זכור ושמור

 

- - - לא מוגה! - - - 

מציב יום,

שולמית בת רחל ומשה בן ברכה יזכו לרפואה שלמה מהרה בכלל עמו ישראל, אמן.

זכור ושמור.

לפני מה התורה חזרה על עשרת הדיברות פעם שנייה?

מה פשר שבעת השינויים בין הדיברות הראשונות בפרשת יתרו לבין הדיברות האחרונות בפרשתנו?

מה בין זכור בדברות הראשונות לשמור בדברות האחרונות?

מדוע נאמרה המילה טוב רק בדברות האחרונות?

וכיצד ייתכן מילה כה חשובה אינה מופיעה בדברות הראשונות?

מפני מה גוי

ששמר שבת חייב מיתה?

וממתי יש איסור לגוי לקיים מצווה?

מה העניין במצוות תוספת שבת?

מדוע בני ישמעאל נחים ביום שישי וצאצאי עשיו ביום ראשון?

ובכן,

עשרת הדיברות כתובים בתורה בשני מקומות,

פרשת יתרו ופרשת ויתחנן.

ומפרשי התורה עומדים בהרחבה על ההבדלים הגדולים

בין שני המקומות.

במדרש אגדה מקשים.

מפני מה התורה חזרה על עשרת הדיברות פעם שנייה?

ותמוה מדוע יש שינויים בשני המקומות.

ותרצו,

עשרת הדיברות בפרשת יתרו

היו כתובים על הלוחות הראשונים,

עשרת הדיברות בפרשת ויתחנן

היו כתובים על הלוחות השניים.

כדי לרדת לעומק הדברים נתבונן בדברי הכלי יקר

שמעריך ומבאר במהלך נפלא ביותר

את עומק ההבדלים בין הדיברות הראשונות לאחרונות.

הכלי יקר מונה שבעה הבדלים מרכזיים.

בדברות הראשונות כתוב זכור את יום השבת לקדשו.

באחרונות כתוב שמור את יום השבת לקדשו.

בראשונות

נזכר טעם שמירת שבת כי ששת ימים עשה אדוני את השמיים ואת הארץ.

קדושת השבת

נובעת מששת ימי בראשית כי ששת ימים עשה.

באחרונות

הטעם אחר.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.

זה שינוי שני.

שינוי שלישי, בראשונות

לא נכתבו המילים כאשר צווה אדוני אלוהיך.

איפה?

לא נכתב בדיברה הרביעית

ובדיברה החמישית.

באחרונות נצטווין ונשמור שבת ונכבד אב ואם

כאשר צווה אדוני אלוהיך.

שינוי רביעי,

בראשונות כתוב במצוות כיבוד אב ואם למען יאריכון ימיך.

באחרונות

מוסיפים שכר נוסף על המצווה

למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך

שינוי חמישי.

בראשונות נאמר לא תחמוד.

באחרונות נאמר לא תתאווה.

שינוי שישי,

בראשונות כתוב לא תענה ורעך עת שקר

ובאחרונות כתוב עת שווא.

בראשונות.

בחמש הדיברות האחרונות

אין וו החיבור.

כתוב לא תרצח,

לא תנאף,

לא תגנוב, אין וו החיבור.

באחרונות מופיע וו החיבור ארבע פעמים.

ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד.

ועכשיו הכלי יקר מחדש.

הדיברות הראשונות נאמרו בקול רעש גדול,

בקולו של הקדוש ברוך הוא, מהלך מסוף העולם ועד סופו.

למה?

מכיוון שהדיברות הללו נועדו לכולם גם עבור הגויים שבכל קצוות תבל.

אמרנו שבאמריקה, למרות ששם מפרידים דת ומדינה,

בכל בתי הספר יש את עשרת הדיברות.

זה יש להם.

הם מדברים על עשרת הדיברות.

אז הדיברות הראשונות נאמרו ברעש גדול,

וקולו של השם הלך מסוף העולם ועד סופו,

כיוון שהדיברות נועדו לכולם גם עבור הגויים בכל קצוות תבל.

ואמרו חכמים.

מים בילקוט שמעוני, וזאת הברכת התקנה.

השם יתברך חזר על כל אומה ולשון ושאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה.

באומות סירבו מסיבות שונות.

עשיו סירבו

בגלל לא תרצח,

ישמעאל בגלל לא תגנוב,

ועמון ומואב

מסיבת לא תנאף.

אם כן, מוכח שכולם שמעו עשרת הדיברות ויכלו לקבל את התורה יחד עם ישראל.

האמת,

שהדיברות נאמרו בעיקר עבור עם ישראל,

שהרי הדיברה הראשונה, אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

אבל עצם זה שהם נאמרו בקול גדול,

בעולם עמד מלאכת,

ושמעו כולם את דבר השם.

זה הראיה שכל הרוצה ליטול, לקפוץ על העגלה, להצטרף,

יכול היה לבוא וליטול.

על דרך משל,

יצחק אבינו ציווה את בנו יעקב לא לקחת אישה מבנות כנען.

ומיד נאמר, וירא עשיו,

כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו,

והלך ונסע מבנות ישמעאל.

אז רואים שזה השפיע.

אפשר לקפוץ על העגלה.

יצחק,

אבא של עשיו, לא ציווה אותו דבר בעניין זה.

רק את יעקב.

מכל מקום ראה והשכיל עשיו,

שדעת אביו אינה נוחה מהן.

וביקש למצוא חן בעינם

ולשמוע כאילו בקול אביו.

כך יכלו ממש אומות העולם

לעשות את רצון השם

ולשמוע בקולו.

ולכן ניתנה להם אפשרות לשמוע בעצמם את עשרת הדיברות,

אף על פי שהיו מיועדות בעיקרם

עבור ישראל.

ולכן,

יאיר האור,

מפני מה ישראל שמעו דווקא את הגרסה הראשונה,

ואחר כך הייתה גרסה שנייה,

והתאורצו כל השינויים

שאנחנו מוצאים בין דיברות ראשונות לאחרונות.

בראשונות נאמר, זכור את יום השבת.

אי אפשר לומר לגוי שמור את יום השבת,

כי גוי ששמר שבת

שבת חיה מיתה,

אותי ביני וביניכם רק.

אז זה מה שאמרו חכמים בסנהדרין נח, גוי ששמר שם שבת חיה מיתה.

ומלבד זה,

לא רק נאמר זכירה זכור,

אלא טעם שונה,

כי ששת ימים עשה השם.

זה מתאים לכל העולם בהחלט.

כולם חייבים לזכור מי ברא את העולם בשישה ימים,

ובשביעי הוא שבת ויהי נפש.

זו אמונה ראשונה פשוטה ובסיסית

ביותר שבה בורא יתברך.

הדיברות האחרונות

נאמרו בחשאי.

אותן הדיברות היו מיועדות אך ורק לעם ישראל.

בראשונות, כבר הם לא הסכימו לקבל.

אז אין טעם לקרוא עוד פעם בקול גדול, נכון?

לכן, בדיברות האחרונות מפורש כבר שמור.

עם ישראל חייבים לצמור את השבת,

וסימן רמז לכך

משתנה הטעם. כי עבד היית במצרים זה טעם פרטי ממוקד עבור עם ישראל בלבד.

כדברים הללו מפורש בפסיקתא רבתי, כג.

זכור נאמר גם לאומות העולם,

ושמור ציווי פרטי לעם ישראל לשמור את השבת.

רמז נפלא לכך,

זכור בלי וו,

זה אותיות ז',

כ'

ור'.

וסופן נפש.

ז', בסוף נ',

כ',

פ',

ר', ש',

סופן נפש, שמור בלי וו,

זה אותיות ש',

מ',

ר',

סופן נשם, נשמה.

נשמה.

זכור נאמר גם לאומות העולם, כי להם יש נפש בלבד.

ואילו שמור נאמר רק לעם ישראל, כי אנחנו זכינו לנשמה.

ונשים לב כי ביום השבת אנחנו זוכים לנשמה יתרה.

דבר שלישי,

בדברות האחרונות

נאמר נאמר כאשר צבחה

אדוני אלוהיך כי כבר במרא נצטוו ישראל על השבת וכיבוד אב ואם

אז זה ציווי פרטי שנצטוו ישראל

דבר רביעי

ממילא נבין מדוע בדברות הראשונות

נאמר למען יאריכון ימיך שזה שכר על כיבוד אב ואם

בקידוש ימי מפורש

שזה שכר שנותנים כבר בעולם הזה

וזה ראוי גם לאומות העולם

כמו דמא בנטינא שכיבד את אבא שלו בכיבוד הבן

וממילא

נבין שזה מגיע גם לאומות העולם

אבל בדברות האחרונות הוסיפו לנו עוד שכר

ולמען יתב לך

הגמרא מפרשת שזה שכר עתידי שיינתן רק בעולם הבא

וממילא יאיר האור

שהשם יתברך

לא רצה לייעץ שכר נצחי עבור אומות העולם

שאינם מאמינים בעולם הבא

ולכן אותם הגויים הסתפקו בשכר גשמי בעולם הזה באריכות ימים בלבד

דבר חמישי

ונבין עכשיו את הציווי לא תחמוד

שכתוב בדברות ראשונות

הוא יאה ומתאים דווקא להן

כי האיבן עזרא אומר מפורש

שהאיסור הוא כשחומד וגם גוזל

ודבר זה שייך גם באומות העולם

אבל בלוחות השניות נאמר לא תתאווה

זה ציווי ייחודי רק ללב

תאווה זה מידה ממידות הלב

לכן לא שייך לצוות עליה רק לעם ישראל

ולכן משתנה הלשון בדברות האחרונות כי זה ציווי לישראל בלבד

הלא תחמוד שלהם זה כולל גזל בסופו של דבר הם לא רק חומדים הם עושים מעשה

הלא תחמוד מביא אותם למעשה

אנחנו מצווים שכבר בהתחלה בלא תתאווה

שהלב לא יטע אותנו לדברים אין

ממילא יובנו גם השינויים בין הלוחות

כאשר בדברות הראשונות נאמר עת שקר

שכן האיסור הוא לא להעיד עדות שקר

על כך מצווים כל העולם

לא לסלף את הדין

אולם בדברות ה...

נאסר על עם ישראל להעיד אפילו עת שווא

בשינוי חלקי,

זאת אומרת לא שקר גמור,

אלא שינוי חלקי, אפילו סרח של שקר,

לעשות כזה דבר שיהיה משמעות שלא בדיוק,

לא אומר מפורש, גם כן זה אסור,

גם סרח שקר נאסר,

וזה מתאים לעם ישראל,

היות ישיר,

כמו שאומרים, דוגרי.

ושביעי, בפרט הוסיף השם יתברך בדברות האחרונות ארבע פעמים טעות ו',

ולא תנאף וכולי.

ללמדנו,

לעם ישראל לא די לאסור ניאוף,

גניבה,

עדות שקר וחמדה בלבד,

אלא גם דברים הדומים להם נאסרו.

למשל, התולדות מהם.

לא רק עצם הדבר,

גם תולדות כאלה.

מעתה

יאירו דברי חכמים,

זיכרונם לברכה, במסכת בבא קמא נד שמדגישים דבר פלא.

ריבותינו שאלו, מדוע לא נאמרה המילה טוב בדברות הראשונות?

רק בדברות האחרונות, למען ייטב לך,

כשכר על כיבוד הבאים.

איך ייתכן שמילה חשובה כזו לא מופיעה בדברות הראשונות?

מתרצים בגמרא שהמילה הושמטה בדווקא,

מכיוון שהשם יתברך ידע שסוף,

סוף הלוחות הראשונים להישבר,

וחס ושלום, פסקה טובה מישראל.

מעתה,

אמר שווה חתם סופר,

השלימו את דברי הכלי יקר באופן נפלא.

במסכת קידושי נתבאר

שהשכר למען יאריכון ימיך הוא שכר

לעולם הזה,

ולכן נאמר בדברות הראשונות,

כיוון שמתאים גם לאומות העולם.

בלוחות השניות נוסף למען ייטב לך,

שכר לעולם הבא,

ועל כן,

חס ושלום, נכתוב אותו בלוחות הראשונות,

שלא נדחה ונחשוב שמשעה שהם נשברו נפסק השכר הנצחי.

במהר״ל מאיר אור גדול,

המילה טוב נאמרה

רק בדבר ש...

מציאותו עומדת וקיימת לעולם ועד

כמו מעשה בראשית.

במעשה בראשית על כל פרט

נאמר כי טוב.

למה?

זה מתקיים נצחי.

אבל הרוחות הראשונות

מחמת גודל חשיבותם שהיו מעשה אלוקים ממש

הם לא היו רואים כלל לעולם הזה

היו מיועדים למלאכים בלבד

וגם כשניתנו לעם ישראל זה כשהם היו בעצמם במדרגת מלאך

אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם

אבל כשהם חטאו בעגל

ירדו מהמדרגה

נשברו הלוחות הטהורים

לכן לא נאמר המילה טוב ללמד שהלוחות הללו לא התאימו למדרגת עם ישראל האמיתית

ולא פסקה טובה לגמרי אלא עם ישראל הפסידו את המדרגה של מלאך

בלוחות השניות זכינו למדרגת הטוב שמתאימה לעם ישראל

כי הם היו מעשי ידיו של משה רבנו

עכשיו מתבהר להפליא

בשלושת הדיברות הראשונות אין שום שינוי

אנוכי לא יהיה ולא תישא בשווה בשתי הלוחות הראשונים ואחרונים

התחלת השינויים מהדיברה הרביעית ואילך הזכור נהפך לשמור

ומעתה נעמיק

מפני מה השינויים מתחילים דווקא מהדיברה הרביעית

המצווה של זכירה ושמירת שבת

ויש להבין

מדוע שבת היא המצווה היחידה

מלבד לימוד תורה שאסור לגוי לעשותה

מה הסיבה שגוי ששמר שבת חייב מאיתה

עומק העניין

אם נתבונן בחובת קידוש של יום השבת

בפסחים כ' יו זכור את יום השבת לקדשו

לומדים שיש חובה לעשות קידוש על היין

מדוע צריך יין

נאמר בשיר השירים נזכירה דודיך מיין

מכאן למדנו שזכירה

היא על היין

והרמב״ן

ביתרו כ'

ח'

הוסיף

החובה לעשות קידוש

נלמדת מהמילה לקדשו

ממילא

בפסוק מוזכר גם חובת הקידוש וגם היין.

זכור על היין

את יום השבת לקדשו זה קידוש.

התוספות שאמר הרמב״ם

בערכות שבת כט וו הפרידו בין שני הדברים.

באמת חובת הקידוש בשבת היא מן התורה.

אולם היין נצרך רק מדרבנן

וכך פסקו המגן אברהם רעיון א' באתז ועוד פוסקים.

מדוע הרבנן הוסיפו יין לקידוש?

מבאר השבט מיהודה בפרשת תולדות

שני טעמים.

בשבת צריך לשכוח מכל הצרות והטרדות שחלפו עליו במשך כל השבוע.

ולכן זוכריהו על היין שזה משמח את לב האנוש.

וכל איש בישראל מתחזק בביטחון בשם יתברך

שהוא ברא את עולמו והכל מתהפך לטובה.

ודבר שני,

אמרו חכמים זיכרונם ברכה

שעץ הדעת גפן היה.

ולכן עמלים שישה ימים בזיעת אפיך

כקללה על אותו החטא שנעשה בגפן,

ועתה בשבת קודש

עושים הפוגה מהעמל,

באה השבת, באה המנוחה, ועכשיו שמחים ביין.

נוסח הקידוש מחולק לשלושה.

בהתחלה אומרים פרשת, ויחולו השמיים והארץ.

בהמשך מברכים בורא פרי הגפן.

ובסוף אומרים ברכת הקידוש.

ממבט ראשון,

לכאורה היה מספיק ברכת הגפן,

כי כל המטרה זכור.

ובברכת הקידוש לקדשו.

אז שני אלה מספיקים.

ולמה חכמים תיקנו גם לומר וייחולו.

התוספות חידשו שבאמת עיקר אמירת וייחולו.

עיקרה נצרכת דווקא בתפילת ערבית של שבת.

כמו שנאמר בשבת ק, י, ט,

שכל האומר וייחולו בתפילה,

מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף.

מעשה בראשית.

והטעם שצריך לומר ויחולו השמיים והארץ וכל צבאם

גם בקידוש

כדי להוציא את בניו ובני ביתו שלא התפללו

וממילא לא יצאו ידי חובה

וכך פוסק השולחן ערוך ברסח זן.

והרעביה בשבת קצו

הביא מדרש המבאר

טעם נוסף על פי הסוד.

יש עניין גדול לומר ויחולו שלוש פעמים

בתפילת הלחש,

בחזרה של השץ ובקידוש,

כי מחילת עוונות באה לאחר בקשת מחילה שלוש פעמים.

ביאור נוסף

מרהיב לאמירת ויחולו בקידוש

המגן אברהם

ברש עין א' כ' ב'

מביא את הזוהר הקדוש בהקדמה ה'

ואת הארי הקדוש בכוונות,

בשאר הכוונות,

שיש בקידוש שבעים תיבות.

בויחולו יש שלושים וחמש תיבות.

בברכת הקידוש, שלושים וחמש תיבות.

מה זה צופן?

באמירת ויחולו בברכת הקידוש

מסתתר משהו במניין הכולל של שבעים תיבות.

בספר בני איסוחו,

בשבת מאמר א' יו',

מביא את דברי המגלה עמוקות, זכר צדיק וקדוש לברכה.

בפרשת לך לך ת'וז,

שהוא אומר ישנם שבעים אומות בעולם,

שלושים וחמש מהם

תחת פיקודו של עשו,

שלושים וחמש מהם בשליטה של ישמעאל,

ועם ישראל נמצאים בתווך כבשה בין שבעים זאבים.

זה שנאמר בוורית בין הבתרים,

וייקח לו את כל אלה,

ויוותר אותם בתווך.

אלה,

א' זה שרו של עשו,

בלמ' ה' זה שלושים וחמש אומות שתחת פיקודו.

ויש שלושים וחמש אומות תחת פיקודו של ישמעאל.

בעם ישראל הם הציפור שבתווך,

שעל זה נאמר ואת הציפור לא בתר.

בזה שנאמר בתהילים, אלה ברכב

זה ישמעאל

ואלה בסוסים זה עשיו.

בה אנחנו בשם אדוני אלוהינו נזכיר.

לפי זה נבין

למה בני ישמעאל נחים ביום שישי

ועשיו ביום ראשון.

ישמעאל

הם חסד שבקליפה.

חסד שבקליפה זה מימין לישראל כדוגמת יום שישי שהוא מימין לשבת.

עשיו הם גבורה שבקליפה

והם משמאל לישראל דוגמת יום ראשון שהוא משמאל לשבת.

עכשיו יאיר אור גדול.

מה המצווה של תוספת שבת?

אמרו חכמים זיכרונם לברכה במחילתא יתרו פז

נצטווינו להוסיף

לפנים ולאחור.

זכור זה להקדים את כניסת השבת

ושמור זה לאחר יציאת השבת.

כי מצוות

תוספת שבת זה להוסיף קצת מיום שישי

של ישמעאל ומעט מיום ראשון

של עשיו ולקדש אותו בקדושת השבת.

לכן אנחנו אומרים שאנחנו מקבלים תוספת שבת מימין ומשמאל על חשבון ישמעאל ועשיו.

חכמים,

בעומק דעתם,

ציוו לקדש על היין,

כי יין בגימטרייה שבעים,

שבעים אומות.

ולכן תיקנו בברכת הקידוש שני חלקים.

ויחולו כמניין שלושים וחמש

כנגד האומות של ישמעאל.

ובקידוש כמניין שלושים וחמש

כנגד האומות של עשיו.

כי רק בזכות שמירת שבת

שהיא בתווך

בין שישי ישמעאל לראשון עשיו,

זוכים עם ישראל להינצל מאותם שבעים זאבים ואת הציפור לא בתר.

וכך נאמר במזמור שיר ליום השבת,

כי הנה אויביך,

אדוני, כי הנה אויביך יאבדו.

כי הנה אויביך זה ישמעאל,

כי הנה אויביך זה עשיו.

שני אויבים נזכרו, עשיו וישמעאל,

ושניהם עובדים בזכות שמירת שבת.

כמו שאמרו חכמים,

במסכת שבת,

כף יח,

אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון,

ואלמלא משמרים ישראל שתי שבתות קיל קטן מיד נגעלים,

שכן שבת בגימטריה זרזיר ועורב.

ריבותינו במסכת בבא קמא,

דף צדיק ב',

אומרים על הפסוק וילך עשה ולשמעאל,

אומרים לו לחינם,

הלך זרזיר ישמעאל אצל העורב,

זה עשיו מפני שהוא מינו,

שניהם טמאים.

ובשעה שעשיו נשא לאישה את מחלת בת ישמעאל,

נעשה איחוד בין שבעים אומות העולם,

ולכן צריך את קדושת השבת,

שהיא בגימטריה זרזיר ועורב,

והיא נעשית בקידוש על היין,

שזה בגימטריה שבחים,

כדי להתגבר עליהם

בזכות השבת.

ולפיכך וייחולו,

שמכיל 35 תיבות,

נאמר בתחילת הקידוש נגד ישמעאל,

וברכת הקידוש,

גם 35 תיבות,

נאמר כנגד עשיו,

ובתווך,

אומרים ברכת הגפן,

שחוצץ ביניהם,

באמצעות היין, יין זה גם שבעים,

גוברים על שבעים אומות העולם.

איזה דברים, איזה דברים.

עכשיו מבואר,

החתם סופר אומר בפרשת בית חנן, מפני מה גוי ששמר שבת חייו מיתה?

הטעמו משום שאמרו בגמרא,

לגוי יש ציווי לעבוד,

עליהם נאמר יום בלילה לא ישבותו.

אין לו שום היתר בעולם להתבטל ממלאכה,

כמבואר בארבע הרמב״ם,

בהלקות מלאכים יט.

אסור לגוי לחדש דת לעצמו ולברוא יום שבתון,

שכן השם יתברך פסק ממלאכה ביום השבת,

והוא שציווה לכל העולם לעבוד.

יום ולילה לא ישבותו.

וכולם משועבדים לזה, כי אדם לעמל יולד.

רק עם ישראל.

כשיצאו ממצרים לחירות עולם,

הם בלבד יצאו מעבדות עולם ומחויבים לנוח ליום השבת.

ובפרט,

מוסיף הספר בת עין,

ששבת מרמזת

למלכות

ולקדושה.

מה לגוי למלכות עולם ומה לגוי לקדושת שבת.

ולכן גוי שמדמה את עצמו למלך,

כאילו יש לו חלק בקדושה העליונה,

דינו למות.

לפי האמור,

נראה להוסיף עומק נפלא.

השבת

היא הגנה של עם ישראל משבעים אומות העולם.

ולכן מקדשים על היין בגימטריה שבעים,

ואומרים ויכולו בברכת הקידוש שביחד זה שבעים.

ולכן בדיברה הרביעית במצוות השבת,

שם דווקא מתחיל השינוי בין הלוחות הראשונים שנאמרו לכל העולם,

לבין הלוחות השניים שניתנו רק לעם ישראל.

משום שהדיברה הזו שמור את יום השבת

לקדושו היא המבדילה בין ישראל לכל העמים.

שבת שלום.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שמורי שם. שבת זה מלכות, זה קדושה.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שמורי שבת וקוראי.

עונג שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי שמורי

‫עונג שבה ישמחו במלכותך שומרי,

שומרי, שומרי שבת וקורא.

‫עונג שבה מקדשי, מקדשי, מקדשי, מקדשי,

מקדשי, מקדשי, מקדשי, מקדשי,

מקדשי,

שמירי, שמה, הרי אני מחבר קיים בצד חכם, דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גם בנפשו יש אסת דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך דאורייתא, לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא,

ולעשות נחת רועה לתנא הקדוש יוסף תותיו בקבר.

רבי חנני אומר על שיעור מרוסו גודל ורוסו גודל.