ברכת הגומל ומניין כשר – הלכה למעשה בין לכתחילה לשעת הדחק: צירוף מחלל שבת, יציאה ידי חובה ודיני ברכה נכונה

 

- - - לא מוגה! - - - 

חיילה באהבה ומרוב החלפה, שתהיו יפה רמות אותי.

שימבו ימיך ויוסיפו לך שאלות חיים.

היינו בסימן רייט סעיף ג.

הגמרא בברכות נד למדה מהפסוק ויירוממוהו בקהל עם,

ובמושב זקנים יעללוהו.

קהל הכוונה היא עשרה, מניין.

אם האדם הזה טעה וברך בלי מניין,

ברך בפחות מעשרה,

מחלוקת הראשונים אם יצא או לא.

אם דברי הגמרא לעיכובה או שהמסקנה שזה רק לכתחילה. יש אומרים שיצא,

יש אומרים שלא יצא.

ומרן במחלוקת הזו בין התוספות לאורחות-חיים, מרן מסכם,

טוב לחזור ולברך בפני העשרה, ולא אזכרת שם המלכות.

כמו שאמרנו, כלל גדול בידינו ספק ורחות להקל, ולכן אולי בדיעבד יצא, ולכן לא יחזור.

נפקא מינה, פעמים רבות אדם רואה עשרה.

בגופות של בני-אדם יש שם עשרה,

אבל אחר כך מתברר שאחד מהם מחלל שבת בפרהסיה.

אז הוא בא ושואל אותך,

אם מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי,

אם כן לא היו שם עשרה,

היו רק תשעה.

אותו אדם הוא כמו חלבנה,

חלבנה זה ה-11, לא עשרה.

הוא שואל אותך, יצאתי בדיעבד או לא?

תגיד לו שכן. בדיעבד, כמו שמרן אמר, בדיעבד יצא.

אבל מלכתחילה יותר טוב שיהיה לו עשרה נטו,

עשרה אנשים כשרים ששומרים שבת.

אם אותו העשירי הוא היה אומנם מחלל שבת,

אבל מאמין בהשם עוד יותר קל.

ודאבה בוודאי שיצא ידי חובה.

הגמרא במסכת חולין ה', בכמה מקומות הגמרא אומרת לנו את ההלכה שמחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי.

אבל כשהאדם הזה כן מאמין,

בזה יש מחלוקת גדולה בין האחרונים.

הגרא, הגאון מבין לה בחיבורו על תיקוני הזוהר, תיקון כא אומר,

אם האדם הזה מאמין במעשה בראשית, מאמין בהשם,

אין דינו כגוי.

ממילא מצטרף למניין.

כדבריו, כך כותב על בניין ציון בדעת רשי.

רשי, על המקום שם הסביר.

מדוע ולמה החמיר הוא כל כך מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי?

למה אדם שאוכל חזיר אין דינו כגוי?

ההבדל הוא,

ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ, וביום אל שמעי שבת ויהי נפש.

אדם שהולך ועושה מלאכה בשבת,

כאילו כופר במעשה בראשית,

ולכן החשבנו אותו כגוי.

אם האדם הזה כן מאמין,

אפילו שיש לו תאוון לעשות עבירות,

יש לו תאווה ללכת לים או לכדורגל,

אפילו, אחי, במציאות,

כיוון שהוא מאמין,

היסוד קיים,

ולכן אין דינו כגוי.

כך מסביר רבי ענין ציון בדעת ראשי,

וכך הסכימו גם האחיעזר, הגאון הרב קנייבסקי ועוד. רבים מגדולי הפוסקים הלכו בדרך הזו,

ולכן נוכל לסמוך על זה בדיעבד.

אני מדגיש את המילה בדיעבד,

תודה. אבל בלכתחילה לא.

בלכתחילה, אם יש שם רק תשעה שומרי שבת לא כדאי לברך. שיחכה עד שיהיו לו עשרה נטו שומרי שבת, ורק אז יברך.

הסיבה היא,

יש הרבה שאומרים, כדעת חיי אדם, שצריך שיהיו 13 אנשים,

עשרה מניין,

שני תלמידי חכמים,

משל זקנים יעללו, וגם המברך,

אם כן, סך הכול 13. פה יש לך בקושי עשרה,

ולכן לא כדאי לסמוך על זה, להיכנס נגד דברי מנחת אל עזר.

מנחת אל עזר אומר, לא מסתכלים על המחשבות,

מסתכלים על המעשים.

המעשים שלו, מעשים שלא ייעשו,

האדם הזה מחלל שבת, מדליק אש בשבת,

ולכן מלכתחילה לא כדאי.

כך הוא עדין, המסקנה הזאת, גם בדברים אחרים, גם בהלכות אחרות.

למדנו את הנושא הזה בסימן נה סעיף יא.

מחלל שבת כזה לא מצטרף למניין.

שוב, לפעמים יש לך שעת הדחק.

פה, בן פורץ יוסף, כל העדה כולם קדושים.

יש לנו כל יום מניין תפילת מנחה בשעה 14,

יש לנו מנחה שנייה בשבע,

חרזה ערבית בשמונה,

ויש בן-קורת יוסף ברוב העם מניין נטו של אנשים צדיקים וחסידים.

אבל יש מקומות בצבא או בחוץ-לארץ, מקומות נידחים.

בקושי אתה מוצא את העשירי,

אדם כזה שהוא מחלל שבת.

לפעמים הם באים ביום שבת עצמה,

באים עם האוטו.

חלק, יש להם קצת דרכי ארץ, מתביישים,

מחנים את האוטו רחוק, לא בפתח של בית-כנסת.

יש כאלה חצופים שמניחים החניה של הרכב ליד הדלת, עד כדי כך.

מה לעשות? אין לנו כוח להשפיע עליהם הרבה,

לשנות את החשיבה והמעשים שלהם מיד.

אבל אמונה לפחות יש בהם. מה עושים במקומות האלה?

נצרף אותם למניין? לא נצרף? מה נעשה? נסגור את בית-הכנסת?

במקומות האלה צריך לומר להם את ההלכה,

שיתפללו תפילה אחת בקול רם, בלי חזרה.

כשאתה רוצה לומר את תפילת החזרה לפי דברי רבנו אלעזר שפירא ממונקס, לפי דברי המנחת אלעזר,

הברכות הן לבטלה.

איך תומם? מגן אברהם מחיי המתים.

ולכן,

כשיגיע לגאה לישראל לא ישתוק,

ימשיך בקול רם ויאמר את הקדושה.

והיה,

אם נאמר שחליל ההלכה כמו המנחת אלעזר,

פה אין איסור ברכה לבטלה.

פה הוא אמר את התפילה לעצמו.

במקום לעצמו, בלחש, הוא אמר את זה בקול רם.

ולכן, הלבדי כולה עלמא, זה יהיה בסדר.

זו ההנהגה שצריך לעשות בכל אותם המקומות עד שלאט-לאט תצליח לקרב אותם,

עד שיחזרו בתשובה ויהיו שומרי שבת.

אנשים כאלה צריכים להתמקד בעיקר עם הילדים, עם הנוער.

שיתחיל ללמד את הילדים לקרב אותם,

כי אתם יהיה הרבה יותר קל.

עם האנשים המבוגרים קשה.

לילדים הרבה יותר קל ללמד אותם לאט-לאט.

גדולים יהיו טיישים ברגע שהם יהיו בר-מצווה וישברו שבת, יהיה לו מניין ורבח,

ואז הוא יוכל גם לעשות לחש וחזרה.

בינתיים צריך לומר לאותו הרב שיאמר תפילה אחת בקול רם.

פעם יהודי אחד שאל אותי,

אני צריך לנסוע ראש שנה וכיפור למקום זה וזה לחוץ-לארץ,

אבל שם כמעט כולם מחללי שבת.

איך אני אלך לשם?

מה, אני כאילו מתפלל ביחיד,

כל הברכות לבטלה?

אמרתי לו את העצה הזאת, תגיד תפילה אחת בקול רם.

אמרתי לו, אם לא תיסע,

בית-הכנסת ייסגר, אין חזן.

יסגרו את המקום, היהודים ילכו לאיבוד, כולם יתבוללו.

על-ידי שאתה מקרב אותם,

לאט-לאט אולי תוכל להחזיר אותם בתשובה.

אז הוא אומר לי, איך אני אעשה? ביום כיפור תפילה אחת בקול רם?

אמרתי לו, כן.

אמרתי לו,

תחסוך להם את הזמן, תעשה כך.

הוא הגיע לשם,

אז הוא עשה להם דרוש בליל כיפור.

הסביר להם כמה טורח ציבור זה עוון חמור להכביד על האנשים.

אני שמעתי שפה מאריכים יותר מדי ביום כיפור.

מחר אנחנו, בעזרת השם, נקצר תפילה אחת בקול רם.

הם לא הבינו, בגלל שהם מחללי שבת,

הוא לא אמר להם את הסיבה האמיתית. הוא היה אומר להם, היו זרקים אותו מהחלון.

אמר להם, כאילו, טורח ציבור. טוב, התפללו, הכול היה בסדר.

מוצאי כיפור באים ללכת,

הנשיא של הקהילה, אבו עלי, שם, עמד ליד הדלת,

אף אחד לא יוצא.

אנחנו רוצים שהחזן יחתום לנו עכשיו,

שבשנה הבאה בראש השנה הוא החזן שלנו.

תראו איך היה יפה,

הרב התחשב בנו,

גמרנו את התפילה בזמן, מהר, לא היה טורח ציבור.

לא הבינו למה החכם עשה להם את זה.

אבל זה מה יש,

זה מה שצריך לעשות באותם המקומות,

כך גם בדברים אחרים.

אנחנו חוששים מלכתחילה כדי לא להגיע למחלוקת האמורה.

אתה רואה מלצר,

הקרת פניו ענתה בו שהמלצר הזה הוא לא מלמד ויו צדקים.

אתה רואה, יש לו תספורת קוצים,

דשא, או שניהם באחד, חצי קוצים, חצי דשא, לצאת את יחובה עליווה לכול העלמא.

אתה יודע, לפי המראה, שהאדם הזה אולי לא שומר שבת.

לכן, אל תגיד לו, תביא לי כוסית יין.

תביא לנו בקבוק יין סגור.

תפדח מעצמך את הבקבוק,

תמזוג, תחלק לעצמך, לאחרים,

ואז הברכה תהיה טובה.

כי אדם שמברך בורא פרי הגפן על יין נסך,

מרן כתב בסימן קצ״ו שהברכה לבטלה, חכמינו לא תקנוע על דבר שאסור בשתייה או באכילה.

ולכן, הכי טוב לבקש בקבוק סגור.

לפעמים זה שעת הדחק,

לפעמים אתה מטרח אצל איזה אדם,

אתה הולך לדבר אתו,

שישלח את הבן שלו לתלמוד-תורה או לישיבה.

והאדם הזה שומע,

מסכים, והביא לך גם כיבוד,

הביא לך כוסית יין, תגיד לחיים.

בוא תגיד לו, אתה מחלל שבת, היין שלך הוא יין נסך,

אני לא אשתה את היין הזה.

הוא לא ישלח את הילד שלו, אתה תפסיד את הילד.

כל העבודה שעברת הכול לריק ולבהלה.

אין ברירה, תסמוך על דברי ההגרא,

תסמוך על דברי הבניין-ציון ואחיעזר, שעת הדחק,

תשנה,

אין לנו דרך אחרת. שעת הדחק תגיד,

אולי האדם הזה אין דינו כגוי,

ובפרט כל המושג של מחלל שבת,

הכוונה היא, כשהוא עושה את החילול שבת בחוצפה,

בפרהסייה.

היום, לצערנו, לא מבינים שזה חוצפה.

לצערנו, ותקל גבירתה בעיניה.

ולכן, שעת הדחק, אין לנו תספק ספיקה,

מה שאמרו המלמד להועיל ועוד,

ולכן, אין ברירה, תנהג ותעשה כך.

אם יש לך שם גם קוקו-קולה או דברים אחרים,

אז תעשה כך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.

ושיין.

אחרי זה תיקח את היין.

אחרי זה פתחת גם את היין.

לגבי הדרכה, עוד איכשהו אפשר להסתדר,

אבל הבעיה המהותית זה היין.

וכן, כל כך יוצא בזה, גם בדברים אחרים.

יש לנו את הסימני שאלה האלה,

ובשעת הדחק אנחנו מצטרפים מדברי הגרא.

יכול להיות שאם היה רואה, רבי אלעזר שפירא,

שהגרא אומר את הסברה הזו,

אולי הוא היה מסכים.

הוא ראה רק את בניין ציון,

והיה באותו הדור, כמעט הם היו באותו הדור, ולכן,

כמו שאני חודק עליו, על החבר שלי,

אז גם הוא חלק על בניין ציון.

אבל הגרא, בדרך כלל,

גדולי הפוסקים מאוד מתחשבים בדעתו.

ולכן, יכול להיות שאם הוא היה רואה, אולי הוא היה חוזר בו,

ולכן אנחנו מקלים בדיעבד, שעת הדחק הגדול. נו, אין ברירה, שעת הדחק,

שעניים.

אנחנו לא נוספים לגבי,

היה עם עשר שזה מוכן לבטלה,

אבל חכמים לגבי מחלב שבת בפרסיה,

התינוקת זה קלאס, זה לא מי מביא לדין אם הוא מוכן לבטלה.

גם אם הוא מוכן לבטלה.

אתה אומר שזה קלאס, גם זה מחלוקת.

זה לא פשוט.

תראה, בספר המאירי,

בקידושין נ',

שם הוא אומר,

מביא תשובת הגאונים,

שמחלל שבת בפרסיה,

מומר שקידש אישה יהודייה, אינה מקודשת.

זאת אומרת, הוא דינו כגוי לא רק לחומרה, גם לכולה.

עד כדי כך.

יש חולקים. אנחנו לא פוסקים כך למעשה,

אבל אתה רואה, עד היכן מגיעה המחלוקת הזאת.

ולכן אנחנו לא מקלים בקלות בכל הדברים, בכל הבעיות שיש.

אנחנו משתדלים לעקוף את המחלוקת.

אבל לפעמים, כמו שאמרתי, שעת הדחק שעה נאטום.

בשעת הדחק נוכל לסמוך על הקולות שאמרנו.

אם בירך אחר ואמר,

בריך רחמנה מלכה דה-עלמא דה-יאבכ לן ולא לעפרה, וענה אמן יצא.

אני מתרגם.

אם אותו אדם, במקום שראובן שנסע,

שראובן יברך,

במקום זה החבר בירך עליו.

או האדם הזה היה חולה, וברוך השם נהיה בריא.

והחבר שלו, שאוהב אותו כנפשו, בירך עליו.

במקום שראובן החולה יברך,

החולה שהתרפא,

החבר מברך עליו. אומרת הברכה, מלך העולם,

אשר גמלך כל טוב המברך כיוון להוציא אותו,

והשומע התכוון לצאת וענה, אמן.

הגמרא מביאה את הסיפור הזה על רב חנא בגדתא,

רב חנא שגר בבגדד,

והוא ראה את רב יהודה שהיה חולה ונתרפא.

הוא בירך עליו את הברכה הזו, שמח מאוד שנהיה בריא, שהתרפא,

ואמר לו את הברכה בארמית

בריך רחמנא אלה אנא מלכה דה-עלמא דה-יאבכ לן ולא לעפרה,

והגמרא אומרת שיצא.

השאלה היא, רק התלמיד,

כמו רב חנא,

התלמיד שחיה בכבוד רבו, שאוהב את רבו אהבת נפש,

או הבן לאבא,

או בכל אדם.

זה הוויכוח שיש, ולכן.

המסקנה היא,

לא כדאי לכתחילה לנהוג ולעשות כן, אלא כל אדם ואדם יברך לעצמו.

לא ייתכן שאדם אחר יברך בשבילו.

הוא נתן לי סוכרייה, אני אומר לו תודה.

שאדם אחר יגיד לו תודה, זה לא מתאים.

צריך שהאדם עצמו שנעשיתה לו הטובה, שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו את החיים הארוכים,

הוא בעצמו יברך, כל אחד ואחד יברך בעצמו.

זו העצה, הייעוצה.

אומנם, מרן המשיך,

סעיף ה' אם בירך אחד הגומל עצמו ונתכוון להוציא את חברו,

ושמע חברו וכיוון עצב,

יצא אפילו בלא עניית אמן.

שם הוא לא חייב.

כיוון שהוא לא חייב התלמיד,

רק אם הרב ענה אמן כן, הלאה וכי לא.

אבל כאן שניהם חייבים.

לפעמים לא ענה אמן, בדיעבד יצא.

אני אומר קידוש, בליל שבת.

אחד הילדים, טעה, לא ענה אמן, בדיעבד יצא.

עניית אמן היא לכתחילה ולא לעיכובה.

מה שכן לעיכובה, שיכוון.

המברך כיוון להוציא, וגם השומע כיוון, זה לעיכובה.

עניית אמן לא תמיד היא לעיכובה, אבל כל זה שוב בדיעבד.

מלכתחילה לא כדאי.

מלכתחילה אומר אמירי,

ברכת שבח,

כשאתה אומר תודה לבורא עולם,

הקדוש-ברוך-הוא נותן לך חיים ארוכים,

תברך אתה בעצמך את ברכת הגומל,

וראוי לחוש לזה.

אבל לפעמים זה צורך ציבור.

יש 50 איש שצריכים לברך הגומל.

יום שני או יום חמישי,

יעמדו 50 לברך,

זה ייקח כמה דקות, ואנשים ממהרים לעבודה. כל אחד מסתכל על השעון.

אין ברירה, שעת הדחק,

שהכהן

יאמר מראש, אני מתכוון להוציא את כולם ידי חובה,

כולם יעמדו ויברך,

וכולם יענו אמן, ויצאו כולם ידי חובה.

אבל,

אנחנו, אחרי שאדם מברך, מברכים אותו, אומרים לו כך,

מי שגנה לך כל טוב,

הוא יגמלך כל טוב סלע,

במקרה הזה ישנו קצת.

במקום זה יגידו כך,

מי שגמלנו כל טוב, הוא יגמלנו כל טוב סלע.

כיוון שזה רבים,

לכן גם הם בכלל הברכה, כך ישנו קצת.

הוא שכה בבית-החולים, והוא קם אחר כך אחרי שיריון המיטה בתוך הבית-החולים.

הוא לא הולך בבית-הקריאה שלו? לא, עדיין לא.

קראנו בסעיף א'

מי שהיה חולה ונתרפא עד שיגמור את הכדור האחרון.

הרופא נתן לו אנטיביוטיקה, או אחרים,

אחרי עשרה ימים,

ברוך השם, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ואין צורך יותר בשום תרופה,

נהיה בריא ב-100% אז הוא יכול לברך.

אבל אם עדיין הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עדיין לא בריא.

מראד אמר מי שהיה חולה ונתרפא, הוא עדיין לא נתרפא,

הוא עדיין באמצע.

אם היה הכול בסדר ובריא,

למה הרופא נתן לו כדורים?

מה, יש לרופא בית-חרושת וכדורים אם הוא רוצה שיקנו?

לא.

אלא עדיין החיידקים בגופו של האדם הזה כדי להדביר את החיידקים,

ולכן הרופא נתן לו עשרה ימים.

ולכן, רק לאחר שיגמור את הכול,

רק אז יוכל לברך.

הלא וכי, לא יהיה רשאי לברך.

דרבנן. כל הבעיה דרבנן.

בספר הורים גדולים,

הרב היה לפני 350 שנה בדורו של המחנה אפרים.

הוא מחדש ואומר,

נכון הדבר שאנחנו יכולים להוציא אחרים ידי חובה?

אני חייב והם חייבים, אני מברך, כולם שמעו, ענו, אמן, יצאו ידי חובה.

הוא אומר, בתנאי

שכולנו חייבים אותו סוג של חובת הברכה.

אני נסעתי למערת המכפלה וגם כולם נסעו לשם.

כולנו הולכי דרכים ולכן אפשר שאחד יברך ויוציא את כולם.

אבל אם אני הלכתי לחברון,

זה שרוצה לשמוע ממני ולצאת ידי חובה,

הוא לא נסע אלא הוא היה חולה.

הוא שכב ארבעה ימים ועכשיו הוא בריא,

הוא אומר לי, תברך, תוציא אותי.

הרב אומר שזה אולי לא יצא ידי חובה בברכה שלו.

כך הוא מוכיח מהגמרא במסכת ז'.

הגמרא לא מדברת שם על ברכת הגומה לחייבים טובות.

הגמרא מדברת על קורבן תודה, דוגמה מעין זו,

ולכן הרב אומר, לא כדאי שיפתור אותו שיעשה כדבר הזה.

מה תגיד לי?

מה ההבדל?

אני נסעתי למערת המכפלה, ואני אומר, הגומל לחייבים טובות,

גם מי שהיה חולה ונתרפא, בדיוק אותן המילים, הגומל לחייבים טובות. מה ההבדל?

אז עונה לך הרב, גם שם, בקורבן תודה,

זה שמביא קורבן תודה בגלל שנסע לחברון,

וזה שהיה חולה ונתרפא, שניהם אותו דבר. קורבן תודה הוא לא שונה,

ואפילו, אחי, הגמרא מזהירה שלא להחליף,

לא יחליפנו ולא ימירנו וכו'.

ולכן הרב, דעתו שלא כדאי שיבוא ויברך ויפתור את חברו,

מעתיק אותו להלכה כאן, על המקום, בגאון רבי עקב האיגר.

אבל כיוון שהרב הסתפק,

מלכתחילה אנחנו נמנע.

בדיעבד יצאו ידי חובה. פעמים רבות יש אישה שהייתה אחרי לידה,

התחייבה בברכת הגומל,

כשהפנדי הזה עמד ואמר, אני מתכוון על כולם,

גם היא עמדה, עמדה בעזרת הנשים וכיוונה לצאת.

נכון שאצלה היא לא הלכה למערת המכפלה,

אפילו, אחי, גם בזה בדיעבד יצאה ידי חובה.

אבל יותר מהודר, כמו שאמרנו,

שיהיה נציג אחד לכל אלה שנסעו למערת המכפלה,

יהיה נציג אחר לכל אלה שהיו חולים ונתפפו.

זה מצוי הרבה בחורף. בחורף יש הרבה אנשים שיש להם שפעת,

אז צריך שיהיה להם נציג אחד, יברך ויוציא את כולם ידי חובה,

לא כדאי שאחד יוציא את האחרים, אלא צריך להפריד בין אותם ארבעה, בין הארבעה סוגים הללו.

אני אמרתי שאתה משתמש בין.

אין בעיה. אם האדם הזה גם נסע וגם היה חולה, אז ממה אפשר, הוא יכול להוציא ידי חובה את כל הג'ווה שלו,

גם את אלה וגם את אלה,

אין בעיה בדבר.

אם איחר,

יש לו תושבים לברך כל זמן שירצה,

ונכון שלא לאחר שלושה ימים.

עד מתי אפשר לברך את ברכת הגומל?

לפי הרמב״ן,

עד שלושה ימים ולא יותר.

עד שלושה ימים אדם חי את זה, מרגיש את הטובה שעשה לו הקדוש-ברוך-הוא.

אחרי שלושה ימים האדם שוכח.

לכן הרמב״ן מזהיר שיברך מייד.

ארוחות חיים, עוד מהראשונים,

ראשונים רבים דנו בנושא הזה,

אם יש אפשרות לברך אחרי שלושה ימים.

ומר״ן חושש לדבריהם.

מר״ן מביא לנו להלכה את דברי ארוחות חיים,

שאומר,

טוב שלא לאחר לאחר שלושה ימים, אלא תמיד אדם משתדל להיות זריז ונזכר, יברך בתוך שלושה ימים, וכך ההלכה.

ודפקא מילה.

אדם שהיום,

היום בשעה 12 נסע לחברון וחזר.

אם הוא יחכה עד יום חמישי, עד קריאת התורה,

יש לו שני, זה אחד,

שלישי, רביעי חמישי.

יום חמישי זה ארבעה ימים.

מאחרי ארבעה ימים זה לא טוב.

ולכן מה יעשה?

תגיד לו שיבוא לכאן מחר, יתפלל פה מנחה,

אחרי מנחה, אחרי הלילה משבח,

יאמר, אני רוצה לברך הגומל.

לא צריך דווקא אחרי קריאת התורה.

ואללה מה נהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה.

זה הכול.

אבל גם פה יש מחר עשרה,

ולכן אחרי מנחה,

יגיד, אני רוצה לברך,

יתחיל, הללויה, אודה אדוני בכל איבם, בסד ישרים ועילה,

יאמר אחרי זה את ברכת הגומל,

ואז, בתוך שלושה ימים הוא אמר את זה,

זה הדבר הכי טוב.

עד כדי כך אומר הגאון רבי יוסף עידית בתורת חכם,

אפילו אם נאמר במקום שהוא מברך מייד, אין שני תלמידי חכמים.

אם יחכה עד יום שבן, יהיו לו שני תלמידי חכמים.

שיוותר על ההידור של שני תלמידי חכמים,

ובלבד שלא יעברו שלושה ימים,

כך העתיקו גם שאר האחרונים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

אם מישהו נוסע כל יום לחכמים,

למה אתה נוסע?

נניח שאני נהג,

יש לי מונית,

אני נוסע על הקו, ירושלים, מערת המכפלה, כל יום,

צריך לברך.

שני, חמישי, שבת.

יש לו, ברוך השם, הניסים והנפלאות כל יום,

ולכן תמיד לעולם יצטרך לברך את הגומל, לא מפני שזה נעשה לעתים קרובות, יהיה פטור,

אלא יהיה צריך לברך. סליחה רבותי, יום חמישי חוזר יום ראשון,

יברך ביום שבת, ביום שבת. לא, לא יברך ביום שבת, כיוון שדעתו לחזור.

הוא נמצא בטבריה בינתיים,

עדיין לא גמר את הנסיעה.

רק שיחזור לירושלים ביום ראשון, רק אז הוא מתחייב.

אם כן, יום שני, בסך הכול הבדל של יומיים.

זה מה שכדאי לנהוג ולעשות.

עד חודש. אם מתנחל שם החודש, יברך גם שם וגם פה.

חזרו גדול.