בנתיבות החיים - פ - פרק אחרון: תיקון הדורות - הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

שם השם נעשה ונצליח,

מתרגשים ונרגשים לסיים בסייעתא דשמיא את הספר נתיבות חיים,

הכותרת להיום תיקון הדורות.

בגמרא מובא מעשה על רבי חנינא בן דוסא,

שהיו לו עזים.

אמרו לו השכנים,

העזים שלך, כבוד הרב, מזיקות.

אמר, אם הן מזיקות,

שיאכלו אותם הדובים,

ואם לא,

כל אחת מהן תביא בערב דוב על קרניה.

בערב

ראו כולם

כל אחת מהעיזות הביאה דוב

שהיה נתון על קרניה.

הייתה לו שכנה שבנתה בית ולא הגיעו הקורות שלה תקרה באורכן מקיר לקיר.

באה לפניו ואמרה לו,

בניתי בית ואין מגיעות קורותיי.

אמר לה, מה שמך?

אמרה לו, איכו?

א', יכו'.

אמר, אם כן יגיעו קורותייך,

תנא.

אומרת הגמרא, הגיעו עד שיצאו עמה לכאן ועמה לכאן, ויש אומרים,

סניפין אסאום שנתחברו בנס עם עוד קורות מכל צד.

תניא,

פלימו אומר,

אני ראיתי את אותו הבית והיו קורותיו יוצאות עמה לכאן ועמה לכאן.

ואמרו לי בית זה שקירא רבי חנינא בן דוסא בתפילתו.

שואלים רבותינו, רבי חנינא בן דוסא, מהיכן היו לו עזים?

כידוע, רבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד.

ויותר מזה,

כבר הזהירו חכמים ואמרו, אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל,

מפני שהיא מכלה את כל השדות ואת כל הצומח.

אמר רב פנחס,

מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין.

ומצעתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה,

אל תאכלי מביציהן.

והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם.

ומחרן,

וקנה בדמיהן עזים.

פעם אחת עבר אותו אדם שעבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחברו, יואו,

בכאן הנחתי את התרנגולים שלי, לפני זמן מה?

שמע זאת רבי חנינא ואמר,

אמר לו, יש לך סימן בהן?

אמר לו, אין.

נתן לו את הסימן

ונטל את העיזים,

והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהם.

זה מובן בגברה בתענית כה.

המעשה הזה דורש עיון.

באים בעלי שדות לרבי חנינא בן דוסא וטוענים, העיזים שלך מזיקות לשדות שלנו.

רבי חנינא בן דוסא משוכנע שהם לא הזיקו,

אחרת הוא לא מפקיר את העיזים לאכילת הדובים

כדי שלא יהיו שלו,

כיוון שלא יהיו שלו.

כדי להוכיח את טענתו שאכן הוא צודק, הוא מוכן לעשות איתם עסקה.

אם העיזים הן אשמות,

יאכלו אותם הדובים,

ואם הן חפות מפשע,

תבואנה כל אחת ואחת עם דוב

תלוי בקרניה.

והדבר תמוה, רבותיי.

רבי חנינא בן דוסא מלומד בניסים היה.

הרי הגמרא שם מעריכה לספר על כל המופתים שעשה.

הפך סדרי בראשית,

מי שאמר לה שמן וידלוק,

הוא יאמר לה חומץ וידלוק.

ודאי הוא שאם היה רבי חנינא בן דוסא מתפלל לקדוש ברוך הוא,

היה מחזיר להם את התבואה כבתחילה.

מה שהם טענו שהעיזים נכחו להם.

היו גודלים.

העשבים, בחזרה ובמהירות.

וכל זה בעבור תפילתו של רבי חנינא בן דוסא שמלומד בניסים.

אבל אין זה עניין של תפילה.

בשביל רבי חנינא בן דוסא לא צריך להשקיע בתפילה הזו. זה סך הכל בקשה קטנה, ריבונו של עולם,

ומיד צ'יק צ'ק היא מתקבלת.

אבל כך לא הייתה המציאות.

רבי חנינא בן דוסא העדיף לעשות איתם עסקה,

עסקה שתהיה כרוכה בנס גדול ועצום.

פי כמה וכמה נס מלהחזיר לבעלי השדות את הנזק.

רבי חנינא מבקש לערוך מבחן.

אם העיזים יביאו דובים בקרניהם,

הן חפות מפשע.

ההפך מגדרי הטבע.

הדובים אמורים לטרוף אותם

ואולי להשאיר להם קרניים.

כמה ניסים עצומים ונוראים יש במעשה הזה.

הנס שנזדמנו לשם שני דובים.

הנס שהעזים מנצחים את הדובים.

הנס שהעזים מרימים את הדובים על קרניהם.

הנס שהעזים מוליכים אותם לרבי חנינא בן דוסא,

הנס שבכלל הבינו העזים מה נדרש מהם לעשות,

שרשרת

של ניסים,

נס בתוך נס.

ומדוע איפה מצטרך רבי חנינא בן דוסא לכל הניסים הללו?

הלא יותר נכון, כפי שאמרנו, לבקש מבורא עולם מספר פרוטות,

לשלם את הנזק לבעלי השדות,

ונגמר הסיפור.

השאלה עולה מאליה,

מדוע היה חשוב לרבי חנינא בן דוסא להוכיח

כי העזים אינן אשמות?

יתרה מזאת,

הגמרא מספרת

כשהגמרא מספרת על מעשה העזים היא מפסיקה באמצע המעשה והיא עוברת לספר על מעשה הקורות,

התקרה של שכנתו של רבי חנינא בן דוסא,

לאחר מכן חוזרת הגמרא ושוב פעם מספרת

ומסיימת את מעשה העזים.

מה העניין של הקורות

למעשה העזים?

בספר מלכים,

דף ב',

פרק ב', סליחה.

מלכים ב', פרק ב',

אותיות כג, כד, מובא סיפור על אלישע.

אלישע הנביא

עלה מיריחו,

שמה כתוב ויעל משם בית אל,

והוא עולה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר

ויתקלסו בו

ויאמרו לו, עלה קרח, עלה קרח.

ויפן אחריו

ויראם ויקללם בשם השם

ותצאנה שני דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים

ושניים ילדים.

רבותינו,

זיכרונם לברכה,

מעריכים בדבר המעשה הזה מה ראה אלישע הנביא לקלל אותם.

איפה ענווה?

הגמרא מביאה שם מחלוקת בין רב לבין שמואל.

אחד אמר

נס ואחד אמר נס בתוך נס.

מי שאמר נס

היה יער,

דובים לא היו,

ומי שאמר נס בתוך נס

לא היה לא יער

ולא דובים.

כך דיברה הגמרא בסוטה מו.

מה ראו אותם הנערים הריקים והפוחזים להתלחם?

תוצץ על גדול הדור, אלישע?

איך הם מעזים בכלל לבזות את איש האלוקים?

מהמעשה הזה ניתן ללמוד על מידת העזות

שהייתה בהם.

ולכך רמזו

שאותם הנערים נקראים בשם נערים לפי שהיו מנוערים מן המצוות.

שום לחלוכית של מצווה לא הייתה בהם.

אלישע,

הנביא תיקן את מידת העזות בדרכו

על ידי כוח הקללה שקילל

כי עז פנים דינו לגהנום.

ואף על פי שיכול היה אלישע לעשות זאת בצורה אחרת,

כפי שאומרים חז״ל,

שלושה חלאין חלה אלישע,

אחד שגירה דובים בתינוקות.

ובסדר הדורות,

בספר הדורות, מובא

כי החכם רבי יוסי דמניוקרט הוא אלישע הנביא.

ולפי שגירה אלישע הנביא את הדובים בערבים

ושניים ילדים,

כעת לתיקון הזה גירה רבי יוסי דמניוקרט המוות בבנו ובביתו,

שלא חמל עליהם

והרגם בפיו, כדברי הגמרא בתענית כד.

ומכאן

שרבי יוסי דמניוקרט היה גלגול של אלישע הנביא,

ובמעשה הוא

תיקן את חטאו שהיה בגלגול הקודם כאלישע הנביא.

אולם,

מה עלה בגורלם

של ארבעים ושתיים הילדים עצמם? האם הם הגיעו לתיקון או לא הגיעו לתיקון?

במעשה של רבי יוסי דמניוקרט אנו מוצאים הקבלה

בין ארבעים ושתיים ילדים ובין בנו וביתו שמתו,

זה לעומת זה.

שם הרמז לכך

רומז לנו הפסוק

ארבעים ושני ילדים,

ולא ארבעים ושניים ילדים, לומר לך

כי שניים הם כנגד כל ארבעים נערים.

והיה אכן כך היה.

פני הדברים.

הרי הם נפלאים ביותר.

ארבעים ושניים הילדים הללו התגלגלו בשני עזים

של רבי חנינא בן דוסה.

העזים רומזים על עזות,

חוצפה ש...

הייתה לארבעים ושתיים הילדים.

התרנגול שמצא רבי חנינא בן דוסא והביצים,

שבדמיהן הוא קנה את העזים,

מרמזים על העולם שהוא כגלגל.

העזים שייכות

באופן עקיף לבעל האבדה.

הוא איבד את התרנגולים.

הקשר הזה בין העבר וההווה נקרא בשם גלגול.

בעבר היו אלה הנערים שהתלוצצו על אלישע הנביא.

ובהווה התגלגלו בעיזים של רבי חנינא בן דוסא,

שהואשמו

כי הזיקו לשדות של אחרים.

את הסוד הזה ידע איש האלוקים המלומד בניסים, רבי חנינא בן דוסא.

הוא ידע כי הילדים הללו שהרג אלישע הנביא באו על עונשם פעם אחת,

וכעת אחר שגדלו בביתו של רבי חנינא בן דוסא הם תיקנו את אשר עיוותו,

בדיוק כמו שעבד עברי נמכר בגניבתו,

אחר שנתחנך בבית אדונו ולמד ממנו מהם אורחות חיים אמיתיים.

תיקון על מעשה הגניבה,

ובסיום תפקידו של העבדות

יוצא לעולם הגדול כאחד העם.

את זה ידע רבי חנינא בן דוסא,

וכעת

הגיעה שעת המבחן.

אדם שגוזל מחברו הוא עז פנים.

עזות

יכולה לתת הסבר לקושייה כיצד אדם יכול לקחת דבר שלא שייך לו,

ללא רשות של חברו.

דומה הדבר לאדם שנכנס לבית של השכן ללא רשות,

ומעז לפתוח את המקרר, לקחת משם ככל העולה על רוחו,

בוודאי שאנו מכנים את זה כחוצפה שאין כדוגמתה.

חז״ל אומרים, בני חצופה

אלו עזי פנים.

כלא רבתי פרק א'.

זהו בדיוק מה שטענו השכנים של רבי חנינא בן דוסא.

אבל רבי חנינא ידע את האמת.

הוא היה משוכנע בצדקת דרכו.

לשם כך הוא עשה להם מבחן.

אנחנו נחזיר את הגלגל אחורה אל העבר.

מאות שנים אחורה

נתעורר לתחייה ונעורר את אותם דובים לתחייה.

אותם הדובים שגירה אלישע הנביא בילדים.

והיה,

אם הדובים יאכלו את העזים,

סימנו כי הילדים לא הגיעו לכלל תיקונם.

קיללתו של הנביא אלישע רודפת אחריהם,

ומאידך

אם יביאו העזים את הדובים בקרניהם,

הרי מוכח לנו מכאן שהילדים הגיעו לתיקונם.

ויתרה מזאת,

כשם שבמות שני הילדים

של רבי יוסי דמניוקרט הגיע אלישע,

הנביא לכלל כפרה על מעשיו,

כך הדובים בעצמם,

שהיו שותפים

למעשה של אלישע הנביא

באו אל תיקונם על ידי העזים שהרגום.

וברם,

עדיין נשאר העצים שביער היחידים שלא הגיעו לתיקון.

הרי אף הם היו שותפים במעשה,

במעשה הקורות של שכנתו של רבי חנינא בן דוסא.

אז הם הגיעו לתיקונם,

אחר שנעשה בהם נס שנתארחו,

הם תוקנו.

גם העצים שגמלו חסד

יכולים להגיע לתיקון.

שנאמר, עולם חסד ייבנה.

העזים עמדו במבחן ההצלחה,

הדובים תיקנו וחזרו לתיקונם,

גם העצים סוף סוף זכו להשלים את ייעודם בעולם.

כאן בסיום הערב,

אחר שעלה השחר,

הגיע סוף המבחן.

רבותיי,

החיים הם מבחן אחד גדול.

העצים והעזים ושאר יצורי העולם הינם סך הכל פריטים במבחן החיים.

חיי הנישואין אף הם מבחן.

הבית היהודי שלנו הוא מפעל המייצר חיים,

לא רק כאן בעולם הזה, אלא גם לעולם הבא.

האיש והאישה

הינם השחקנים הראשיים.

העולם מסביב הסובב אותם, אלו הכלים

העומדים לרשותם.

אם ייכשלו במבחן,

חס ושלום,

יצטרכו לחזור שוב פעם ולהיבחן.

אלא שאז המבחן יהיה קשה יותר,

מחייב יותר.

אם יעמדו במבחן החיים,

אזי יזכו להשלים את ייעודם

ולזכות לנועם השם בעולם הזה,

ואף לטוב הצפון לצדיקים,

לעתיד לבוא.

ברוכים תהיו להשם.