חומרת ברכה לבטלה – האם איסור מן התורה או מדרבנן ומה ההשלכות המעשיות בהלכה

- - - לא מוגה! - - - 

אני ממשיך הלאה,

רטו סעיף ד'

כל המברך ברכה שאינה צריכה,

הרי זה נושא שם שמים לשווא,

והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן.

הדברים האלה נאמרו בגמרא במסכת ברכות בדף ל״ג וכל הפוסקים העתיקו אותם.

מרן העתיק מילה במילה את לשון הרמב״ם,

שסיכם לנו את הגמרא במה שקראתי עתה.

נחלקו הראשונים, האם דברי הגמרא כפשוטם,

שאדם שאומר ברכה לבטלה עובר בלאו דאורייתא

לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא,

או שזה דרשה אסמכתה,

ואין כאן איסור מן התורה אלא רק מדרבנן.

יש עשרות דברים נפקא מינה במחלוקת הזו.

רבנו מנוח אומר שזה דאורייתא,

והאדם שברך ברכה לבטלה.

אין לו כעת לא פרי עץ, לא פרי אדמה, לא כלום.

ועמד ואמר את הברכה בורא פרי עץ.

אומר רבנו מנוח, אם זה היה במזיד,

חייב מלקות,

כמו אדם שאכל במזיד חזיר,

אכל כזית חזיר, נותנים לו למלכות?

אותו דבר גם כאן, גם בדבר הזה, לוקה.

אלה דברי רבנו מנוח,

כך דעת כעשרים מהראשונים,

רב נטורנאי גאון, רב האי גאון,

ספר האשכול,

הרבה מגדולי הפוסקים הלכו בדרך הזו,

וכך אומר רבנו הגאון חידה בברכי יוסף, בדעת הרמב״ם.

אבל,

לעומתם, יש עשרים ושבעה ראשונים שערכו כדעת התוספות.

התוספות במסכת ראש השנה בדף ל״ג אומרים

האיסור בברכה לבטלה הוא מדרבנן.

מה שהגמרא אמרה לא תישא,

זה רק אסמכתה בעלמה.

זאת אומרת,

האדם הזה, מה אמר?

הוא בירך את השם, בורא פרי עץ.

ולכן אין כאן איסור מן התורה. כשאדם אמר סתם שם שמים לבטלה,

בזה שייך לא תישא.

אבל כאן הוא שיבח את בורא העולם.

נכון שהוא עשה שלא כהוגן,

נכון שאסור לברך כשאין לך על מה לברך,

אבל אי-אפשר להגיד שזה דאור הייתה.

זו השיטה של התוספות,

כך דעת רבנותיו.

הרבה מגדולי הפוסקים הלכו בדרך הזו.

מבחינה מספרית יש לנו 27 ראשונים שהלכו בדרך הזו.

מי שמטה את הכף

במחלוקת הזו הוא הרמב״ם.

כמו שאמרתי, מרן העתיק מילא במילה את הרמב״ם.

אם תאמר שהרמב״ם סובר דאורייתא,

תהיה הלכה דאורייתא.

אם תאמר דא רבנן, ההלכה תהיה דא רבנן.

הרמב״ם דיבר בזה בשלושה מקומות.

המקום הראשון, יד החזקה, זה הלשון שקראתי.

הוא דיבר בזה גם בשאלות ותשובות פאר הדור.

הרמב״ם כתב תשובות,

ושם גם בסימן פז וגם בסימן קה הרמב״ם מדבר בנושא הזה.

ועל המקומות האלה אומר הגאון חידף שכוונתו של הרמב״ם שזה איסור גמור מדאורייתא.

יש חולקים.

מי שרוצה לראות בהרחבה את הנושא יעיין בספר ברכת יעקב.

בספר הזה, ברכת יעקב,

חיבר אותו הגאון רבנו יעקב חיים סופר.

אתם שומעים אותו, שמעתם אותו אתמול, תשמעו אותו מחר.

הוא כתב ספר בהלכה וחצי מהספר על הנושא הזה.

ושם הוא עוסק לא מעט

בדברי הרמב״ם.

המסקנה של הרב,

הרי פרוש והרמב״ם סוברים, ברכה שאינה צריכה, ברכה כזו אסורה מדאורייתא ולא מדאורייתא.

זו המסקנה שלו.

אבל תראו בי אביע עומר חלק א',

בכמה מקומות האבא הולך ונוטה יותר אחרי הגאון חידה.

אנחנו הרי הספרדים, קיבלנו הוראות החידה.

והחידה, בדעת הרמב״ם ומרן,

הוא נוקט שהאיסור הוא איסור גמור מדאורייתא.

לא רק שאדם אומר שם שמים סתם כך,

אלא גם אם הוא אמר את זה דרך ברכה,

עדיין עובר ולא תישא.

אם לא היתה מחלוקת בפוסקים, אם אף אחד לא היה אומר כלום,

אנחנו היינו אומרים דבר פשוט שזה דאורייתא.

הגמרא במסכת נדרים ז',

תמורה ג', מרן כותב את זה להלכה ביורדיהו סימן ש״לד סעיף ל״ז. כתוב שם

אדם ששומע את חברו שאומר במזיד ברכה שאינה צריכה,

צריך לנדות אותו.

לא נדע אותו. הוא בעצמו,

אותו אדם שלא נדע שאמר על זכות השתיקה חייב נידוי.

עד כדי כך.

אם האדם הזה אכל חזיר,

אני צריך להוכיח אותו למה הוא אוכל חזיר.

אם לא הוכיח,

הוא לא עשה בסדר,

אבל לא כתוב שצריך לנדות אותו, שהוא בעצמו יהיה בנידוי.

בדברים האחרים זה לא כתוב.

הוא גנב מחברו, אתה מעיר לו, הערת לו, לא הערת לו.

אבל לא נאמר הדברים האלה בלבין אחרים. רק כאן,

אם נאמר איסור ברכה לבטלה זה דאורייתא,

מובן למה כל כך חמור הדבר שאותו האדם, חלילה, צריך לנדות אותו.

אבל אם תאמר דה רבנן, איך ייתכן?

על עבירה דה רבנן צריך לנדות. אם לא נדע, אותו אדם הוא עצמו בנידוי.

איך ייתכן?

אם לא היו הראשונים מדברים, אנחנו היינו צריכים לפסוק.

הייתי אומר לך, יש לנו ראייה.

אבל כנגד הראשונים, כנגד הגאונים והראשונים,

אנחנו בוודאי לא יכולים לחוות דעה.

מי אנחנו שנבוא ונחליט?

הלוואי ונבין את דבריה הראשונים, בוודאי שלא נוכל להתחכם עליהם.

אבל ברור הדבר,

גם מי שאומר שזה רק איסור דה רבנן,

כולם יודעים שזה איסור דה רבנן חמור מאוד,

ולכן כל אדם צריך להיזהר.

לפני שהאדם בא לברך,

תדע מה אתה צריך לברך,

שלא ייכשל חלילה באיסור ברכה לבטלה, קודם כול יהיה מתון,

אתה יודע בוודאי.

צריך לברך כך וכך, תאמר את הברכה בשם המלכות,

תעשה את הכול מתוך יישוב אדם.

אותם שממהרים ומחמת המהירות חלילה נכשלים באיסורי ברכה לבטלה,

ודאי שהדבר הזה שלא כדין יכול להסתבך בדבר הזה.

לפעמים האדם הזה התחיל, אמר, ברוך אתה השם,

הוא מייד מבין שלא צריך לברך,

שיגיד מייד למדני חוקיך.

אפילו אמר, התחיל את המילה הרביעית, אלוקי,

לא יגמור מלך העולם, אלא אלוהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, לך השם יאמר את הפסוק של ויברך דוד.

אבל אם הגיע מלך העולם,

כבר יש לך בעיה,

שמה הוא לא יכול להמשיך עם איזה פסוק יש לו בעיה בדברים האלה.

מרן כתב לנו למעלה בסימן ר״ו סע״ו שצריך אחרי ברכה לבטלה לומר ברוך שם כבוד מלכותו.

זה מה שיכול לתקן, זה מה שיכול להועיל.

ולכן כל אדם ישים לב שהוא בא לברך את השם שידע בוודאי את הברכה הראויה ואז יוכל לברך, ולא חלילה יבוא לידי איסור ברכה לבטלה שהוא איסור חמור מאוד.

מהי נפקא מינה, דאורייתא או דרבנן?

אנחנו ברוך השם דתיים, אנחנו שוועים גם לדברי חכמים.

למה אתה מעריך כל כך, אתה אומר מחלוקת,

מחלוקת בדעת הרמב״ם,

מה זה חשוב, מהי נפקא מינה?

הנפקא מינה היא כך,

פעמים רבות אדם עומד בתפילה ביום ראש חודש,

באמצע הבריקת מודים מתחיל להסתפק.

אני אמרתי יעלה ויבוא או לא אמרתי? הוא מסופק.

אבל הוא זוכר

כתוב בספר פלוני הדין הזה.

הוא עמד להתפלל כאן.

הספר נמצא בארון הספרים, אחורנית,

שלושים מטר.

האם מותר לו ללכת באמצע התפילה כדי לעיין שם בספר או לא?

זה תלוי במחלוקת הזו.

אם תאמר שזה רק דרבנן,

אסור גם ללכת באמצע התפילה.

מי יתיר לו שיעשה איסור דרבנן ללכת בשביל לעיין בספר?

אבל אם תאמר שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא,

אולי מה שימשיך,

או מה שאמר קודם, אולי הכול ברכות לבטלה.

מוטב שילך לשם.

יעשה איסור דרבנן שילך באמצע התפילה,

אבל ידע בוודאי אם יכול להמשיך או לא להציל את כל התפילה שמה שאמר עד כאן הוא מה שיאמר,

שהכל, כל הברכות האלה יהיו בצורה מושלמת,

ולא חלילה יסבך את עצמו וכך ההלכה.

אתה אומר לו שילך, ילך ויעיין.

אבל אחרי שגמר,

לא יחזור לכאן.

התארנו לו ללכת לשם לעיין.

גמר,

שיגמור שם את התפילה.

גמרנו, ההליכה משם לכאן בחזרה זה מיותר,

ולכן אין לו יותר לחזור אלא יישאר שם.

כל זה פתרון לשעת חירום.

ולכתחילה כל אדם צריך שהכול יהיה מונח בראשו,

שאם יהיה לו איזה ספק לא יתחיל לחפש את הספר באותו רגע,

ואולי הספר הזה לא נמצא באותו בית-הכנסת.

ולכן קודם כול אדם לומד הלכות, הלכות תפילה ישנן אותן, שהכול יהיה במוחו,

כדי שישאלך אדם, אל תגמגם ותאמר לו, אלא יאמר לו מיד, שנאמר ושיננתם,

קל וחומר שידע את הדברים לעצמו ולא יסתבך, לא יצטרך לטייל, ללכת ולבוא באמצע התפילה.

אלא, כמו שאמר שלמה המלך,

בכל העת יהיו בגדיך לבנים,

שמן על יושב-ראש ולחסר,

אדם יודע את הכול בצורה מדויקת ולא יגיע לפשלה הזו.

אבל קורה לפעמים לשעת חירום.

מה ההלכה? ההלכה היא, הפוסקים התירו ללכת, כמו שאמרתי,

חששו מאוד שאולי איסור ברכה לבטלה הוא דאורייתא,

ולכן התירו לו ללכת לעיין בספר,

כדי שאדע כיצד עליו לנהוג ולעשות.

בנושא של יעלה ויבוא זה לא קבוע בכל אדם.

לפעמים,

כשהוא התחיל להתרצה,

הוא ידע שהוא צריך במה יעלה ויבוא.

אחד מהאנשים צעק יעלה ויבוא.

אז כך שסמוך ונראה,

מן הסתם, על-פי רוב,

הוא כן אמר יעלה ויבוא.

אבל לפעמים אף אחד לא צעק והוא לגמרי היה מנותק.

הוא לא חשב בכלל שזה ראש חודש, כמעט ונעלם ממנו.

נכון שיש לו ספק, אבל 99% שהוא לא אמר יעלה ויבוא,

ולכן כן יצטרך לחזור.

כך שהדבר לא קבוע. אתה אומר ספק,

לא תמיד יש ספק שקול, 50% 50%. צריך לדעת, לגופו של דבר,

איך היה הדבר, במי המדובר.

אבל עקרונית, אם הוא רוצה ללכת, או בדוגמה הזאת או בדוגמה אחרת,

ללכת ולעיין בספר כדי לדעת אם צריך לחזור עמליו,

לפעמים אין לנו ברירה, אנחנו נצטרך להתיר לו כדי שלא יעבור חלילה על איסורי ברכות לבטלה,

שהם איסור גמור.

רבי חנניה בין עקשי האומור.

תודה רבה.