דיני ברכות הריח והנאה – בירור ההלכות, ספקות והנהגה למעשה על פי מרן והפוסקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן רשת זין סעיף ב'

אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ,

מברך בורא עצה בשמים,

ואם הוא עשב, מברך בורא עשבה בשמים,

ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב,

כמו המוסק, מברך בורא מינו בשמים,

אם היה פרי ראוי לאכילה,

מברך הנותן ריח טוב בפירות.

הגמרא מפרטת לנו את דיני ברכות הריח,

ומרן מביא לנו כאן בקצרה את ארבע הברכות המצויות.

בהמשך,

בסעיף ד', מרן מביא עוד ברכה

על שמן אפרסמון, מברך בורא שמן ערב,

אבל הברכה הזו לא מצויה.

אין לנו היום את הדוגמה של שמן אפרסמון.

מה שמצוי לנו אלה הן ארבע הברכות

שמרן מפרט לנו אותן,

וכך אנחנו נוהגים לברך את אותן הברכות.

הברכה האחרונה שמרן כותב,

על פירות שיש בהם ריח טוב,

מברך את הברכה בשם המלכות

הנותן ריח טוב בפירות.

יש בגמרא גרסאות שונות.

בפוסקים זה לא מוסכם.

יש גורסים, במקום הנותן ריח טוב בפירות,

אשר נתן ריח טוב בפירות.

במקום הנותן לשון הווה,

אומרים אשר נתן לשון עבר.

בגלל ההבדלים של הגרסאות האלה,

רבנו יוסף חיים ברב-פעלים אומר שלא לברך את הברכה הזו על פירות שיש להם ריח טוב.

לא כדאי לברך.

כמו בכל מחלוקת, גם כאן,

שב-אל תעשה עדיף.

אבל האחרונים,

מאחרוני אחרונים, הערו על דבריו.

אם היתה מחלוקת

וחלילה אדם שמברך אשר נתן ריח טוב, או להפך,

לדעה השנייה זו ברכה לבטלה,

כאילו אמר שם שמים לבטלה,

בזה בוודאי אתה צודק.

אסור לברך, ספק ברכות להקל.

אבל כאן התוכן הוא אותו דבר.

אין הבדל בתוכן בין זה לזה, שניהם אתה מברך על הריח טוב של הפירות.

אם זה הווה הנותן או שזה עבר,

זה לא הבדל מהותי בתוכן של הברכה.

ולכן,

כאן לא יכול לחול הכלל ספק ברכות להקל.

אין כאן ספק ברכה לבטלה.

ולכן, הפוסקים לא קיבלו את דברי רבנו יוסף חיים.

זאת ועוד,

המנהג לברך את הברכה הנותן ריח טוב הפירות,

כיוון שנהגו לברך, ממילא אין חשש.

כך שיש לנו גם את הברכה הרביעית הנותן ריח טוב הפירות,

אנחנו כן מברכים אותה בשם המלכות.

כשצריך, אין בעיה בדבר.

המנהג לא רק כאן בארץ,

אלא בעיקר בחוץ-לארץ.

הארצות הצפוניות,

מטורקיה צפונה,

פה קצת קר,

שם בצפון קר הרבה.

בגלל הקור הגדול, לכן לא צומח שם בתקופת החורף

עצב וסמים, הסבב וסמים, הכול נשרף בקור הנורא.

ולכן, מה הם עושים במוצאי שבת בהבדלה?

לוקחים לימון.

במקום בסמים,

לוקחים לימון או פירות אחרים,

מברכים הנותן ריח טוב בפירות, מריחים,

ואחר כך ממשיכים את ההבדלה,

ברכת בריא מהורי האש.

אתה רואה שנהגו לברך.

ולכן,

להלכה, מעיקר הדין, אין בעיה בדבר.

יהיה מותר לברך גם את הברכה הזו.

הברכה, בורא מיני בסמים, היא ברכה כוללת.

תודה.

ולכן,

אדם שיש לו ספק

בכל הברכות,

אין לי ספק ומברך את בורא מיני בסמים, יצא ידי חובה,

כמו ברכת שהכול, שהכול פותר את הכול,

הוא הדין גם פה.

אם האדם הזה טעה וברך

על הריח שהכול נהיה בדברו.

אצל עמי הארץ זה יכול לקרות.

אדם שאתמול הכיר את בוראו, חזר בתשובה, זה יכול לקרות.

האם יצא ידי חובה או לא?

התוספות ומהרם רקנתי אומרים, לא יצא ידי חובה.

אבל דעת רוב הראשונים, רוב הפוסקים,

שיצא ידי חובה.

כך דעת המהרם,

המרדכי,

רבי יהודה שירליאון ועוד.

גם באחרונים יש מחלוקת,

אבל כמו בכל מחלוקת שיש לנו,

אנחנו אומרים ספק ברכות להקל.

גם פה אותו דבר, ספק ברכות להקל.

ולכן אם הוא טעה ואמר שהכל נהיה בדברו, יצא.

אבל.

כשיש לנו ספק,

מספק אתה יכול לומר בורא מיני בשמים זה בוודאי טוב לכל הפוסקים, לכל הדאון.

אבל מספק אתה לא יכול לומר שהכל נהיה בדברו.

לכתחילה אסור לומר.

שהרי, לפי דעת התוספות ומהרם רקנתי,

אם יאמר את ברכת שיעקל, הברכה לבטלה.

וכן,

בוודאי שלא נוכל לתת עצה לומר שהכל על ברכת הריח בלכתחילה.

אלא, ולכתחילה, אם יש לנו ספקות,

תאמר בורא מיני בשמים, זה מה שניתן לעשות.

אלא מה, אנחנו מזכירים את המחלוקת,

אדם שלא שאל אותנו וכבר ברך את הברכה שהכל נהיה בדברו על הבשמים, טוב, בדיעבד מה שהיה היה,

ובדיעבד יצא ידי חובה כדעת המערם המרדכי ורבי יהודה אשר אלאון,

כך דעת תוספות רבי יהודה החסיד, שבדיעבד יצא.

הרבה מגדולי האחרונים הלכו בדרך הזו,

וכמו שאמרנו, בכל מקום ספק ברכות להכן, ועדין גם פה,

ספק ברכות להכן, ולכן בדיעבד יצא ידי החובה.

אבל מלכתחילה צריך להיזהר שלא ייעשה כדבר הזה.

יש לנו הרבה מחלוקות גם בנושא הזה, גם בנושא ברכת הריח,

ולכן אמרנו את ההקדמה.

קל מאוד לפתור את הבעיות כשיש לנו מחלוקות, ספקות.

הברכה שפותרת לך אליבא דקול עלמא, בורא מיני בשמים,

בזה אתה פותר כמעט את כל הבעיות.

אדם שלוקח הדסים,

מברך על ההדסים,

בורא עצי בשמים.

במה דברים אמורים?

אם בהדסים האלה יש ריח,

אבל אם בהדסים האלה אין ריח,

אסור לברך.

עכשיו אנחנו בתקופת החורף.

בחורף, לפעמים ההדסים יבשים,

אתה לא מרגיש בהם ריח,

ולכן עצה טובה.

לא לברך מייד על הבשמים.

תיקח, תמעך אותם קצת, תמשמש.

קודם כול, תנסה.

תעשה ניסוי,

אתה מריח, יש ריח,

ואחר כך תברך.

אם אין ריח, אתה רואה שזה יבש לגמרי ואין ריח,

תימנע לא לברך על הדבר הזה.

למה לך להמר לברך,

ואחר כך אתה משפשף, משפשף, ואין ריח?

חבל לך.

ולכן עדיף יותר שאדם קודם כול ינסה,

יראה אם יש בהדסים האלה ריח עם לאו, ולפי זה ידע אם הוא צריך לברך או לא.

אם זה בהבדלה.

לפני שיתחיל סבי מרנן, הוא רואה שהביאו לפניו את ההדסים.

יש הידור מיוחד במוצאי-שבת, על-פי הקבלה,

לקחת ולברך על ההדסים, בורא עשה בשמים. יש בזה הידור.

מתי?

שבהדסים האלה יש ריח,

ולכן אם הוא לא יודע אם יש או אין,

קודם כול, לפני סבי מרנן יעזוב מידיו את כוס היין, ינסה ויראה.

יש ריח?

אין בעיה.

אחרי ברכת הגפן, נברך עשה בשמים.

אין ריח?

אז ינצל ויספק ברכה לבטלה.

לא יברך על דבר כזה, יברך על דבר אחר,

שיש בו ריח כדי שיקיים את המצווה כהוגן.

לפעמים יש ריח בהדסים,

אבל הוא, יש לו נזלת, אף שלא סתום.

אותו דבר, גם כאן, אסור לו לברך.

מה יעשה במוצאי-שבת?

פתרון קל מאוד.

אני אומר לו מראש, לפני סבי מרנן,

אני מברך הגפן, אתה מברך אחרי עצה בשמים.

הוא מריח, הכול בסדר,

ואני אחרי זה אמשיך את הברכה מעורי האש,

כך יעשה כל אדם.

אי-אפשר להגיד, בוא נעשה סקר.

ניקח את ההדסים, ניתן לכולם. כולם אמרו, יש בזה ריח.

אז איך אתה חולק על כולם, יחיד ורבים, הלכה כרבים?

לא שייך הדבר הזה.

כאן זה ברכת הנהנין.

מי שנהנה מברך.

אם האדם הזה, אף שלו סתום, לא נהנה, הוא לא יכול לברך.

מה זה קשור?

הוא נהנה.

הוא, ברוך השם, בריא, אף שלא פתוח.

הנחריים של האדם הזה סתומים.

סתום, הוא לא יכול לברך,

ולכן כאן לא שייך להגיד,

תלך אחרי הרוב,

כאן זה לא סקר דעת קהל,

אתה לא עושה מחר לא בחירות ולא דבר אחר.

ולכן, אין הבה אמנה לברך. אדם שרואה שהוא קצת מנוזל,

לכן העצה היא קודם כול לנסות.

גם בברית מילה אותו דבר. גם בהבדלה, גם בברית מילה,

זה בכל ימי השבוע,

בכל שבת לעולם כדאי שאדם ינסה.

בברית מילה כיבדו אותך כוס

של המילה. נולד לו נחם,

עכשיו מכבדים את הסבא שיברך על הכוס.

מבחינת דיני ממונות זה שייך

למוהל, לא שייך לאבא.

ולכן, אם האבא מכבד אותך,

אל תמהר.

יכול להיות שעדיין לא אתה תזכה במצווה.

צריך קודם כול לשאול את המוהל.

כבוד המוהל,

אמרו לי לברך את הברכה על היין.

כבוד המוהל מסכים?

אם הוא יגיד לך כן,

מבחינת דיני ממונות זה שייך למוהל.

אם הוא הסכים, למה לא? תיקח ותברך.

שוב, לגבי הברכה השנייה, ברכת הריח.

והיה,

אם באמת

האדם הזה מריח טוב, הכול בסדר, אין בעיה.

אבל עם האף שלו סתום,

אחרי שיברך הגפן, יחכה.

הוא יברך בקול רם, מעשה וסמים,

אחרי שהוא גמר את הברכה וסמים,

אחרי זה ימשיך את הברכה האחרונה,

מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן.

כמו שאמרנו בהבדלה,

כך גם לגבי כוס המילה, שניהם אותו דבר.

זה המנהג שלנו ושל התימנים,

לברך בכוס המילה שלוש ברכות הגפן,

בסמים, ואשר קידש ידיד מבטן.

אבל האשכנזים לא נוהגים כך.

הם מברכים כוס המילה רק שתי ברכות,

הגפן, ואשר קידש ידיד מבטן.

תשאל אותם, למה אתם לא מברכים על הבשמים?

אז הם יגידו לך, תראה, בגמרא בפסחים דף ז' כתוב לברך אשר קידש ידיד מבטן.

לא כתוב בגמרא לברך על הבשמים.

זה, אתם המצאתם את זה, אתם הספרדים המצאתם את הדבר הזה, ולכן הם לא מברכים.

והאמת מה?

נכון הדבר, בגמרא לא כתוב בפירוש, אבל לפי דברי המדרש,

צריך לברך על הבשמים.

המדרש מספר.

הקדוש-ברוך-הוא מצווה את יהושע,

עשה לך חרבות צורים ושוב מולד בני ישראל שנית.

וכך היה.

עם ישראל יכנו מייד לגשת ליהושע בן נון ולתבוע ממנו שישנה את ההחלטה.

אדוני הרמטכ״ל יהושע בן נון,

אנחנו מתכוננים לקרב להילחם עם 31 מלכים, זו לא הייתה מלחמה של חמש-עשר דקות.

זה לקח שבע שנים.

איך אתה אומר לנו לעשות דבר כזה? זו כמעט התאבדות.

אנחנו נעשה את הברית-מילה,

ואנו ישושים בהיותם כואבים,

יבואו ויטבחו בנו וישחטו את כולנו.

איך אתה אומר דבר כזה?

עם ישראל,

לא אמרו שאלות כאלה, לא אמרו פיקוח נפש, דוחה שבת,

דוחה מילה,

לא אמרו את כל הדברים האלה,

אלא כולם מסרו את עצמם ועשו את מצוות המילה.

זה לא היה אדם אחד שעשה, מאות אלפים שעשו את זה.

ומרוב שהיו עורלות,

גבעת העורלות.

כך הפסוק מתאר את הריבוי של אלה שנימולו.

בשר מחוץ למקרר שלושה ימים,

בדרך כלל מסריח.

הקדוש ברוך הוא כאן עשה נס

כדי להראות את אהבתו,

את חיבתו למסירות נפש של עם ישראל,

מה עשה?

הכניס באותם העורלות ריח גן עדן.

ואנחנו רוצים להזכיר את הנס הזה,

את מה שהיה.

איך אתה עושה זיכרון למעשה יהושע בן נון?

על ידי שאנחנו לוקחים את הבשמים,

מברכים על הבשמים,

בורא עצה בסמים או עשבה בסמים.

אלה דברי מרן בראי דעה סימן רס סמכי,

וכך המנהג של הספרדים והתימנים.

כמו שאמרתי, האשכנזים לא רגילים בזה,

הם לא נהגו אותו,

שלא יברכו. אבל אנחנו כן מברכים.

יש חלק מהאשכנזים שיודעים את המקור שלנו,

והם כן רוצים לעשות זכר למה שהיה.

מה הם עושים?

הם עושים פטנט כזה.

המברך אומר לו מראש,

אתה תברך בסמים.

אחרי שהוא אומר הגפן הוא מחכה,

מישהו אחר אומר בסמים, ואחר כך הוא ממשיך.

אצלם הם חוששים להפסק בין ברכת הגפן לטעימה,

ולכן הוא בעצמו לא יכול להחמיר על עצמו,

ולכן הוא אומר למישהו אחר,

אפשר, אין בעיה.

אם אמרו לך, תתנדב לברך בסמים, למה לא? תתנדב,

תעשה את הדבר הזה כדי שגם הם יזכו לעשות זכר לנס, זכר למה שהיה.

אנחנו לא מחפשים אנשים אחרים, לא מחפשים שליחים.

אנחנו בעצמנו מברכים את הברכה על-פי דברי המדרש,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

אצל התימנים, לא רק בכוס המילה,

אלא גם בחופה.

שבע הברכות אצלם זה לא שבעה ברכות,

אלא שמונה.

אחרי הגבן הם מברכים בורא ארצה בסמים.

גם שם הם מברכים על זה,

שם אנחנו לא נהגנו.

אבל במילה, גם אנחנו נהגנו, וכך כדאי לנהוג ולעשות. אלא שצריך להדגיש את מה שאמרנו כאן, בימים האלה, שזה חורף,

שמי שכיבדו אותו על הכוס,

לפני שיתחיל לסר בברנן,

תשאל אותו, אתה מריח? האף בסדר? הנחירה אם בסדר? או שאף סתום?

תבדוק,

תעשה שאלה קטנה.

אם הוא אומר לך, אני לא מריח,

אז תגיד לו, אז אני אברך במקומך,

אחרי שיאמר את הגבן,

מישהו אחר יברך, והוא ימשיך אשר כדי שתהיי...

תביאו את הגבן כמו לאש.

שם זה ברכת המצוות,

אבל כאן זה לא ברכת המצוות, כאן זה ברכת הנהנים.

זה ההבדל.

כן, ברכת

הקידוש בליל שבת,

יום שבת בבוקר, ההבדלה.

כל הברכות האלה, ברכת בורא פירי גפן, היא ברכת המצוות,

לא רק ברכת הנהנים,

ואף על-פי שיצא המוציא. כל זה דברי מרן למעלה בסימן קסז.

יש לכם עוד הרבה שאלות, אני מתאר לי.

יש כאן 14 סעיפים.

כל השאלות שלכם כתובות בהמשך,

אבל במקום שנהפוך את כל הסימן,

נתחיל את הסעיף האחרון לפני הראשון,

במקום זה נלך לפי הסדר בלי שאלות.

אני יודע שאתם אוהבים לשאול הרבה שאלות.

אצל הרבנים האחרים, הרב שטמון כהן, הרבנים האחרים,

אתם עושים פה סימפוזיון של שאלות.

ורק כששואלים,

מתחילים גם הג'מאע להתווכח ביניהם.

החכם מכין כמה שעות את השיעור,

במקום לומר את השיעור ברצף,

באים ומפריעים לו על-ידי שאלות. אני לא אומר עליך, אתה לא היית בשיעור הקודם.

אבל יש הרבה אנשים שעוד לא חימם את הכיסא. ישב דקה אחת, כבר יש לו שאלה.

ואם התשובה של הרב, הוא לא הבין אותה טוב,

הוא חושב שהוא מבין יותר טוב מהחכם. מתחילים להתווכח עם החכם.

אלה הדברים שעושים חלק מהחברים.

אני לא מאשים חלילה את כולם,

ועמך כולם צודקים.

אבל יש פה שלושה-ארבעה שעושים את זה בדרך קבע,

ואנחנו כועסים עליהם מאוד.

לא כך לומדים תורה.

זה מפריע מאוד לשיעור. זה גורם הפרעה.

במקום שאדם ישמע את השיעור בצורה מסודרת,

ישמע שעה אחת,

יוצא עם מטען סיכום כך וכך הלכות,

במקום זה השאלות האלה מפריעות את הרצף,

מפריעות את הקול,

והתוצאה היא שאנשים יוצאים מבולבלים.

זה חטא רבים. הם גורמים, מונעים את הרבים מלעשות מצווה, מצווה דרבים.

כל הכבוד, אתה רוצה לשאול שאלה,

מותר לשאול שאלה, יקבל תשובה קצרה.

אבל לנהם פה סיפוזיון, מה שעושים חלק מהחברים,

זה פשע.

אנחנו אמרנו, ביקשנו ביום שני שעבר,

אבל כנראה שהדבר לא הועיל.

אם לא יועיל הלאה,

אנחנו נבקש מאותם השלושה-ארבעה שלא יבואו לכאן.

זה מה שנצטרך לעשות,

כי אי-אפשר להמשיך כך, אי-אפשר לנהל את השיעורים בסגנון הזה שכל אחד יש לו שאלה ומתחיל להתווכח עם החכם. זה לא חברותא.

השיעור צריך להיאמר בצורה מסודרת.

החכם אומר, הוא הכין כמה שעות את השיעור.

הרב שקדם אותי, הרב שלמה כהן,

הוא אחד מגדולי פוסקי הדור.

אתם רגילים אליו,

אתם רואים אותו, הוא מדבר אתכם בגובה העיניים כאילו הוא חבר שלנו.

אבל הוא פסקן ממדרגה ראשונה, והוא יושב כמה שעות טובות להכין את השיעור.

נכנס לזה אדם באמצע השיעור, עוד לא חימם את הכיסא,

מתחיל לשאול שאלה,

ואם לא מצא חן בעיניו התשובה, מתחיל להתווכח אתו.

מי הוא שיבוא להתווכח עם החכם?

מי הוא שיבוא ויחלוק?

זה גסות רוח ממדרגה ראשונה כלפי אותם האנשים שעושים את הדבר הזה.

אנחנו הערנו, דיברנו בעדינות, פעמיים, שלוש, ארבע,

אבל יש אנשים עם חכימה ברמיזה, יש אנשים שלא מקבלים את זה. כאילו הרב מדבר על אחרים, הרב לא דיבר עלי.

אני רב רבנן, אני יותר חשוב מכל הרבנים האחרים.

אנחנו זכינו במקום הזה,

יש לנו את הנבחרת הלאומית של עם ישראל.

יש לנו תלמידי חכמים, פסקנים משכמם ומעלה,

שטורחים כמה שעות,

מכינים יפה את השיעור,

באים לומר,

אבל מפריעים להם על-ידי השאלות.

יש להם הרבה ענווה.

בגלל הענווה הם לא סותמים את הפה לאנשים, לא אומרים לו, תסתום את הפה, אל תפריע,

אלא הם עונים להם,

ואז לפעמים מתחילים גם להתווכח אתם.

זה לא דרכה של תורה,

לא כך לומדים תורה.

ואם, כמו שאמרתי, אם ימשיכו אותם האנשים אנחנו נגיד להם בפירוש.

אני לא חושש,

אני אגיד לו שיחפש מקום אחר. יחפש מקום, אולי יש מקומות שם מחפשים אותם, שיעשו סימפוזיון,

שישאלו, יתווכחו, ידברו, עד מחר בדוקר יתווכחו בעניינים שלהם.

אבל פה אנחנו באים כדי לשמוע את השיעור בהלכה בצורה מסודרת.

זה מה שאנחנו מבקשים מכל החברים.

ואם יש אחד כזה, להשתיק אותו.

להגיד לשלמה כהן שהוא יהיה ממונה על זה, יחד עם גודלי,

אתם תהיו ממונים, אתם תהיו אחראים על הדבר הזה.

ואם יבואו איזה אנשים, איזה כוכבים שיתחילו להפריע,

אתם תמנעו אותם. תגידו להם, אי-אפשר להמשיך כך.

ואם האדם הזה הוא חסר דעת, הוא לא מבין,

חכימה ברמיזה, אם הוא לא מבין צריך להשתיק אותו, להגיד לו, שיפסיק,

שאחדל מלשאול,

אין לנו דרך אחרת,

אנחנו רוצים להמשיך את המסגרת היפה של השיעורים שבנינו במשך כל השנים,

שהכול יימשך, בעזרת השם.

אני אומר את הדברים לא כלפי ראובן, שמעון הלוי,

אלא כלפי אותם המפריעים,

אולי הם לא נמצאים פה, אולי עדיין לא הגיעו, אולי עוד מעט הם יגיעו.

הם יגיעו, ובוודאי שאין להם שאלות.

זו לא שאלה.

כן.

בכבוד.

אני רוצה שהמבדיל שלא מריח הוא נאמן על האשתו של... הוא נאמן, כן, הוא נאמן.

אני חוזר לנושא.

אדם שבטעות לקח את ההדסים וברך על ההדסים,

בורא עשבה בסמים,

גם בדיעבד לא יצא ידי חובה.

למדנו למעלה לגבי ברכת הנהנין.

אם אדם לקח תפוס במקום לברך בורא פרי העץ,

טעה וברך על התפוס בורא פרי האדמה ודיעבד יצא.

אם כך, אם שמה יצא,

למה פה לא?

מרן כתב את ההלכה הזו למעלה,

סימן רשב, סעיף א',

בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא.

למה כאן, אם בירך במקום עשבה בסמים,

למה כאן לא יצא?

מה ההבדל בין הדברים?

שם גם התפוס, גם הוא גדל באדמה.

מה אמרת?

בורא פרי האדמה, גם זה פרי האדמה ולכן בדיעבד יצא.

פה אתה לא מברך בורא עשבה אדמה.

פה הוא אמר בורא עשבה בסמים.

וזה שקר.

מה שהוא אמר

על הבשמים האלה שהם עצה,

על ההדסים שהם עצה,

זה לא עשבה,

כיוון שזה שקר,

ולכן גם בדיעבד לא יצא ידי חווה. כלומר מייד,

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה לבטלה שאמר,

וחזור עוד פעם לברך בורא עשה בסמים.

לפעמים הוא נזכר מייד, תוך כדי דיבור.

אז יכול לתקן.

במקום עשבה יגיד מייד עצה. אותו דבר גם להפך.

אבל, והיה, אם הוא לא נזכר מייד,

עבר כדי דיבור, יאמר מייד ברוך שם,

ואחרי ברוך שם מייד יחזור ויברך עוד פעם בורא עצה בסמים.

קל וחומר,

אדם שבירך במקום עשבה בסמים,

בירך עצה בסמים, גם שמה לא יצא. שתי הברכות האלה,

האחת אינה פותרת את השנייה.

ולכן,

אם יש לאדם הזה ספק מסופק אם צריך לומר עצה או עשבה,

מי ספק?

צריך לברך בורא מיני בסמים.

שמה בראש ויב אמרנו,

אם יש לי ספק אם הפרי הזה הוא בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה,

מי ספק מברך בורא פרי האדמה.

גם אם זה פרי העץ, אם אמר אדמה, יצא.

פה אין לך את האפשרות הזו.

פה אתה צריך לעבור מייד לברכה האחרת, היינו ברכת

בורא מיני בסמים.

נחלקו הפוסקים, אם האדם הזה,

על פרי שיש בו ריח טוב,

אם אמר במקום הנותן ריח טוב בפירות,

לקח את הלימון ואמר בורא עצה בסמים.

האם נאמר בדיעבד יצא?

סוף סוף זה עץ?

או שנאמר, לא,

כאן צריך לומר, נותן ריח טוב בפירות, זה סגנון אחר, תוכן אחר.

מחלוקת בפוסקים,

כמו בכל מחלוקת להלכה, ספק ברכות להקהל.

פרי מגדים ועוד,

דנו בנושא הזה לא רק כאן אלא גם למעלה בסימן ר״ו.

שם למדנו.

אדם שאוכל בוסר,

הוא אוהב את זה, הוא אוהב את החמיצות הזו,

לא מברך בורא פרי העץ על הבוסר,

אלא בורא פרי האדמה.

היא בוטעה ואמר בורא פרי העץ.

אומר המגן אברהם, בדיעבד יצא ידי חובה.

נכון שהיה צריך לברך בורא פרי האדמה, כי עדיין הפרי לא הושלם,

עדיין הוא בוסר,

אבל מה שהוא אמר בורא פרי העץ זה לא שקר, זה אמת.

הפרי הזה הוא פרי עץ.

אותו רעיון יש גם כאן.

נכון הדבר שעל הלימון אני צריך לברך מלכתחילה את הדרכה הראויה לו,

הנוטל ריח טוב בפירות,

אבל אם אמרתי עצה בסביב זה עץ, הלימון זה לא יסבה, הלימון זה עצה.

ולכן דעת רוב הפוסקים שבדיעבד יצאה.

זה לא מוסכם, יש מחלוקת, אבל ספק ברכות להקל.

כל זה אנחנו אומרים מי ספק, בדיעבד.

ברור שמלכתחילה על אותם הפירות שיש להם ריח טוב,

יש אנשים שנהנים הרבה מהגויאבה,

יש ביניים הגויאבה, ירחה טוב,

ונהנים,

לברך הנותן ריח טוב בפירות.

בתקופת הקיץ המילון שמם יש בו גם ריח טוב מאוד.

אתה נכנס לירקן, אתה קונה מילון אחד,

אתה יכול לברך עליו אליך תחילה,

הנותן ריח טוב בפירות.

אומר לך האדם, אבל זה לא פרי עץ, זה פרי אדמה.

המילה פירות,

לא רק פירות העץ,

אלא זה כולל גם את פירות האדמה.

ולכן הברכה, הנותן ריח טוב בפירות,

יכולה וצריכה להיאמר גם על המילון וכיוצא בזה,

כל פרי, כל דבר שיש בו ריח טוב, ימרח עליו את הברכה הראויה,

גם לרבות יין.

אולי בעיינות שאנחנו קנים מהשוק, העיינות הפשוטים,

אין בהן לא ריח, ולפעמים גם אין בהן טעם.

ולכן עליהן אולי אין את השאלה.

אבל כשאדם הולך ליקב, לפעמים נמצא שם או ליד הבור של היין או ליד החביות,

יש שם ריח מצוין. יש סוגי יינות משובחים,

יינות טובים מאוד,

שיש בהם גם ריח נפלא,

אז גם על היין. אותו דבר יהיה אפשר לברך.

הנותן ריח טוב בפירות,

אין הבדל,

גם היין שווה לכל הפירות האחרים,

וגם על זה אפשר לברך את הברכה בשם המלכות,

הנותן ריח טוב בפירות.

אבל כמו שאמרנו, אם היתה לו טעות,

בדיעבד אם אמר בורא עצב סמים על הלימון, בדיעבד יצא.

הלימון עצמו אין בו ריח.

הקליפה

זה הדבר העיקרי שבו יש את הריח.

אבל כעת הקליפה מחוברת, הכול מחובר,

ולכן שייך לומר הנותן ריח טוב בפירות.

אבל אם האדם הזה קילף,

לפעמים הוא לא קילף אלא סחט את הלימון.

אחרי שסחט יש לו רק את הקליפה ביד.

בזה לא יברך הנותן ריח טוב בפירות.

הפרי, חלף הלך לו, אין כאן מהפרי.

יש כאן רק את הקליפה.

מה אם ברך על הקליפה?

עצב סמים.

אתה לוקח מהעץ של הלימון, אתה לוקח איזה עלה.

העלה הזה גם, יש בו ריח לפנה. אתה ממשמש אותו,

יש לו ריח מצוין,

יברך עליו בורא עצה בסמים.

נכון שזה עץ לימון,

רק על הלימון עצמו מברך הנותן ריח טוב בפירות.

אבל מה שאין כן על העלים,

בוודאי שהברכה היא בורא עצה בסמים,

וכן כל כיוצא בזה. שוב, גם כאן,

מי שנהנה יברך, מי שלא נהנה, לא.

לפעמים יש אנשים שאומרים לך,

הריח של הגויאבה, אני לא אוהב את זה. הוא לא אוהב את זה.

הוא לא יכול אלוהיך, הוא מנוע מלברך.

אדם אחר שכן נהנה מהריח של הגויאבה, הריח הוא טוב,

יכול וצריך לברך את הברכה הנותן ריח טוב בפירות,

וכן כל כיוצא בזה.

דיברנו במהלך לגבי ברכת הנהנין.

אדם שנהנה מברך.

אבל אם האדם הזה לא נהנה,

הוא לוקח ערק, הוא אומר לך, ערק הזה הוא מר, הוא לא טען.

הוא אוהב לשתות קולה, תה, קפה,

הוא אומר לך, ערק הזה הוא לא טען.

אלא מאי? לפעמים האבא של החתן אומר לו, תגיד לחיים.

אז הוא מרים את הכוסית, מוכרח לשתות, להראות כאילו הוא שותה,

וצריך להגיד לחיים.

לא צריך לברך.

תגיד למה, אבל הוא שותה.

ואם נעשה סקר נשאל את כל החברים,

כולם יגידו לך, זה ערק כזה משובח, זה ערק זחלאווי,

ערק הכי טוב, זה מצוין.

בסדר?

מי שנהנה, הוא יברך.

אבל אותו אדם שבשבילו הערק הזה הוא מר, הוא לא טוב,

לא צריך לברך, ואם הוא צריך, נאלץ לומר לחיים או מסיבה אחרת.

לפעמים האדם הזה מצונן.

אמרו לו,

תשתה קצת קוניאק,

זה יחמם לך את הגוף, תהיה בסדר. הוא ככה עושה, מה שאומרים לו הוא עושה.

אבל הוא לא נאלץ, זה לא טעים. לא טעים, כמו כל תרופה.

לא מברך על התרופה אם זה לא טעים, הוא עדין גם פה.

כך גם לגבי הסירופ.

יש אנשים שאוהבים את זה, הסירופ הוא טעים, הוא מתוק.

אז מי שאוהב את זה, שיברך.

אבל יש אדם שבשבילו זה מגעיל, הסירופ הזה יותר מדי מתוק, זה מגעיל.

אם זה מגעיל,

לא צריך לברך, ואתה לא עושה כאן סקר דעת קהל,

אתה לא צריך ללכת אחרי הרוב אלא כל אחד ואחד לפי הטעם שלו.

איך אומרים? על טעם וריח אין להתווכח,

ולכן מן הראוי בלכתחילה שכל אדם ישים לב בכל המאכלים, בכל הדברים.

מה שאתה אוהב אתה מברך,

אבל אם מביאים לך אוכל חדש, אתה לא יודע מה זה,

אז החבר שלך אומר, זה טעים מאוד.

אתה יכול לסמוך על החבר הזה, אומר לך עצות,

תקנה דולרים,

תמכור דולרים, הוא מומחה בדולרים, תשמע לו.

אבל כאן, בדבר הזה, תנסה.

מתאמת אינה צריכה ברכה, כמו שלמדנו בברכות יד, מרן פסק את זה בסימן רשות,

תטעם קודם, תנסה.

טעים, תברך, אם לא, לא. כמו שאמרנו גם לגבי הריח,

כדי שאדם ידע בוודאות שהברכה שהוא מברך,

הברכה היא טובה,

כך גם ינהג הן בברכת הריח והן בברכת הנהנים,

כדי שלא ייכנס חלילה לשום ספק באיסור ברכה לבטלה.

העורלה אסורה באכילה ובהנאה.

האיסור של עורלה,

התורה אמרה לנו את זה בחומש ויקרא פרשת קדושים.

כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.

התורה אסרה לנו את העורלה.

והגמרא במסכת פסחים, בדף כא, הגמרא מסבירה

כשהתורה אמרה שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.

המילה יאכל כוללת

לא רק איסור אכילה אלא גם איסור הנאה.

ולכן העורלה אסורה גם בהנאה.

אדם יודע שזה בוודאי עורלה.

זאת אומרת, טוב, אני לא אוכל אבל אני אמכור את זה לערבים,

אני אמכור את זה לגויים.

הגוי הזה נוסע לעמל, שייקח אתו קילו של הלימון ויילך הליכה בלי חזרה.

לא שייך, אין הווה אמנה להתיר.

כמו שאמרנו,

העורלה אסורה לא רק באכילה אלא אסורה בהנאה מדאורייתא.

זו המשמעות של המילה יאכל.

ולכן כתבו הרשב״א, הרדב״ז ושאר הפוסקים.

יש לך לימון של עורלה?

אסור לך לברך על זה את הברכה הנתן ריח טוב בפירות.

למה?

העורלה אמרנו, אסור ליהנות.

ממילא אסור להריח.

אסור להריח וממילא גם אסור לברך.

אם יברך,

הברכה היא ברכה לבטלה.

אין בזה מחלוקת, הדברים מוסכמים. הליבה לכול העלמא.

נחלקו הרשב״א והרדב״א לגבי הדס וורד.

אדם שנטע הדס

ועדיין ההדס הזה לא אהבו עליו שלוש שנים.

נטע ורד עדיין לא אהבו עליו שלוש שנים.

לפי דעת הרשב״א יש בזה איסור עורלה.

כך דעת מרן ביורא דעה סימן קח סעיף ג׳ שבהדסים בוורדים יש דין עורלה.

אבל הרתפ״א חולק.

ומרן בבדק הבית יורד דעה סימן רצ״ד.

מרן כותב להתיר.

למה מותר? הרי זה עורלה, זה עץ.

מישהו חולק שהדסים הם עץ? אמרנו שמברכים על זה עצב וסמים.

מדוע הרצבע מתיר?

אז הוא מדייק מהלשון של הפסוק.

כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.

אם זה פרי, פרי שוכנים.

כאן לא, כאן זה לריח.

כאן זה לא לאכילה,

ולכן לפי דעת הרתפ״א הדבר מותר.

וכמו שאמרנו, כך מרן כותב גם בבדק הבית. למה הדבר דומה?

יש לאדם פרדס,

במקום לבנות גדר,

הוא יודע שהגדר הזו זה קיקיון דיונה.

הפורץ שבה, יש להם מספריים מיוחדים,

הם גוזרים בקלות את הגדר הזו.

אז על מה אתה משלם מאות אלפי שקלים מסביב לכל הפרדס?

מה הוא עושה?

הוא רוצה לבנות גדר חיה.

קונה הרבה שתינים של סדרס ומקיף את כל המטעים שלה מסביב.

העץ של סדרס, גם אם הגנב יבוא,

זה ידקור אותו ולא יוכל להיכנס. זה הפתרון.

מרן כותב, שוב,

ונטעתם כל עץ מאכל. כאן זה לא בשביל אוכל, כאן זה בשביל גדר.

גם אם המטעים של הסדרס נתנו את פרייו,

לא יוכל לברך על זה.

אין צד לבוא ולומר,

יש כאן שלוש שנים עורלה, שנה רביעית אני אברך על זה,

פדיון נטע רביעי. לא, אין כאן עורלה, התורה פתרה. למה? כי זה לא עץ מאכל אלא זה עץ שנעשה לגדר.

אז כך גם לענייננו.

הרטבע מחדש ואומר שעץ ההדס או עץ הורד הם לריח ואינם לאכילה, ולכן אין בהם דין עורלה כלל ועיקר.

הבעיה שלנו,

אנחנו קיבלנו הוראות מרן,

וכאן מרן סותר את עצמו.

יורד על סימן קח סעיף ג', מרן אומר, כי הרשב״א שהוורד וההדס, יש בהם עורלה.

ואילו בבדק הבית מרן אומר בסימן רצד שאין בה איזה עורלה.

מה אנחנו עושים?

מחלוקת גדולה בין גדולי האחרונים,

מה המסקנה?

בספר נתיבי עם מסכם לנו את המחלוקת. הוא אומר,

הכלל תמיד,

כשהמחבר עוסק באותו נושא, בהלכות עורלה,

סוגיה בדוכתא עדיפה.

מרן, מה שכתב בבדק הבית, זה בהלכות עורלה באירועי דעה, סימן רצד ד״ד.

מה שמרן אמר בקח סעיף ג',

מרן שם מצטט את הלשון של הרשב״א ודרך אגב המשיך את כל המינים שלו,

אבל בקטע הזה מרן עצמו לא סובר כן,

ולכן אין בהדסים דין של עורלה.

זו המסקנה של הרבה מגדולי האחרונים.

זאת ועוד.

הגאון הרב אוירבך בספרו, מנחת שלמה, חלק א', סימן עין א'.

הרב מסביר יפה את דברי הרשב״א.

הוא אומר, אין מחלוקת.

גם הרשב״א מודה ליסוד,

לרעיון שאמרנו, עץ מאכל יש בו עורלה,

דבר שאינו עורלה, דבר שאינו מאכל, אין בו עורלה.

אם כן, למה הוא אוסר את ההדס?

אז הרב מסביר יפה ואומר,

בזמנם, בדורותם,

הזן של ההדסים היה,

היו בו גרגירים גדולים.

בלשון הגמרא,

בסוכה ל״ג, הגמרא מכנה את זה בשם ענבים, ענבי הדס.

מהענבים האלה היו עושים ריבה.

מהענבים האלה היו עושים חמוצים, חלל.

על זה הרשב״א מדבר.

זה לא אכל לכל דבר.

ולכן צריך להיזהר שלוש שנים, יהיה לכם ערלים, לא יאכל.

מהעלים הקטנים של הוורדים היו עושים ריבה.

עושים מזה ריבה שהוא מאכל.

שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא יהיה החל.

אבל היום בזמן הזה תשאל את כל אלה שמגדלים הדסים.

תגיד לי, אתה מגדל הדסים כדי שאנשים יאכלו את ענבי הדס, יהיה להם חמוצים, יהיה להם חלם?

אף אחד לא מתכוון לזה. כולם מתכוונים?

הדסים שיהיה בהם ריח טוב.

אלה הדברים שכולם יענו לך.

ולכן, בהדסים שלנו גם הרשב״א יודה להריטב״א שאין בהם שום חשש.

בזה הוא גם מסביר את דברי מרן.

מרן צובר, כמו שאמר הריטב״א,

שאין בהם שום חשש, כיוון שזה לא להאכילה אלא להריח.

מה שמרן אמר ביורא דעה קח, סעיף ג',

אבל נדבר בסוג ההדסים שהיה להם בענבי ההדס את הסגולה שיכולים להיות או חמוצים או שתהיה ריבה,

עליהם דיבר ברן.

למעשה זה לא הורדים שלנו.

יש בוורדים סוג זן אחר שהעלים מהם קטנטנים וזה מתאים מאוד בשביל עשיית הריבה.

שוב יבוא אדם ויגיד לך,

כל מה שאמרת נכון אתה מסביר לי יפה, אבל

תלך תראה מה עושים אחינו בני ישראל הטבעונים.

יש כת חדשה שקוראים להם טבעונים,

ואתה תראה שם אנשים באים, זה אומר כואב לי הגב, זה כואב לי הבטן,

ויש להם על כל הדברים תרופות.

לאחד הם אומרים,

ריבה של ורדים זה 100% אתה תהיה בריא.

הנה, יש שם ריבה של ורדים, וכן על זה הדרך.

אז איך אתה אומר שלא?

כך הוא יקשה עליך קושייה.

אנחנו לא מתחשבים בהם.

עליהם אמר מורנו חכם בן ציון,

אמר, האנשים האלה הם אנשים בריאים,

מתנהגים כאילו היו חולים,

ויש להם גם תרופות, כאילו,

הכול כאילו.

הם דברים בטלים. האנשים האלה בטלים במיעוטם, מיעוטה דמיעוטה דבת לבמיעוטיו.

עם אותם האנשים שמגדלים את הוורדים.

תגיד לו, אתה גידלת השנה 100 טון.

כמה מתוך ה-100 טון אכלו אותם?

אז הוא יגיד לך, הטבעונים קנו ממני חצי קילו ואכלו חצי קילו ריבה.

אז מה היחס בין מה שמגדלים באופן כללי לבין איזה אנשים שיש להם הזיות,

אנשים בעלי דמיונות,

שבאים ועושים מזה ריבה או כבוש או דבר אחר,

שיהיו גויים,

שיעשו מה שירצו. אין לנו שום טענות עליהם.

מותר לאכול ריבה של ורדים, הכול מותר למהדרין,

אבל זה לא ישנה לנו את המציאות. המציאות היא,

בדרך כלל,

הוורדים נוטעים אותם כדי להריח,

או כדי להריח או ליופי.

אתה עושה זר פרחים,

יש שם את הוורדים,

את השושנים,

זה מייפה מאוד את הזר,

אז ממה נפשך זה לא להאכילה,

אלא או ליופי או בשביל להריח, ולכן אין בדבר הזה חשש עורלה,

הוא הדין גם ביסמין.

גם על זה הפוסקים הזכירו את הפרח הזה, וגם בו אין דין עורלה.

הדבר מצוי מאוד כשאנשים עוברים דירה.

האדם הזה,

יש לו גינה יפה, טיפח את הגינה,

עכשיו הוא עובר למקום חדש, שם הגינה ריקה.

אז הוא כותב בפירוש, בשטר מכר הוא מוכר את הדירה,

אני מוכר לך הכול.

את הפלאורסנטים אני אשאיר לך, את הכול אני אשאיר.

אבל הוא אומר לך בגינה, אני לא משאיר לך כלום.

אני רוצה את היסמין, אני רוצה את זה ואת זה,

אני לוקח את זה לגינה שלי.

טוב, הוא לקח את הכול.

לפעמים יש לו איזה שכן שלמד יורה דעה,

למד סימן קח, סעיף ג'.

אחרי שהשכן הזה בא, אומר לו, ברוכים הבאים לבניין שלנו,

שכנים טובים, הכול.

אבל הוא אומר לו,

אני רוצה להזכיר לך,

יש לך בעיה של עורלה.

אתה הבאת כאן, יסמין, הבאת כאן כמה סוגי פרחים,

אל תשכח, הוא פותח לך את השולחן ערוך, מראה לך.

הוא צודק מאה אחוז, אבל גם אתה תפתח לו את ספר בדק הבית ותראה לו.

בטור יורה דעה חלק ב',

שם,

בבית יוסף, יש לך, נוסף לאותיות רש״י,

יש אותיות מרובעות.

בהתחלה כתוב על זה, בדק הבית וראשי תיבות,

ב' ה',

ושם המרן כותב, תראה לו את בדק הבית,

אז הוא יגיד לך, טוב, יש סתירה בין השולחן הערוך לבדק הבית,

ספק דירת אל חומרה, מה עושים?

אז תענה לו, סוגיה בדוכתא, סוד ועוד,

תגיד לו את מה שאמר הגאון הרב אורבך,

והעתיקו אותו כל האחרונים, גם בספר כרם ציון,

תנובת שדה, הרב גרוסברג ועוד,

וככה ההלכה למעשה.

ולכן,

שלא יבלבל את המוח,

הוא רוצה להיזהר,

שלא ייקח מה יסמין, שהשכן הזה, שלא ייקח עומרו,

בלי טובות,

אבל שלא יאסור עלינו את המותר.

הדבר הזה מותר מלכתחילה.

גם אם הוא יקשה עליך קושיות,

אל תיבהל מהקושיות שלו,

יש לנו צעד היתר,

ואתה יכול לברך על זה את הברכה הראויה,

גורע עשה בסמים.

לפעמים האדם הזה לא מוותר. הוא אומר לך, תשמע,

אני שמעתי את כל מה שאתה אומר,

אבל אני הראיתי לך שיש חולקים.

ספק ברכות להקל, איך אתה מברך?

זהו, זו הקושייה שהוא מקשה.

אז תגיד לו,

כאן אנחנו לא מסופקים, יש לנו כאן ספק ספקה,

שמאהלכה כהרידבה.

ואפילו להרשב״א, אולי ההסבר כמו הפרשנות שאמר הגאון הרב אוירבך,

על-פי הספק ספקה הוא יכול גם לברך. אחרי שפסקנו להתיר, אמרנו בוודאי שההדסים האלה מותרים ואין בהם עורלה,

ממילא אפשר גם להתיר, לכתחילה לברך,

אין בדבר הזה שום חשש.

בוא נקשיב בזה ולא רק, גם לכתחילה וגם להכילה.

יש בזה עורלה, בזה יהיה עורלה, כן.

כל אלה שהולכים וזורעים את המילון,

כולם זורעים אותו לאכילה.

אבל כדי שיהיה לך את החשק לקחת, לקנות,

לכן הם שמחים מאוד שיש גם ריח.

לזכות הריח באים הרבה קליינטים, נכנסים לעיר כאן,

ובתוך שעה הוא גומר את כל המילון.

דברים אחרים שאין להם ריח,

למכור את המלפפון יותר קשה.

אבל את המילון, מה שיש ריח, הולך בקלי קלות.

ולכן אין ספק שבשעה שאתה קונה,

שילמת לו, המילון הוא שלך,

תדרך על זה מייד,

הנותן ריח טוב בפירות.

סיכמנו, הבאנו שתי דוגמאות,

הדסים וורדים.

לאו דווקא על שני הדברים האלה.

גם שאר הפרחים,

היסמין או כל הדברים האחרים, בכולם אין דין עורלה,

וגם אם הטבעונים או שעושים מזה ריבה או שהם עושים מזה ויטמינים.

היום ברפואה הטבעונית יש גם ויטמינים שעשויים מוורד.

לא משנה מה עושים, איך עושים,

כל הדברים האלה מעוטה דמעוטה אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

שוב, תרומות ומעשרות צריך בדבר שהוא נוטעים אותו, זורעים אותו, לצורך אכילה.

פה כל זה נעשה לצורך הריח,

לצורך היופי, ולכן גם תרומות ומעשרות אין חובה להפריש מהן,

ואם אותו אדם בכל אופן הוא הולך לאותם הטבעונים, הוא מאמין שזה יכול לרפא אותו.

שיבריא, למה לא? שילך ויקנה.

הוא לא צריך לשאול אותו,

האם יש לך הכשר בדף?

האם יפרישו תרומות ומעשרות?

אין חשש עורלה? לא כתוב על הבקבוק.

תגיד לו שכל הדברים האלה שאינם מיותרים,

זה הכול לקחת ולטעום מזה, שיהיה לו לבריאות.

אין איסור בדבר, לא מצד עורלה, לא מצד תבל ולא מצד דברים, חששות אחרים.

מה אתה ראה פתיחה?

אתה לא אמר שבדיעבד עם דרך עת,

במקום הנושא ללכתוב במילון, אמרנו שיצא.

אמרנו שיצא לגבי הלימון.

הלימון, אם במקום הנותן ריח טוב בפירות אמר עצה בשמים, אמרנו שיצא.

במילון לא.

אלא במילון תהיה הדוגמה, במקום הנותן ריח טוב בפירות הוא אמר בורא עשבה בשמים.

אז יכול להיות, יהיה מנדמה.

אבל זה לא מוסכם.

יש הרבה חולקים שאומרים שהמילון הוא לא עשבה בשמים, הוא לא עשב ולא בושם, הוא אוכל.

ולכן זה לא מוסכם,

ולכן מלכתחילה ודאי שאסור לנהוג ולעשות כן,

אלא צריך לדייק ולומר את הברכה,

הנותן ריח טוב בפירות.

הגויאבה, אדם שנהנה מריח הגויאבה יברך על זה הנותן ריח טוב בפירות.

יש אנשים שלא אוהבים את זה.

יש אנשים שאומרים, לא, אין לזה,

כל אחד לפי מה שהוא.

אם האדם הזה נהנה, יברך, אם לא, לא יברך.

אתה מצמיד לאף או ש... לא, אפילו אם אתה לא מצמיד את זה לאף,

אפילו אם זה רחוק ממך קצת,

אין שום בעיה, אבל טוב שיתפוס את זה בידו.

כך גם אדם שנוסע,

הוא נמצא בין הפרדסים.

עכשיו מתחילה העונה של הפריחה.

יש ריח טוב, תעצור,

תתפוס ביד, תברך, תריח, ואחר כך תיסע לדרכך לחיים טובים ולשלום.

אבל יש אנשים,

הוא מתעצל לעצור, הוא רוצה להמשיך לנסוע,

ותוך כדי כך הוא יברך.

לפעמים הוא יכול להסתבך לברך ברכה לבטלה.

הרבה פעמים במקום הזה שאני נמצא יש ריח,

אבל מתי הוא צריך להריח?

אחרי שיגמור את הברכה הבורא עצב וסמים,

אז הוא צריך להריח, עובר לעשייתן.

עד שיגמור את הברכה הוא בינתיים יסע עוד קילומטר, שם כבר אין פרדסים ואין ריח.

אז הברכה תהיה לבטלה.

ולכן, אם אתה נהג רכב פרטי,

אתה בעצמך נוהג, אתה יכול לעצור.

תעצור,

תתפוס במו ידיך את הפרח, תברך על זה עצה וסמים,

ואחר כך תמשיך לחיים תומים ולשלום.

אבל תוך כדי נסיעה לא כדאי שאדם יברך,

כדי שלא יבוא לידי ספק ברכה לבטלה הוא עלול להסתבך.

אם האדם רוצה לקחת מפרדס

שלא שייכת לו, חלילה זה גזל,

אבל זה דווקא לגבי הפירות אסור לי לקטוף.

כאן אני לא עושה שום דבר רע.

אני רק מריח והכול נשאר על העץ.

לא הזקתי את העץ כלל ועיקר, לא גרמתי שום נזק.

זה נהנה מהריח וזה לא חסר,

ולכן לא צריך לשאול רשות מבעל הפרדס.

אתה יכול לברך את הברכה עצה וסמים ולהמשיך בדרכך.

אין בזה שום בעיה.

כשאני אברך את מה שאתה עושה,

אבל אני מריח את זה שנמצא עם עשרים ולא ללכת דף הרגל,

ולהתגדל ותורים כאלה.

אפשר כן, יכול.

הגמרא במסכת סוכה בדף ל״ז,

הגמרא מדברת שם הלכות שבת.

אדם שנמצא ליד העץ של הלימון.

יש שם ריח נפלא.

הוא רוצה להתקרב,

הוא לא ייגע בפירות, אלא יקריב קצת את האף

ויברך הנותן ריח טוב בפירות.

הגמרא אומרת שאסור, אין היתר בדבר.

בכל ימי החול אתה יכול לעשות כך, בשבת אסור.

ולמה?

שמא יבוא לידי איסור דאורייתא של קוצר.

ותראי האישה כי טוב העצם מאכל, וכי תעברו אל העיניים, ותיקח מפריון ותאכל.

שמא יבוא לקטוף.

אשי מדגיש, מה תגיד לי?

אולי הוא לא יקטוף ביד.

אלא ייתן נשיכה בפה, איזה ביס בפה.

אין לך תולש גדול מזה. גם זה דאורייתא.

ולכן שם יש לנו גזירה.

שמא יבוא לידי איסור תולש. מרן פסק את זה בסימן ש״ל ו׳, וככה ההלכה.

אבל הדס והמחובר,

הגמרא אומרת שכן אפשר לברך אפילו בשבת. ולכן, בדוגמה שלך,

יוכל לברך נמצא בין הפרדסים,

הוא לא צריך לתפוס,

הוא יכול גם בלי לתפוס, יש שם ריח מצוין,

יכול לברך.

בימי הקיץ,

השאלות האלה יותר מצויות, יש יותר ריח.

לפעמים אדם עובר ליד העץ של יסמין, יש ריח מצוין,

שיעצור.

קודם כול יברך,

יריח,

ואחר כך ימשיך הלאה.

אם הוא מברך תוך כדי ההליכה, כמו שאמרתי קודם בנסיעה,

גם פה,

עלול להיות,

אחרי שהוא הלך, חלף הלך לו,

במקום שהוא גומר את הברכה, עצה בסמים,

כבר אין ריח.

ולכן, הרגשת ריח טוב, ריח גן עדן,

תעצור ותברך, זה מה שצריך לנהוג ולעשות,

זה מה שעושה כל אדם בן תורה כדי לומר את הברכה בצורה מושלמת.

אפילו אם נורא, לא יבוא ולא יהיה אדם שהוא סומא.

אין לו את הראייה כדי לראות.

האם אדם כזה לא מברך עצה בסמים או עשבה בסמים? כן, הוא מברך.

זה לא על הראייה אלא על הריח. ברוך השם, אותו הסומא מריח טוב.

ולכן הוא מברך את הברכה עצה בסמים בכל ימי השבוע. ולכן, גם פה, אפילו אם אתה לא נוגע ממש,

אבל אתה עומד שם, בוודאי שיש ריח.

ואחרי שתגמור את הברכה עצה בסמים או עשבה בסמים,

אתה מרגיש עדיין את הריח הטוב.

אין לך שום בעיה, אתה יכול לברך,

וזה מה שצריך.

רצוי לנהוג ולעשות בכל הדברים הללו.

בגלל שהוא רוחש.

זה לא ריח טוב בפירות.

לא. מרן בהמשך אומר שלא. זה לא.

הנותן ריח טוב בפירות.

זאת אומרת,

על הנענע אנחנו אומרים בורא, עשבה וסמים.

אבל יש שני סוגי נענע.

יש נענע רגיל, אתה הולך לשוק,

אתה קונה חבילה שלמה בשקל אחד.

הנענע הזה הוא לא טוב לאכילה, מלא תולעים.

לא רק אנחנו אוהבים את הנענע, גם התולעים אוהבים.

ולכן הברכה היא, זה לא לאכילה,

זה רק לריח,

הברכה היא בורא, יסבה וסמים.

יש סוג אחר של נענע, מה שנקרא גוש-קטיף,

שם מגדלים אותו בחממה בצורה שאין בו תולעים, הוא נקי.

כמה אתה משלם על חבילה כזו? פי חמש.

אתה משלם חמישה שקלים על מעט נענע.

מה מברכים על זה?

הנותן ריח טוב בפירות.

איך אתה קופץ מברכה לברכה? קודם אמרנו לפני רגע,

אסבה וסמים. למה אתה אומר ברכה אחרת?

ההוא היה סוג אחר.

זה סוג שמיועד לאכילה.

על דבר כזה שמיועד לאכילה הברכה היא הנותן ריח טוב

בפירות ויברך וירח כמו הלימון שאמרנו,

כמו הגויאבה, כך גם לגבי אותה נעלה. כיוון שזה אכיל,

הם נוטעים את זה, זורעים את זה על דעת לאכול,

ולכן הם נזהרים שלא יהיה על זה כמעט תולעים,

לכן הם גם לוקחים מחיר יקר,

וממלח, כיוון שזה עיקרו לאכילה,

הברכה תהיה הנותן ריח טוב בפירות.

אדם שעובר בימי הפסח עובר ליד מאפייה של לחם.

אנחנו הולכים לכותל,

ודרך לכותל אתה עובר יש שם מאפיות של ערבים,

יש שם פיתות,

בגטים, עוגות,

יש שם ריח טוב.

כותב איסור והיתר,

אסור להריח את הריח של הלחם.

המקור שלו מדברי הירושלמי, הטור והריבש,

וכך הסכימו כל האחרונים.

אמנם חמד משה התיר,

הוא אמר,

מה שהתורה אמרה, ולא יאכל חמץ,

שהחמץ אסור באכילה ובהנאה,

חמץ של יהודי,

כאן זה של גוי, של גוי מותר בהנאה.

כל הפוסקים לא הסכימו איתו, ולהלכה.

אין היתר להריח. ולכן מי שעובר שם ישים לב לא לנשום מהאף,

לנשום מהפה, כדי שלא יריח, שלא יבוא לידי איסור.

קל וחומר, אדם שיש לו יין נסך,

הוא אומר, יש ביין נסך הזה ריח מצוין.

יין נסך של נוצרי אסור גם באכילה,

גם בשתייה וגם בענאה.

אז כאן אתה מריח, אתה נאנה.

בין אם הוא יברך הנותן ריח טוב בפירות ובין לא יברך,

יין נסך אסור בענאה. אז כמו שאמרנו,

בחמץ הוא עדין גם בדבר הזה.

בדוגמאות האלה של חמץ, עורלה, אין מחלוקת. ודאי שאסור להריח.

הוא עדין גם כלי הכרם.

בא גוי, בין השורות של הכרמים, זרע גם חיתים.

התורה הזהירה אותנו, לא תזרע כרמך כלאיים,

פן תקדש המלאה.

מה פירוש הפסוק?

הגמרא במסכת קידושין נח, הגמרא הסבירה,

פן תקדש,

פן תוכד אש.

זאת אומרת, אם האדם הזה עשה את הפשע הזה,

כלאי הכרם,

אסור לא רק באכילה אלא גם בהנאה.

אפילו אם הוא לא ידע, לקח מהענבים ועשה יין,

ורק אחר כך התברר לו שאותו הגוי, אותו ערבי הטמאר,

זרע שם אגן חיפים,

היין הזה אסור בשתייה ובהנאה.

ומהמלע אסור לו גם להריח מאותו היין, עיניו המלע שיהנה מזה, לא למכור את זה לגוי ולא להריח,

אלא יצטרך לשפוך את אותו היין, כיוון שכל זה,

היין הזה הוא מקלעי הכרם,

ויש עדיין גויים שעושים את השטויות האלה.

מי שנוסע לחברון מבקר שם בין הכרמים,

חלק מהערבים של חברון טמאים, קמצנים גדולים,

והם רוצים לנצל גם בין הכרמים,

הולכים וזורעים את החיטים,

וכל זה, כמו שאמרתי,

אסור באכילה ובהנאה,

למרות שהגוי עשה את זה. לא אני עשיתי.

במציאות זה היה,

ובמציאות

זה אוסר באכילה ובהנאה,

כך שאין היתר לבוא ולאכול או לשתות יין כזה.

מחלוקת בפוסקים לגבי שאר איסורים, כגון תבל,

האם התבל הזה אני יכול להריח בו או לא?

מה זה תבל?

כתבתי הרגע מעל העצים, כתבתי לימון.

עדיין לא הפרשתי תרומות ומעשיות, האם אני יכול להריח או לא?

המחלוקת, הוויכוח בין הראשונים והאחרונים הוא,

האם שמא יבוא לאכול מזה,

יש מקום לגזור שהדבר אולי יהיה אכל או לא?

להלכה.

בדיעבד אנחנו אומרים, אם ברך יש שם על מה לסמוך.

אבל בלכתחילה לא כדאי לעשות כן בלכתחילה. רבי חנניה בבקשה.

רבי חנניה בבקשה.