מתבהר שמדרגת בעל התשובה גבוהה יותר,

אבל השם אוהב יותר את הצדיק מעיקרו.

אם כן, מובן היטב.

בפסוק כתוב, האתרוג ראשון,

כיוון שהשם אוהב אותו יותר, את האתרוג,

את הצדיק מעיקרו.

אבל על עולם!

דס בערבה שעשו תשובה ביום הכיפורים

כי הם חסרים, כל אחד חסר. זה יש בו תורה ואין בו מעשים,

זה יש בו מעשים ואין בו תורה, וזה אין בו כלום.

אלה חזרו בתשובה ביום הכיפורים,

הם עלו במדרגתם מעל האתרוג,

ולכן לוקחים אותם ביד ימין,

כיוון שהם חשובים יותר.

ולמה בימין?

כי ימינך פשוטה לקבל שווים.

מדהים.

רבי שמעון בר יוחאי דורש בזוהר הקדוש את הפסוק

שמו לו תחת לראשי וימינו תחבקני,

ומגלה לנו סוד כמוס.

מה זה שמו לו תחת לראשי?

זה יום הכיפורים.

זה חנונים יש, יום הכיפורים, שמו לו.

שמו לו.

וימינו תחבקני זה סוכות.

סוכות זה ימינו תחבקני.

ימין זה רחמים.

שמאל זה דין.

שמאלו זה יום הכיפורים, ימינו זה חג סוכות.

מקשה הפריון

בעל הקיצור שולחן ערוך.

היכן רואים חיבוק בסוכות?

וימינו תחבקני,

איפה רואים?

אלא ידועה הלכה.

בסוכות צריכים שתי דפנות שלמות בשלישית טפח,

ולכאורה ממבט ראשון תמוה.

מה זה הצורה הזאת?

אם די בשתי דפנות,

למה צריכים שלישית טפח?

מה העניין להוסיף עוד קצת?

ואם יש לעשות שלוש דפנות,

שיהיו שלמות?

אלא זה הרמז הנפלא.

לחיבוק של האוהב. שימו לב עכשיו אליי.

דופן

אחת

מפה, מהכתף למרפק.

דופן שנייה מהמרפק

עד הפרק.

מעוד טפח.

איך מחבקים?

ככה מחבקים, מימינו תחבקני.

שמעתם?

פשוט זה צריך טפח.

איך מחבקים?

שתיים

ועוד טפח.

איי, איי, איי, איי, איי. זה חיבוק ממש.

זה חיבוק בסוכה.

זה הסוכה. זה החיבוק.

ועכשיו מאירים הדברים.

יש שלושה רמזים מובהקים למה חג הסוכות הוא זמן שמחתנו.

אחד,

הקדוש ברוך הוא לוקח אותנו ביד ימין.

כי אם ינחה פשוטה

לקבל שווים.

ומזמין את ישראל לארמונו,

הסוכה רומזת לשמות הרחמים,

אביה, אדנות,

וביאני המלך חדריו.

ובסוף הוא עוטף אותנו בחימוק אמיץ,

את הבנים האהובים בארמון, בימינו תחבקני.

עכשיו יש לנו עוד כמה שאלות.

מה הסיבה שבמועדי ישראל מתייחסים לראשי עם ישראל באופן שונה?

בפסח מרחיקים את הרשע,

הקהה את שיניו,

ויום כיפור מתירים להתפלל למעבריינים.

ובסוכות מצרפים את הרשע,

את הערבה,

עם כלל ישראל בחיבוק אוהב.

למה? למה כל חג משתנה יחס לרשעים?

הוא מכה את שיניו,

פעם מתירים להתפלל איתו,

ופעם אפילו מחבקים אותו.

איך זה?

מדוע הרשע מרומז בערבה?

הרי החיבוקים חובטים אותו בהושענה רבה.

רק לפני שעה אנחנו אגדנו אותו באהבה,

איבקנו אותו.

במסכת סוכה נחלקו חכמים

לזכר מה עושים סוכה.

לדעת רבי אליעזר הסוכה, זכר לענני כבוד,

לרבי עקיבא נזכר סוכות ממש שישבו במדבר.

דעת רבי עקיבא תמוהה.

מה מיוחד בסוכות שישבו במדבר?

יש אפשרות אחרת?

מה, שייך לבנות בתי קבע

בשעה שנוסעים במדבר?

מה שמוסיף על התמיהה הוא שבחג הפסח

עיקר המצווה זה לאכול מצה,

ולזכר הבצק

שלא הספיק להחמיץ.

למה מתמקדים בפרטים שוליים כמו בצק,

כמו סוכות שעשו?

היו ניסים רבים כל כך.

היה מן שירד מהשמיים, היה באר, היה סלב.

למה על ניסים גדולים כאלה לא עושים זכר?

מדוע בפסח הנשים חייבות באכילת מצה ובסוכות הנשים פטורות מהסוכה?

למה המילה שמחה לא מוזכרת בפסח?

למה בחגש שבועות

מוזכרת רק פעם אחת?

ולמה בסוכות שלוש פעמים?

וואי וואי וואי, שאלות.

בצאת ישראל ממצרים ראו ניסים מדהימים, עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה,

מתנות נפלאות,

באר, מים,

סלב, ענני כבוד.

זה בצאת ישראל ממצרים.

בחג הפסח

מתמקדים בעניין שנראה שולי מאוד.

מצוות אכילת מצה לזכר בצקם שלא הספיק להחמיץ.

בחג הסוכות, עניין אחר, מצוות סוכה.

לדעת רבי אליעזר זה נגד ענני כבוד,

אבל לדעת רבי עקיבא זה רק נגד הסוכות שישבו בהם במדבר,

וזה פלא.

למה נתפסים לדברים שוליים ביותר?

לדעת רבי אליעזר, בסדר, מובן. סוכה זה כנגד ענני כבוד, זה חשיבות רבה מאוד.

אבל לדעת רבי עקיבא,

אם הסוכה היא לזכר הסוכות שעשו עם ישראל במדבר,

מה ייחודי בזה?

וכי יש אפשרות אחרת?

באותה מידה, מצוות אכילת מצה

היא המצווה המרכזית בפסח.

זה גם מעורר פליאה.

קשה להבין.

למה עושים זכר לדבר שולי?

העובדה שלא היה לה בצק זמן להחמיץ?

והיו צריכים לצאת בחיפזון?

אבל היה ניסים גדולים,

מן ובאר וסלעיו.

בספר אמרי אברהם מתרץ ביאור מרהיב על דברי קדשו של הקדושת הלוי.

הוא אומר,

על המועדים שחוגגים מדרבנן,

מקשי קושייה,

ענוכה ופורים.

יש להבין

מה מיוחד בהם

משאר ניסים ונפלאות שהיו במהלך הדורות לעם ישראל.

למשל,

בזמן חזקיה המלך

עשרות מיליונים חיילים, 370 מיליון,

של סנחריב

מתו בן לילה.

השם פתח אוזניהם לשמוע שירת המלאכים ומתו.

זה לא מספיק בשביל לעשות בשביל זה נס?

לעשות איזה חג?

לא?

רק אם הבצק לא העמיץ?

מה זה?

עוד דבר שהיה ראוי

לעשות חג,

כשניצחנו את סיסרא, שאף פעם לא הפסיד,

ויצאו הכוכבים ממסילותם להילחם,

כי אי אפשר לנצח אותו בדרך הטבע.

ולמה אין חג על זה שיהושע בן נון העמיד את החמה?

זה לא נס ומופת בעולם שצריך להזכיר אותו?

ועוד ירדו הבני אל-גביש?

שחלק נשארו עכשיו בשביל איראן?

אם כן יש לחקור,

אפשר איזה משקה?

אם כן יש לחקור,

מה המיוחד בניסים שהיו בתקופת החשמונאים

ובזמן מרדכי ואסתר,

שדווקא עליהם קבעו חג?

הרי אמרנו שהיו ניסים יותר גדולים בהיסטוריה היהודית,

אז למה דווקא על מרדכי ואסתר ועל החשמונאים?

אלא אומר הקדושת הלוי, יסוד עצום.

נס ופלא שנעשה

על ידי הקדוש ברוך הוא,

שהוא משדד מערכות ומסבב גרמי שמיים,

צורך לחגוג.

כאשר יש את אתערותא דלעילא ובורא עולם מראה את ידו הגדולה

בשידוד הבריאה,

אין שום עניין לעשות חג לכבודו,

כי זה דבר טבעי מאוד,

דבר טבעי.

בכל יום הוא מחדש, מה אני אעשה עם זה?

בכל יום הוא מחדש מעשה בראשית.

כל יום זה חידוש הבריאה.

אז מה, מה הפלא?

מתי קובעים חג על נס?

כשזה התחיל עם אתערותא דלתתא.

כלומר, עם ישראל עצמם עשו פעולות לא טבעיות

והם המשיכו עליהם שעת רצון,

על זה יש לחוג חגים.

כמו אצל מתתיהו ובניו.

הם יצאו למלחמה, משפחה,

במסירות נפש.

נגד אימפריה ששולטת בעולם.

וגם בזמן מרדכי ואסתר,

שעם ישראל צמו שלושה ימים, 72 שעות רצוף,

ועשו התקהלות גדולה בצום,

מספד, בכי, אמירת תהילים ותחנונים.

ונעשה נס,

על זה תיקנו חכמים לחגוג חג.

כדי שתהיה תזכורת לעם ישראל להתעורר בליבותם,

להתבונן ממעשי האבות הקדושים,

איך הם פעלו במסירות נפש,

ובאמצעות ההתעוררות מלמטה,

יש לנו כוח למשוך עלינו כוח עליון,

ושיד השם

תציל אותנו, תושיע אותנו וכו'.

ולכן,

זו הסיבה שאנחנו אומרים בתפילת על הניסים,

בימים ההם,

בזמן הזה, כמו שהיה בימים ההם,

אנחנו יכולים לזכות לניסים גדולים כמותם גם בימים האלה, בזמן הזה.

כי זה לימוד לכל הדורות.

כל אחד בזמנו יכול לעורר השגחה עליונה גם על ידי מעשים קטנים,

שנאמר,

והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור.

מבאר האמרי אברהם באור נפלא.

על אף שהיו ניסים גדולים ועצומים במדבר,

כגון ענני הכבוד, המן, באר והסלב,

אין עניין לחגוג חג לזיכרונם,

אלא חוגגים שני חגים, פסח וסוכות.

כי אלה דברים שעשו אבותינו שיצאו ממצרים.

חג הפסח חוגגים באכילת מצה

על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ.

זה לא דבר פשוט כלל וכלל.

זה מראה את האמונה התמימה.

עם שלם יוצא בלי אוכל.

מיליונים.

עם תינוקות.

עוזבים את מצרים ללא מזון, בלי שאלות.

ולא יכלו להתמהמה.

וגם צידה לא עשו להם.

רש״י אומר, זה שבחן של עם ישראל.

שלא אמרו, איך נצא למדבר בלי צידה?

אלא הלכו והאמינו באמונה תמימה בשם יתברך.

ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא,

זכרתי לך.

חסד נעורייך,

אהבת כלולותייך,

לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה.

ולא שאלו את משה,

מה נאכל?

מה נשתה?

לבד מהאספסוף

שהתלוננו לבסוף

וביקשו בשר ומים.

אז זו סיבה

למה אנחנו אוכלים מצות כי יצאנו

בשעה שבצקם טרם החמיץ, אין אוכל.

או, זו סיבה לחגוג.

עם כזה שיוצא עם אמונה כזאת?

בחג הסוכות אנחנו חוגגים לדעת רבי עקיבא, הקשינו עליו.

למה חוגגים לדעת רבי עקיבא?

לזכר הסוכות שעשו בני ישראל במדבר.

משום שבשעה שיצאו ממקום יישוב

למדבר שהוא הרעי,

הוכיחו בזה מסירות נפש.

אז עושים חג לזיכרון

על האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא,

על ידי שהם התעוררו מלמטה

ולא היה אכפת להם לצאת למדבר ולשהות בסוכות במקום היישוב במצרים.

הם הפעילו מלמעלה

את יד השם שנתן להם ענני כבוד

עם פאב והדר.

לכן שני הדברים הללו, מזון וסוכות ארעיות,

עושים זכר.

כי אלה הדברים היחידים שעשו אבותינו כשיצאו ממצרים.

אז גם רבי עקיבא ורבי אליעזר לא חולקים.

רבי עקיבא התמקד בפעולה שגרמה,

שעם ישראל עשו בהתעוררות מלמטה,

שזה הסוכות שישבו בהן במדבר בביטחון גמור בקדוש ברוך הוא.

ומיליעזר שם את הדגש על התוצאה הסופית,

הענני כבוד הרוחניים שירדו עליהם מלמעלה ואישרו עליהם שכינה במשך ארבעים שנה.

ושם מאיר לנו אור,

שהן במזון והן בדירה,

לבסוף

לא הסתפקו במצה גרידה או בסוכות נופלות.

למעשה הקדוש ברוך הוא הפך את המצה הפשוטה למן שמימי,

ואת הסוכות

הזמניות

לענני כבוד הדורים ומופלאים.

אבל החגים הם מסובבים

סביב המחשבה הראשונית של עם ישראל ומסירות הנפש

שהסתפקו במצה רגעית ובסוכה פשוטה.

עכשיו רואים שיש שלושה הבדלים בין חג הסוכות לחג הפסח.

בחג סוכות מצרפים את הרשע יחד עם כלל ישראל,

עוגדים את הערבה עם ארבעת המינים.

ואילו בפסח מקהים את שיניו.

דבר שני, בחג סוכות

המילה שמחה

כלוש פעמים.

ושמחת בחגיך,

והיית שמח,

ושמחתם לפני אדוני אלוהיכם.

בפסח לא מוזכרת שמחה כלל.

בחג הסוכות

נשים פטורות ממצוות סוכה,

ובפסח חייבות באכילת מצה.

אלה שלושת ההבדלים.

מה הפשר?

הרי שניהם על יציאת מצרים.

שניהם היו ביציאת מצרים.

רבי עזריאל זליג, זכר צדיק ברכה, מגין מלומז'ה מבאר.

שלושת הרגלים בתורה נקראים בשמות.

פסח,

נקרא חג האביב.

שבועות נקרא חג הקציר.

פסוקות נקרא חג האסיף.

מה הקשר בענייני החקלאות

למועדי ישראל?

עומק הדבר נעוץ,

השמות הללו מרמזים שלושה שלבים של פריחת עם ישראל.

מאז שהיינו עבדים לפרעה,

עד שהפכנו לעם השם.

אביב,

בפסח יצאנו לחירות.

זה עם שרק נולד.

ממש כמו האביב,

שהתבואה מתחילה לצמוח,

אבל היא עדיין לא בשלה.

ולכן היא ראויה רק למאכל בהמות.

רמז לכך מביאים בפסח את מנחת העומר שהיא מסעורים.

מאכל בהמה.

קציר, זה בחג השבועות,

אחרי חמישים יום

עם ישראל זכו לדרכה האלוקית,

ראו שכינה במעמד הר סיני,

והיו ממש כמו התבואה שבשדות,

בשלה לגמרי,

וראויה למאכל אדם.

לכן מביאים בשבועות את שתי הלבים.

טחם שהם עשויים מחיתים מאכל אדם.

אסיף,

בחג הסוכות

מושלמה תכלית הגאולה של עם ישראל,

שכן גם התבואה שבשדות,

אף על פי שכבר התבשלה לגמרי בחודש סיוון,

עדיין לא עוצרים אותה במחסנים.

למה?

כיוון שעודנה לך,

אם יאחסנו אותה,

עלולה לרכב.

לכן ממתינים

עד חודש תשרי,

כדי שהתבואה הקצורה תישאר בחוץ, תתייבש בגורן מהשמש,

ובסוף הקיץ מכניסים למחסן.

חג האסיף הוא משל כלפי עם ישראל,

שלאחר קבלת התורה, בחג השבועות,

רק חלפו להם 40 יום,

כבר חטאו בחטא העגל.

מפליא הדבר איך הם חוטאים בחטא נורא כזה.

- תליחה.

- מורכתו אלוהים.

- אלוהינו.

מה הלכו עולה כשהכל נהיו בדמורה.

איך עטאו בחטא נורא כזה?

- עדיין לא יהיו בשלים לגמרי.

להוציא עם שלם ממצרים שעבדו עבודה זרה.

אפשר ביום אחד בטו בניסן,

אפשר כבר שיהיו בשלים לגמרי?

וגם לאבד אומה שלמה.

איבד הקדוש ברוך הוא ביום אחד בכא בניסן.

ואפילו את התורה הקדוש ברוך הוא נתן ביום אחד, בחג השבועות.

להוציא עם שלם ממצרים

אפשר ביום אחד.

וגם לאבד אומה שלמה אפשר ביום אחד.

אפילו את התורה הקדוש ברוך הוא נתן ביום אחד, בחג השבועות.

אבל כדי שעם שלם יפנים שהשם הוא האלוקים,

לא מספיק יום אחד.

צריך 40 שנה של שיעורים באמונה.

באמונה מוצלחת.

מוחשית

ובניסים יומיומיים עד שיתקנו את עורלת הלב,

עד שיהיו בשלים לזכות להיות עם השם.

זה רומז חג הסוכות,

שהוא הקציר,

הוא השלב האחרון

והגמר של כל התהליך.

לפיכך חג הסוכות

הוא סיומת

של שתי סדרות.

הוא סיומת של פסח ושבועות,

והוא סיומת של ראש השנה ויום הכיפורים.

טעם הדבר,

תהליך יצירת עם ישראל בכללותו התבצע בשלבים של פסח,

שבועות, סוכות.

באותו אופן נוצר גם התהליך האישי של כל אדם ששב בתשובה.

ההתחלה זה בראש השנה ויום הכיפורים,

שהם תשובה מיראה,

והסוף הוא בחג הסוכות,

שהוא תשובה מאהבה.

מכאן יובא נתב,

מדוע רק בחג הסוכות מוזכרת המילה שמחה שלוש פעמים,

ובפסח אין אזכור לשמחה כלל?

בפסח עדיין לא היו ראויים להיות עם השם, על מה תשמח?

אפילו בחג השבועות שקיבלו את התורה,

עדיין השמחה לא שלמה,

והם לא בשלים לגמרי, לכן מוזכרת המילה שמחה פעם אחת.

אבל בחג הסוכות שהגיעו לסוף התהליך של ארבעים שנה במדבר,

וספגו אמונה פנימית ושורשית לתוך הלב,

הושלם התהליך של שלושת השלבים,

ולכן המילה שמחה חוזרת שלוש פעמים.

עכשיו אומר לנו הגאון מווילנה,

למה נשים פטורות

ממצוות סוכה?

במצה הן חייבות.

עומק העניין,

אף על פי שפסח וסוכות

הן מצוות עשה שהזמן גרמן בהן נשים פטורות מהן,

בכל זאת חייבות הנשים במצה בארבע כוסות,

משום שכמו שבפורים

אף הנשים היו באותו הנס,

ולכן הן חייבות במקרא מגילה,

כך בפסח הנשים יצאו ממצרים,

והן חייבות במצאת מצווה.

אבל בסוכה הן פטורות, למה?

סוכות

הן זכר לענני כבוד שהסתלקו כשחטאו ישראל בעגל,

וחזרו שב...

בנו את המשכן,

אבל הנשים לא חטאו בעגל,

לכן הן פטורות ממצוות הסוכה.

שלמה המלך אומר, אישה בכל אלה לא מצאתי.

מה הכוונה?

הנשים לא חטאו באלה אלוהיך ישראל.

זאת אומרת, שלמה המלך רומז לנו אישה בכל אלה לא מצאתי. זאת אומרת, לא מצאתי אישה שחטאה בעגל,

כי באלה אלוהיך ישראל לא הייתה אישה.

ומכיוון שמעולם לא נסתלקו ענני הכבוד מהנשים,

הן פטורות מהמצווה הזו,

ורק הגברים שחטאו בעגל

נצטוו במצוות סוכה

לזכר ענני הכבוד שחזרו בתות תשרי.

לכן הגאון אומר שזה נקרא החג הזה, חג סוכות, חג של בעלי התשובה.

כשהם חזרו בתשובה, חזרו ענני הכבוד.

וזאת משום שנשים היו בשאלות לגמרי.

בליבן היה טהור לעבוד את הבורא, גם לכן נתנו את המראות עצובות.

ומהטעם הזה גמר התהליך אצלן היה כבר בחג השבועות,

ביום מתן תורה.

עכשיו נבין מדוע ההתייחסות להרשעים של עם ישראל שונה בכל חג.

בפסח

משיבים לבן הרשע ששאל,

מה העבודה הזאת לכם?

מה משיבים לו? שאם הוא היה במצרים, היה מת ולא היה נגאל.

אז בפסח מקים לרשע את שיניו עם תשובה ניצחת.

לעומת זאת, ביום הכיפורים

אומרים בתפילת כל נדריהם,

אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

ביום הגדול הזה והנורא

אנחנו לא מחבקים את הרשע,

אבל גם לא מקים את שיניו,

אלא מתירים לו להצטרף אלינו.

בחג הסוכות

נוטלים את הערבה,

עוגדים אותה

בתוך המינים,

דהיינו הרשע בתוך כלל ישראל.

למה בפסח שמאל דוחה

ולמה בסוכות ימין מקרבת?

ולמה בתום חג הסוכות בהושענה רבה?

חבית חבית, ולא בריך. למה חוותים את הערבה בסוף?

איך ייתכן? לפני שעות חיבקנו את הרשע בהלל בהקפות,

ועכשיו חוותים אותו.

קוראים לזה היום?

יום חיתום ארובו.

זה היום החיתום לארובו.

הערבה זה הרשע.

זו ההזדמנות האחרונה שלו לחזור בתשובה.

זה יום החיתום.

יוצאים בפתקאות, והשליחים רצים

לקיים את הפסק דין.

הביאור הוא מופלא.

מתי אנחנו יכולים לארח אצלנו יהודי טועה?

מתי אנחנו יכולים לנסות לפתוח לו צוהר, להאיר את נשמתו?

כאשר אנחנו מחוסנים ואיתנים באמונה,

ואין שום חשש שאנחנו נתקרר בגללו.

עוזר בתשובה שרק החל דרכו ביהדות,

אל לא לארח אנשים רחוקים מתורה ומצוות, פן ירד על ידם מטה-מטה.

במקום לרומם אותם, הם יורידו אותו.

ממילא,

מובן היטב, בפסח,

עם ישראל רק הפכו לעם.

עוד לא היו מחוסנים.

לכן ודאי מוטל עליהם, אם יש רשעים ששואלים שאלות של כפירה,

מה עבודה זר... הקצ'ינו!

למה?

אומרים לו, ברחל ביתך קטנה, אתה לא היית נגל.

ישר, דוך.

כך בדיוק קרה ביציאת מצרים.

כתוב, ויהי בשלח פרעה את העם.

מקשה הזוהר הקדוש, למה כתוב ויהי?

לשון צער.

בשיא השיאים של השמחה, שעם ישראל יוצא לגאולה,

למה ויהי?

מבאר רבי שמעון בר יוחאי,

הצער הנורא היה

על ששלח פרעה את העם, את החרב רב.

אלה גרמו לעם ישראל להידרדר אחריהם ולהיכשל בעוון הנורא של חטא העגל.

אם מצמידים כאלה

לעם בהתהוות,

אז רואים את התוצאות.

לכן לא מתעסקים המתחילים,

המתחילים לא מתעסקים במענה תשובות לכופרים.

הם רק ירדו.

אבל בחג הסוכות, בסוף התהליך של עם ישראל,

שהפכו כבר לעם השם,

יכולים כבר לאגוד בתוכם תרשעים,

כשם שביום הכיפורים אומרים בתפילה של כל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים,

כי עברנו כבר מחצית הדרך והתקרבנו יותר לשם יתברך,

כך גם בחג הסוכות, השלמנו את הדרך הארוכה ויכולים כבר לאגוד את הערבה,

לא חוששים שהיא תשפיע עלינו, אלא ההפך, אנחנו נשפיע עליה.

מוסיף המגיד מלומז'ה,

קיבלתי מרבותיי,

שאף על פי שהדורות הולכים ומתמעטים,

הנקודה שבלב

הולכת ומזדככת.

שמעתם?

אף על פי שהדורות הולכים ומתמעטים,

הנקודה שבלב

הולכת ומזדככת.

אבל יש מסר חד ונוקב.

אם במשך חג הסוכות

אותו רשע לא שב מדרכו הרעה

ומתייצב עדיין ברשעו,

ראש השנה וים הכיפור

ושבוע של שמחה בסוכה לא נתנו בו אותותיהם,

הוא נשאר ערבה כמו שהיה בתחילה,

אז בהושענה רבה

עבית חבית

ולא בריך,

חובטים אותה כשהיא לבדה.

אותו רשע

היה אגוד ביד ימין,

עלה במעלה אפילו על האתרוג,

נתנו לו הזדמנות לשוב בתשובה.

אמא לא לאו

ואמא הדס,

היא מנחה פשוטה לקבל תשעווים,

השם חפץ מערבה,

אבל שישנה את מעשיו.

גם רשעי ישראל

ישובו אל הקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא לא רוצה רק כמה צדיקים בודדים,

הוא לא רוצה רק אתרוגים,

הוא רוצה עם שלם,

בעלי תורה ומצוות.

אפץ להחזיר לחיקו גם את הרחוקים, שלום שלום לרחוק ולקרוב.

אפילו אלה שנחשבים רקנים ממצוות,

העיקר

שיאמינו בשם יתברך.

לכן התהליך האישי שעובר כל יהודי,

תחילה ביום הדין הגדול והנורא,

אחר כך עושה תשובה שלמה ביום הכיפורים,

בסוף מסתופף בסוכה,

סילה דמהימנותא.

אצל האמונה.

כל זה,

רק בזכות האמונה נגאלו ממצרים.

ויאמינו באדוניי.

גם הגאולה עכשיו הסופית

תהיה בזכות

האמונה שבה חבקוק ועמידם על אחת,

צדיק באמונתו יחיה.

וככה נזכה בבהרה בימינו

וביד מי שיצדקנו,

ולשב בסוכת עורו של לוויתן.

אמן באמן.

יש לנו עוד קצת זמן, נכון?

אז אני אגיד לכם עוד משהו קטן

על השענה רבה.

בסדר?

היום השביעי של חג הסוכות נקרא יום השענה רבה.

היום האחרון של חג הסוכות,

שונה משאר ימי הסוכות, בכמה עניינים.

הוא איננו חול המועד רגיל כשאר ימי החג,

אלא יום קדוש ונשגב עד מאוד.

שבעה שינויים יש בהושענה רבה.

הושענה רבה הוא יום חיתום הדין.

דבר שני, כל שנה נשארים ערים כל ליל הושענה רבה ולומדים תורה בקדושה ובטהרה.

דבר שלישי, בהושענה רבה קוראים את כל ספר דברים.

דבר רביעי,

בכל

ימי חג הסוכות

אנחנו מקיפים את הספר תורה פעם אחת,

ובהושענה רבה שבע עקפות.

דבר חמישי,

ביום הגדול הזה לא ממשיכים בשמחת בית השאובה,

אלא שרויים באימה ובפחד שזה יום חיתום.

דבר שישי,

יש לו מצווה מיוחדת, יום חיבוט ערבה.

סליחה.

דבר שביעי,

זה יום מלחמת גוג ומגוג

וביאת המשיח.

כדי לרדת לעומק היום הזה,

ראוי להתבונן בעצם הידועה שהוא סובב סביב המספר 7. המספר 7 הוא הסוד

של היום הגדול הזה.

היום

הוא היום השביעי של חג הסוכות.

השביעי של חג הסוכות.

מקיפים את ספר התורה שבע פעמים.

ארבעת המינים הם גם שבע.

שלושה הדסים.

שתי ערבות.

לולה וטרוק.

האושפיזין של היום זה דוד המלך

שחי 70 שנה

ונפטר ביום השביעי בשבת,

בחג השבועות,

שהוא יום טוב השביעי

לאחר חגי תשטרי וניסן.

והיית אך שמח,

זה גם יום כא בתשטרי,

שבו השמחה מתרבה,

וזה שלוש פעמים שבע.

בושענה רבה מקריבים שבעה פרים,

והוא יחידת הזמן השביעית המקודשת בחודש תשטרי.

יש כמה ימים קדושים

ברמות

אחד זה ראש השנה,

שתיים זה ב' דראש השנה,

ג' זה עשרת ימי תשובה,

ד' זה יום הכיפורים,

חמש זה יום טוב ראשון של חג הסוכות,

שש זה ימי חול המועד,

והיום השביעי זה יום השענה רבה.

אתה הורית על הדעת

שהמספר שבע הוא סוד גדול של היום הקדוש הזה.

עומק העניין,

מסכת סוכה ל' ח',

כתוב, שיירי מצווה מעכבים את הפורענות.

הנענועים של הלולב

הם שיירי מצווה,

כי יצאנו ידי חובה בנטילתם של ארבעת המינים.

כוונדא הגבהא, נפק בה.

מכאן יוצא, כאשר אנחנו מנענעים לארבע רוחות השמיים, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, זה הידור מצווה,

ותוספת במצווה.

ועל כך אמרו חכמים, סגולת הנענועים לעצור רוחות רעות וטללים רעים,

למנוע כל מיני פורענויות בעולם.

רבי אהח בר יעקב

היה רגיל לומר בשעה שהם נענע בלולב,

שהנענועים בלולב הם כמו חץ בעיניו של השטן.

איך הוא לא חשש להגיד מילים חריפות כאלה?

איך הוא לא פחד מנקמה מסוכנת של מלאך המוות?

מבאר הבן ישחי בבן יהויודע.

לרבי אהח בר יעקב יש עבר עשיר

והיסטוריה מופלאה עם יצר הרע.

אחד,

כאן הוא זורק חיצים בעיניו של השטן.

במסכת בבא בתרא אמרו חכמים שרבי אהח בר יעקב

הוא האדם היחיד בעולם שהשטן נשק לו את הרגליים.

פלא פלאי.

למה?

רבי אחא דרש לפני קהל גדול ואמר שהשטן קטרג על איוב

וייסר אותו לשם שמיים.

למה?

שהקדוש ברוך הוא לא ינטה אחרי איוב ויזנח את אברהם אבינו.

ועל כך השטן הכיר לו טובה ונשק רגליו.

מה פשר הנשיקה ברגליים?

מבאר המהרל הקדוש,

באופן כזה השטן מתחבר אל הקדושה

בשעה שהוא נושק לתחתית שלה

ואוחז בשיפולי גלימתה, משם הוא יונק.

דבר שלישי,

בקידוש עמפי ט',

ריבותינו מספרים שפעם אחת היה שד אלים

בעיר שאביה התגורר בה,

בהסב נזקים גדולים בעיר.

אביה ראה שאין ברירה,

הזמין את רבי אחא בר יעקב להתארח בעירו.

באותה שעה הוא היה מרא דעתרא,

ושלח הודעה לכל אנשי העיר לא להזמין אותו הביתה

כדי שייאלץ לישון בבית הכנסת,

כי השד הופיע בבית הכנסת

והיה צריך רק את רבי אחא שינצח אותו.

בלית ברירה,

ישן באותו לילה בית הכנסת והשד הופיע.

אותו שד היה בעל שבעה ראשים.

כשראה אותו רבי אחא בר יעקב, החל מיד להתפלל.

כל פעם שהוא קרע והשתחווה לה' יתברך, נפל ראש אחת של השד.

עד שנפלו שבעת הראשים ומת.

מה שנקרא דראגון.

מקשה מהרשע.

מדוע לאותו שד היו שבעה ראשים?

ולמה היה צריך רבי אחא לכרוע שבע פעמים?

שבעה ראשים

זה נגד שבעת הכוחות של יצר הרע.

וזה גם שבעה שמותיו.

כמו שכתוב במסכת צוקה נב, יצר הרע נקרא בשמות רע,

ערל,

טמא,

שונא,

מכשול,

אבן, צפוני.

כנגד שבעה שמות של הגיהינום

בעירובין יח.

שאול, אבדון, באר שחת,

בור שעון, טית היוון, צל מוות,

ארץ תחתית.

אלה שבעת מדורי גיהינום.

נמצא יצר הרע שבעה כוחות.

זה שבעה...

ראשים

שבע צורות פיתוי זה שבע השמות שלו

ושבע עונשים לחוטאים זה שבעה מדורי גיהנום

כל זה הוא

ממילא אותו השד היה שליח של יצר הרע בעל שבעת הכוחות

ולכן בכל קריעה וכריעה נפל ראש אחד

כמו שנאמר במשלי

שבע יפול צדיק

וקם

כל פעם שהוא נופל הוא בעצם מנצח.

אומר מרן החידה בסדר הדורות

רק רבי אחא בר יעקב מסוגל היה לכניע את השטן

כי היה מופלג מאוד בחוכמה ובזקנה

כמו שיעקב אבינו השתחווה לעשו שבע פעמים והכניע אותו

כך רבי אחא בר יעקב

השתחווה לשד

שבע פעמים והכניע אותו

רבי אחא בר יעקב

היה גלגול של יעקב אבינו

והוא השתחווה לשד

שהוא היה שורש של עשו הרשע

שבע פעמים

והכניע אותו וזה שרמז יעקב אבינו יש לי רב אחי

יבוא אחד שקוראים לו רבי אחא

והוא ישלים את התפקיד שלי

יש לי רב אחי רב אחא

אולם סוף דבר השטן מנשק את הרגליים של רבי אחא למה?

רבי אחא בר יעקב גלגול יעקב

עליו נאמרתי תן אמת לי יעקב

השטן כולו שקר

ולשקר אין רגליים

ולכן הוא נשק את הרגליים של האמת

מעתה יאירו דברי החידה הקדוש בסדר הדורות באופן נפלא

לכן לא פחד רבי אחא לומר שהלולב הוא חץ בעיניים של השטן

ידוע שפלימו ציער את השטן בעין דברים כאלה

אבל השטן ציער אותו את פלימו

ואצל רבי אחא הוא לא יכול היה עליו

כי כבר הכניע את הסמ״ם בשבעת חילותיו

בזה שהוא קרע שבע פעמים לכן נשק אותו השטן ברגליו

ועכשיו אנחנו נתחיל להבין מה זה הסוד של המספר שבע

המרמז על הכנעת הסמ״ם בשבעת כוחותיו.

ארחתם סופר במדרשת נחומה

אמרו חכמים ארבעת המינים

באו להורות על הניצחון של עם ישראל במלחמה

איזה מלחמה?

למשל למה הדבר דומה?

שניים באו לפני המלך לדין

לא היה יודע שום אדם מי ניצח

כך ישראל ואומות העולם באים בדין בראש השנה וביום הכיפורים איך יודעים מי נוצח?

בשעה שעם ישראל נוטלים את הלולבים בידיים

יודעים כולם שהם זכו בדין

זה שאמר דוד המלך

אז ירננו עצי היער זה ארבעת המינים מתי?

כי בא לשפוט את הארץ מיד אחרי ימי הדין

נמצא הלולב אתרוג

שלושה הדסים ושתי ערבות שבע במספר מכניעים את היצר הרע בשבעת כוחותיו

ניצחנו במלחמת היצר.

עכשיו

ימי הדין נחלקים לשלושה חלקים

בראש השנה נכתב הדין

ביום הכיפורים נחתם הדין

בהושענה רבה אומר הזוהר הקדוש

מסירת הפתקאות

ממילא מי שלא עשה תשובה שלמה כמו שצריך ביום הכיפורים

תולין לו עד יום הושענה רבה היום

שאז אם זכה ועשה תשובה שלמה קורעים את הפתקאות הרעים שהיו

שלושה קודקודים של ימי הדין עומדים לפנינו

מה הקשר המופלא ביניהם?

ראש השנה יום הכיפורים או שנה רבה כולם סביב הכנעת יצר הרע

שימו לב

בראש השנה תוקעים מאה תקיעות

לבטל מאה כוחות של הסמ״מ

שזה בגימטריה מאה

כן כמו שלמדנו במאמר קודם

מאה תקיעות

שזה כנגד היבבות

של אם סי סירה

ולמה תוקעים כשהם יושבים ועוד פעם תוקעים כשהם עומדים

אומרים חכמים לערבב את השטן

ביום הכיפורים

עיקר העבודה זה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים לפני לפנים

מה עושה שם?

מזה על הארון מדם הפר ומדם הסעיר.

כמה פעמים

אמרו חכמים ביום הנ״ג אחת למעלה ושבע למטה

וככה היה מונה אחת

אחת ואחת

אחת ושתיים

אחת ושבע.

מה פשר הספירה הזו?

מה זה אחת מול שבע?

אומר רבן של ישראל הרמוא

רמז נסגר

אחת למעלה

מרמז על יצר הטוב שמעלה אותנו ומרומם.

מה זה שבע למטה?

מרמז על יצר רע שמוריד אותנו למטה.

כך הכהן הגדול.

מלמד סנגוריה על בני ישראל בזמן הכי גדול בשנה,

כשהוא לפני ולפנים.

מה הוא אומר לקדוש ברוך הוא?

תראה,

זה לא שוויון כוחות.

המערך הכבדה עד למעלה.

יצר הטוב זה רק אחד למעלה.

אבל יצר הרע זה שבע למטה.

אין אפשר להתגבר, זו עבודה קשה מאוד.

כוח הטוב הוא יחיד.

בסמ״מ יש לו שבע כוחות של רוע, שבע למטה.

לכן הוא מונה אחת,

אחת ואחת, אחת ושתיים וכולי, להגביר את היצר הטוב על כל חלק וחלק משבעת הכוחות.

ביום השענר הבא היום,

יום מסירת הפתקאות,

מגיעים לחלק הסופי להכניע את שבעת הכוחות של היצר הרע.

כי אחרי מאה תקיעות של השופר בראש השנה כמניין הסמ״מ,

והזעת הדם לפני ולפנים ביום הכיפורים שבע פעמים נגד כוחותיו,

מגיע היום הגדול שבו יש שבע שביעיות.

נוטלים את שבעת מיני הלא-לאו,

עושים כך ביום השביעי של חג הסוכות,

בכ״א בתשרי, שזה שלוש פעמים שבע,

ביחידת הזמן השביעית של חודש תשרי המקודשת בשנה מכולם,

כמו שאמרנו,

ביום האושפיזין של דוד המלך, שאחרי שבעים שנה נפטר,

בחג השבועות ביום השביעי,

ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקיפים את המזבח שבע פעמים,

כך אנו מקיפים שבע פעמים,

ומקריבים ביום הזה גם שבעה פרים.

ומתחננים,

הושענו, הושיעה נא.

הקדוש ברוך הוא יושיע אותנו ביום זה נא, הושע נא.

מראש חודש אלול עד עכשיו עברו 51 יום.

השם משמואל,

ורבי צדוק הכהן מלובלין,

זכר צדיקים בברכה,

מגלים לנו פלא עצום.

שבעת ההקפות של היום,

נגד שבע ההקפות של יהושע שהקיף את חומות יריחו.

יריחו עיר שיהושע חרים,

ונשבע שלא יהין אדם לבנותיו.

מי שיבנה יתקלל בארור ויענש במיתת בניו.

למה?

מה כל כך מיוחד בעיר יריחו?

שרק אותה עוכרים וקלל,

ורק היא נכבשה בשבע הקפות.

זו העיר הטמעה ביותר בעולם.

אי אפשר היה לכבוש אותה בדרך הטבע,

שנאמר ויריחו סוגרת ומסוגרת.

כותב המגלה עמוקות,

יריחו מרכז הטומאה בעולם,

והיא כנגד ירושלים עיר הקודש.

ואת מרכז הטומאה בעולם אי אפשר לנצח, לא בטנקים, לא במלחמה, לא בנשק,

אלא יחידה מובחרת רוחנית עילאית,

כדוגמת כהניך הקדושים שתוקעים בשופרות

ומכניעים את קליפת הטומאה.

לכן הקיפו אותה שישה ימים, כל פעם

הקפה אחת,

וביום השביעי הקיפו שבע פעמים.

והיו שבעה כהנים

עם שבעה שופרות,

וזה היה ביום השביעי בשבת קודש.

והקיפו עם ספר התורה.

ורק אז נפלה חומה תחתיה,

והיה צריך שילוב ראש השנה, יום כיפור והושענר הבא יחדיו,

שכן תקעו בשופר

כמו בראש השנה.

הכהנים תקעו כמו ביום הכיפורים,

והקיפו שבע פעמים כמו בהושענר הבא.

ושמה הקיפו ממש,

כמו הקפות שאנו עושים בחג הסוכות.

שישה ימים מקיפים פעם אחת,

וביום השביעי בהושענר הבא שבע פעמים,

ויצר הרע נכנע.

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין,

שמוליך ומביא מעלה ומוריד ועוצר רוחות רעות,

זה כנגד התאוות והרצונות הרעים של יצר הרע.

ולכן

באים שבעת האושפיזין, כמו שאומר המכתב מאליהו,

בזוהר הקדוש,

מבאר כל אחד מהאושפיזין,

שהם אבותינו הקדושים גדולי עולם,

מקנים לנו את המידה המיוחדת שיש בהם.

אברהם מקנה את החסד, יצחק את הגבורה,

יעקב תפארת, זה התורה,

משה נצח, אהרון הוד, יוסף יסוד ודוד מלכות.

אותם שבעת המידות המופלאות שקונים בביקור האושפיזין,

זו הגנה כנגד שבעת כוחות יצר הרע.

בראש השנה, אמר רבי אליעזר,

זמן ביאת המשיח יהיה בחודש תשרי.

למה?

משום שעם ישראל נגענים בזכות שעושים תשובה בחודש תשרי,

וזה החודש הכי מתאים לתשובה.

עכשיו נחקור

באילו מחגי תשרי יבוא המשיח.

האם הוא יבוא בסמוך לראש השנה או ליום הכיפורים או לחג הסוכות או שמיני עצרת?

בהפטרת חג הסוכות קוראים מהנביא זכריה יד.

בבירור רואים שמדובר על מלחמת גוג ומגוג.

הנה יום בא ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה,

ויצא אדוני ונלחם בגויים.

זו מלחמת גוג ומגוג. בסוף מה כתוב?

והיה אדוני למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה אדוני אחד ושמו אחד.

כותב הטור

באורח חיים תצ׳

ידיעה מרעישה מתקופת הגאונים

לפני למעלה מאלף שנה בשם רב היה גאון.

תחיית המתים

תהיה בחודש ניסן.

מלחמת גוג ומגוג תהיה בחודש תשרי.

יעידו על כך ההפטרות של פסח וסוכות.

בפסח מפטירין,

העצמות היבשות,

זכר לתחיית המתים.

בסוכות מפטירין,

מלחמת גוג ומגוג.

עכשיו נשאל,

באיזה ימים חג הסוכות תהיה מלחמת גוג ומגוג?

המדרש תלפיות בערך גוג ומגוג אומר שהמלחמה הזאת תהיה ביום הושענר רבה.

הגאון מווילנה אומר שהמלחמה תהיה 12 דקות בלבד.

שנאמר וזאת תהיה המגפה אשר יגוב השם את כל העמים,

עמק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תימקנה בחוריהן והמבין יבין.

זה פצצת אדום.

כמה לקח לאיראן להגיע עם טילים לפה?

12 דקות.

אם יש להם ראש נפץ גרעיני?

12 דקות.

ומעתה יאיר האור הגדול.

למה ביום הושענר רבה נבחר להיות הזמן למלחמת גוג ומגוג וביאת המשיח?

כי זה הפרק האחרון המסיים את שלושת הקודקודים של ימי הדין.

בראש השנה תקענו מאה תקיעות, ביטלנו את כוחות הסמ״מ.

בראש השנה השטן מתערבב ופוסק להסתין דווקא בזמן תקיעות.

ביום הכיפורים אין לו רשות להסתין ביום הנורא,

ולכן שולחים שעיר לעזאזל כדורון הסמ״מ.

ועוד הכהן הגדול היה מזל לפני ולפנים שבע פעמים

מדם הפר ומדם השעיר להכניע את שבעת הכוחות של הסמ״מ.

וביום השנה אנחנו נוטלים את הלולב כמו חץ בעיניו של השטן.

אכן, בכל ימי חג הסוכות נוטלים את הלולב,

אולם ביום השנה רבה מוליכים אותו בשבע עקפות

נגד עקפות ביריחו ומכניעים את שבעת ראשי הסתיים.

ושבעת שמותיו וכוחותיו.

לכן כל הושענא רבה סובב סביב המספר 7. וזאת,

משום שזהו היום הגדול,

שבו הסמ״מ נכנע כליל,

ולכן בו ביום זה הזמן הראוי למלחמת גוג ומגוג,

וממילא זה היום שלא ייחלנו וציפינו,

כי אז ישחט את הסמ״מ ונזכה במהרה לביד משיח צדקנו,

במהרה בימינו אמן.

אז אל תתפלאו אם התקיפה באיראן תהיה

בהושענא רבה או בשמחת תורה בצאת הזה,

כדי להשלים מידה כנגד מידה וכו'.

ויתר עומק נאמר עוד,

מן הכרח שיום הושענא רבה יהיה היום השביעי

ויום האושפיזין של דוד המלך. למה?

אי אפשר שהאושפיזין יהיה אחד מהאבות הקדושים או משה ואהרון.

למה?

כי ביום שחיטת היצר אנחנו עסקינן וביום מלחמת גוג ומגוג.

הרי מוכרח שדוד מלך המשיח זה יום האושפיזין שלו.

כפי שרבי צדוק מלובלין אמר,

שהמילים גוג ומגוג בגימטריה שבעים

כמניין שנותיו של דוד מלך ישראל שמנצח אותם במלחמה.

לכן,

מוכרח שהגואל הגדול הוא דוד המלך,

הוא האושפיזין של יום הגאולה.

כי לעולם המספר שבע מורה על גאולה,

שכן היום השביעי הוא יום גאולה ושבתון,

שבו אנחנו חופשים ממלאכה יום השבת,

ובשנה השביעית אנחנו שובתים ממלאכת הקרקע,

וממש כך,

גם האלף השביעי מורה על חופש השבתון והגאולה,

כפי שאמרו חכמים,

שששת אלפים שנים העולם,

באלף השביעי גאולה וחירות.

כי לעולם המספר שבע מורה על גאולה,

לכן אותה גאולה תהיה בחודש השביעי,

וביום חול המועד השביעי, שזה היום או שנה רבה,

ואושפיזין שביעי, דוד מלך המשיח,

שיבוא ויגלנו בבארם ימינו.

אמן.

הריני מכוון לקיים מצוות חכמים דאורייתא.

בשמחה, דאורייתא.

גומן נפשו איש חסד, דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך, דאורייתא.

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא,

ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש יהיו שפתותיו דובבות בקבר.

רבי יחנן ימינו שיאמרו סוף קדוש ברוך של כל ישראל לפי כך.

ירבו לעם תאורו ומספורות שנה עמור אדם עומס למען סדגו יחדיל תאורו יא אדיר.