העורב האכזרי

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, שלום בן מזל, זיווג הגון, בריאות הנפש, וחזרה בתשובה, רפואה שלמה לביתו, שירה בת מרים, מהרה, בכלל חולי עמו ישראל, אמן. רענן משה בן גילה, יזכה שכל מעשיו לשם שמיים, רפואה שלמה, חוכמת התורה, זיווג הגון, ולא יזדקק למתנות בשר ודם, אמן.

העורב והאכזרי,

שני שליחים בפרשה, פרשת נוח. מיד לאחר שהעולם נטהר ונברא מחדש, השליחים הראשונים בעולם היו העורב והיונה. לאחר ארבעים יום, שגברו מי המבול על הארץ, חלף זמן מה עד שהמים הלכו בחסור, ולאחר ארבעים יום, כשנראו ראשי ההרים, ביקש נוח לבדוק הקלו המים מעל פני הארץ.

בראשונה פתח את חלון התיבה ושלח את העורב, ואחר כך את היונה. 

1. למה שלח את העורב בשליחות ראשונה?

2. והאם הוא ביצע את השליחות, או שחזר ללא תועלת?

3. בעיקר, מה ההבדל בין שליחות העורב ליונה? 

כדי להבין זאת, נתבונן במאמרי חכמים, זיכרונם לברכה, שהעניקו תארים לא מכובדים וכינויים לא מחמיאים לעורב. גמרא הבא קמה, דף צדיק ב', אמרו חכמים, זיכרונם לברכה. מה הבעיה? לא, לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. כלומר, הזרזיר, מין עוף שאין לו סימני טהרה ברורים, ולכן נדרשו חכמים לחקור האם הוא עוף כשר או שמא לא. תודה רבה. בשעה שראו שהזרזיר שוכן בחברתו של העורב, הכריעו שהוא מין טמא. אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

וזה בלשון חכמים, במשנה כלים יב ב, כל המחובר לטמא טמא, וכל המחובר לטהור טהור. בהגמרא, מדובר על השידוך בין ישמעאל לעשו. וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל. אמרו בגמרא בחינת זרזיר שהלך לעורב התחבר עמו. 

על פי הסוד כותב בספר בני ישכר, שבת א', קליפתו של ישמעאל היא זרזיר, קליפתו של עשו היא עורב. זה החיבור בין הקליפות של הטומאה, הזרזיר והעורב.

בהגמרא בסנהדרין ק', כתוב שהאפיקורסים אומרים על תלמידי החכמים, שהם מעולם לא הועילו להם. מעולם לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה. משמע שהעורב הוא סמל הטומאה וטומאה גדולה ביותר. העורב הוא הסמל של מלכות עשו, ועיונה היא סמל למלכות ישראל. עורב, שיא הטומאה והרשע. יונה, שיא הטהרה. ודווקא את שניהם בחר נוח לשלוח.

עכשיו, מה הדבר הרע שמצאו החכמים בעורב עד שעשאוהו סמל ומופת לטומאה ורשע?

גיטין, ממהה, מביאים חכמים מעשה לא שגרתי. רב עינליש נלקח בשבי על ידי גויים רשעים. ברשעותם כלאו אותו בבית אסורים בארץ רחוקה. ויום אחד רואה רב עינליש עורב שקורא בקול גדול, כאילו מנסה לומר לו משהו דחוף. רב אינליש, שלא הבין שפת העורבים, פנה לאסיר אחר בבית האסורים, שכן היה בקיא בשפת הציפורים והעופות, שאל אותו מה הוא אומר, אמר לו הוא אומר אינליש ברח, אינליש ברח, עילליש ברח. 

טוב, עוצרים פה וחושבים מה הוא צריך לעשות עכשיו, רב אינליש. כל אחד יגיד שיש פה רמז משמיים, הגיע הזמן לברוח, ובוודאי שזה יצליח. מה עשה הרב אינליש? התעלם לגמרי מן העורב. הוא אמר, אי אפשר להאמין לעורבים, הם שקרנים. אחר הזמן באה, הגיעה יונה, וגם היא צייצה שוב ושוב. גם לה היה איזה מסר. פנה רב אינליש לאותו אדם, מה היא אומרת? אמר לו אותו דבר, אינליש ברח, אינליש ברח. הבין רב אינליש לזה עוד משמיים, הגיע הזמן לברוח, נהיה לו ניסים ומופתים, נשא רגליו וברח, ואכן הצליח.

ואין העשו לו ניסים בדרכו אל החופש המיוחל. בקשה מהרשע, מניין לא לרב אינליש שהעורב שקרן? למה קבע נחרצות שאי אפשר לסמוך עליו? הלא זה מופת שהוא בא ומדבר וקורא לו בשמו. בטח שלחו אותו משמיים. מחדש אמר שם, קרעינליש למד את זה בפרשת נוח. רואים שהוא שקרן גדול, ורואים שיונה דוברת אמת. כי שני שליחים היו פה, גם העורב וגם היונה.

איפה שיקר העורב? יש פסוק שמתאר את שליחות העורב בזה לשונו. וישלח את העורב, ויצא יצא בשוב, עד יום. אבוש את המים מעל הארץ. העורב נשלח לעוף רחוק לבדוק אם כלו המים, מה עשה השקרן? עף מסביב לטיבה ושיקר לנוח. לכן כתוב בתורה יצוב השוב. במקום לעוף למרחוק לבדוק את מה שנוח מבקש, הסתובב מסביב לטיבה הלוך וחזור יצוב השוב. 

מבואר בפירוש רש״י שהעורב לא עשה שליחותו של נוח. ומצינו בסנהדרין כח ובבן איש חי בבניהו שהעורב רק עשה את עצמו כמקבל את השליחות. בסופו של דבר העמיד פנים במרמה כמי שעשה שליחות. מה למד מזה רב אליש? שהעורב הוא שקרן. אי אפשר להאמין לו לשום דבר. וכך הפך העורב לסמל של השקר. זה עשיו תזכרו, כן? 

בגמרא בסנהדרין מביאים את הדו-שיח המלא בין נוח לבין העורב. שיחה מרתקת. אומר העורב לנוח, כשם שריבך שונא אותי, ככה אתה שונא אותי. מזעזע. כמה רשעות אפשר להכניס במשפט אחד. ריבך אמר העורב. זה הרב שלך הקדוש ברוך הוא לא שלי. 

ריבך כבר אומר. הוא לא מקבל מרות. הוא לא נכנע לבורא יתברך. הוא אומר לנוח ריבך. הוא הרב שלך לא שלי. וואי וואי וואי. העולם כולו נכחד במבול. כל האנשים החיות והצמחים עובדים. נשארים מתי מעט שנכנסו לתיבה. ביניהם העורב הזה. הוא ניצל בגלל הקדוש ברוך הוא. שאמר לנוח להכניס אותו כי הוא מכל בעלי החיים. אז העורב השקרן הזה, כפוי הטובה הזה, אומר ריבך שונא אותי.

ונוח שמאכיל אותו שנה שלמה יומם בלילה. מתייגע. להתאמץ רבות להאכיל לפרנס את כל העורבים, כולל העורב הזה, לא זוכה לקמצוץ הכרת הטוב מהעורב, אלא שומע ממנו, אתה שונא אותי. מי שמאכיל מישהו חינם שנה, זה נקרא שונא? שנה לא נח. לא ישן. איך אפשר לחנות זאת שנאה? זו כפיות טובה.

ולמה הוא חושב שהקדוש ברוך הוא שונא אותו וגם נוח? מה ההוכחה שיש לו שהקדוש ברוך הוא שונא אותו? מכל העופות הטהורים נוח הכניס לתיבה שבעה שבעה. מהעופות הטמאים, שניים. הנה הוכחה שהקדוש ברוך הוא שונא אותי. 

ממשיך העורב, אתה גם שונא אותי. אחרת לא היית שולח דווקא אותי לראות את המבול. זה כמו הילדים שאומרים לו, למה אני? למה אני? כל פעם אני? למה אני? אומר לו, אתה לא חושש שאני אצטנן? העורב, איי, איי, איי. האם אתה לא חושש ממחלות? מהקור? זה רק בגלל שאתה שונא אותי. לכן לא אכפת לך שאני אמות, ואז לא יהיו יותר עורבים. 

טמבל, שקרן. הרי אם הכניסו רק שניים, הם צריכים להשתמר בשביל שהזרע יצא מהם וימשיך. אז אם הוא שלח אותך למות, הוא לא עושה את ציווי השם, כי הוא אומר לקחת מכל העופות, מכל הבהמות, מכל החיות. ואם אתה לא תשרוד, אז הוא לא קיים את דבר השם. אז איך אתה ממציא עלילה כזאת?

מדוע, שואל העורב, לא שלח את אחד מעופות הטהורים, שהוא יבדוק את המבול אם כבר הסתיים? וגם אם יקרה לו משהו, יש ספיירים, יש שבעה. אז אם ימות אחד, לא יכחדו לגמרי. 

ואולי, מאשים העורבים. עורבת נועה, אולי בכלל רצית שאעמוד, כי אתה חפץ באשתי. וואי וואי וואי, לאן הוא הגיע בחור?

כותב הראם, הכל מרומז בתורה בפסוק אחד. יצא בשוב, יצא שהעורב יצא והשיב, בשוב השיב לנועה טענות, מטענות שונות. כמה הרשיע עורב וגילה את קלונו ברבים לדורי דורות. הוא גם כופר, גם כפוי טובעה, גם שקרן וגם חושד בכשרים בטענות מופרכות שאין להן בסיס אמיתי.

נוח לא מתעלם מהאשמות השווא ומשיב לעורב, רשע. במותר לי נאסר לי, נעמה אשתי אסורה עליי בתיבה, השם אסר להיות עם האישה בתיבה. אז באסור לי, שזה אשת העורב, לכל שכן, אז איך אתה יכול לעלות טענה מטופשת כזאת?

במדרש רבה מוסיפים ריבותינו נדבך נוסף. אמר העורב, מכולם בחרת דווקא בי? מדוע? השיב לו נוח. וכי מה העולם צריך אותך? אתה מיותר לגמרי. מסביר לו, נוח. אתה לא ראוי לקורבן, אתה לא ראוי לאכילה, אפילו הגויים לא אוכלים אותך. אז למה נוצרת? 

באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא, נוח, הנח לה עורב, העולם עוד יזדקק לו. מתי? בזמן אליהו הנביא היה רעב גדול בארץ. ומי אכיל את אליהו בשנות הרעב? לא פחות ולא יותר העורבים. 

ננסה להבין, מדוע באמת שלח הקדוש ברוך הוא דווקא את העורב הידוע לשמצה שהוא יפרנס ויאכיל את אליהו בשנות הרעב? ומה הקשר בין איש האלוהים אליהו הנביא לבין עורב רשע וטמא.

עומק העניין מצאנו במלבים במלכים א' יז' ד'. חיאל בית האלי ישב שמעה על בניו שנפטרו. כידוע ראשית מלחמת יהושע בן עינון כשנכנס לארץ ישראל הייתה ביריחו וכבש אותה. לאחר מכן החריב את העיר וקילל את מי שיבנה מחדש את העיר הזו בקללה נוראה. כמו שנאמר בנביא יהושע וכו בבחורו יייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. מי שיבנה את יריחו כל בניו ימותו. הבן הגדול כשיתחיל לבנות ואחרון הבנים כשיציב את הדלתות בסוף הבניה. 

אומר הכלי יקר שיריחו הייתה מלאה בכשפים כל-כולה טומאה אחת גדולה. עד כדי כך, בירקות שמעוני יהושע טו מבואר שחל עליה דין של עיר הנידחת. ולכן, השלל שלה אסור בהנאה. ומי שיבנה אותה נתקלל בקללה נוראה. וכך היה. חיאל בית האלי. לא חשש לדבריו של יהושע, בנה מחדש את יריחו. ונתקיימה בו הקללה של יהושע אחת לאחת. וכפי שנאמר בנביא, באווירם בכורו ייסדה, ובשגיב צעירו הציב דלתותיה, כדבר השם אשר דיבר ביד יהושע בן הנון.

בסנהדרין, קו יג', מתבאר שחיאל בנה עיר אחרת. ורק קרא אותה בשם יריחו. ולא ידע שגם על עניין קטן כזה תחול קללה, כי צריך למחות את שמה מן העולם. ובאר אמר שם, שיהושע קילל כפליים, ארור אשר יבנה את העיר הזאת את יריחו, אפילו תחת שם חדש. אפילו אם יבנה עיר אחרת, נקרא אותה בשם יריחו. בעיר ראשי לכן נקרא חיאל בית האלי, מלשון עלה וקללה, שכל ביתו נתכללו. יש אומרים שלא רק בניו, מתו גם בני משפחתו.

באותה שעה, שחיאל בית האלי ישב שבעה על בנם והתאבל עליהם, באו לנחם אותו גדולי העם, ביניהם אליהו הנביא ואחיו המלך. 

לעיני כל, שואל אחאב את אליהו הנביא שאלה מתריסה. תגיד, איך ייתכן שקיללת התלמיד מתקיימת וקיללת הרב לא מתקיימת? יהושע בן נון, תלמיד של משה רבנו, בלנגד עינינו התקיימה הקללה של יהושע, שקילל מי שיבנה את העיר יריחו, והקללה של משה רבנו, הרב שלו, שאמר ישמרו פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף אדוני בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר. את הקללה הזאת מזכירים פעמיים בכל יום. אומר אחאב אנחנו עובדים עבודה זרה. והגשם ממשיך לרדת כרגיל והשמיים לא נעצרים. אז איך זה שהקללה של התלמיד פועלת ושל הרב שלו לא פועלת?

באותה שעה קם אליהו ונשבע ואמר לאחיו חי השם אם יהיה השנים האלה תל ומתי כי אם לפי דברי, עכשיו אני קובע אם יהיה טל או מטר. זהו, מפסיקים עכשיו. השבועה לא חזרה רקם, החלה בצורת קשה, רעב גדול במשך שלוש שנים. 

באותה שעה ציווה השם את אליהו לברוח מאחיו כדי שלא יהרוג אותו. והנבואה התקיימה והרעב כבד מאוד. ועוד אמר לו, לך ויסתתר בנחל כרית והימה הנחל תשתה ואת הערבים ציוויתי לכלכלך שם. אז השם מספק מזון לאליהו הנביא ברעב על ידי עורבים, הוא שותה ממי הנחל. 

הבצורת ממשיכה ללא הפסקה, אין גשם, לא טל ולא מטר. הגיע מצב נורא וייבש הנחל. הנחל שבעצמו שותה אליהו התייבש. משלוחי הלחם מבית המלך פסקו מלהגיע. בארמון המלוכה הופיעו סימני רעב.

באותה שעה אמר לו השם שילך צרפתה, שם אכל ושתה אצל האישה הצרפית. 

שאלה, שואל המלבין, מדוע כשהיה אליהו בנחל כרית שלח השם מזונו על ידי העורבים? הרבה שלוחים למקום לפרנסו. למה דווקא העורב הידוע על שמצה? 

אלא רצה הקדוש ברוך הוא להראות לאליהו שהוא לא חפץ ברעב הזה שגזר אליהו על ישראל. כשאליהו גוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים ברעב בא לארץ. אבל רומז לו הקדוש ברוך הוא, אני שולח לך את העורב האכזרי שבעופות, שהוא מתאכזר על בניו. הוא יביא לך את הלחם. זה סימן שאני לא חפץ ברעב האכזרי שממית את העם ישראל. זאת אומרת אפילו אכזרי מביא לך לאכול, אז תביא להם לאכול.

מוסיף רשי לכן ייבש הקדוש ברוך הוא את נחל כרית שהתבונן שצריכים גשם בדחיפות. ורצה שאליהו הנביא יגלה צרפתה כי היה קשה בעיני השם יתברך שהבנים שרויים ברעב. העיר צרפת היא סמוכה לעיר צידון. השם סובב שהאלמנה תפרנס את הנביא. אליהו חייב להכרת הטוב עצומה. השם מגלגל שהבן שלה מת כדי שאליהו יבקש לחיות את הבן. 

ואז אומר לו הקדוש ברוך הוא שלוש מפתחות נמצאים בידי ולא נמסרו לשליח. מפתח יולדות, מפתח גשמים, מפתח תחיית המתים. אתה לא יכול שיהיו לך שני מפתחות. מפתח גשמים, שאתה, המפתח הזה סגרת עכשיו את השמיים, ועכשיו אתה רוצה לחיות את הילד, זה מפתח תחיית המתים. אז יהיו לך שני מפתחות ואני אשאר עם אחד? זה לא ייתכן. אתה רוצה לחיות אותו? תחזיר לי את המפתח שלך שנייה. וכך אילץ הקדוש ברוך הוא את אליהו להפסיק את הבצורת.

במדרש תנחומה, פרשת עקב ב', מבואר דרכו של עורב שחור שמוליד בניו הוא רואה שהם יוצאים בשעת הלידה לבנים, לא בצבעו. הוא לא מבין איך יכול להיות שמשחור יוצא לבן. לכן הוא משוכנע שזה לא הבן שלו. ומאשים את אשתו, אהה, ומניח את בניו והוא הולך לו. רגע, אבל זה ספק. בכל זאת, העורב כזה אכזר, שמוכן לסבב מיתה לספק בנו. 

אבל הקדוש ברוך הוא זנו מפרנס את כולם, ולא מפקיר את העורבים הקטנים שהם רעבים, עושה להם נס, מזמין להם יתושים קטנים והם אוכלים אותם בשבעים. 

ודורשים במסכת כתובות מט, זה שאמר דוד מלכנו בתהילים קמ״ז ט, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו. לבני עורב, לבנים של העורב, אבל לבנה זה גם לבנים, הלבנים של העורב שהוא זנח אותם. אחרי שהזכיר דוד המלך שהקדוש ברוך הוא זנו מפרנס את כל הבהמות, נותן לכל אחד למחסורו עוד פרט, גם לבני עורב. הבנים הלבנים, אלה שאביהם מתאכזר עליהם, כאשר יקראו, כשהם צריכים לאכול, הקדוש ברוך הוא דואג לצורכיהם.

שאלה, למה ברא הקדוש ברוך הוא בעל חי אכזרי כזה? 

מוסיף המלבי, יסוד שמובא באבות דרבי נתן, למד אלף ג', יש באדם מידות רבות. חלקן טובות, חלקן רעות. אבל כולם מקורם מבעלי החיים שבעולם. הרי הקדוש ברוך הוא אומר נעשה אדם, ואז כל הברואים הביאו מכוחם ומידותם לתוך האדם. ונבראו מיליונים בעלי חיים בתכונות שונות, כדי שבאדם בחיר הבריאה יהיו כל המידות האפשריות שבעולם. האריה למשל גיבור, הנמר עז, הנשר קל, הצבי מהיר, הצב איטי, הנמלה חרוצה, חמור טיפש, שועל ערמומי, חתול צניעות. 

וכן הלאה פסיפס עצום של תכונות רבות כולם נמצאים באדם. לצורך הבחירה של האדם עשה הקדוש ברוך הוא מגוון תכונות טובות ורעות כדי שהאדם תהיה לו בחירה לבחור בטובות ולא ברעות כי עיר פרה אדם ייוולד. הוא נולד כמו עיר פרה והוא צריך להוליד את האדם, אדם השלם.

עכשיו מובן מה שאמרנו על העורב, אתה מיותר, אתה מיותר בעולם, אין צורך בבעל חי כל כך אכזר. עונה לו הקדוש ברוך הוא צריכים אותו. יש בעורב כדי ליטוע באדם את מידת האכזריות. לפעמים צריך להשתמש בה. מאותה סיבה שלח הקדוש ברוך הוא לאליהו הנביא דווקא עורב שמתאכזר על בניו. ללמד אותו מוסר שאין ראוי להתאכזר על הבנים של הקדוש ברוך הוא. עם ישראל. ויש דרכים רבות לשלוח מזון לנביא ודווקא עורב נבחר בשביל המסר המתבקש. 

הרמב״ם בשמונה פרקים, פרק זן כתב דבר פלא. בסוף ימיו אליהו הנביא עלה בסערי השמיימה באליהו פניחס שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא יחיה לעולם. וכיצד לא חי לעולם? למרות כל זה טען הקדוש ברוך הוא לאליהו אינך ראוי למשול בבניי מלהיות להם לכהן. יען כי קנאי גדול אתה ואתה עלו להמיתם. לכן, עלה בסערה השמיימה.

אור גדול, בדברי הראש, בעל הטורים והמושב זקנים, כתבו רמז. ויצא יצא בשוב עד יבוש את המים על הארץ. עד יבוש את... המילה יבושת זה אותיות תשבי, אליהו התשבי. רמז הקדוש ברוך הוא לנוח, עכשיו העורב לא מבצע את השליחות שאתה מטיל עליו, הוא לא מיותר. יצטרכו אותו עד יבושת, עד שיגיע אליהו התשבי כדי שהוא יאכיל אותו. ומתי זה קרה? כשהיה יבושת המים על הארץ, כשהוא לא הוריד טל ומטר.

בספר ידי משה על המדרש, כותב, ניתן להבין שנוח רצה לשלוח דווקא עוף טמא, שאם יקרה לו משהו, לא יחסר לו לקורבנות. אבל למה בחר דווקא בעורב? יש עופות טמאים נוספים? ומדוע סבר שהוא מיותר בעולם? וכי ייתכן שהשם ברא בריאה שאינה נצרכת? וכי מותר לומר על בריאה כלשהי שהיא מיותרת? ועוד אם השם אמר לו להכניס את כל העופות לתיבה, כולל העורם? 

אלא נוח הקפיד על עניין נוסף שמזכירה הגמרא בסנהדרין. כתוב, שלושה שימשו בתיבה, למרות האיסור חם. לכן נענש שהפך עורו לשחור, והוסיף רשי שמאותו תשמיש נולד כוש. הוא עשה מעשיו במחשך, אז יצאו ממנו הכושים. הכלב, לכן נענש שייקשר בשלשלת ויאבד את חירותו, וגם בשעת תשמיש הוא נתפס. והעורב נענש ומשונה מהבריאות כמבואר בירושלמי, שהתשמיש שלו דרך המקור, אין לו הנאה.

על כן אמר לו, נוח רשע, איך שימשת בתיבה כשהקדוש ברוך הוא עשה זאת? אבל בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת חפיו, דווקא בגלל שהעורב שימש בתיבה, כבר אשתו התעברה. ולכן נוח יכל לשלוש. נוח אותו בבטחה ולדעת שגם אם יקרה לו משהו העורבים לא יכחדו לכן אמר לו אתה מיותר כי עיברת את אשתך אז זהו ביי ביי אתה מיותר ואמר שע אומר שזו התשובה הניצחת שהשיב נוח לעורב שטען שנוח שונא אותו למה הוא שולח אותו כי העורב היחיד שאשתו נתעברה לכן שלח דווקא אותו. 

אור החיים הקדוש מוסיף פנינה נפלאה לא נתבהר עדיין מדוע בכלל נבחר העורב הטמא לשליחות הראשונה אחר המבול. נוח לא ידע שזה בעל חיים האחרון שכדאי לעזר בו אלא מלשון הפסוק רואים שיש שני שינויים בין שליחות העורב ליונה. אצל העורב נאמר וישלח את העורב אצל היונה נאמר וישלח את היונה מאיתו לרעות הקל והמים הבדל. אצל העורב לא כתוב מאיתו, אצל היונה כתוב. זה הבדל אחד. הבדל שני, אצל העורב לא כתוב מה המטרה של השליחות, אצל היונה כתוב לראות הקל ומים. 

אין זאת, אומר אור החיים הקדוש, אלא שהעורב לא נשלח בכלל אלא גורש מהטיבה. הוא אמר לו, אתה מיותר. אחרי מה שהוא עשה, אתה מיותר. הוא לא שלח אותו בשליחות כמו היונה. צא! ואל תחזור, לא צריכים אותך. ולכן לא נזכרת המטרה של השליחות, כי לא הייתה מטרה. השליחות הייתה שילך, שיסתלק. ובגלל זה גם לא כתוב מי איתו, כי נוח לא רצה שום קשר עם העורב. 

נמשיך ונתבונן. גם כשחזרו מהשליחות יש הבדל בפסוקים. אצל היונה נאמר וישלח ידו ויקחיה. אצל העורב לא כתוב, הוא רצה שיישאר בחוץ. ורק היונה נבחרת. לשליחות של נוח. 

אור החיים הקדוש מבאר כלל יסודי בפסיכולוגיה. ואת הכלל הזה לימדו אותנו חכמים. כל הפוסל במומו פוסל. העורב חשד בנוח שהוא חפץ באשתו. בה, בשעה שהוא עצמו חטא בעניין התשמיש. העורב טען שנוח אכזרי אליו, בשעה שהוא הסמל של האכזריות. העורב חושד באשתו שהיא מזנה ושהילדים לא שלו, בשעה שהוא השקרן הגדול. איך מידות רבות מושחתות התקבצו בעוף אחד, אלא שורש אחד, אכזריות. העורב הוא אכזרי. ומידה רעה אחת תלויה בשנייה וזו גורר את זו. מי שאכזרי כל כך, דואג רק לעצמו ולכן הוא ישקר ויגיד על כולם שקרנים, אכזרים, ויכפור בטובה של זולתו. תמיד יטען שמרמים אותו, שאשתו מרמה אותו, שנוח מרמה אותו, שהשם שונא אותו. 

מי שאכזרי כל המידות הרעות והמושחתות יגיעו בעקבות האכזריות. אכזר, שקרן, כפוי טובה, כופר גדול. שני מיני בעלי חיים עם מידות שונות מן הקצה אל הקצה. העורב והיונה. העורב, אכזר, כל המידות הרעות נגררות לו אחרי אכזריותו.

היונה סמל הרחמים והנאמנות. בעל האדם מוטלת בעולם משימה לבחור במידות הטובות שניטעו בו. בדומה ליונה ולא כעורב. כנסת ישראל נמשלו ליונה, יונתי בחגבי הסלע. לכן עם ישראל רחמני. וממילא כל המידות הטובות נמשכות אחרי זה. 

עשיו נמשל לעורב, אכזריש בחיות, ממילא גוררת מידה זו את כל המידות הרעות אחריה. 

וזה המסר הגדול שמהדהד בעולם לבחור במידות היונה, רחמנות. 

עכשיו מובנים דברי ספר הגלגולים, פרק ל״ה. מי שמתאכזר על חבריו יתגלגל בעורב. ואביו העורב יתאכזר אליו כדרכם של עורבים ויפקיר אותו. וזה מידה כנגד מידה. 

ה״ה, ה״ה, כול יאדוך ומה ומה ומה וה״ה, כול יישבחוך ומה ומה וה״ה, וה״כוּל יאמרו וה״כוּל יאמרו״ אין קדוש כש״ם. ה״כוּל יֹדוֹך״ם וה״כוּל יֵשַׁבְחוֹם״. וה״כוּל יאמרו וה״כוּל יוֹם. אין קדוש כש״ם. וה״כוּל יֹדוּך״. וה״כוּל יֵשַׁבְחוֹך״. וה״כוּל וה״כוּל יֹאִמְרו״. אין קדוש כש״ם. הכל יודוּך״. וה״כוּל יֵשַׁבְחוֹך״. וה״כוּל מה״כוּל מה״כוּל יֹאִמְרו״. אין קדוש כש״ם.

הר״י נִכוֶל כי״ם אצל החכמים דאוריית״א ושמחה דאוריית״א ו״כוּל מִנְבְשָׁבְא״ ש״ם דאוריית״א. 

תודה רבה.