זכירת מעשה עמלק - רפו ידיהם מן התורה - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

תודה רבה.

נציבי יום

שלומי בן רינה יזכה לזיווג הגון עם אישה יראת שמיים ומידות טובות

ויקימו משפחה לתפארה

בעזרת השם יתברך, אמן.

לעילוי נשמת

אליה בן נינה תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים,

אמן.

לעילוי נשמת מרים בת שמחה

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים,

אמן.

לעילוי נשמת סוניה בת בללו

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים, אמן.

ורינה בת פרחה שמזכה אותה לתשובה שלמה תהיה

תמיד תמיד שלווה ושמחה בעבודת השם,

ובכלל יהיה שלום בית לא ולבעלה וירבו נחת

מכל צאצאיהם, אמן.

זכירת מעשה עמלק

רפו ידיהם מן התורה.

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך מצדכם ממצרים,

אשר קרחה בדרך

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך,

ואתה עייף ויגע,

ולא ירא אלוהים.

והיה בהניח אדוני אלוהיך לך מכל אויביך מסביב

בארץ

אשר אדוני אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה,

תמחה את זכר עמלק מתחת

השמיים לא תשכח.

כל שנה פרשת זכור.

מצווה מן התורה לזכור מה שעשה לנו עמלק ש...

יצאנו ממצרים

וזה אחת מעשר זכירות שחייבים לזכור בכל יום.

הגאון

רבי אהרון קוטלר זכר צדיק לברכה

היה מביא את דברי הילקוט שמעוני בפרשת כי תצא בסופה.

גם במדרש תנחומא כי תצא סימנתם.

יש מצווה מיוחדת זכירת מעשה עמלק.

זו לא המצווה מחיית זכר עמלק.

יש הבדל.

המחייה נאמרה למלך ישראל כמו שמביא הרמב״ם בלקוט מלכים פרק א' ב'.

הזכירה זה נאמר לכל אחד מישראל ובהכרעה

שמצוות זכור את אשר עשה לך עמלק

היא מצווה בפני עצמה.

שורש המצווה לזכור את הסיבה בגינה עמלק נלחם נגד ישראל.

כמשל המובא בילקוט.

מלך שהיה לו פרדס אחד

והכלב קשור בפתח הפרדס.

הוא מביט

בכל מה שבפרדס.

נכנס אוהבו של המלך לגנוב מן הפרדס,

משיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו.

אמר המלך, אם אני אומר לאהובי,

למה נכנסת בתוך הפרדס שלי?

הרי אני מלבין את פניו.

אלא אני אומר לו,

הרי ראית איזה כלב שותה? איך קרע את בגדיך?

ומיד הוא מבין מה הוא עשה.

כך אמר משה, הריני אומר לי ישראל,

זכור את אשר עשה לך עמלק.

לומדים הילקוט,

עמלק

אינו סיבת השכירה,

הוא רק הכלב הרע ששיסה בנו בעל הפרדס.

זה הקדוש ברוך הוא ששלח את סנוואר.

הוא שלח את הכלב,

את עמלק.

ואם כן, עלינו להבין מה החטא

בגינו הקדוש ברוך הוא שיסה בנו את עמלק.

ובאמת הסיבה לבואו של עמלק מפורשת בדברי

חכמים בסנהדרין קו״ו ובעוד מקומות.

ויבואו עמלק.

ויילחם עם ישראל ברפידים.

אין רפידים

אלא רפיון ידיים,

לפי שרפוי ישראל ידיהם מדברי תורה,

לכך בא השונא עליהם,

לפי שאין השונא בה אלא על רפיון ידיים מן התורה.

אם כן,

זו הסיבה שהוא בא עליהם, הכלב,

ורק מפני כבודם לא הוזכר החטא במפורש.

אבל הרמז המעשי ברור לכולנו,

שיש תמיד להתחזק ולא להרפות ידינו מן התורה.

אין זו עבירת ביטול תורה,

אלא רפיון ידיים.

שאין בו די חיזוק הראוי לתורה.

על זה באה הזכירה.

לא ביטול תורה גמור,

אלא לימוד מתוך רפיון.

כל אחד מאיתנו יש לו נקודה של עמלק בתוך הלב.

העבודה שלנו,

להתחזק נגדו ולהכניעו.

אם כן, פשוט הדבר.

אם עמלק הכוח שלו ברפיון הידיים בתורה,

אז הדרך להילחם זה להגביר עמל ויגיעה בכל כוחותינו בתורה,

שזה ההפך הגמור מרפוא ידיהם מן התורה.

היום בבוקר היה בן אדם שעמלק אמר לו, לך הביתה.

ואני אמרתי לו, מה עם הקביעות עתים לתורה בבוקר?

ישר העמלק אומר לו,

לך הביתה.

אז זאת אומרת,

כל העניין שהעמלק בא זה בגלל רפיון.

לא ביטול, על ביטול השם ירחם.

אז אנחנו נראה כמה צריך להתחזק

ולהגביר חיילים לתורה כדי שנוכל להשיג מעלותיה.

האדם הוא עצל מטבעו, כי הוא נוצר מעפר.

ולכן

יש לו מידת העצלות הטבועה בו,

וצריך להתגבר, להתגבר עליה.

הדברים מפורשים באור החיים הקדוש,

פרשת יתרו יטב.

כשבאו ישראל לקבל את התורה ויישאו מרפידים,

ויבואו מדבר סיני,

ויחנו במדבר,

ויחן שם ישראל נגד העם.

אומר אור החיים הקדוש, פה

מפרטת התורה שלושה עיקרים,

מהי ההכנה הנדרשת לקבל את התורה.

דבר ראשון,

להתגבר בעסק התורה בלי עצלות.

שנסעו מרפידים ויישאו מרפידים, צריך לנסוע מרפיון ידיים,

להתגבר בלי עצלות, דבר ראשון.

דבר שני, צריך להיות שפל בעניו

בגדר במדבר,

כמו שהמדבר

דורסים בו, הולכים עליו, וזה,

אין לו שום טענה.

גם אדם צריך להיות עניו ושפל, גדר של מדבר.

דבר שלישי,

צריכים להיות באחדות, כאיש אחד בלב אחד. אוהבים זה את זה.

לא כמו תלמידי רבי עקיבא,

שלא חלקו כבוד זה לזה ומתו,

אלא כאיש אחד.

כל זה כתוב בפסוק.

ויסעו מרפידים,

לסוע מרפיון ידיים.

ויבואו מדבר סיני, ויחנו במדבר, זה שפלות וענווה.

ויחן, שם ישראל נגד ההר, זה יצררה ההר,

שם חנה עם ישראל באחדות.

אז אומר אור החיים הקדוש

כך

הראשון הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה,

כי עצלות הוא עשב המפסיד השגתה.

ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה השם לתורה,

ידקדקו לומר לשון

חוזק ואומץ,

רק חזק ואמץ, חזק ואמץ,

עד גדר שימית עצמו עליה,

אדם כי ימות באוהל.

זאת התורה, אדם כי ימות באוהל.

כמו כן לבותינו,

זיכרונם לברכה,

מדקדקים בהזכרתם לומר עסק התורה.

ככה אומרים, עסק, כמו בעסק שאדם עושה את כל המאמצים שהעסק יצליח,

גם פה זה צריך להיות עסק התורה.

השתדלות התורה ורבים כמוהו.

ועוד מוסיף,

ותראה כי לא תושג ההשגה.

אלא בהתעצמות גדול.

כנגד זה אמר הכתוב, וייסעו מרפידים

שנשאו מבחינת רפיון ידיים.

נהנה נשאו מבחינה זו והכינו את עצמם לעבוד

עבודת משא בנועם השם.

והוא אומר, ויבואו מדבר סיני.

מבואר מזה שהתנאי ההכרחי לעסק התורה הוא עמל התורה

בהתרחקות מהרפיון ידיי.

שאלה,

למה כתוב רפו ידיהם מן התורה?

למה לא רפו כל האיברים?

כתוב, כל עצמותי תאמרנה השם.

למה פה מדקדקים חכמים לומר שרפו ידיהם?

יש ביאור נחמד בספר דרש מרדכי.

ידוע שהגאון רבי שמעון שקופ,

זכר צדיק לברכה, נהג לומר שסברה שאינה יכולה להאמר

ללא תנועות ידיים,

אותי כי הסברה אינה סברה.

איך יכול אדם לומר סברה בלי תנועות ידיים?

אם זה לא יוצא מבפנוכו,

אז זה לא סברה.

סברה להגיד גם למה למה למה למה למה למה למה למה למה. צריך.

מרן הרב שך, זכר צדיק לברכה, הפטיר על כך.

רבי שמעון,

זכר צדיק לברכה, צודק לכאורה.

אך אני איני יודע כיצד ניתן לומר איזושהי סברה בעולם

בלי לעשות שימוש בתנועות ידיים ומבלי להתלהב מיופייה.

זו הבחינה שרפו ידיהם מן התורה. כשאין התלהבות,

אין תנועות ידיים,

והדברים לא נאמרים בלהט פנימי.

זה נקרא, רפו ידיהם, ידיהם.

וכפי שנהג להתבטא הגאון רבי שמואל רוזובסקי, זכר צדיק לברכה,

התורה צריכה את הקולות וברקים כנתינתה מהר סיני.

צריך ללמוד עם כל רמח איברים משסע גידים.

ואם לא, זה רפיון ידיים.

סיפרתי פעם, כשנכנסתי פעם ראשונה לכל חזון איש, שהיו שמה...

לא יודע אם להגיד.

לפחות מאה תלמידי חכמים שיושבים

טנדרים אחד מול השני,

ואמרו לי לבוא, להתחיל ללמוד עם חברותא שמה.

והגעתי, אני שומע רעש וצעקות ודפיקות על הסטנדרים וזה.

אמרתי, מה זה? איפה הדרך ארץ? איפה הנימוסים?

ככה לומדים? איך אפשר לקלוט בכלל? אני לא שומע בכלל. מה מדברים איתי?

אתה כל הזמן, מה, וואו, בום, טראחס.

ממש, קולות וברקים.

כנסו לכל אלים תוססים, תראו מה זה.

משהו מדהים.

זה נקרא מלחמתה של התורה.

מדהים.

עכשיו,

נראה כמה עצלות

היא רעה חולה.

אז יש גנות ורעה,

למידת העצלות ברוחניות.

כתב בספר פלא יועץ,

מי שהוא עצל,

אבל מזלו עמו,

ענן אותו הקדוש ברוך הוא בעושר.

על ידי העושר

לא מרגישים את העצלות אצלו כל כך,

וזה לא עושה רושם.

למה?

כי בזכות הממון שלו, מלאכתו נעשית על ידי אחרים.

אז לא ניכר אם הוא עצל או לא עצל. הוא נותן פקודות, והכל נעשה.

אתה יודע אם הוא עצל או לא עצל?

מסתמה אומרים, תשמע, אם הוא עשיר, אז בטח שהוא לא עצל, איך הוא הגיע לעשירות?

אבל במילי דשמיא זה ניכר.

מתעצל לקחת ספר ללמוד מה שצריך.

יש לו שאלה, מתעצל לפתוח ספר, לבדוק מה התשובה.

זאת אומרת, הוא יחכה עד שהוא ימצא איזה מישהו, ויגיד, תגיד, אולי אתה יודע מה הדין בזה וזה וזה, למה? אבל יש לך ספרים מלא, אתה עשיר מלא ספרים, למה אתה לא פותח?

כי הוא עצל.

או במילי דשמיא אתה רואה אם האדם עצל או לא.

בספר משלי, מתאר שלמה המלך על אר שלום את הדמיונות

של העצל, שדורשים ממנו לקום מהמיטה.

אמר עצל,

אכל בדרך,

ארי בין הרחובות,

איך אני אלך להתפלל?

עריות מסתובבים בשכונה.

למה הדמיון שלו נוטה דווקא לאריות?

תגיד, פילים, קופים, משהו, לא, אריות.

הגאון רבי אביגדור מילר, זכר צדיק וברכה,

נהג לומר תשובה פשוטה.

מידת העצלות הטבועה בו מיסודו היא גורמת לעצל חוסר חשק לעשות

את הדבר הנכון באותה עת.

עד כדי כך שהוא מסוגל להשתכנע

במחשבה פרועה שיש אריה בין הרחובות.

אבל אם יזמינו אותו באותה שעה למסיבת רעים,

צעודה

של אניני טעם,

שמה ליבו חשק

נראה כאילו הוא הפריח את כל האריות לפנות דרכו להגיע למסיבה.

שמעתם? הוא יוצר אריות,

הוא מפריח אריות, הוא, הכול בדמיון שלו,

הכול נובע ממידת העצלות.

ככה מתעצל ללמוד תורה,

לעולם ימצא דרכו לתרץ את חוסר ההתמדה בעייפות.

כמו עכשיו שעומד לפניי מישהו שכל פעם עושה ככה ומעיר את עצמו,

ובמקום לעמוד

ולבטל את זה, הוא דווקא משתעשע מאוד בעניין הזה.

אז לכן,

לעולם ימצא דרכים לתרץ את חוסר התמדתו בעייפות,

או בקושי להתרכז.

והוא יהיה משוכנע שזאת האמת.

אולם כל המחשבות הללו הן תוצאה של מידת העצלות,

כי באמת הוא רענן ומרוכז יותר.

מתי המבחן?

אם באותו זמן

יצטרך לעשות חישוב מסובך בנוגע לרווח גדול שהוא יכול לגרוף לכיסאו,

פתאום הראש יתפקד,

העייפות תסתלק כי לא הייתה,

והופ

שלא הייתה זו אלא עצלות.

היה אחת בשבת שכמעט כל השיעור הוא היה ככה,

הופ, הופ,

ורק נגמר השיעור, הוא קם כמו אריה,

והכל היה בסדר.

אז איפה העייפות?

אז יש דברים שלא כל כך מושכים את האדם, לפעמים יש דברים ש...

בסדר, זה, זה,

עוד כמה דברים בדברי תורה, עוד זה, עוד זה בסדר,

לא נורא, אני, כבר יש לי מלא, מלא, מלא.

מלא, מלא, אין מקום להעמיס כבר.

החזון איש אמר שהדור שלנו לא אוהבים להתייגע.

יש לדעת שיצר העצלות הוא המפסיד הגדול ביותר להתקדם, לעלות במעלות התורה.

וחובה עלינו להקפיד לא לקפח את הלימוד

בשביל המידה של העצלות השוכנת בתוכנו.

וכך התבטא

חזון איש, זכר צדיק לברכה.

הדור שלנו טוב מאוד,

אך בני אדם אינם אוהבים להתייגע.

ואמר משל,

כשחופרים בקרקע להגיע למקור מים,

יש מקומות

שנדרשת חפירה חצי מטר,

יש מקומות מטר,

יש מקומות מאות מטרים,

אבל בסוף מגיעים למים.

כך גם ברוחניות.

כל אחד צריך לחפור

ולהתייגע, ודאי שיגיע ליעד.

אבל אין לאנשים סבלנות,

כי הם עצלים.

נציין הערות מעשיות בנוגע לדרך לימוד התורה ביסוד אחד.

לעולם לא להתעצל.

הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה,

מסר שיעור בישיבה

ונתקל בציון

של גיליון השס,

שבו רבי עקיבא איגר, זכר צדיק לברכה, מפנה לעיין במקום פלוני.

שאל הגאון את תלמידיו, עיינתם כבר באותו מקום?

הגיבו בשלילה.

אמר להם, תארו לעצמכם

שרבן כל בני הגולה, רבנו הגאון רבי עקיבא איגר,

היה עומד פה לפניכם ואומר לכם,

עיינו במקום פלוני. לא הייתם ממהרים לעשות את דבריו?

אז מה ההבדל בין אמירה בעל פה או בכתב?

תמיד ראוי לעיין בציוניו של רבי עקיבא איגר, אבל העצלות,

העצלות.

אני קניתי ספרייה גדולה מאוד בהתחלה רק בגלל זה.

היה כתוב עיין,

לא יודע מה כתוב שם, אז הייתי חוזר לחנות ספרים ואומר לו, תשמע, כתוב עיין בזה, יש לך את הספר?

מביא לי.

עוזר, לומד בו, ושם שם, אומר גם כן עיין.

עוזר ל...

אפילו ארבע לגיטלר וכל מיני עוד ספר.

אז נתמלאה לי כל החדר, נתמלאה לי ספרים.

כי כתוב עיין,

עיין זה הוראה לעיין, אז צריך לעיין, אחרת צריך לדע מה שכתוב,

איך תבין מה שנאמר.

על זה הדרך כאשר בתוספות או בשף

מצוין לעיין כאן או שם,

והספר נמצא בהישג יד.

מה שנצריך זה רק לקום, לפתוח ולעיין.

בכל זאת,

הרבה פעמים נמנעים,

וזה רק מסיבת העצלות.

וכבר שמענו פעמים מריבותינו שהתבטאו בדרך צחות.

אין להאמין במה שכתוב בספרים.

שמעתם?

אין להאמין במה שכתוב בספרים.

ואני אומר לכם, זה נכון, לא בדרך צחות.

מה הפירוש?

כתוב בספר שכך וכך כתוב במקום פלוני.

אל תאמין לו, תעיין בעצמך. וכמה פעמים עיינתי במה ששלחו אותי לבדוק, ולא נמצא הדבר.

יכול להיות שנמצא במקום אחר,

אבל מה שכתוב בהדפסה

לא נמצא.

אתם יודעים כמה פסוקים מספרים

בכלל לא נכונים.

או חסר מילה, או יש מילה אחרת,

או מוסיפים אותיות.

דברים מדהימים.

אז פניתי לאחד מה... זה דרך מישהו,

וכל הספר שלו מלא בלבולציה כזאת,

בכל מיני פסוקים.

אז מה אמר הוא? כתב אותה מזיכרון.

אז אמרנו לו, צריך להגיע.

אז הוא אמר, לא, זו סדרה. מה, אני עכשיו אעשה את כל הסדרה מחדש?

לא יאומן.

ממש. אין להאמין במה שכתוב בספרים.

תבדוק.

שלחו אותך? תבדוק.

נרפים אתם?

נרפים.

קבוצה של בחורים צעירים מתלמידי הגאון רבי יחזקאל סרנא, זכר צדיק וברכה, ראש ישיבת חברון,

ביקשו ללמוד מסכת זבחים

מסדר קודשים,

שזה לא נהוג בישיבות.

הגאון

אמר להם את הפסוק בחומש שמות ה', יוזן.

נרפים אתם, נרפים.

על כן אתם אומרים, נלכה נזבחה.

תגידו לי, כבר סדר נשים מנזיקין אתם יודעים על בוריין?

אלא קשה לכם להתמודד עם המסכתות הללו,

ללמוד ולדעת אותן היטב.

לכן נשתיק את המצפון, אתם תרים אחרי מחוזות אחרים,

כדי להקל עליכם את הקושי.

אתם בורחים מהתמודדות.

זאת אומרת,

נרפים אתם, נרפים. לכן אתם אומרים, נלכה נזבחה, בוא נלמד מסכת זבחים.

שם זה יותר קל, לא צריך הרבה חשבונות והרבה עניינים.

ואכן מדובר בנושא אשר צריכים מאוד להתחזק פה.

פעמים רבות מעיינים בספרים באמצע הסדר בנושאים שלא קשורים ללב הסוגיה.

זה נובע מעצלות להשתקע לגמרי בסוגיה ובעניין בו כולם עוסקים.

וזה בחינת קשה עתיקתא מחדתא.

דבר ישן, יותר קשה להתעסק בו מחדש. אדם אוהב חידושים, מה שהוא עוד לא למד.

אבל מה שטוחנים וחוזרים וחוזרים וחוזרים,

עד שתתלבן הסוגיה, כבר אין לו סבלנות.

הוא כבר רוצה להיות בעניין חדש,

לכן השאר ממשיכים,

והוא תופס לו איזה ספר וזה,

עם תירוצים שיש לו דברים שהוא צריך להספיק,

הספקים שהוא קבע לעצמו וכל זה.

עוד נקודה חשובה הביא הגאון רבי בן ציון, אבא שאול,

זכר צדיק לברכה.

הוא אומר, עמל התורה מתבטא גם בצורה,

ואופן הלימוד שלא יהיה מתוך עצלות.

ויש בזה כמה חלקים.

דבר ראשון, להימנע מעצלות הגוף.

להתרגל, לא להניח את הידיים על הסטנדר או על השולחן.

לא להישען,

כי לימוד צריך להיות בתוך שמחה ויגיעה רבה בכל האיברים.

וגם ללמוד בקול רם ובכוח.

מי שנוהג כך מסוגל להצליח לקנות מידת הזריזות גם בהבנת התורה,

על פי היסוד של הרמחל הקדוש במסילת ישרים,

פרק זן.

וכך הוא אומר,

בוא אמנם,

תתבונן עוד,

שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית,

כן, מן הזריזות היוולד ההתלהטות.

והיינו,

כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה

כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה,

כן הנהו גורם שתבער בו תנועתו הפנימית, כמו כן,

בחשק,

בחפץ,

יתגבר בו וילך.

אך אם מתנהג בכבדות בתנועת אבריו,

גם תנועת רוחו תשכע ותכבה,

וזה דבר שהניסיון

יעידהו

וכתב שם

הרב בן ציון אבא שאול דברים מניסיונו.

זה כלל אצלי,

בחור שלומד בקול רם,

מתנדנד ולומד,

לא נשען,

לא מפהק,

עיניו לא דומעות.

זה יהיה תלמיד חכם טוב.

כי החיצוניות משפיעה על הפנימיות.

אבל בחור

שלומד בעצלות ובקושי,

הלימוד יפרח מהר מראשו,

ואולי

הוא יקבל משרה להיות רב דיין

בעד כמה פרוטות,

אבל חלילה הוא יטעה בהרבה הלכות,

כי אינו תלמיד חכם טוב, השם יצילנו.

לכן,

הרוצה לזכות להיות תלמיד חכם כראוי,

צריך לעמול הרבה בתורה,

ללמוד בשמחה ולשמח גם את האחרים.

אז כיוון שסיימנו בשמחה,

נשאיר את הדוגמאות למחר המעניינות

שיוכיחו לנו עד כמה הדברים נכוחים,

ובינתיים אנחנו נשמח.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדם.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדם.

מי שנכנס, נכנס אדר, מרבים בשמחה.

מי שנכנס, נכנס אדר, מרבים בשמחה.

שיהיה לכם יום טוב, בריאות והצלחה.

חודש פורה בלימוד התורה ובמצוות.

אמן.

אמן. הרי אני מכוון, נקיים צודקה גם דאורייתא בסופו של דאורייתא.

גומד נפשו יש חסד דאורייתא. כבד את אביך ואת אמך דאורייתא לחסוד דאורייתא.

שיהיו שפתותיו דאורות בכלר.