מדוע לא ציותה התורה על תיקון המידות

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, יאיר בן מרגלית,

רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה, אמן.

מדוע ספר בראשית נקרא ספר הישר?

רש״י הקשה מפני מה פתחה תורה בספר בראשית

ולא פתחה בתרי״ג מצוות,

תירוץ לכך.

מה חשוב יותר, תיקון המידות

או תרי״ג מצוות?

למה לא צוותה תורה בשום מקום על תיקון המידות?

מה פירוש בא דוד ועמידן על אחת עשרה?

האם האמונה עיקר העיקרים

היא מצוות עשה?

ובכן,

הגמרא בעבודה זרה כה

אומרת ספר הישר

זה ספר בראשית.

המתבונן יראה

כמעט ולא נצטווינו על שום מצווה בספר בראשית.

יש רק שלוש מצוות,

אבל מאידך

יש בו תיאורים רבים על המלחמה בין הטוב לרע.

אדם הראשון נגד הנחש,

הבל מול קין,

נוח

לעומת דור המדבר,

סליחה, נוח לעומת דור המבול,

אברהם כנגד אבימלך ולוט,

יצחק וישמעאל,

יעקב ועשיו.

כל אלה בעצם

הנהגות של תורת המידות.

מקשה רבנו חיים ויטל

בשערי קדושה פרק א',

כדאי ייתכן שהתורה לא צוותה את האדם לתקן את מידותיו.

מדוע אין חיוב מפורש לתקן את הכעס,

גאווה,

קנאה,

עצלות,

שאר המידות הרעות?

אין שום חיוב בתורה לתקן.

מכוח הקושייה זו כתב,

דע לך,

לא לחינם המידות לא נמנו בתוך תרייג המצוות,

כיוון שהן ההכנה העיקרית

לקיום תרייג המצוות.

המידות הן ההכנה שבנפש השכלית

על מנת לקיים את המצוות באמצעות הגוף.

עוד פעם,

המידות

הן ההכנה שבנפש השכלית

יש נפש בהמית,

יש נפש שכלית.

מידות

זה הכנה בנפש השכלית

על מנת לקיים את המצוות

באמצעות הגוף.

ומסיים את דבריו,

יותר צריך להיזהר

ממידות רעות

מאשר לרוץ לקיים

מצוות עשה ולא תעשה.

יותר צריך להיזהר

ממידות רעות

מאשר לרוץ

לקיים מצוות עשה ולא תעשה.

וואו,

הייתה לנו דוגמה נפלאה לזה באחד השיעורים האחרונים,

שהסטייפלר לא הסכים

להישאר למניין של החזון איש,

למרות שהוא התפלל יחיד,

חזון איש,

וזה בגלל המידות.

כי חיכה לו אינסטלטור בבית והוא קבע איתו בשמונה,

והוא לא יכול לאחר.

אז הוא אמר שהוא מצטער, הוא חייב ללכת.

שאלו את החזון איש, אמר שהוא צודק.

קודם כל צריך להיות אדם.

הדוגמה הזאת יכולה להתבאר גם

פעמים מגיעים לחסידויות מסוימות.

וסיפרתי פעם, כשנדהמתי,

כשראיתי איך דוחפים בשביל להגיע לרבה,

לקחת שיריים,

ממש, אתה יכול לקבל בצלעות,

כי כולם שואפים להגיע לשיריים.

אז כתוב כאן שצריך להיזהר ממידות רעות

מאשר לרוץ לקיים מצוות עשה ממש ולא תעשה ממש.

אז אמרתי להם, מה זה?

איך מתנהגים? למה דוחפים ככה?

מה זה חיות?

אמרו לי, זה חיות הקודש.

כן, אבל זה לא ישנה את הדין.

אומר רבנו חיים ויטל,

יותר צריך להיזהר ממידות רעות

מאשר לרוץ

לקיים מצוות עשה ולא תעשה. וזו הלכה למעשה ופסק הלכה מדהים.

על פי זה יש לבאר את דברי המשנה במסכת אבות.

דרך ארץ קדמה לתורה.

כלומר, המידות קודמות לתרי״ג מצוות.

ראיה לדבר,

מספר בראשית,

שהוא ספר המידות

וקודם לשאר הספרים שבהם נצטווינו על תרי״ג המצוות.

שאלו פעם את הרב שך, זכר צדיק ברכה,

איזה ספר מוסר הוא ממליץ?

אז הוא אמר ספר בראשית.

כל הספר זה מידות.

פנינה נוספת לחיבוב הדבר,

אותיות המילה ישר

הן אותיות הסמוכות לאותיות

כ',

ת'ק',

אחרי י' בא כ',

ר' ש'

בא ת'

ואחרי ר' בא ק'.

לא, לא בקוף, איך? סמוכות, לא משנה, לפני ואחרי.

ואלה ראשי תיבות כבוד, תאווה, קנאה.

כבוד, תאווה, קנאה. מה מוציא את האדם מן העולם?

הקנאה, התאווה והכבוד?

וזה היסוד והשורש של כל המידות הרעות.

לכן נקרא ספר בראשית.

ספר המידות

ספר הישר

ספר שמלמד האדם ליישר את מידותיו.

אף על פי שרבי חיים ויטל זכר צדיק לברכה

לא צריך ראיות כלל,

נראה להביא ראיה מגמרא ערוכה מפורשת

שאומנם במבט ראשון היא נראית תמוהה ביותר

אבל אחר העיון אפשר להוכיח ממנה

כמה גדולה חשיבות המידות.

במסכת מכות כד אמרו חכמים זיכרונם לברכה שמתוך תרייג המצוות

תריא שמענו ממשה רבנו

שנאמר תורה ציווה לנו משה, תורה זה גימטריית תריא.

ושניים שמענו מפי הגבורה

אנוכי

בלא יהיה.

ממשיכה הגמרא ואומרת

בא דוד

ויעמידן על אחת עשרה

תהילים טו

מזמור לדוד

מי יגור באהוליך

ומי ישכון בהר קודשך

כלומר

מי זה הצדיק

שיזכה לגן עדן

הולך תמים

פועל צדק

דובר אמת בלבבו

לא רגל על לשונו

לא עשה לרעהו רעיו

חרפה לא נשא על קרובו

נבזה בעיניו נמאס

את יראי השם יכבד

נשמע להרע ולא ימיר

כספו לא נתן בנשך

ושוחד על נקי לא לקח

עושה אלה לא ימות לעולם

מספרת הגמרא

שהיה רמב״ן גמליאל מגיע למקרא הזה

היה בכה, היה בוכה ואומר

מי שעושה את כל האחד עשר הללו יזכה

אבל מה אם יעשה רק אחד מהם?

האם אין די בכך?

אמרו לו, וכי נאמר,

עושה

כל אלה?

לא נאמר, אלא עושה אלה.

די לו לאדם לעשות אחד מתוך אחד עשר הללו כדי לזכות.

אם אדם עושה אחד מאלה, בשלמות תמיד

הוא יכול לזכות לגן עדן.

ולאחר שדוד העמידן

על אחת עשרה,

בא ישעיהו הנביא

ועמידן על שש.

אחריו

בא מיכה ועמידן על שלוש.

אחד,

עשות משפט.

שתיים,

אהבת חסד.

שלוש,

בהצניע לכת עם אדוני אלוהיך.

מה זה הצניע לכת?

זה הוצאת המת

והכנסת כלה.

עזר ישעיהו

בעמידן על שתיים,

ואז בא חבקוק

בעמידן על אחת.

צדיק

באמונתו יחיה.

כל הרואה את הגמרא הזו משתומם.

מה זה, יש פה הנחות?

הרי אסור לגרוע מתריג מצוות

אם לא נימה.

ככתוב, לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם

ולא תגרעו ממנו.

ובפרט שגדולי ישראל ונביאי האומה

הם שמנסים לגרע מהמצוות

ומלמדים אותנו איך נזכה לגן עדן במצוות ספורות בלבד,

איך הדבר מתיישב על הלב.

יתר על כן,

קשה שאפילו אחרי שדוד המלך הסתפק

באחת עשרה מצוות בלבד,

מפורש בגמרא,

שהתנא הקדוש רבן גמליאל עדיין בוכה

שאי אפשר לקיים הכל יחד.

עד שאמרו לו מה שאמרו,

שלא נאמר כל אלה,

אלא עושה אלה, אחת מהם.

איך ייתכן שתנא הקדוש הבכה?

בגלל עול מצוות מועטות כל כך,

שאפילו מי שיעשה רק אחד מכל המצוות הללו יזכה,

מאוד קשה.

וכי יש פטור כלשהו

מלקיים את כל המצוות ככתבן וכלשונן?

יש פה קושייה על גבי קושייה.

אם דוד המלך

כל כך הקל

ואמר שמספיק אחת

מתוך האחת עשרה,

מה אוסיף ישעיהו

שעמידן על שש?

מה אוסיף מיכה שעמידן על שלוש?

וכן הלאה.

והלוא הם רק החמירו יותר מדוד המלך.

בדרשות הרן,

בדרוש השישי,

מבאר.

ידוע הדבר שמתוך תרי״ג המצוות

יש כמה וכמה

חשובות ושקולות

כנגד הרבה אחרות.

אבל במשנה באבות

מבואר שהקדוש ברוך הוא.

לא רצה לגלות

מהן המצוות החשובות.

כיוון שאם היו יודעים ישראל,

היו מתעסקים אך ורק בהן

ועוזבים את המצוות האחרות.

אבל בזמן דוד המלך

ראה שהדור נחלש.

על כן,

רצה לגלות לדורו מה זה אותן המצוות,

כדי שלכל הפחות יתעסקו

במצוות העיקריות

ויזכו לגן עדן.

זה שאמרנו, בא דוד בהחמידן

על 11. עדיין הדברים קשים ביותר.

הרי עצם הדבר שדוד המלך

נתן דגש מיוחד רק לאחד עשרה מצוות,

זה דבר תמוה מאוד.

ותמה על גבי תמה,

יש כאן מה שרבן גמליאל בוכה

כשמגיע למקרה הזה ושואל,

למה לא יזכה בן אדם כשיקיים רק אחת?

הדבר מתבאר

על פי דברי ספר העיקריים

במאמר

ג' פרק ל',

11 שמנה דוד

הם בעצם לא מצוות,

מתרי״ג מצוות,

הם מעבר למצוות,

הן המידות.

דוד המלך ראה שדורו עוסק רק במצוות,

אבל שוכח את העיקר.

שהרי עיקר המצוות הן לשפר את המידות.

לכן דוד המלך הדגיש,

העיקר זה המידות.

נבער כמה דוגמאות

למידות שדוד הזכיר.

הולך תמים!

איזה מצווה זאת?

הולך תמים.

מבארת הגמרא, הולך תמים זה אברהם אבינו,

שנאמרת, הלך לפניי ואהיה תמים.

מקשה ערוך לנר.

איך ייתכן שאנחנו נזכה להיות כמו אברהם אבינו?

ואיך ייתכן שאנחנו נדמה,

נשאר צדיקים שאנחנו נאמר עכשיו?

הלוא אין דבר קשה מזה.

אז למעשה דוד המלך מבקש דבר בלתי אפשרי.

והוא מיישב.

דוד המלך לא אמר שצריך לקיים את המידות הללו כמו אברהם אבינו

עד שלמותה של המצווה,

אלא מחובתו של האדם להתאמץ.

שכל מעשיו יהיו לשם שמיים,

ללא תועלת עצמית.

תמים כפשוטו,

תמים כמשמעו.

עצם הניסיון של האדם להיות דבק באחת מהמידות שכלל דוד המלך

בתוך האחד עשר הללו, מזכה אותו בגן עדן.

אם כן,

מוכח בעליל

כבר במצווה הראשונה שאמר דוד,

שזו

כלל אינה מצווה מתרייג מצוות,

אלא זו דרישה תקן את המידות.

תקן את המידות.

מה זה פועל צדק?

הגמרא מבארת

כי אין אבא חלקיה.

פעם אחת היה שכיר יום.

באמצע היום ראו חכמים, אמרו לו שלום.

לא השיב להם.

חכמים זה גדולי הדור.

באו ואמרו לו שלום,

והוא שותק, לא עונה.

למה?

כי הוא שכיר יום של בעל הבית.

לכן הוא חושש מגזל.

כי באותה שנייה שהוא ישיב להם שלום,

הוא כבר עוסק בצורכי עצמו ולא בצורכי בעל הבית.

ובעל הבית שכר אותו בתשלום,

לאיקס שעות.

אז כל האיקס שעות האלה,

הוא חייב בהם לבעל הבית.

ואם אתה מתפנה מהעיסוק לבעל הבית, אפילו עד כדי עניית שלום עליכם,

להשיב תשובה, אתה גזל, עובר על גזל.

אז מה שאני מחנך אתכם זה עוד קטן, לעומת מה שכתוב פה, אה?

וואי, וואי, וואי.

זה נקרא פועל צדק.

אין ספק

שדרגתו של הבעל חלקיה בהתרחקות מן הגזל

היא דרגה גבוהה מאוד.

הקניין הזה בנפש

הוא לא מתרייג מצוות,

מעבר לזה.

ומכאן נבין בבירור למה בחה רבן גמליאל,

כיוון שאחד עשר הדברים הללו מעטים במניינם,

אבל קשים ביותר.

זאת אומרת, להקפיד עליהם תמיד כל החיים,

זה עבודה.

ויבואר,

מה שאמרו לרבן גמליאל, די לו לאדם שיקיים מצווה אחת מתוך אחד עשר הללו

כדי שיזכה

לגן עדן,

ובלבד

שיקיים כראוי

כמו אבא חלקיה.

מדוע?

כיוון שאם אדם מגיע במצווה אחת

של בן אדם לחברו

לכזאת דרגה,

אז כל המהות שלו השתנתה.

הוא הפך לאדם אחר.

כל הדרגה הרוחנית שלו

היא דרגה שונה,

דרגה שלא הייתה לו עד עכשיו.

בוודאי שכל מצווה הוא מצווה שיקיים בדרגתו החדשה,

תהיה במעלה רבה יותר.

זאת אומרת, אם אתה קונה מדרגה כזאת,

שאתה הולך תמים,

הכל אתה עושה לשם שמיים, ודאי שאתה אדם אחר. אם אתה פועל צדק,

ודאי שאתה אדם אחר.

אם ההקפדה שלך היא לא לסור אפילו ככה,

אז ודאי שכל מצווה ומצווה שתקיים בכל שאר המצוות,

הם יהיו על צד השלמות.

אז אתה אדם אחר לגמרי.

דוגמה נוספת, דובר אמת בלבבו.

הגמרא מבארת, לא מדובר בלשקר.

דהיינו, לא לשקר.

אלא כוונת דרגה גבוהה הרבה יותר,

כגון רב ספרא.

פעם בא אדם לקנות מרב ספרא חפץ.

והוא היה באמצע הקריאת שמע.

אז הוא לא האשים לו דבר.

הקורא קריאת שמע, אסור לו לרמוז בעיניו.

הקונה סבר,

שהרב ספרא לא ענה לו, בגלל שהסכום שהוא הציע נמוך מדי.

אז תוך כדי כך

הציע לשלם לו יותר.

הרב ספרא לא ענה.

שוב הוא העלה את המחיר.

לא הגיב.

כשהגיע למחיר גבוה ביותר,

איים רב ספרא ואמר לו, הרי זה מכור לך בסכום הראשון שהצעת.

למה הסכים למכור בסכום הראשון?

הרי הוא מעצמו הסכים לשלם יותר.

אתה לא סחטת אותו,

לא עשית איזה משהו לא כשורה.

בא בן אדם, אצלך 100, אחר כך 200, 500 אלף,

הוא לבד עולה.

הוא מבין ששווה לו.

למה אתה נותן לו במחיר הראשון?

כששמע הרב ספרא שאדם רוצה לקנות במחיר זה,

הסכים בליבו למכור לו.

וכיוון שהסכים בלב,

לא חזר בו.

זה דובר אמת בלבבו.

זאת אומרת, מה שאתה מסכים בלב בהתחלה,

אפילו אם אחר כך

יציעו לך יותר או משהו אחר,

אתה הולך לפי האמת של הלב.

אף אחד לא יודע מה חשבת.

אתה לא מחויב לגלות לכל אחד מה אתה חושב,

אבל דובר אמת בלבבו הוא נאמן ללבבו.

הוא חי עם עצמו בשלמות

שמה שהוא חושב בליבו,

זה מה שיהיה.

אין משהו אחר.

הדבר פשוט, על פי כל דין,

מותר היה לרב ספרא למכור את החפץ בסכום הגבוה ביותר.

כי הקונה,

הסכים לשלם מחיר גבוה

והוא לא התחייב לא בפחות.

למרות זאת,

הוא לא עשה כך.

ההידור הזה הוא לא מתרייג מצוות.

ואין ספק

שמי ששואף

להיות דובר אמת בלבבו,

ואפילו רק למצווה הזו בלבד,

יזכה לגן עדן.

זכיתי כמה פעמים לעשות זאת

בגלל המעשה הזה,

איך נהניתי,

ברוך השם.

המורדכי בקידוש אין סמך,

תצדיק ה',

מבאר שרב ספרא

התייחס לכל אדם

כאילו הוא הקדש,

וכמו בהקדש,

שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיעות,

ואפילו במחשבה שנאמר כל נדיב לב עולות,

ככה התייחס רב ספרא לכל אדם.

זאת אומרת,

אם אני חושב,

זה כאילו התבצע בפועל,

כמו אמירה לגבוה כמסירה להדיעות.

אדם מוציא מפיו משהו, זה נדר.

כלפי שמאי, זה כאילו כבר מסר את זה לאדיוט.

דוגמה נוספת,

הרפא לא נשא על קרובו.

זה לא ממצוות התרי״ג.

מדובר,

אדם רואה קרובו סובל ומתבזה.

קם ועושה מעשה ומסיר את חרפתו.

ודאי שהמידה הזו

היא שהוא דואג לקרוביו.

כל מה שהוא שומע שיש חלילה

שמועה לא טובה, חרפה,

ביזוי לאחד מקרוביו,

הוא דואג להסיר את זה.

הוא עושה כל מה שרק ניתן בשביל זה. זה נקרא מידה.

חרפה לא נשאה על קרובו. הוא לא משאיר את החרפה

על קרובו.

מידה נוספת.

נבזה בעיניו נמאס.

הגמרא מבארת כי חזקיה מלך.

אחר מיתת אביו

אחז

שהיה רשע,

גרר את עצמותיו במיתה של חבלים.

גורר את אבא שלו

במיתה של חבלים.

מה הראה חזקיה לעיני כל העם?

שמי שהרשיע חז היה רשע,

רשע גדול, אבא שלו.

מי שהרשיע הוא בזוי כלפי הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם זה אבא שלו,

ואף על פי שהיה מלך,

לא חס על כבודו

וביזה אותו לעין כל.

הקנאה שלו לכבודו של המקום

זה היה דבר עצום.

כשם שעשה חזקיה זה לא מצווה מתרייג מצוות,

אלא זה מידה. איזה מידה? קנאות.

קנאי לשם.

נבזה,

בעיניו נמאס.

עד כדי כך,

לקחת את אבא שלו המת, לגרור אותו על מיטה של חבלים לפני כולם, כמו בעזה.

קושרים אנשים למכונית,

עם חבל,

וגוררים אותם בכל הרחובות.

דבר קשה.

קנאות לשם.

שהעם ידעו.

שאפילו שאבא שלו היה מלך,

ככה

ראוי לעשות למי שביזה את השם.

מה זה המידע יראה השם יכבד?

כי אין הדוגמה של אל,

אבל להפך,

מי שמכבד

את מכבדי הקדוש ברוך הוא,

ואפילו באופן

שהוא בעצמו מתבזה מעט.

הגמרא מספרת לנו שמידה כזו הייתה אצל יהושפט המלך,

שהיה רואה תלמיד חכם ומלך,

זלזל בכבודו של עצמו המלך,

קם ורץ אל התלמיד חכם, חיבק ונשק אותו,

וקרא לו,

אבי אבי, מורי מורי.

דרגה כזו,

שמלך

מדבר בצורה כזו לפני תלמיד חכם,

וכאילו כאילו מוריד בכבודו,

ודאי שזה מידה ולא מצווה.

כמה אנשים יש להם את זה?

אנשים אפילו במקום שהם חייבים.

את השם אלוקיך תראה, לרבות תלמידי חכמים,

ואהבת את השם אלוקיך לרבות תלמידי חכמים.

אפילו את זה הם לא מקיימים.

שזה חיוב,

ושהם פחות מדי מהתלמידי חכמים.

פה מדובר,

שיראה השם יכבד,

זה לא באופן שאתה מחויב,

זה באופן שאתה לא מחויב.

זאת אומרת שאתה ממעט מכבודך בשביל כבודם.

יראה השם יכבד,

לא משנה מי אתה, אפילו מלך.

זו מידה שהייתה ביושפות.

מה זה ושוחד על נקי לא לקח?

הגמרא אומרת שאין הכוונה סתם לאיסור לקיחת שוחד,

שהרי זה כבר נאמר בתורה,

אלא הרבה יותר מזה.

במה הדברים אמורים?

כמעשה ברבי ישמעאל בן רבי יוסף,

שהיה לו שדה

והיה לו פועל

אריס.

השדה של רבי ישמעאל, והאריס עובד תמורה, נגיד, שליש מהרווחים שיוצא מהשדה.

והם היו מתחלקים ברווחים

או שווה בשווה, או 30 אחוז, או 20, מה שקובעים מראש.

בכל יום שישי

היה האריס מביא לרבי ישמעאל

צל של פירות.

והסל היה מהחלק של רבי ישמעאל.

שבוע אחד,

במקום לבוא ביום שישי,

הקדים ליום חמישי,

והביא לו את הסל.

למה הקדים?

היה לו דין תורה בעיר,

והוא רצה שרבי ישמעאל ידון.

סירב רבי ישמעאל לקחת את הסל,

מדוע? ושוחד על נקי לא לקח.

מצד הדין,

הסל זה לא שוחד בכלל,

זה שלו, פירות שלו, של רבי ישמעאל.

גם כל שבוע הוא מקבל את הסל,

זה לא שהפעם הוא הפתיע ובא עם סל, מה שלא עשה אף פעם.

אבל כלפי חוץ

זה יכול להיראות שוחד.

הקדמת הפירות לפני,

זה כאילו לשחד אותו שידון אותו.

רבי ישמעאל אמר לו, פסטלנה הלך לדינה,

אני פסול לדון אותך.

הוא לא לקח את הסל,

אז הוא לא קיבל כלום.

אז הוא יכול לדון.

לא, עצם זה שהוא גילה דעתו שהוא רוצה לתת לו כבר את הסל, הוא פסל את עצמו ואמר לו, אני פסול, ולא לקח ממנו.

לא אמר לו, אני פסול, ולקח ממנו.

לא לקח ואמר לו, אני פסול.

אז ההתרחקות שלו הייתה כל כך גדולה מן השוחד,

כמו לכבד תלמיד חכם בכל מחיר,

כמו לבזות רשע תמיד.

כך גם הזהירות העצומה בעשרים.

למכור במחיר שהסכים בלב

ולא במחיר גבוה שהציעו לו בסוף

זה מידות עצומות בנפש

בדרגה הגבוהה ביותר.

אם כן ברור

שדוד המלך לא עשה הנחה בכלל

הוא לא מעט דבר מתרי״ג מצוות

והוא לא החליף אותן באחרות.

לימד אותנו,

קיימו את המצוות,

אבל תדעו,

העיקר

זה 11 המידות הללו שהוא מנה.

תתמקדו בהן

ועל ידי זה תתרוממו רוחנית

לגבוהים עצומים.

זה לא קל.

מי יכול לעמוד בזה שמה שהוא חשב בלב זה מה שהתקיים, פתאום הציעו לו פי עשר?

הוא חשב למכור משהו,

נגיד,

ב-100 שקלים.

בא אחד, אמר לו, אני נותן לך אלף.

מותר לקחת או אסור? מותר.

אבל הוא אומר, לא, אני התכוונתי למכור ב-100,

אז אני נותן לך ב-100.

מי יכול?

נגיד, אלה שמוכרים אתרוגים.

הוא חשב לקחת 600 על אתרוג יפה.

בא אחד, אומר לו, אני נותן לך 6,000. הוא ימכור לו ב-600?

מי יצליח לא לדבר עם אף אחד

בשעה שהוא שכיר.

אה?

אין שר.

שעת העבודה, הטלפונים, המשפחה, העניינים, זה, פה, שם.

אה?

צריך לבקש רשות.

אדם שעובד, הוא רוצה לצלצל לבית, לברר מה קורה או משהו, זה צריך רשות.

צריך רשות.

אלא אם כן מסכימים מראש, אם יש משהו דחוף,

מסכמים עם הבעל הבית ואומרים לו, אם יהיה משהו דחוף, אם אני אכול פעם ביום,

פעמיים,

האם אני אכול 5 דקות, 10 דקות?

מסתכמים, מראש.

איי, איי, איפה אנשים?

איפה אנשים?

איפה אמידס?

מישהו חושב שזה גזן? מה אני עושה? מה?

אשתי צלצלה, הוא צלצל, הוא ביקש, הוא אמר, זהו, הייתי חייב.

תירוצים של גזלן.

עכשיו מובן למה בכה רבן גמליאל.

איך ייתכן שבן אדם יקנה את כל האחד עשרה?

אז אמרו לו, לא כתוב כל אלה,

כתוב אלה,

אפילו אחד מאלה.

טוב, מה קרה אחר כך?

בא ישעייאנה והיא ראה בתקופתו שהמידות שאמר דוד המלך הן גבוהות מאוד מאוד.

העם לא מסוגל לזה.

אפילו מידה אחת מכל אלה אי אפשר לצפות.

העמיד אותם על שש.

אמנם הגדיל את הכמות,

אבל הוריד את האיכות.

וקל וחומר בדורות הללו,

השפלים כל כך,

לא ייתכן שנגיע אפילו לאחת מאלה, המידות הנעלות.

בהמשך תהליך זה של ירידת הדורות,

המשיך מיכה ואורידן לשלוש,

ישעיה חזר ואורידן לשתיים,

ובא חבקוק

ועמידן על אחת,

צדיק

באמונתו יחיה.

אין הכוונה לאמונה פשוטה שמאמין שיש הקדוש ברוך הוא.

אלא מדובר באמונה חושית.

אדם שמרגיש כל רגע שאין עוד מלבדו,

והכל הכל בידיו יתברך, ואין בידו כלום לעשות,

רק ברצון השם ובגזרתו.

מבאר הריטבע,

צדיק באמונתו יחיה.

ומי שמקיים את מצוות האמונה בשלמות הראויה לה,

ומקבל אלוקותו בייחוד מלכותו,

מצוות אלו הן כללות כל התורה.

הרי זה כאילו קיים את כל התורה.

מבאר בית הלוי,

זה עיקר התפקיד העיקרי המוטל על הדורות הסמוכים עכשיו לגאולה,

כי אז תתגבר הכפירה בשם,

ובפרט בתורה שבעל פה ובדברי החכמים, זיכרונם לברכה.

ועל כן התנבא חבקוק על הדור הזה,

צדיק באמונתו יחיה,

ובהתחזקות האמונה כפי ש...

שהסברנו, ניגאל.

בספר מגדלות מרקחים

כתב תוספת לדברים.

אבקוק ידע

עתיד להגיע זמן שלא יוכלו לכוון לא בתפילה כראוי

ולא בשאר המצוות.

לכן אמר אבקוק לכל הפחות

שאתם מתפללים,

תאמינו שהקדוש ברוך הוא כול יכול.

וזו כבר סיבה לגאל.

המגיד מזלוצ'וב

מבאר מדוע דווקא חבקוק היה זה שהדגיש

את העניין של האמונה,

כיוון שבזוהר הקדוש מבואר שחבקוק

היה בין השונמית.

ושונמית זו

האמינה באלישע הנביא בכל מאודה,

וזכתה שאלישע אחיה את בנה.

את שורש האמונה הזו דרש חבקוק מכל הדורות.

אימא שלי האמינה בנביא.

אז אם אנחנו נאמין בקדוש ברוך הוא שהוא יותר מהנביא,

תחיית המתים אפשר לעשות.

תחיית המתים.

הכל אפשר לעשות.

ויש כאן דבר מדהים.

אותה האמונה לכל הדעות,

ודאי שהיא עיקר העיקרים.

ונחלקו הראשונים אם היא מצוות עשה.

הרמב״ם, בספר המצוות א',

בסמאק באסין א',

בחינוך במצווה כ'ה',

סוברים

שהאמונה היא מצוות עשה והיא המצווה הראשונה.

הרמב״ם לומד זאת מהגמרא,

שהובאה לעיל אנוכי

ולא יהיה מפי הגבורה השם ענום.

וכיוון ששמענו את הדברים האלה מפי הגבורה, מפי השם,

ודאי שזו מצווה רבה,

מצוות האמונה שיש אלוהו האחד ואין אחר.

אולם,

הבאהג

ורבנו סעדיה גאון.

בעל הלכות גדולות ורבנו סעדיה גאון,

לא מנעו את האמונה כמצוות עשה.

וזה לכאורה משולל כל הבנה,

כי אם אין אמונה,

אין תרייג מצוות.

באר הרמב״ן,

בהשגותיו לספר המצוות של הרמב״ם,

שלדעתם כל תרייג המצוות

הן פעולות שציווה השם שנעשה

או גזירות שגזר

שלא נעשה.

אבל האמונה היא-היא עיקר ושורש כל המצוות.

אז איך ייתכן שנמנה אותה כמצווה בתוך כלל תרייג המצוות? הרי היא העיקר

מהשורש לכל המצוות. כל מצווה שאתה עושה,

זה מכוח האמונה שיש בורא אחת שציווה.

אז איך פורטים אותה למצווה אחת?

כל המצוות חייבות את המצוות האמונה,

רק מכוח האמונה אתה עושה.

מוסיף ומביא מדרש מכילתא פרשת יתרו

להוכיח את הדעה הזו.

למשל, למלך שנכנס למדינה.

אמרו לו, עבדיו, גזור עלינו גזרות.

אמר להם, לא,

קודם קבלו עליי מלכותי, קודם קבלו עליכם את מלכותי,

אחר כך יגזור עליכם גזרות,

כי אם את מלכותי לא תקבלו,

כיצד תשמרו את גזרותיי?

כך אמר הקב' ברוך הוא,

אנוכי השם אלוקיך

ולא יהיה לך אלוהים וכולי.

קבלו מלכותי,

ואחר כך קבלו גזרותיי, תראה גם מצוות.

זאת אומרת, זה היסוד.

אדרבא, כותב הרמב״ם

באיגרת תימן,

שכבר הבטיח הקב' ברוך הוא,

שמי שעמד בהר סיני,

הוא וכל זרעו יאמינו בקב' ברוך הוא.

מי שאנחנו נמצא אותו שהוא אינו מאמין,

איננו יהודי.

ולכן

תפקידנו להתרחק מהכופרים

שלא ישפיעו עלינו חלילה לערער את האמונה.

מוכח

שהאמונה איננה מצווה.

מפני הדברים נראים לצד זה,

עד שבא

קנאת סופרים,

וכתב שגם לדעת הרמב״ם,

שכתב שהאמונה היא מצוות עשיהן,

אין הכוונה שיש מצווה להאמין,

אלא הכוונה שיש מצווה לחנך את הבנים ובני הבית לאמונה בשם.

ומאחר וכך,

כשם שהאמונה היא שורש לכל המצוות,

איננה בכלל המצוות,

אלא דבר מרומם ונשגב הרבה מעבר למצווה,

כך גם המידות.

רק על ידם יכול אדם לקיים מצוות.

וכיוון

שכל מטרת המצווה

היא לזכך את נפש האדם ומידותיו,

אז גם המידות חשובות יותר מתרייג המצוות,

כפי שאמר רבנו חיים ויטל.

ואמר הארי הקדוש,

יש 13 מידות באדם,

וכנגדם 13 מידות של רחמים.

לכן,

בחובת הלבבות,

הרחיב רבנו בחייה לפני כאלף שנה,

כמה חשוב לדעת

שמלבד חובת האיברים,

חובת האיברים זה התרייג מצוות,

יש את חובת הלבבות,

חובה של המידות,

שהם חשובים הרבה יותר.

וכפי שפשוט וברור,

שהנשמה חשובה מן הגוף,

כך המידות

חשובות מן המצוות,

שכן המידות טבועות בנשמה,

והמצוות נעשות על ידי הגוף.

לסיום נביא סיפור

שממחיש מה זה צדיק באמונתו יחיה.

מעשה ביהודי שהיה רגיל במשך שנים רבות לשמוע שיעור בדף היומי ממגיד שיעור בשכונה,

יום אחד התחתן אחיו של אותו יהודי בירושלים,

והוא ידע שאין סיכוי שיוכל להשתתף בשיעור

מבלי להפסיד את החופה של אחיו.

פנה למגיד שיעור והתייעץ מה לעשות,

הוא לא רוצה להפסיד את השיעור של שנים רבות.

כמו עוד שהוא הקפיד

ולא החסיר יום אחד,

אבל הוא גם לא יכול לאחר לחתונו של אחיו.

ענה לו המגיד שיעור, יש ברשותי קלטת של השיעור

שאני עומד למסור

מהמחזור הקודם של דף היום מלפני שבע שנים,

ואני אשאיל לך אותה בשמחה.

קח תשמע את השיעור ברכב בדרך לירושלים ולא תחמיץ.

סמך היהודי ועשה כעצתו.

הפעיל את הקלטת בדרך לירושלים,

וכל המשפחה שמעה בקשב.

באמצע הדרך היה פקק ארוך,

התנועה לא התקדמה,

והוא חושש לאחר לחופה.

מבלי לחשוב הרבה, חצה את הפס הלבן,

ירד לשולי הכביש,

איך שהוא יורד,

שומע את הקוג'אק

של המשטרה, וואו, וואו, וואו, וואו,

נבהל היהודי מאוד,

באינסטינקט נכנס מיד בחזרה לשורת המכוניות,

והבין שהרישיון שלו בסכנה.

בדיוק

בשוליים,

במקום שהוא נסע לפני רגע,

שחצה את הפס הלבן,

אלפה משאית.

אם לא היה נכנס מחזרה לתלם,

באותה שנייה,

מי יודע אם הוא ומשפחתו נשארים בחיים.

דקות ארוכות לא היה מסוגל להמשיך לנהוג.

שרשרת האירועים שעברה עליו בדקה האחרונה בלתי נתפסת.

ברגע אחד טעה, סטה מן המסלול,

שמעה משטרה, חרד לגורל רישיונו,

חרד לקנס,

וזכה להצלה עצומה.

צריך לברך הגומל.

מחפש אחר שוטר

שבעקיפין הציל את חייו, שהפעיל את הקוג'ק.

לא מצא אותו.

מכונית המשטרה לא נראית בסביבה.

הוא מתפלא.

בינתיים החזירו את הקלטת אחורה,

נשמע את השיעור,

והוא שומע שוב את הקוג'ק.

ואז הבין,

הקדוש ברוך הוא לפני שבע שנים.

כבר דאג לו שהוא ינצל.

הייתה משטרה,

בזמן השיעור של הרב,

בדף היום היא ליד בית הכנסת, כשהוא מסר את השיעור הזה.

וזה נשמע ממש קרוב, כאילו מאחוריו.

כדי שבעוד שבע שנים ינצלו חייו של יהודי ובני משפחתו.

הכל היה בתזמון מושלם.

הצליל הופק לפני שבע שנים,

בדיוק בשנייה שהוא צריך את ההצלה.

בזכות מה?

בזכות האמונה.

איזה אמונה?

בקדוש ברוך הוא. איזה אמונה?

שלימוד גמרא זה העיקר בחיים ואין להפסיד.

הוא דאג שלא להפסיד את השיעור, שהוא הקפיד עליו כל חייו.

מרבה תורה,

מרבה חיים.

איי איי איי.

עכשיו, אחרי ההקדמה הזו שלמדנו,

אנחנו צריכים לדעת שמעשי אבותינו הקדושים,

הכל, הכל זה ללמד אותנו.

אבותינו הקדושים היו כמלאכים ממש.

אנחנו רחוקים מהם כמזרח ממערב.

כמו שתולעת קטנה,

אין לה מקצת השגות לגבי השמש הגדולה,

ככה אנחנו כל כך שפלים,

רחוקים שמיים וארץ מעומק המחשבות של האבות הקדושים.

ואם אחת עשר מידות שמנה דוד המלך,

כל כך גדולים מהשגתנו,

אז כמה אנחנו רחוקים,

רחוקים מגדלותם של אבותינו הקדושים.

אבל מה לעשות שהתורה היא הוראה,

והם מחויבים ללמוד ממעשיהם ולדלות ממעשיה ענקים ותמירים?

אנחנו השפלים הקטנים.

חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי.

ואנחנו התחלנו רק עכשיו.

את ספר הישר,

המיישר את המידות,

קנאה,

תאווה וכבוד.

בעזרת השם, אם נתכוון ברצינות,

נוכל לעמוד לפחות

באחת מהמידות האלה כל ימי חיינו.

משימה לא קלה,

אבל אפשרית.

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים דאורייתא.

בשמחה דאורייתא,

גומל נפשו ישחס את דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך דאורייתא.

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

רבי חנני יאמר אלה שיאמר עושה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל נפיקו חרבו להון תורה ומסוות שנה אמור אדם על אופס למען סטגו יגדיל תורו יאדי