הלכות זימון וברכת המזון – דקדוק הנוסח, צירוף המסובים ודיני חיוב ופטור

 

- - - לא מוגה! - - - 

בין שיהיו עשרה

או מאה או אלף או ריבו, כך הם מברכים.

וכל המשנה מזה הנוסח, כגון שאומר,

נברך על המזון שאכלנו, אז הרי זה בור.

במשנה הובאה מחלוקת,

האם הנוסח שווה בעשרה מאה או אלף או לא.

כי אפשר להוסיף על המזון שאכלנו, או לברך השם אלוהינו אלוהי ישראל,

אלוהי הצבאות ושבע קרובים.

האם כל הדברים האלה משנים כשיש מאה איש, אלף איש או רבבה או לא?

המסקנה היא שאין הבדל.

כמו בבית-הכנסת,

בין אם יש עשרה או מיליון, אתה אומר,

ברכו את השם המבורך, גם פה.

בין אם יש עשרה, בין אם יש עשרה ריבות, תמיד אומרים,

נברך אלוקינו שאכלנו משלו,

ולא מוסיפים יותר מזה. שני הדברים שווים. אומנם במשנה יש מחלוקת, אבל כך נפסקה ההלכה.

אין לשנות ולומר, נברך על המזון שאכלנו,

כי משמע כאילו רק על זה הוא מודה להשם. והאמת, צריכים להודות על הכול.

או שאומר למי שאכלנו משלו, או שאומר במקומו, בטובו, מטובו.

או במקום חיינו, הוא אומר חיים. הרי זה בור.

וכשם עשרה, כיוון שמזכירים את השם,

יכול לומר, נברך אלוקינו על המזון שאכלנו משלו.

אם האדם הזה אומר, במקום חיינו הוא אומר חיים, משמע שהוא מדבר על אחרים.

כשאומר חיינו, אז הוא כולל גם את עצמו בכלל מצוות הזימון,

ולכן ידקדק לומר כהוגן.

על-פי הקבלה, טוב להתחיל את הקטע של הזימון,

אברכת השם בכל עת, תמיד תהילתו בפי, אתחיל משם והלאה, על הסדר, מייד אחרי שעשה מים אחרונים,

ויכלול גם את הזימון כדת וכדין.

לקווה נראה שהאדם, עם הארץ, לא מצטרף לזימון.

עם הארץ מצטרף למניין.

אפשר לצרף אותו כדי לומר קדיש.

פה לעניין זימון הדבר חמור מאוד.

בין זימון בעשרה, בין זימון בשלושה,

לא מצרפים עם הארץ.

לכן, קל וחומר, בדוגמה שאמרת,

מחלל שבת בפרהסיה.

לכן, אם האדם הזה לא זכה במקום העבודה שלו,

הוא עובד בכל ישראל.

ושם כולם מחללי שבת, פועלי אוון, או שעובד בטלוויזיה.

וכולם המפיק והשדרן, וכולם פועלי אוון.

לא זכה.

הוא לא יכול לומר זימון.

אפילו אם נאמר, זה שנמצא לידו, הוא אומר, תראה,

אני אומר לך את האמת, אני צם ביום כיפור, אני מאמין בהשם,

והוא מוכן ללבוש כיפה גם.

לא תשמע, לא טובה לו ולא תשמע.

לא מספיק להאמין בהשם כדי לזמן.

הסיבה היא,

המצווה של זימון באה.

אדם קובע יחד עם החברים.

על הקביעות הזו יש זימון.

אם האדם הזה לא קובע, לא.

רבותינו ציוו אותנו,

אסור להתחבר לרשע,

אסור להתחבר בחברת עמי ארצות וכיוצא בהם.

הולך את חכמים, יחכם, רואה כסילים מרוח.

אם האדם הזה יהיה יחד עם העם-ארץ כל הזמן,

אז גם הוא יהיה עם-ארץ כמוהו.

ולכן, רבותינו, אסור לנו לקבוע לשבת בקבע ולאכול בחברת אדם שהוא עם-ארץ.

לכן, לא צריך להגיע כאן לדרגה גבוהה של כופר אפיקורוס

כדי למנוע ממנו את הדבר הזה. לא.

אפילו אם האדם הזה לא אפיקורוס ולא מחלל שבת,

הוא בסך הכול מגלח את זקנו בתער או דברים מעין אלה.

בזה כבר אתה פוסל אותו,

מלהצטרף לזימון כלל ועיקר.

ולכן,

מן הראוי שאם האדם הזה יושב שם במקום האכילה ויש להם אנשים כאלה, לא ייזמן.

אלא אם כן הם לפחות שלושה יראי שמים.

אז אבקש מהשלושה האלה, אל תשבו רחוק.

אנחנו, השלושה, נשב במרוכז

במקום אחד, כדי שהם יוכלו באמת לומר את הזימון.

אני עובר לסעיף ב'

אם טעה מזמן בעשרה והעונים ולא יזכירו אלוקינו, אין יכולים לחזור.

אבל אם עדיין לא ענו אחריו, יחזור ויזמן בשם.

כבר אנחנו עושים כאן, כשקרה טעות,

האדם הזה, במקום לומר, נברך אלוקינו,

טעה ואמר, נברך שאכנו משלו, לא אזכיר שם שמים.

וגם העונים לא שמו לב, גם הם כבר ענו לו.

אז גמרנו, מאי דהווה, אהבה.

לא רשאים לחזור עוד הפעם ולומר את הזימון בשם,

אלא יצאו ידי חובה גם בזימון כזה.

אבל אם רק המזמן טעה,

הם, השומעים, לא טעו.

ברגע שהוא אמר, נברך שאכנו משלו, הם הרגישו בטעות שלו,

אז הם לא יענו,

אלא יגידו לו, אנה תחזור, שיחזור עוד הפעם.

אחרי שהוא יאמר לברך אלוקינו, שאכנו משלו,

אז הם יענו לו, ישיבו לו בחזרה.

זה דבר שמצוי הרבה או בסעודת פורים אחרי ששתו,

או לפעמים לסעודת חתן וכלה, וגם שם מברך,

אם הוא בעצמו שתה, אז הוא קצת מבולבל.

אז כדאי שישימו לב השומעים,

שלא יענו לו, אלא יחזור ויתקן את עצמו.

אבל אם הם תיקנו מייד,

הוא אמר לא בסדר, הוא אמר, נברך שאכנו משלו.

והם ענו לו כהוגן,

ברוך אלוקינו שאכנו משלו בטורחנו, הם ענו בשם שמים,

כיוון שהם אמרו בסדר,

כשהוא חוזר אחריהם ואומר, ברוך, שאכנו משלו,

גם הוא לא יאמר, ברוך שאכלנו,

אלא יוסיף שם שמים, יאמר, ברוך אלוקינו שאכלנו משלו וטובו חיינו.

בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול,

ולכן מן הראוי שכל אחד ואחד ישים לב למה שאומר המזמן.

לא יסמכו עליו.

אדם יושב באוטובוס, סומך על הנהג.

אחינו הנהג יודע לנהוג בסדר, הוא יגיע בשלום.

כאן לא, כאן ישימו לב,

לפעמים האדם הזה עלול להתבלבל,

ויתקנו אותו כהוגן.

טוב, הפסיד, זהו זה, מאי דאבה אבא. אני עובר לסימן קצד ג', סעיף א',

שניים שאכלו,

אף על-פי שבברכת המוציא פוטר אחד את חברו,

מצווה לחלק, שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו.

לא יברכו בצורה אחידה, שאחד יברך ויפטור את השני,

אלא כל אחד ואחד יברך ברכת המזון לבד.

הגברה בברכות מ״ה אמרה, מצווה להחלק, וזה מה שמרן מצטט כאן.

במה דברים אמורים?

שניהם, ברוך השם,

יודעים לברך בעצמם את ברכת המזון,

ואז יותר טוב שלא יתחברו יחד,

כי אם האחד ירצה לפתור, להוציא ידי חובה את השני,

יש כאן בעיה על הזימון.

אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע,

מברך היודע ויוצא השני,

זאת אומרת, אם האחד בור,

אז אני יכול לברך בקול רם,

והוא יצא ידי חובה ממני, מדין שומע כעונה.

כמו בכל המצוות,

אדם הוציא את חברו מדין שומע כעונה,

גם במצוות ברכת המזון, שהיא מצוות עשה דאורייתא,

כמה שגם אני אכלתי וגם אני חייב בברכת המזון,

ממילא אני יכול באמת

לברך בקול רם,

הוא ישמע, יענה אמן, ובזה אותו העם-ארץ יצא ידי חובה,

ואין הבדל בדבר הזה בין איש לבין אשה.

בתנאי,

מרן אומר,

אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך.

יש מחלוקת, ראשי ותוספות,

מה יהיה הדין לגבי אדם עם-ארץ שיש בו שתי חסרונות?

החסרון הראשון לא יודע לברך ברכת המזון.

החסרון השני,

האדם הזה, עם-ארץ הזה,

גם לא יודע עברית. מלה אחת בעברית הוא לא יודע. יודע פרסית, יודע אנגלית,

עברית הוא לא למד.

אז כשהוא שומע את ברכת המזון,

הוא יושב בול עץ.

חברו אומר, נודה לך, והוא לא מבין מה זה נודה לך.

בזה,

לפי דעת התוספות,

לא יוצא ידי חובה כלל ועיקר.

אמנם,

יש דבר אחד ויחיד יוצא מן הכלל, שאפילו אם לא מבין, יוצא,

וזוהו מצוות מקרא המגילה.

שם הגמרא הסבירה יפה,

אטו ענן החשטרנים בני הרמחים מיד עינן?

לא יודעים. אפילו אחי אתה יוצא ידי חובה, גם אם אתה לא מבין,

כי שם המטרה, התכלית,

לפרסם את הנס, פרסומי ניסה.

אנחנו קוראים, ויש פרסום הנס, זה מספיק.

לכן, בין אם הגבר או האשה יודעים, לא יודעים,

שומעים. עצם ההתכנסות,

שיושבים לשמוע ולהקשיב בהקשבה רבה את מקרא המגילה, זהו כל פרסום הנס.

מה שאין כאן פה אצלנו,

כאן בעניין זה, ברכת המזון, זה לא פרסום מניסה,

אלא כאן צריך להבין.

ולכן, לפי דברי התוספות,

אם עם הארץ הזה גם לא יודע ברכת המזון וגם לא מבין לשון הקודש,

לא יוצא ידי חובה כלל ועיקר גם בדעבד.

רש״י חולק.

אבל הראש

הטור מרן ושולחן ערוך, ורוב הפוסקים הלכו כדברי התוספות נגד רש״י.

אמנם ספר המחתם והמאירי הלכו כדברי רש״י,

אבל מה נעשה שקיבלנו הוראות מרן.

אם כן, מה התקנה?

מה העצה לאותה הגברת המסכנה הזו שלא יודעת לברך?

תאמר לה,

אני מברך, ואת תגידי יחד אתי מלה במלה.

כשהאדם אומר בפה, הוא בעצמו,

האל יזן אותנו ואת העולם כולו.

מבין או לא מבין זה לא חשוב,

בדיעבד יוצא.

סוף-סוף הוא ביטא בשפתיו, חתך בשפתיים.

אבל כשהיא רק רוצה לשמוע מדין שומע כעונה,

שם חייבים גם להבין.

ולכן יאמר לה, גברת, אין ברירה, אם את רוצה לצאת ידי חובה את ברכת המזון,

את לא רוצה ללכת לגיהיני גיהינם בשביל זה,

כשאני אומר, את תחזרי יחד אתי.

זה טוב כשהוא נמצא.

מה תעשה הגברת המסכנה הזו כשהוא לא נמצא?

הלה הן תסברנה? היא תחכה, לא תאכל? תעשה תענית עד שהבן שלה יבוא?

הכי טוב, אמרנו שעשה לה קלטת,

יקליט לה את זה.

כל פעם שהיא רוצה לברך,

תפתח את הרשם קול ותגיד יחד עם הרשם קול מלה במלה,

זה טוב בחול. בשבתות, ימים טובים, אין לה ברירה, מסכנה.

אם הוכרחה, סומך על שולחן אחרים, עולם חשך בעדו.

הוא צריך לעשות לה שני סוגים של קלטת.

סוג אחד בשביל ימים רגילים,

כשיגיע ראש חודש צריך שיהיה שם קלטת, הם יעלה ויבוא,

אחרת העסק לא ילך,

וכן הלאה. זה וג'ערס גדול.

אין יותר טוב מזה שהיא תלמד ליקור. היום, ברוך השם, בארץ יש אולפן, נשלח אותה לאולפן.

אפילו נשים זקנות, בנות 60-70,

גם כן מסוגלות ללמוד.

שלא תחשוב שעיני כבר גמרנו, לא מסוגלת. לא כך.

תלך לאולפן, ילמדו אותה, בעזרת השם, לקרוא.

אם לא תדע לכתוב, לא אכפת לי. תחתום באצבע, אז בשבילי גם אספיק.

העיקר שתדע לקרוא.

זה הדבר החשוב ביותר כדי שתוכל לקיים את מצוות ברכת המזון בשאר המצוות כיוצא בזה.

לאו דווקא לגבי ברכת המזון. הוא הדין גם בהלכות תפילה.

גם שם למדנו. מרן כתב בסימן קא אותו כנל ואותו דין.

אדם שרוצה לקיים מצוות תפילה,

חייב הוא בעצמו להתפלל.

או,

תקנו חכמינו לעמי הארצות את תפילת החזרה. בתפילת החזרה האדם שומע מהחזן ויוצא ידי חובה.

בתנאי, א. שהוא מבין עברית, ב. שמקשיב לחזן.

אבל אם האדם הזה, המסכן הזה,

לא יודע להתפלל וגם לא מבין עברית,

אז הוא עומד שם ליד החזן הזה,

אפילו אם הוא עושה כמו שעושה החזן.

החזן מגיע למודיעין,

נותן נגיחה, מודיעין, גם הוא עושה נגיחה.

אבל לא מבין כלום, מסכן לכם, מן הראוי שהאדם הזה, התקנה שלו,

לומר אם החזן בלחש מלה במלה, ידביק את החזן כל הזמן,

וזה באמת יצא ידי חובה. לכן, אני אלך לבית-הכנסת שיש שם חזן שמתפלל לאט, ואז הוא יוכל להדביק ולומר יחד עמו,

זו התקנה היחידה כדי שיצא ידו חובה את ברכת המזל.

אבל אם אין, אין לו ברירה.

אני אומר את הדברים כאן בארץ,

אנחנו צוחקים בלב שלנו על אנשים כאלה, לא?

בארץ זה צחוק,

אבל בגולה תלך, רוב העולם הם כאלה.

לצערנו לא יודעים עברית.

ולכן, אם אין ברירה,

אומר הרב כף החיים,

שיסמוך על דברי רשי ספר המכתם והמעירי, אין לו מה להפסיד, שישמע. אולי יצא ידי חובה, אולי ההלכה כרשי,

למרות שזה נגד מרן.

לכן, בינתיים שיקשיב וישמע כך,

אבל החובה המוטלת עליו היא שישתדל, כמו שאמרנו,

ללמוד לשנן את מצוות ברכת המזון כדת וכדין.

המזון צריך לזמן אם אכלו שלושה יחד.

לכן,

הן במניין והן בשלושה, לפני שיתחיל את ברכת המזון,

ישימו לב קודם כול לקיים את מצוות הזימון כהלכתה.

המזמן אומר להם,

מברך שאכלנו משלו,

הם עונים, ברוך שאכלנו משלו בטובו חיינו.

הוא,

המזמן, חוזר על מה שהם אמרו,

ורק אחר כך מתחיל את ברכת המזון.

אחינו האשכנזים נוהגים כדברי התוספות שלא מתחילים מייד,

אלא אחרי שהמזמן גמר,

הם מחכים, שומעים אותו, עד שאומר הזן את הקול,

ורק אחר כך הם מתחילים.

אנחנו לא נהגנו בזה כדברי התוספות, כמו שמעיד מרן נקמן,

מתחילים מייד.

המזמן מתחיל, ברוך אתה השם הזן,

גם אנחנו מתחילים מאל הזן אותנו יחד אתו.

יש מחלוקת במשנה, האם לפי רוב הקהל מברכים או לא.

על עשרה אין ויכוח.

הוויכוח הוא על מאה או על אלף.

האם מוסיפים,

נברך אלוקינו אלוהי ישראל, אלוהי הצבאות, יושב הקירובים,

או שאין צורך להוסיף שום דבר?

המסקנה היא, אנחנו פוסקים, בין באלף, בין בעשרה,

בכולם הכול שווה, אומרים רק נברך אלוקינו,

לא פחות ולא יותר. לכן גם בחתונות,

למרות שמצוי שם הרבה פעמים, שיש לה פחות מאה,

אפילו אחי, אין הבדל בנוסח הזימון.

אם במקום לומר נברך, טעה ואמר ברכו,

בדיעבד יצא, אבל כתחילה עדיף יותר לומר נברך,

כדי לשתף את עצמו יחד עם כל הציבור.

אם המזמן קרא לו טעות,

הוא חשב שיש עשרה,

והאמת שאין עשרה,

היו רק שמונה.

הוא אמר, נברך אלוקינו שאכנו משלו, אמר שם שמים.

אבל הציבור יודע שאין כאן מניין,

לכן יענו לו, ברוך שאכנו משלו וטובו חיינו.

הוא שומע אותם שהם עונים כך,

הוא מרים את העיניים, רואה שאין מניין,

אז גם הוא יתקן את עצמו.

מייד לאחר מכן,

כשהוא חוזר אחרי מה שהם אמרו,

גם הוא יאמר, ברוך שאכנו משלו וטובו חיינו,

לא בגלל שהתחיל בטעות, אמר נברך אלוקינו,

יעשה עוד פעם טעות שנייה, יאמר עוד פעם שמשמים מיותר, לא.

אלא ברגע שהרגיש, זהו.

כך הוא הדין, הפוך.

אם נאמר, יש שם מניין, והאדם הזה טעה.

במקום לומר נברך אלוקינו, אמר נברך שכנו משלו.

אם הציבור הרגיש, לא יענו לו.

יגידו לו, תחזור.

יחזור שוב ויאמר, נברך אלוקינו.

אבל אם הם לא עשו כך,

לא אמרו לו, תחזור, אבל הם הרגישו בטעות וענו לו כולם יחד,

ברוך אלוקינו, אמרו שם שמים, שאכנו משלו וטובו חיינו.

כיוון שהם ענו בסדר, כהוגן,

גם הוא,

כשחוזר אחריהם ואומר, ברוך שאכנו משלו,

גם הוא יחזור ויאמר שם שמים, יאמר, ברוך אלוקינו, שאכנו משלו וטובו חיינו.

בזו הוא מקיים את המצווה, מצוות הזימון, כהלכתה,

כדת וכדין.

גם כשיש חתן וכיוצא בזה,

משלבים ואומרים, נברך שהשמחה במעונו.

שוב, גם שם יהיה הבדל. אם זה שלושה,

אומרים רק, נברך שהשמחה במעונו.

אבל כשיש עשרה, נברך אלוקינו שהשמחה במעונו.

כך גם בכל כיוצא בזה.

שניים שאכלו, אף על-פי שבברכת המוציא,

האחד יכול לפתור את חברו, כיוון שיושבים יחד וקובעים.

אפילו, אחי, פה הגמרא אומרת בברכות ממה, אמר רבייה.

כאן לעניין מצוות זימון יש לנו ספק.

מה אני פותר את הספק הזה?

מצווה לחלק.

שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו.

אם היה הדבר ודאי במאה אחוז שאין צורך לזמן בשניים,

אז למה לא?

אתה רוצה חברותה בשעת האוכל? למה לא?

תאכל יחד אתו.

יש ספק, אולי כן צריך לזמן,

אבל מצד שני, אם אתה עושה זימון, אולי זה מיותר, אולי לא.

מה אני עושה? לצאת לידי ספק.

אביה מציע לנו את הפתרון.

אני לא אשב אתו, אלא הוא יושב בצד זה, אני מפנה לו גב, יושב בצד אחר.

לא כדאי להתחבר שניים יחד כדי לא להיכנס לספק.

האמת היא שספק דה רבנן לכולם, זה לא חובה גמורה מצד הדין, אבל עצה טובה כמשמע לאן.

ואם האדם הזה אומר לך, תשמע,

יש לי חברותה טובה, אני נהנה לשבת אתו, לאכול אתו. מה, אני אפנה לו גב?

אני עשרים שנה מחכה לראות אותו, עד שראיתי אותו אני אפנה לו עכשיו גב?

שים לאכול יחד, תן לי יותר.

הגאון רבי שלמה קלוגר אומר עצה פשוטה,

לפני שאתחיל לברך המוציא,

יאמר בפירוש

או יכוון בדעתו על מנת שאנחנו לא מתחברים יחד לעניין זימון.

הגאון רבי שלמה קלוגר אומר את זה לא רק על שניים,

אלא הוא כותב את זה בספרו, חוכמת שלמה, על שלושה.

גם על זה הוא אומר את העצה הזו.

זה דבר שמצוי הרבה בחתונות, כגון,

אני הולך לחתונה ואני יודע ששם את הסעודה גומרים מאוחר, ב-11 בלילה,

גומרים את הסעודה עם שבע הברכות.

אני לא יכול לחכות עד 23 בלילה.

אני אצא משם מבני-ברק ב-11.

מתי אני אגיע לירושלים?

מתי אני אלך לישון? מתי אני אקום מחר?

אי-אפשר.

אז האדם הזה רוצה להימנע מחובת זימון בעשרה. מה יעשה?

אז אומר הרב שיעשה תנאי שהוא לא מתחבר אתם.

מהו הכלל?

שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן.

משמעותו של הכלל הוא קבענו לאכול יחד, אני לא רוצה לקבוע.

אם לא קבענו, לא עשינו כלום.

קבענו לדבר יחד, אבל לא לאכול יחד.

לכן, כל הכבוד לחברותא שלך, לחבר שלך.

אפילו אחי זה עדיין לא כובל אותך ולא מכניס אותך לספקות האלה.

אז אם בשלושה או בעשרה התנאי מועיל,

כאן וחומר גם פה שהתנאי יכול להועיל.

בזה לא יצטרך לחלק.

אבל אם הוא לא עושה תנאים אז יצטרך להתחלק ממנו, לא לשבת עמו,

כמו שהגמרא אמרה, ומרן העתיק את זה להלכה.

מצווה לחלק, שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו, לא רק לגבי זימון,

גם לגבי שומע כעונה במצוות ברכת המזון.

לא כדאי שאחד יברך לשני ויוציא אותו ידי חובה,

אלא יותר טוב, יותר עדיף,

שכל אחד ואחד יברך בעצמו ויוציא את עצמו בזה ידי חובה.

נמשיך מרן.

כל זה, מתי אנחנו אומרים שניים שאכלו מצווה להיחלק,

ולגבי ברכת המזון כל אחד ואחד יברך לעצמו.

הרבה דברים אמורים, כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון,

אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע,

מברך היודע ויוצא השני,

אם מבין לשון הקודש, אלא שאינו יודע לברך.

צריך לכוון מלה במילה לכל מה שאומר.

אגב, צריך המברך שיכוון להוציאו.

אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה.

כל זה שאמרנו שיותר טוב שכל אחד יברך בפני עצמו,

שניהם, ברוך השם, יודעים טוב עברית,

וכל אחד יכול לברך לבד.

אבל אם האחד מהם מסכן עם-הארץ,

על זה הגמרא אומרת, סופר מברך, ובור יוצא בזה ידי חובה. אין שום בעיה.

השאלה היא,

באיזה סוג עם-הארץ מדובר כאן?

יש בזה מחלוקת רשי ותוספות.

לפי דברי רשי,

אפילו עם עם-הארץ הזה יש בו שני חסרונות.

חיסרון הראשון שאינו יודע לברך ברכת המזון.

החיסרון השני שגם אינו מבין עברית.

הוא שומע את המלים, נודה לך, והוא לא יודע מה זה נודה לך.

אפילו איך היא גם בזה יוצא ידי חובה, כך דעת גם ספר המכתם ואמירי.

אבל דעת התוספות אינו כך.

גם אם הקלנו כולה גדולה,

שאדם יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה,

גם אם הוא לא מברך בעצמו,

בתנאי אתה לא יודע לברך,

אבל אתה מבין עברית,

הוא מבין מה זה רחם השם אלוהינו, יודע את כל מה שאומרים לו.

אם יש לו הבנה, זה טוב, אם לא, לא.

אמנם,

לגבי מגילה,

שמה בפירוש הגמרא אומרת במגילה יז כדברי רשי.

הגמרא אומרת אדם שהוא לא יודע עברית.

הלועז ששמע את המגילה באשורית בעברית יצא.

הגמרא מביאה ראיה לדבר.

אטו עננה החשטרנים בני הרמחים מיד עינן,

וכי אנחנו כן מבינים, גם אנחנו לא מבינים את המגילה.

מה זה החשטרנים בני הרמחים?

אלא אתה קורא,

והעיקר הוא בקריאה כדי לפרסם את הנס, פרסומי ניסה.

אם כן,

החנמה,

גם בעניין הזה,

כשהלועז הזה שומע את המגילה למרות שהוא לא מבין כלום,

יוצא ידי חובה כי הקריאה עיקרה מטרתה היא,

כמו שאמרנו, מצד פרסומי ניסה.

אם כך,

אז הוא הדין גם לגבי שאר הדברים.

גם לגבי ברכת המזון ותפילה,

אפילו אם האדם הזה לא מבין עברית כלל ועיקר,

סוף-סוף הוא ישב והקשיב ושמע, מדין שומע כעונה יצא.

זה מה שרשי משווה את הדברים.

אבל התוספות אומרים לא, יש הבדל עצום בין מקרא המגילה לכאן.

שם, אין עליך חובה לשמוע מלה במלה,

אין לך מגמה ומטרה לשמוע כל פסוק וכל מלה.

העיקר שבדבר נפרסם את הנס להודות לה' על מה שהיה.

פה לא.

פה, ברכת המזון דאורייתא,

או תפילה וכיוצא בה, שאתה רוצה לקיים את המצווה,

אתה צריך לשמוע מלה במלה, להבין את התפילה, ולא סתם מילים בעלמא, אותיות הפרחות באוויר.

כדברי התוספות,

כך דעת רוב הפוסקים, האור זרוע, הראש, הטור,

וגם מרן בשולחן ערוך שקיבלנו הוראותיו.

גם פה, בסימן קצד ג' סעיף א',

פסק מרן כדברי התוספות,

שאם האדם הזה, העם-ארץ הזה,

לא רק שלא יודע לברך ברכת המזון, אלא גם לא מבין עברית,

בזה לא יוצא ידי חובה כלל ועיקר.

כיוון שדעת מרן נחומרה,

כך ההלכה.

אם כן, צריך כל אדם כזה, עם-הארץ כזה,

או ללמוד עברית כדי שיוכל לצאת ידי חובה מאחרים,

או, העצה השנייה,

שיברך ברכת המזון בשפה שמבין.

הרי ברכת המזון נאמרת לא רק בעברית ובלשון הקודש.

אפשר לברך את ברכת המזון בכל שפה שהיא, כך המשנה אמרה בסוטה ל' ב'. מרן פסק את זה למעלה בסימן קפש,

סעיף א',

ברכת המזון נאמרה בכל לשון, התורה אמרה ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך.

לכן, הרבה יותר טוב שאם האדם הזה לא יודע רק פרסית,

שיתרגמו לו את ברכת המזון בפרסית, ויאמר מדי פעם בפעם את ברכת המזון בשפה שהוא מבין.

כן זה.

מרן כתב למעלה בסימן קפא לסעיף ד' בהלכות תפילה.

אותו כלל באותו דין.

אדם עם-הארץ שלא יודע,

תקנו לו רבותינו את תפילת החזרה ששם הוא שומע מהחזן ויוצא ידי חובה.

אבל גם שם יש את ההסתייגות שאמרו התוספות והראש.

במה דברים אמורים כשהאדם הזה אמר מההתחלה ועד הסוף,

או הבין מההתחלה עד הסוף.

אבל אם האדם הזה יש בו שתי חסרונות,

לא יודע לקרוא וגם לא מבין עברית,

בזה הוא לא יוצא ידי חובה מהחזן גם אם הוא נצמד ליד החזן

ושמע אותו מההתחלה עד הסוף.

כשהחזן היה משתחווה מגן-אברהם הוא גם משתחווה. מודים, מודים, הכול היה אותו דבר.

בתנועות של הגוף היה חיקוי מושלם.

החיקוי הזה לא פותר את הבעיה,

אלא כמו שאמרנו, צריך גם שיבין אם לא מבין.

לא יצא ידי חובה, כלל ועיקר, לכן גם שם העצה היא שיתרגמו לו,

זה עדיף יותר וטוב יותר, או שילמד עברית,

ילמד לדבר לשון הקודש.

היום זה לא קשה, היום יש קלטת.

כל אחד יכול ללמוד בקלות רבה את העברית.

עצה נוספת,

אפילו אם נאמר האדם הזה לא יודע עברית

ולא עומד ליד החזן ואומר אתו מלה במלה.

החזן אומר, אתה קדוש ושמך קדוש, גם האמרץ הזה שלא יודע עברית,

אבל לחזור כמו תוכי על מה שאומר החזן, את זה הוא יודע.

בשפחת תפילה זה לא קשה,

הוא אומר יחד אתו,

בזה אין ספק.

אליבא דקולעלמא,

אמר עמו מלה במלה, אפילו שהוא לא מבין עברית,

יצא ידי חובה, אין שום בעיה,

אם מותר לכתחילה להתיר לו להתפלל כך.

השאלה היא, יש לאדם שתי דרכים.

האדם הזה אומר, תראה,

אני יודע אומנם להתפלל בעברית,

אני יודע לקרוא בעברית,

אבל אני לא מבין.

מההתחלה אני אתחיל בלהתפלל חנה,

לא מבין שום דבר, לא יודע מה אני אומר.

אם אני אתפלל בפרסית, אני כן מבין.

שם אני יכול לכוון הרבה יותר טוב.

השאלה היא, מה יותר טוב?

עברית, לשון הקודש או השפה שהוא מבין שיוכל לכוון בה.

לא רק בתפילה,

גם ברכת המזון, אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

לדעת הגאון בעל פרה חדש, רבי חזקיה דה סילבה,

הוא אומר שיותר טוב להתפלל בשפה זרה.

כך דעת הגאון רבי יצחק טייב בעל ערך השולחן,

וכדבריהם כך כותב בפירוש ספר חסידים להגאון או ביהודה החסיד.

לעומתם, רוב האחרונים אומרים אחרת.

אך אתה מסופר, פני יהושע, רוב האחרונים אומרים לא.

לשון הקודש יש לה מהלך.

יותר טוב שיאמר ברכת המזון בעברית בלשון הקודש ולא יבין מאשר יאמר בפרסית ויבין.

גם אבא ויביע עומר חלקיהם

הלך בדרך הזו.

הכותרת של השאלה שם לא על ברכת המזון אלא דווקא על תפילה,

אבל משמע מזה הוא הדין גם פה,

גם לעניין זה, יהיה אותו כלל.

אבל כל זה אולי שייך לאדם שבלאו הכי לא מכוון.

בלאו הכי הוא חולם חלומות, המוח שלו בלאו הכי במקום אחר.

אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע,

אם תתיר לי לומר ברכת המזון בשפה שאני מבין,

בפרסית, באנגלית או בשפה אחרת,

אני בעזרת השם מכוון. כל מלה שאני אומר, אני אשים לב למה שאני אומר.

בעברית, גם אם אני רוצה לכוון, אני לא יכול. אני לא מבין עברית.

אז בזה המסקנה היא, כדעת ספר חסידים,

עדיף יותר שיאמר את ברכת המזון בשפה שהוא מבין.

הסיבה היא דעת, כמו שאמרנו, ספר חסידים כך,

והכלל בידינו הוא כל מקום שיש מחלוקת באחרונים.

ונעלם מהם דברי אחד מהראשונים.

אנחנו אומרים,

אם היו רואים מחתם סופר וסיעתו את דברי ספר חסידים, אולי היו חוזרים בהם.

ולכן, יותר נראה עיקר, כמו שאמר ספר חסידים.

מה תאמר? אולי על-פי הקבלה צריך להיות דווקא בעברית?

בכל מקום שיש

ספק ומחלוקת בפוסקים,

הקבלה תכריע?

מי אומר שעל-פי הקבלה רק כך צריך להיות? אולי לא.

הרי ידוע הדבר, מה שכותב הגאון חידה בשאר האחרונים על הגאון רבי חזקיה דה סילבה,

בעל הפרה חדש.

הם אמרו עליו שהוא היה בקיא בכתבי רבנו הארי,

וכשהיה לומד סוגיה בגמרא היה אומר על הסוגיה שבעה פירושים.

שישה על-פי הפשט,

ופירוש האחרון על-פי הסוד, על-פי הקבלה.

כל אדם שלמד קבלה יודע שלא רק יש לנו תורה שבעל-פה על-פי הפשט,

יש גם על-פי הסוד.

יש פרק שור שנגח את הפרה,

זה על-פי הפשט.

אבל יש גם בעץ חיים,

יש שם הסבר שור שנגח את הפרה בסגנון אחר בכלל, אבל יש.

ידוע הדבר שהרב הגאון בעל פרה חדש ציווה לפני פטירתו,

שאותם הכתבים שהוא כתב בקבלה לא רק שלא ידעו,

לא ידפיסו, אלא יקברו יחד עמו. הוא יודע שהדור לא הגון, לא ראוי לזה,

הוא לא רצה שזה יצא לאור,

ולכן באמת לקחו את הכל וקברו יחד עמו לפי מה שציווה.

אלא שהן בעוון גם קונטרס אחד מהלכות שבת על אור החיים,

גם כן בטעות לקחו וגם את זה קברו שם.

לא היה לנו מזל לקבל לפחות את שאר חלקי התורה לפי הפשט, לפחות את זה,

גם זה לא זכינו.

טוב,

בכל מקום, אם הגאון בעל פרי חדש היה רע ועצום גם בקבלה,

אם כן,

למה לא נסמוך עליו כאן בעניין הזה כדי להתיר לאדם הזה לומר ברכת המזון בשפה אחרת,

אבל בכוונה?

ולכן,

עד שילמד עברית בינתיים,

עדיף יותר לומר לו, להדריך אותו,

שיאמר את ברכת המזון בשפה שהוא מבין.

כך גם לגבי תפילה וכיוצא בזה.

בתפילה הבעיה עוד יותר מסובכת.

אם האדם הזה יתעקש לומר בעברית,

הרי את הברכה הראשונה, ברכת אבות, אנחנו חייבים לומר בכוונה,

ומי שלא אומר בכוונה את הברכה הראשונה,

כל התפילה שלו היא ספק ברכה לבטלה.

אם כן, אם האדם הזה יהיה כמו תוכי, קורא קורא,

ולא מבין כלום מה שהוא אומר,

הוא אומר את הברכה הראשונה בלי כוונה, כי זה לא שווה כלום.

אבל אם הוא אמר את זה בשפה שהוא מבין,

הוא יוכל לכוון לפחות באבות.

כך גם בקריאת שמע.

ולכן,

מן הראוי שבינתיים יאמר בשפה שהוא מביא.

נמשיך מרן.

שלושה שאכלו כאחד אינם רשאים להחלק.

זאת אומרת,

התחייבו במצוות זימון.

אסור להם לעזוב את המקום, אלא,

קודם כול,

תקיימו את מצוות הזימון, תברכו, ואחר כך כל אחד ילך לדרכו.

ואסור להם לעזוב את המקום מבלי לזמן.

ולא רק אם יש כבר שלושה שאכלו,

אפילו אם אכלו רק שניים יחד,

מצווה שיחזרו אחר שלישי,

ייתנו לו לאכול כזית כדי שיצטרף עמהם לזימון.

כך הוא הדין.

ארבעה או חמישה שאכלו יחד,

אסור להם להתחלק לשניים.

יהיו פה שניים, פה שניים, אין להם זימון.

למה? כיוון שכולם נתחייבו בזימון,

וכל כת בפני עצמה, אם תתחלק, לא יהיה לה זימון.

אבל אם הם שישה אנשים ורוצים להתחלק לשניים,

שלושה כאן, שלושה שם,

בעיקר הדין, בזה הדבר מותר.

כיוון שיישאר זימון לכל חבורה,

לכן יהיה הדבר מותר.

וכן עשרה.

עשרה שאכלו כאחד,

אסור להם להתחלק לשניים.

מה תאמר?

גם אם נתחלק לשניים, הרי חמישה יכולים לומר, נברך שכנו משלו, יש להם עדיין זימון.

אבל כאן, כשהם עשרה,

יכולים לזמן ולומר,

נברך אלוקינו.

אם הם יהיו חמישה וחמישה ממילא,

לא יוכלו לומר, נברך אלוקינו. יפסידו את הזימון.

לכן עשרה לא נחלקים,

אלא אם כן יהיו עשרים.

כשהם עשרים איש,

עשרה כאן ועשרה כאן.

ובזה באמת, הם פותרים את הבעיה לגמרי.

וזה, אם ירצו, רשאים להתחלק.

השאלה היא, האם מן הראוי שיתחלקו רשאים לכתחילה,

או שזה רק בדיעבד?

מהלשון שכתב הרמב״ם,

יש להם להתחלק,

משמע שאפילו לכתחילה, אם רוצים,

כשהם שישה,

יתחלקו לשניים, שלושה כאן, שלושה שם.

או אם הם עשרים, אפילו לכתחילה,

יכולים להיות פה עשרה ופה עשרה, יעשו כל אחת, כל כת יעשו זימון בפני עצמם.

אבל דברי הרמב״ם והטז בעניין זה אינם מוסכמים,

שהרי מתוספות רבנו יהודה משמע שאדרבה יותר טוב שלא יתפלגו לשניים.

הכלל בידינו,

ברוב העם הדרת מלך.

כך נשמע גם מדברי תוספות הראש,

כך כותב המגן אברהם, ועוד,

משום ברוב העם הדרת מלך.

ולכן,

כדאי באמת לחשוש לדבר הזה.

אפילו אם הם שישה,

ואם יתפלגו, יכולים להיות שלושה ושלושה, כך שהם לא מפסידים.

אין פיחות

בתואר הזימון אפילו, אחי.

אתם שישה יחד, התחלתם יפה, תגמרו יפה.

ברוב העם הדרת מלך,

כמה שיותר אנשים עדיף יותר,

ולאו דווקא במצווה הזו.

בכל המצוות שבתורה אדם יכול לעשות את המצווה ביחיד.

במקום שתעשה אותה ביחיד, אם אתה יכול לעשות את מצוות ברכת הלבנה במניין, בציבור,

עדיף יותר במניין.

אם אדם רוצה לברך את ברכת החמה ביחיד, אפשר.

אין שום חובה, לא מדאורתיה ולא מדרבנן, לומר את ברכת החמה ברבים.

אפילו, אחי, אתה רואה, עם ישראל,

מהדרים במצוות,

מברכים את ברכת החמה ברוב העם. באים אלפי אנשים יחד ומברכים.

זכינו לפני כמה שנים ברוב העם,

יהיה רצון שנזכה עוד כמה פעמים.

כך גם בשאר המצוות.

אדם יושב בבית ולומד.

אתה שואל אותו תורה, מה תהיה עליה?

וברוך השם, אני לומד בבית.

אפילו אם באמת נכון הדבר שהוא לומד,

אבל ברוב העם הדרת מלך.

יבוא למקום שיש שם הרבה אנשים, ולומדים תורה ברבים,

בלי ספק שהמעלה והשכר של תורה דרבים הרבה יותר חשוב,

וזה לא רק משום ברוב העם הדרת מלך, אלא יותר מזה.

כך גם לגבי שאר כל המצוות שבתורה.

כדאי הדבר שישתדל לעשותם יחד עם הרבים, כי ברבים היו עימדי.

זה בוודאי עדיף יותר.

גם מצוות ברית מילה, גם שם יכול להיות כך.

יש לפני שני בתי כנסיות.

אני קבעתי, הזמנתי את האנשים בעזרת השם,

אחרי תפילה בנצח חמה.

אבל יש שני בתי כנסיות. פה מתפללים בנצח חמה, יש פה 100 איש.

שם מתפללים רק 50 איש.

יותר טוב, יותר עדיף,

תעשה את זה פה. שניהם אותה שעה, אתה לא מאבד מהזמן,

אתה גם פה וגם שם זריז ונשכר,

אלא פה יש יותר אנשים, אז בוודאי עדיף.

אבל אם הוא רוצה לעבור למקום השני, וזה יגרום איחור,

במקום שיעשה את הברית מילה בשעה שש וחצי, יצטרך לעשות את זה בשתיים עשרה וחצי.

שם המקום לא פנוי, לומדים שם, או יש סיבה אחרת.

לא כדאי.

עד כדי כך לא.

אבל כששניהם באותה שעה,

ברור שברוב העם הדרת מלך זה עדיף יותר.

ראוי לכתחילה שכל אדם ירא שמים,

ישתדל, ישים לב, ללמוד תמיד ברבים.

הרבה פעמים אדם לבד אין לו חשק,

יושב בבית ואין לו הרבה חשק ללמוד.

אבל נכנס לתוך בית-מדרש, יש שם 50 איש לומדים,

תראה, באופן אוטומטי, ברוך השם, יש לו חשק, לוקח ספר, לומד, נהנה.

אז בוודאי שהדבר הזה משפיע לטובה,

ולכן כדאי שאדם יעדיף תמיד את הלימוד בבית-המדרש,

בזה יש סייעתא דשמיא, שיוכל לזכור את כל מה שלומד. גם בתפילה אותו דבר.

אין שום הבדל בין מצוות התפילה לבין שאר המצוות. אם יש לי שני בתי-כנסיות,

אני יכול להתפלל פה בכוונה במאה אחוז, וגם שם. אין שום הבדל.

אלא ההבדל היחיד,

פה מתפללים עשרה אנשים,

ושם מאה איש, יותר טוב להתפלל שם.

מקום שיש יותר אנשים, עדיף יותר.

אלא אם כן יש מניין בצמצום.

אם אני לא אבוא, אז יתפרק להם המניין, זה משהו אחר.

אבל מניין יש להם, ברוך השם, יש להם מניין,

רק אני רוצה לדעת איפה יותר מהודר.

מקום שיש יותר אנשים, ברוב העם אדירת מלך. בוודאי שזה עדיף יותר.

אני מסכים אתך אם במקום ההוא יש שם איזה ילדים, נערים,

שמרעישים, מדברים.

יש הרבה אנשים ויש הרבה רעש.

טוב, בזה אני מסכים אתך. אלך למקום שקט,

שיוכל להתפלל בכוונה.

אבל אם שניהם שווים מבחינה זו,

אז תמיד יש עדיפות ללכת למקום שיש הרבה אנשים.

גם לימוד חוק לישראל,

אם יש מקום שלומדים את זה ברוב העם,

עדיף יותר. יש הרבה מקומות שיושבים יחד בצוותא, הרבה אנשים מלומדים.

ואם יש שם חכם שיסביר להם את המשניות,

את הגמרא, את הזוהר,

אז בוודאי עדיף יותר.

כדאי להשתדל ללכת לאותו מקום.

ממשיך מרן ואומר,

אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך,

כי הוא רחוק מאוד מהם,

היום יש לך רמקול, אתה מתגבר על זה.

אז בזמנם לא היה להם רמקול.

ומצד שני,

לא מרשה להם לעשות זימון בקול רם, בקולי-קולות,

שאין להם זימון במניין כדי לומר, נברך אלוקינו.

אם הוא ישמע שהם כבר מתקפלים והולכים, הוא יקפיד עליהם.

ואינם רשאים להתחלק לחברות של עשרה,

מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם.

כאן התירו חכמינו יכולים להתחלק לחבורות של שלושה-שלושה ולברך בנחת, כדי שלא ישמע בעל הבית.

וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת הזימון,

שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.

לכן,

בחתונה וכיוצא בזה, שלא נעים להם שהדבר יבלוט לעין שהם עוד מעט בורחים,

לכן יעשו זימון שלושה-שלושה.

לפעמים יש שני שולחנות קרובים,

והעשרה הם קרובים זה לזה,

ובעל הבית לא ישמע,

כי התזמורת מרעישה בקולי קולות תזמורת ממילא,

אף אחד לא יודע שהם עשו זימון, הנה כנראה.

אבל כשהתזמורת לא מנגנת,

הרי גם הנגנים, גם הם רוצים לאכול לסעודה, הם רק יעבדו.

לכן, בחיי גווני עשו שלושה-שלושה זימון, כדי שיוכלו ללכת לדרכם.

אדם שהוא אנוס

או מחשש הפסד ממון נאלץ ללכת לדרכו,

לא חייב להמתין.

כל מה שאמרנו, שלושה שאכלו כאחד, חייבים לזמן, ואסור לו לעזוב את המקום,

אסור לו להקדים ולברך בלי זימון,

כל זה כשאין חשש הפסד.

אבל אם האדם הזה אומר, תראה, אני כך וכך צריך לעשות,

אם אני לא אעשה את מה שהתחייבתי יהיה לי הפסד.

הבנק

סוגר בשעה, חמש וחצי, הוא לא יחכה לי מתי שאני רוצה לבוא.

ואז, אם הצ'ק לא ייכנס היום,

יחזרו לי הרבה צ'קים, אין כיסוי.

במילא כל הצ'קים יחזרו לי ויהיה לי הפסד ממון.

חוץ מהאי-נעימות שבדבר, זה גם הפסד ממון על כל צ'ק שחוזר.

לכן,

הוא מפסיד את הזימון, מברך מייד את ברכת המזון והולך לדרכו,

מותר לו. כך כותב האליע רבה, וכך המסקנה למעשה.

דוגמה שנייה, דן המגן אברהם.

אם האדם הזה רוצה להפסיד את מצוות הזימון כדי לקיים מצווה, אומר המגן אברהם, הדבר מותר.

העתיקו אותו,

יד אהרון,

באר היטב, אליע רבה,

יוסף אומץ להגאון וביוסף יוזפה ושאר האחרונים.

יוסף אומץ מביא דוגמה מוחשית.

נניח שאני נמצא באיזה חתונה.

אמנם אני יכול להישאר שם עד הסוף, עד 11,

אבל אני יודע מה יהיה ההמשך.

אני אצא משם אחרי שבע הברכות,

עד שיעלה ויבוא ויגיע לירושלים, עד שיעלה לישון.

מחר אני לא אוכל לקום בזמן.

תמיד אני קם, מספיק לקרוא את קריאת שמע בזמן,

אבל כאן

אני חסר שינה, ישנתי ארבע שעות, אני לא מסוגל לקום בזמן.

התוצאה תהיה שהאדם הזה יקום ב-2115, 2130, מי יודע אם לא אחרי זה.

כאן יוצא שכרו בהפסדו.

הוא רוצה מצד אחד לקיים מצוות זימון, לכן הוא נשאר עד הסוף,

מצד שני, למחרת הוא יאבד את המצוות הללו.

אומר יוסף אומץ, על-פי דברי המגן אברהם,

שמותר לכתחילה לברך מייד ברכת המזון, בלי זימון.

אם יכול, יעשה בשקט, כמו שאמרנו.

שלושה-שלושה זה טוב.

אם לא, אפילו יוותר לגמרי על מצוות הזימון.

בעשר יברך מייד ברכת המזון וירוץ מייד חזרה לירושלים,

כדי שלמחרת יוכל להשכים לקום בבוקר בזמן כדי לקרוא קריאת שמע בעיטה בזמנה.

איזהו חכם

הרואה את הנולד.

הנה דוגמה שאפילו אם המצווה לא לפניך בעוד רגע,

אלא למחרת בבוקר התיר הרב.

קל וחומר אם הדוגמה היא שהזמן שאתה עושה את המצווה הוא לפניך מייד,

כל שכן שבזה יהיה מותר.

הכיצד?

אני יושב בסעודה עד ברית מילה והם, ברוך השם, יש להם מצב רוח טוב וסימן טוב ואין בלענו,

והם יושבים ושרים,

ואף אחד מהם לא מתכונן, לא ברכת המזון ולא,

רוצים עוד שעה-שעתיים ליהנות.

בפרט אם הביאו שם איזה נגן, יש שם קנון, הביאו כלים,

רוצים לשמוח ברצינות. טוב, שישמחו, למה לא? מגיע להם.

אבל לי יש שיעור ושבע. אם אני יושב אתם,

אז אני צריך לחכות לזימון שלהם.

אני לא אוכל לבוא לשיעור.

אם אני אגיע, אני אגיע אולי בסוף.

אני אשמע, רבי חניו אל-עקשייה אומר, אני אשמח את הקדיש בקושי, ואולי גם זה לא.

לא נורא.

אתה יכול לכתחילה,

תברך ברכת המזון, אפילו אם אין לך זימון בכלל,

תבטר על מצוות זימון.

תברך ברכת המזון,

וכשאתה רואה שבעל-הבית נכנס רגע למטווח להביא משהו,

ואיפן כה וכה וירא כי אין איש,

תברך מייד.

תחזור מייד לשיעור.

שיעור זה מצוות עשי דאורייתא, ללמוד תורה.

כל הכבוד למסיבה של ברית מלה, אבל זה לא כמו לימוד תורה.

לכן, מותר לוותר על מצוות הזימון כדי לזכות במצוות לימוד התורה,

וכן בשאר כל המצוות. אני הבאתי דוגמה מוחשית שמצויה מאוד אצלנו,

אבל לאו דווקא הדבר הזה, הוא הדין כל כיוצא בהם.

נכון שמצוות הזימון היא יקרה וחשובה,

אבל לימוד התורה עוד יותר חשוב.

אלא שהפרי מגדים יסתפק

אם כל זה רק במצוות דאורייתא,

כמו שאמרתי, תלמוד תורה וכיוצא בזה.

נכון שמצוות הזימון היא יקרה וחשובה,

אבל לימוד התורה עוד יותר חשוב.

אלא שהפרי מגדים יסתפק

אם כל זה רק במצוות דאורייתא,

כמו שאמרתי, תלמוד תורה וכיוצא בזה,

או גם במצווה דה-רבנן, ונשאר בספק.

המשנה ברורה אומרת, במצווה דאורייתא ודאי שכן.

לגבי דה-רבנן לא כדאי למהר, אולי יוכל למצוא לעצמו דרך לעשות את שניהם, גם זה וגם זה.

אבל עקרונית במצווה דאורייתא ברור הדבר שלא יהסס,

יהיה רשאי לוותר לגמרי על מצוות הזימון, ובלבד שיוכל אחר כך לעשות את המצווה שהוא צריך למלא את חובתו.

אתה שואל אדם שלומד שיעור או שמלמד?

אדם שמלמד בשיעור, אין ספק

שלימוד תורה דה-רבים מעדיף יותר על תפילה בנץ החמה.

ולכן, יש לו שיעור כל ערב משמונה עד תשע.

אז אם הוא ימשיך בשיעור הזה, הוא לא יספיק לישון ולקום בנץ, בקיץ זה קצת בעיה,

אז הוא יוותר על תפילה בנץ,

משום שתורה דה-רבים יותר חשובה.

אבל אם השאלה היא לא על מלמד,

לא על החכם, אלא על אדם פרטי,

אדם פרטי שיש לו שיעור כל ערב,

הוא לומד גמרא משמונה עד תשע.

אז הוא אומר לך, אני אוותר על השיעור של הגמרא הזה, ואני אקום בנץ החמה,

מצד אחד את זכרו בהפסדו,

אבל האמת שכאן בירושלים אין בעיה.

גם בבוקר יש שיעור בגמרא.

שילך בנץ החמה, יתפלל בכותל המערבי,

וישבע שם גם שיעור מחכם יוסף עדס, אז יצא ידי חובה,

גם תפילה בנץ, גם שיעור בגמרא. הכול בא על מקומו בשלום, פותר את הבעיה, שניהם גם יחד.

אבל הוא אומר לך, תראה, אני לומד הלכות.

בבוקר אין שיעור בהלכה, בלילה אני יכול לשמוע בשעה שמונה יש שיעור,

ושם אין בבוקר,

אז אוותר.

מוטב שידע הלכות, הלכה למעשה כל דבר ודבר,

זה עדיף יותר ממה שיקום בנץ החמה.

מתי שיכול, אולי ביום שבת אין את הבעיה הזו,

שבת או ימים אחרים,

מתי שיכול, יעשה את זה.

אבל בזמנים שזה בא על חשבון לימוד תורה, לימוד הלכה,

אז אין מנוס,

יוותר על ההידור של תפילה בנץ החמה,

ובלבד שיזכה ללמוד תורה, ללימוד הלכה וכיוצא בזה.

אני עובר לסעיף ב'

אפילו לא הוקבעו מתחילה כולם לאכול יחד, אלא שהשניים קבעו,

ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם.

או שאחד קבע תחילה,

ואחר כך קבעו השניים עמו, אינם רשאים לחלק, כיוון שהם קבועים יחד בגמר האכילה. ומכל מקום,

אם יוכל עמהם בלא קבע, רשאים לחלק, אלא אם כן הוא שימש. אגב, מכל מקום, אפילו כל מקום שרשאים לחלק,

עדיף תפל לזמן משום דברוב עם הדרת מלך.

יש מחלוקת בין ארי לבין הראש רבנו ירוחם, הטור והשולחן ערובה.

מה קובע כדי להתחייב בזימון?

האם רק ההתחלה,

מברך המוציא, מתחילים לאכול את הנגיסה הראשונה,

את הפרוסה הראשונה יחד,

או שצריך להתחיל יחד וגם לגמור יחד.

זו המחלוקת שיש

בעניין זה.

דעת רי,

העיקר שיתחיל יחד.

לא חשוב לנו מה יהיה אחר כך.

אבל מרן, אין דעתו כן, אלא מרן מדגיש לא רק שיתחילו יחד, אלא מרן מדגיש כיוון שהם קבועים יחד בגמר האכילה.

נמצא?

אם האדם הזה מתחיל יחד וגומר יחד, מתחייב איתם.

אבל אם האדם הזה לא גומר איתם, בזה לא מתחייב בזימון, וממילא גם לא מצטרף לזימון.

הנפקא מינה למעשה בשני דוגמאות.

דבר ראשון,

האדם הזה אומר, תראה,

אני ישבתי לאכול עם הבן הגדול, התחלנו יחד.

הבן השני בא באמצע.

לא נורא.

אפילו שלא התחלנו יחד בשעת ברכת המוציא, הוא לא היה,

אבל הוא מסיים אתכם.

הוא מתחיל, אוכל.

כשאתם מגיעים לברכת המזון, הוא עדיין נמצא, הוא לא ברח.

אתה עדיין יכול לכתחילה לקיים את מצוות הזימון, אלא בא דמרן, אין בעיה.

אבל השאלה היא אם האדם הזה אומר, תראה,

אני נמצא באותה חתונה ואני רוצה לא להתחייב בזימון.

תן לי עצה, איך אני יכול לברוח באמצע?

אם יש לו צורך מצווה, כמו שאמרתי קודם, אז זה קל מאוד, אתה אומר לו, אתה הולך ללמוד תורה, לא?

אם יש לך שיעור, יאללה, אני מרשה לך.

הוא אומר את האמת, תראה, אין לי שיעור.

אני, כל מה שעושה, כוונתי לא לשם שמים,

אלא כדי שמחר אני אהיה בשעה שבע בחנות.

הוא אומר את האמת, לא בשביל מצווה.

אפילו, אחי, יש לו גם בזה עצה.

העצה היא כך.

התחלנו קודם בדברי חוכמת שלמה לרבי שלמה קלוגר,

שלפני שיתחיל את ברכת המוציא, יכוון,

אני לא רוצה להתחבר עם האנשים האלה, אני לא קובע עמם.

זה התנאי הראשון, יש לו כוונה נגדית.

דבר שני,

לא יתחיל יחד עם כולם, אלא

כולם התחילו בשעה תשע, עשו נטילת ידיים והתחילו לאכול.

הוא יחכה חמש דקות,

בתשע וחמישה, רק אז ילך לכיור כדי לטעוד את הידיים.

נמצא, הוא לא התחיל אתם, אלא התחיל יותר מאוחר.

דבר שני,

הם מברכים בשעה 2300 בלילה את ברכת המזון,

הוא מקדים.

נמצא, הוא לא התחיל אתם וגם לא גומר אתם.

יש כאן

שני דברים, תרתי,

פלוס הכוונה הנגדית שעשה, אין לה שום בעיה.

גם אם אין לו צורך מצווה,

יהיה רשאי לכתחילה ללכת לדרכו לחיים טובים ולשלום.

הוא לא עובר על מה שאמרה המשנה בברכות מימי, שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן.

כאן, מעיקרה, לא יתחייב בדבר,

יהיה לו קל יותר.

או,

יש לו עוד דרך.

אם האדם הזה אומר, תראה, אני בכל אופן רוצה גם לאכול.

אם אני אתחיל אחרי כולם ואני אגמור לפני כולם, אני לא אספיק לאכול,

אני רעב.

אז תגיד לו, העצה הפוכה.

במקום שיחכה עד תשע וחמישה, יתחיל אחרי כולם,

תגיד לו, תקדים.

שילך ויעשה נטילת ידיים מרבע לתשע, יקדים את כולם.

שוב, הוא לא התחיל אתם.

אלא הוא התחיל הרבה לפניהם.

יש בזה מחלוקת אמנם.

והמחלוקת היא בדעת מרן לקמן בקצד ג' סעיף ד'.

אפילו, אחי, אנחנו יכולים לנקוט בעניין זה להקל.

כי המאמר מרדכי בדעת מרן אומר שאם התחיל לפניהם,

ממילא הוא לא מתחבר אתיו.

ולא חל על זה הדין שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן.

נמצא.

אם הוא יכול, יאחר.

אז הוא מתחיל מאוחר וגומר מוקדם, זה מצוין.

ואם לא, אם הוא אומר אני רעב, אז תתיר לו שיתחיל מוקדם.

התחיל ברבע לתשע,

הוא גומר גם מוקדם, גומר בעשר או לפני העשר.

כך שהוא לא נמצא איתם במרוכז בהתחלה יחד או בסוף יחד,

אלא הוא מנותק מהם, מובדל מהם גם בהתחלה וגם בסוף.

אז יהיה רשאי מעיקר הדין לעשות בדרך האמורה.

יהיה מותר לו לברך את ברכת המזון גם ללא זימון.

מזה נבין יהודים מרעי שמים שאוכלים במסעדה,

אפילו אם המסעדה הזו כשרה למהדרין,

אפילו לאחי אין להם חובת זימון.

הסיבה היא פשוטה.

אני בא, יושב לאכול,

אני רואה שם מאה איש, לא מכיר אף אחד מהם,

וגם הם לא מכירים אותי.

אני יושב, אוכל את האוכל שלי, ואיך ברכת המזון לא הולכת.

במקרה ישבו בשולחן שלי עוד עשרה,

אבל אני לא מכיר אותם והם לא מכירים אותי, כך גם אין אף אחד שיש לו קשר עם השני.

אז הם ישבו יחד.

הגוף הזה ישב ליד הגוף השני,

אבל לא היה שום קשר ביניהם.

האחד בא בשעה 13,

השני בא ב-13.10. כל אחד בא בשעה אחרת, מתי שנוח לו,

והמלצר מביא לכל אחד תפריט אחר.

לכן, בוודאי ששם אין להם חובת זימון.

אולי במשך הזמן,

אם המסעדה הזאת טובה כל כך, וכולם באים בקבע שם,

אז הקליינטים האלה במשך הזמן,

ביום הראשון אומרים לו שלום,

אחר כך ביום השני אומרים לו, תשמע, שמעתי חידוש מאיזה רב.

מתחיל גם לדבר אתו. במשך הזמן מוצאים שפה משותפת, נעשים חדרים,

נהיה לו חברותה במסעדה.

אז יש לו גם חברותות שם,

זכה להכיר עוד כמה יהודים.

אולי במשך הזמן, אם יהיו חברים טובים,

אז הוא אומר לו, תשמע, אני בא כל יום באחת,

תבוא גם אתה באחד, נתחיל יחד.

זה מצא לו שפה משותפת אתו. אז הנה כן, אם יהיו שלושה שיקבעו בואו ונאכל יחד,

אז יברכו וגם יזמנו.

אבל ברוב המקרים, במסעדות, כמו שאמרתי,

כל אחד בא והולך מתי שרוצה,

לכן בחיי גוונם.

אין זימון בדרך כלל במסעדות,

אפילו אם אתה מכיר אותו, אתה יודע, זה אדם מרשמים, צדיק,

תראה איך הוא מתפלל,

תענוג לראות את התפילה שלו.

תודה, אחי, זה לא קשור אם הוא דתי או לא.

כאן זו בעיה שלא קבעו לבוא ולאכול יחד,

ומשום זה אין להם חובת זימון. לכן, גמרת את האוכל,

תברך מייד ברכת המזון,

אתה לא קשור עם אף אחד, הוא גמר, לא גמר, אין זימון בכלל.

בין אם הם שלושה או עשרה,

הדין שווה בעניין זה.

אני קורא סימן קצד.

שלושה שאכלו כאחד לא שכחו,

וברך כל אחד לעצמו, בטל מהם הזימון,

ואין יכולים לחזור ולזמן למפרע,

וכן אם ברכו שניים מהם,

אבל אם שכח אחד מהם וברך,

וברך השניים יכולים לזמן עם השלישי.

אף על פי שכבר ברך,

יכול לומר ברוך שאכלנו משלו,

והם יוצאים ידי חובת זימון,

והוא אינו יוצא ידי זימון, שאין זימון למפרע.

הגהם ואם האחד זימן עם אחרים,

אף שניים הנשארים אינם יכולים לזמן.

הגמרא, בברכות מ״ח, הגמרא אומרת

שלושה שאכלו כאחד

התחייבו בזימון,

אבל השלישי שכח,

לא אמר זימון, אלא מיד ברך את ברכת המזון.

למרות התקלה שהייתה לו, אפילו אחי,

עדיין זה לא מאוחר,

אפשר לתקן את המעוות.

הוא יגמור את ברכת המזון,

אחד מהשניים הנשארים יאמרו את הזימון,

והוא יכול להצטרף עמהם לזמן יחד עמם.

הוא אומר, ברוך שאכלנו משלו.

הוא אכל.

נכון שהוא בירך ברכת המזון,

אבל זה לא שקר מה שהוא אומר, ברוך שאכלנו,

והוא יכול להצטרף עמהם להשלים להם זימון.

הם לא.

זאת אומרת,

אם היו שניים מברכים,

אם היו שניים בטעות מברכים והוא היה נשאר בודד שלא בירך,

אז אי-אפשר היה לעשות את הזימון,

פקע מהם הזימון לגמרי.

כאן, היות והוא רק אחד,

הרוב נשאר, התשתית נשארה,

לכן הוא יכול להצטרף.

אומנם הוא עצמו באופן אישי לא מקיים בזה את עיקר מצוות זימון, משום שמצוות זימון חייבת להיות לפני ברכת המזון,

ואין זימון למפרע, זה מה שחייב להיות.

אבל מכל מקום, הם יוצאים בזה לידי חובת זימון, ולכן מורים להם להלכה ולמעשה שעשו כן,

בין אם זה היה שניים ואחד,

היינו בזימון של שלושה,

או תשעה ואחד, זימון של עשרה.

גם בזה עדיין אפשר,

אחרי שהוא יגמור ברכת המזון,

לומר זימון בשם, נברך אלוקינו.

שלושה שאכלו, ויצא אחד מהם לשוק.

שוב, יכולים לקרוא לו.

לא אומרים, היות והוא עקר את המקום,

פקע ממנו חובת זימון,

גמרנו את הנעשה, אין להשיב. לא כך.

אלא יכולים לקרוא לו מייד,

ומודיעים לו שרוצים לזמן כדי שיכוון ויצטרף עמהם,

ויענה עמהם ברכת זימון.

ויוצאים מידי חובתן, אף על פי שאינו בא ויושב עמהם.

מעניין מילא בשלושה, אבל בעשרה, כיוון שצריכים להזכיר את השם,

אינם מצטרפין עד שיבוא וישב עמהם.

האחד הזה יצא, קוראים לו שיחזור.

אין בעיה, הוא חוזר מיד,

ואומרים את הזימון. בין אם זה בזימון של שלושה, בין אם זה בזימון של עשרה,

מה שהוא יצא לרגע,

זה עדיין לא מפקיע אותו מחובת הזימון.

אם האדם הזה קשה לו לעלות,

הוא נמצא למטה ברחוב,

והוא אומר להם,

תצעקו מלמעלה, נברך שאכלנו משלו, אני שומע אתכם.

יש ביניהם גם קשר עין וגם קשר אוזן.

הם גם רואים אותו דרך החלון וגם שומע אותם.

זאת אומרת, הוא לא כל כך רחוק.

אפילו שהוא לא נמצא עמם באותו חדר, באותו מקום,

עדיין אפשר לזמן בצורה כזו.

זימון של שלושה, לא נורא.

קשה לו לעלות, תגיד לו, בסדר, תקשיב, אנחנו אומרים את הזימון מפה, מהחדר,

אז מהחלון הם רואים אותו והוא רואה אותם.

אומרים לברך שכנו משלו, בזה יוצאים את החובה.

אבל אם מדובר על זימון של עשרה בנקדשתי בתוך בני ישראל, כדי להזכיר שם שמים,

אי-אפשר, לא ייתכן, אלא אם כן יהיו כאן עשרה אנשים באותו חדר.

ולכן, אם העשירי הזה יצא,

אם הוא יחזור,

נוכל לומר את הזימון.

אם לא יחזור לתוך החדר,

אפילו אם הוא נמצא למטה, אנחנו רואים אותו,

זה לא מספיק.

אמנם למעלה, מרן בסימן נה דן לגבי קדיש וכתב שם מרן בסעיף יד,

שאפילו אם מראה את פניו מהחלון, זה מספיק.

אבל מרן עצמו בסימן קכד משמע מדבריו אחרת,

והסבירו האחרונים,

לא קשיאה כאן בקדיש, כאן בחזרה.

כדי לומר חזרה חלילה, להיכנס בספק

שם שמים לבטלה,

לא מתירים, לא מרשים לו בשום אופן,

אלא אם כן יהיה עימם באותו החדר.

ממילא הוא הדין גם לעניין זה יהיה אותו כלל ואותו דין כדי לזמן ולומר נברך אלוקינו אי אפשר לצרף אותו אפילו אם הוא עומד ליד הדלת ומראה לנו את פניו

אלא חייב להיכנס

מהמפתן פנימה כדי שיהיה אפשר לצרף אותו לזימון לעשרה.

אני עובר לסעיף ג'

שלושה שאכלו כאחד

ואין אחד מהם שיודע את כל ברכת המזון מההתחלה ועד הסוף כדי שיוכל להוציא ידי חובה את כולם.

אפילו אם כל אחד יודע רק ברכה אחת, עדיין ניתן להוציא את כולם ידי חובה.

רק כיצד?

הראשון שיודע את הברכה הראשונה יאמר בקול רם עד אזן את הכול,

השני מתחיל אודה לך עד על הארץ ועל המזון, והאחרון עד בוני ירושלים.

אפילו אם אף אחד מהם לא יודע את הברכה האחרונה,

ברכת הטוב והאמיתי, לא נורא.

אין בזה שום חשש,

כי העיקר, ראינו דאורייתא,

הם שמעו אחד מהשני, גם בשיטה כזו יוצאים ידי חובה.

אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה.

שאין ברכה אחת מתחלקת לשתיים.

שיבוא ויאמר לו,

אני אתחיל את החצי הראשון ואחר כך,

אין דבר כזה,

אלא או הכול או כלום.

בין ברכת המזון לחצאים.

אדם שלא יודע את כל ברכת המזון, הוא אומר לחכם,

אני יודע רק ברכה אחת, עד הזן את הכול.

הייתי בגן, שם למדתי עד הזן את הכול.

מאז אני לא למדתי.

האם אברך לפחות הברכה הראשונה או לא?

כותב המגן אברהם, אשמע בדברי הגמרא ויריף,

שלושה ברכות מעכבות זו את זו,

ולכן אם הוא לא יודע את כולם, לא יאמר כלום.

גם עד הזן את הכול לא רשאי לומר, אלא אם כן נאמר את זה בארמית.

אבל לומר את זה בעברית,

אינו רשאי כלל ועיקר, וכך ההלכה.

יש כאן חשש ברכה לבטלה.

מה תאמר לספק אם בירך ברכת המזון או לא?

אם לספק דאורייתא לחומרה, וחוזר שם, אם יחזור, הוא מתקן בוודאי,

כי הוא אומר את ברכת המזון בצורה מושלמת בוודאי.

פה לא.

פה ברכת המזון לא נאמרת בצורה מושלמת,

אלא כאן הוא נאמר בצורה מסורסת,

בצורה מקוטעת,

רק ברכה אחת.

אז גם אם יאמר, מי יודע אם זה היה טוב.

לכן, שב ואל תעשה, לא יאמר כלל ועיקר.

אני עובר לסימן קובסא דיקי.

שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים עם מקצתן רואים אלו את אלו והצטרפות לזימון.

ואם אליו, הן אינן מצטרפות.

אם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן וחגון שנכנסו מתחילה על דעת להצטרף יחד.

ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים,

אינם מצטרפים בשום עניין.

מרן קאן מפרט לנו את דברי הגמרא בברכות נ'

לגבי שתי קבוצות שאכלו.

מתי יכולים לחבר את שתי הקבוצות

ולהחשיב אותן כאילו הן קבוצה אחת?

נניח שכאן, בחדר אחד,

על השולחן הזה אכלו חמישה,

על השולחן שלידו אכלו עוד חמישה,

וכולם היו יחד, התחילו לאכול יחד.

אחד מהם אמר, בואו ונאכל יחד.

אליבדי כולנמא, אין שום ספק.

אין צריך לומר שבוודאי יכולים לזמן בשם ולומר,

לברך אלוקינו שכנו בשבילו,

כי למעשה החמישה והחמישה הם אחד, הם עשרה,

כי ממש באותו חדר רואים אלו את אלו ואמרו בואו ונאכל יחד.

הבעיה היא כשהם בשני חדרים.

קורה לפעמים כשמוזמנים לסעודת חתן וכלה,

והחדרים שבבית הם קטנים.

אין חדר שיהיה נוח לשבת שם עשרה אנשים בבת אחת, כי החדרים קטנים,

וחלק מהחדר זה ארון קיר,

יש שם רהיטים,

כך שקשה בפועל לבוא ולשבת עשרה אנשים בבת אחת.

אבל יש דלת הזזה באמצע, פותחים את דלת ההזזה,

ובשני החדרים האלה יושבים בצורה מפוצלת,

פה שישה-שבעה ושם משהו כזה.

השאלה היא, א', לגבי ברכת המזון,

אם יכולים לזמן בשם ולומר לברך אלוקינו שמחנו משלו,

ב', הבעיה השנייה,

האם יכולים להיחשב כמניין כדי לברך את כל השבעה ברכות?

הוא אמר, לא, זה חצי מניין, ולכן אין להם חשיבות.

שני דברים, הגמרא מחשיבה אותם כאחד.

אם יש להם מלצר, שמש,

אז הוא מגיש גם לקבוצה הזו, גם לקבוצה של החדר השני,

אין להם מלצר בפני עצמו.

המלצר הוא שמאחד את כולם,

מאחד את שני החדרים כאילו חדר אחד.

לא רק אם יש דלת הזזה שנפתחה באמצע,

אפילו אם לא תהיה דלת הזזה.

יושבים פשוט מאוד, חמישה אנשים אוכלים פה,

בחמישה בחדר השני, ולא רואים אלו את אלו.

אפילו, אחי, יש כאן מלצר, המלצר מאחד את כולם.

יכולים לומר, זימון לזמן, לקיים את המצווה כהלכתה.

כך מסבירים רבנו חננאל,

התוספות, הראש, ברוב הראשונים.

הרשב״ש אומר אחרת.

הרשב״ש אומר, לא,

בדוגמה הזו אין כאן מניין,

ולא יכולים לומר נברך אלוקינו, אלא רק זימון בלי שם.

מה החידוש? החידוש הוא כך.

יש בחדר הזה עשרה ובחדר השני עשרה.

במקום שיזמנו כל אחד לבד פעמיים,

אז האחד צועק בקול רם, וכולם שומעים גם מהחדר השני,

וגם מהחדר השני יוצאים בזה ידי חובה.

אבל ליצור את המניין, לא ייתכן שהשמש יעשה חיבור,

ייצור את המניין בין שני החדרים.

כדי לומר קדיש, קדושה, או לזמן בה' אתה צריך עשרה בחדר אחד.

פה אין עשרה בחדר אחד, יש פה רק חמישה בכל חדר.

אז אם כן אין כאן שכינה,

איך אפשר לומר שם, באותו מקום, נברך אלוקינו?

מה, ואם השמש מסתובב ביניהם,

מביא מראה גם לזה וגם לזה,

אז הוא חיבר את השכינה בין שני החדרים, הוקוס פוקוס,

מה עשה? כלום לא עשה.

ולכן, לפי דעת הרשב״ס זה לא טוב,

כך משמע ודיבר רבי יצחק אבוהב למעלה בסימן יונהר,

ולכן כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אי-אפשר עדיין לזמן בה' ולומר, נברך אלוקינו.

אי-אפשר גם לומר שבע ברכות

בדוגמה כזו,

אלא מן הראוי שלפחות כשיגיעו לסוף הארוחה,

השתדלו לצופף את כולם בחדר אחד. אם הדבר ניתן,

אפילו שזה לא נוח כל הסעודה,

לכן בחלק מהסעודה ישבו בשני חדרים.

בקיץ קשה מאוד לצופף את האנשים. חם,

כל אחד רוצה מרחב, תן לו שולחן אחד לבד להגיד לך תודה.

לכן את ההתחלה שיתחילו לבד, לא נורא.

לקראת הסוף יאחדו את כולם יחד, ואז א.

יהיה אפשר לזמן בה' בדומה לברך אלוקינו, ב.

יהיה אפשר לומר את כל השבע הברכות.

אבל אם פתחו את דלת ההזזה שבין שני החדרים,

אז יש כאן ראייה גם, לא רק שהמלצר מראה את כולם, אלא גם הקשר שרואים אלה את אלה,

בפרט אם עושים את השולחן שאוכלים עליו ממש בין שני החדרים.

ואותו האיש שמברך את שבע הברכות,

הוא יושב תחת המשקוף,

הוא יושב בדיוק בין שני החדרים.

הוא מחבר את כולם,

אין יותר טוב ממנו.

גם לגבי מניין, מרן כתב כך,

יש לך חמישה פה, חמישה שם.

אז תגיד, זה שני חדרים. אי-אפשר לומר לא קדיש ולא קדושה.

איך אני מחבר את כולם יחד?

אני מעמיד את השמש לא בחדר הזה ולא בחדר ההוא, אלא באמצע.

הוא עומד בדיוק בדלת.

ואז הוא מחבר את כולם,

כך גם יעשו פה בעניין זה,

ואז עליבא דקול-עלמא יהיה אפשר לזמן בהשם, וגם לומר את כל השבע הברכות כדת וכדין,

ולא יהיה כאן שום חשש ברכה לבטלה.

כן נמצא שמרן אמר לנו שני דברים,

אם מקצתן רואים אלו את אלו, או אם יש שמש,

אלה הם שני הדברים שיכולים לאחד את האנשים כדי לומר זימון,

והכלל הוא כך.

בדרך כלל, ברוב המקומות שאפשר לזמן בהשם ולומר נברך אלוקינו,

אותו כלל שייך גם לגבי שבע הברכות. ממילא, גם לברך שבע הברכות אפשר.

אם לא, אז לא. בשניהם הדברים שווים לעניין זה.

סעיף ב' אכלו מקצתן בבית,

ומקצתן חוץ לבית,

אם המברך יושב על המפתן,

הוא מצרף פעם. הוא נמצא ממש על מפתן הבית, יכול לחבר את כולם.

דווקא מינה שנייה, לפעמים בימי הקיץ,

מזג האוויר חם מאוד.

יש אנשים שזכו ויש להם גינה יפה.

מה הם עושים?

יורדים עם האוכל, יש להם שם שולחן, כיסאות,

יושבים ואוכלים בגינה תחת אוויר צח,

האוויר הטבעי הטוב ביותר.

לפעמים יש לא משפחה אחת בלבד, אלא כמה משפחות ישבו יחד בגינה.

שוב השאלה היא, האם יכולים לחבר את המשפחות יחד כדי לומר,

נברך אלוקינו או לא.

אפילו אם נאמר, בכל משפחה יש שניים-שלושה,

אבל אתה רוצה לומר כאן שם שמים.

גם פה המסקנה תהיה,

כדאי שאחד מבני המשפחה יאמר לאחרים, בואו ונאכל יחד.

הרואים אלו את אלו יכולים באמת להתחבר כולם יחד.

הגאון רבי יוסף חיים הביא דוגמה כעין זו,

על הדוגמה שהיתה מצויה במקומו בעיראק, בבבל.

בימים כאלה,

שם השמש קודחת, יש שם 40 מעלות פלוס.

אנחנו כאן עם 32 מעלות כבר, לא יכולים לסבול.

אבל זה אחוז קטן, אחד מ-60 מהתנור הלוהט שיש שם.

אפילו בערב הבית כולו בוער, אי-אפשר לשבת לאכול בתוך הבית.

מה עושים בליל השבת?

היו עולים על הגג, עולים כולם למעלה ואוכלים על הגג.

שם עדיין אין דוד שמש שהפריע להם.

שואל הרב, יש כמה משפחות, האם יכולים לומר זימון יחד, לברך אלוקינו או לא?

זו המסקנה של החכם.

יגידו אחד מבני המשפחה הזו,

יאמר למשפחה השנייה,

בואו ונאכל יחד. בזה פותרים את הבעיה לגמרי.

מעבר לסעיף ג', כל היכה שמצטרפות

שתי החבורות,

לא מספיק

שיהיה קשר עין שרואים אלו את אלו, אלא נוסף לזה צריך שישמעו שתיהן דברי המברך ברכת הזימון בביאור.

אם לא שומעים את קולו,

לא שווה שום דבר. אפילו אם ישמעו אותו דרך המכשיר קשר,

זה בוודאי לא טוב.

חג העם הוא שאר ברכת המזון, נברך כל אחד לעצמו,

אבל אם ירצו שהמזמן יוציא כולם, צריכים שישמעו כל ברכת המזון,

ובלא זה לא יצאו כלל.

היום אנחנו כולנו, כל אחד ואחד, נברך בפני עצמו את ברכת המזון.

ממילא לא צריכים לשמוע הלאה אלא רק את הזימון.

אבל אם האשה לא יודעת לברך טוב ולכן היא שומעת מבעלה,

צריכה אם כן להקפיד לשמוע לא רק את ההתחלה, את הזימון, אלא את כל ברכת המזון מההתחלה ועד הסוף.

אני עובר לסימן קופסא תקווה, וחל דבר איסור,

אף-על-פי שאינו אסור אלא מדרבנן,

אין מזמינים עליו ואין מברכים עליו, לא בתחילה

לסוף. המשנה במסכת ברכות בדף מ״ה מפרטת לנו על מה מזמנים ועל מה לא.

המשנה אומרת, אם האדם אכל דבר שאסור באכילה, אין על זה זימון.

המשנה מביאה כמה דוגמאות,

אדם שאכל תבל, מעשה ראשון שלא נטלה תרומתו,

מעשה שני בהקדש שלא נפדו וכו', והגמרא מסבירה כל דבר ודבר,

מה בדיוק האיסור שבו.

אבל המסקנה,

דבר שאסור באכילה, אסור לקבוע עליו.

כל המושג זימון,

שלושה שאכלו כאחד, קבעו.

אבל זה דבר שאסור לאכול אותו, אסור לקבוע על זה.

גם אם עברו ועשו, אין על זה זימון.

התוספתה מוסיפה ואומרת,

אסור לברך על דבר כזה,

וגם אם אדם ברך,

לא עונים אחריו אמן.

זה הדין הראשון שמרן אומר, אכל דבר איסור,

שלא צריך לברך, ואין על זה גם זימון.

מוסיף הרמב״ם, אפילו אם הדבר הזה לא אסור מהתורה,

אלא אסור רק מדי רבנן.

אכל בשר עוף בחלב.

אפילו אחי, גם על דבר כזה לא תקנו חכמינו ברכה כלל ועיקר.

אמנם בזה הראב״ד חולק, אבל מרן פסק כדעת הרמב״ם ברוב הפוסקים,

כך דעת הרשב״ם, ועוד, כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל.

לכן,

גם על דבר שאסור מדי רבנן אין היתר

לברך כלל ועיקר.

כותב הפרי מגדים,

אם זה אסור מצד ספק דאורייתא, אסור לברך הלאה.

אבל אם יהיה מצד ספק דרבנן,

נו, ספק דרבנן נקולה, לכן כן יהיה אפשר לברך על דבר שכזה.

ניקח כמה וכמה דוגמאות

שמצויים מאוד היום בזמננו.

יש אנשים, לא עלינו,

שאינם מבינים את המושגים של גזל.

הוא לא אוהב לאכול בבית לבד ארוחת ערב.

הוא אוהב לאכול ארוחת ערב על כיס תחבו או על חשבון אחרים,

אבל יש שם גם תזמורת לכל צלילי התזמורת.

זו ארוחה נעימה מאוד.

יש לו בירושלים כמה עשרות אולמות. כל ערב הוא הולך למקום אחר.

זה גזל גמור.

אדם שעשה דבר כזה,

אחר כך הוא אומר, תראה,

אני חוזר בתשובה, אני רוצה עכשיו לברך בברכת המזון.

אני יכול לברך או לא?

הגמרא, בברבה קמא, בדף צדיק דלת, הגמרא אומרת,

אדם שגזל שאה חיטים, תחנה, הפעה,

הוא רוצה עכשיו להפריש חלב ולברך.

אין זה מברך אלא מנאץ,

שנאמר,

בוצע ברך נאץ השם.

יש מחלוקת אם הכוונה היא שאסור לעשות כך

אבל בדיעבד יברך או גם בדיעבד לא.

הראש

והים ששלמה אומרים, בדיעבד יברך.

אבל המסקנה אינה כן.

אנחנו פוסקים להלכה, ספק ורחות לעכל.

אותו הגנב שאכל שם באותו האולם בחינם על הכיס סח בו,

אפילו אכל ושבע אסור לו לברך כלל ועיקר.

מה שאכלת זה עוון מדאורייתא, זה גזל.

כששואלים אותו האנשים,

אתה מהצד של החתן? הוא אומר, לא, אני מהצד השני.

אם הצד של הכלה ישאלו אותו,

הוא יגיד גם כן מהצד השני.

אין להם רשימה מעודכנת,

הם לא הולכים לפי כרטיסי כניסה.

כל הבא ברוך הבא.

ואותם אנשים מתפלחים בפנים ואוכלים,

עושים קומזיץ על הכיס סח בו.

יש, לצערנו,

באזור תל-אביב, יש שם מכת מדינה.

יש שם אזור של האולמות,

ומדי ערב בעלי האולמות יודעים עם מי יש להם עסק.

הם כבר הספיקו להכיר אותם, בעלי האולמות.

בעלי השמחה לא מכירים. אצלו זו פעם ראשונה שהוא רואה את הפנים הזה.

הוא חושב, אולי הפנים החדשות האלה, אולי זה ממשפחת הכלה.

הוא לא יודע שהוא לא שייך לשום משפחה.

אם זה בר-מצווה, יותר קל לתפוס את זה. שואל אותו מאיזה צד?

הוא לא יכול להגיד לך מהצד השני.

אין שם לא שני ולא שלישי.

אבל כשזה חתונה, קל מאוד לנצל את המצב העדין הזה.

אבל מי שעושה את זה, זה גזל גמור מדאורייתא.

אז אנחנו אומרים, לא רק מלכתחילה,

גם בדיעבד, מי שהלך ועשה את הנבלה הזו לא יברך ברכת המזון.

בכל זאת, האדם הזה חזר בתשובה,

אומר לך, תן לי תקנה,

תן לי עצה,

איך אני עכשיו יכול לברך ברכת המזון?

תגיד לו, קל מאוד,

מנה עולה כאן 10 שקלים חדשים. זה היה מחיר המנה.

תיגש לבעל השמחה, אבא של החתן, הוא שילם את כל ההוצאות.

תגיד לו,

את חתני אני מזכיר היום,

אני הרגע חזרתי בתשובה,

הנה 10 שקלים מחיר המנה תמחה לי.

מחל לא,

ממילא, יש לך, ברוך השם, בבטן דבר טוב,

בבקשה, תברך ברכת המזון,

יהיה לך היתר לברך.

אבל אם לא יחזור בתשובה, זה לא שווה.

לפעמים, הוא אומר, טוב, אני מתחרט, אני חוזר בתשובה.

כאן זה כלאם אל-פאדי, זה דברים בטלים,

אם הוא רק אומר.

כאן צריך ברוך אומר ועושה, צריך גם לשלם,

ללכת ולשלם מייד במזומנים כדי לפתור את הבעיה לגמרי מכל וכה.

דוגמה שנייה,

אם האדם הזה כיבד אותי לאכול,

אני אכלתי בשר בלי לחם, בלי כלום.

אחרי שגמרתי את הבשר אכלתי כזית.

אני רוצה לברך בורא נפשות.

ואז, תוך כדי שיחה מתברר לי שהבשר שאכלתי, לא פחות ולא יותר,

היה בשר כשר.

אני אומר כשר במרכאות,

כאליבא דמרן, זה טרף.

אסור לי לברך על זה בורא נפשות.

היות והבשר הזה אסור באכילה,

אם כן הברכה הראשונה שאמרתי, שהכול נהיה בדברו,

היתה לבטלה,

ושברכו ירחם עליו ויגיד מייד ברוך השם ויכפר על העוון ברכה לבטלה,

וייזהר מאוד שלא יברך ברכה אחרונה,

ברכת בורא נפשות.

בוא נאמר דוגמה שנייה.

אכלתי לחם,

אכלתי פיתות, הכול היה בסדר.

אחרי שגמרתי לאכול,

אז בא אחד מהחברים ואומר שבעל המאפייה שלח להודיע שהוא שכח להוציא חלה.

טוב, אז כל הפיתה שיש לי עכשיו בבטן,

זה היה תבל,

בלי הפרשת חלה.

לחם כזה אסור באכילה מדרבנן.

הברכה הראשונה שאמרתי המוציא היתה ברכה לבטלה,

ואסור לי עתה לברך ברכת המזון.

מה תאמר? אני עכשיו אפריש חלה על מה שיש לי בבטן.

זה בחוץ-לארץ אפשר לעשות.

אוכל והולך ואחר כך מפריש.

בארץ לא, זה לא יעזור לך הרבה.

כבר באמת אכלת, גמרנו, מייד אהבה אהבה.

נמצא?

אכלתי לחם,

דבר שאסור באכילה, כי לא הופרש חלה, אין ברכה אחרונה.

עוגה, אותו דין.

או נאמר לגבי פירות.

האדם הזה היה הידיוט ועמארץ,

וכתב מהעצים ואכל בלי תרומות, בלי מעשרות. טוב, גמר.

אחר כך בא החבר שלו, אומר לו, אני צריך לברך עכשיו על העץ.

אני כתבתי מהעץ הרבה ענבים ואכלתי, אני צריך עכשיו לברך ברכה אחרונה.

יעצור אותו חברו, קודם כול תגיד לי,

אתה הפרשת תרומות ומעשרות מהענבים האלה שאכלת בבית או לא?

הוא פותח את העיניים, נזכר נכון, אני לא הפרשתי,

שכחתי להפריש תרומות, מעשרות.

אם כן, כל הענבים שהוא אכל היו תבל.

אומנם לא אסורים מהתורה, כי תרומות ומעשרות בזמן הם רק מדי רבנן,

אבל גם על איסור די רבנן אין ברכה,

ממילא לא יברך על העץ.

לצערנו, החיילים, כשנמצאים בכל מיני מקומות,

באזור השרון, בגליל,

לפעמים האספקה לא מגיעה בזמן והם רעבים.

יש שם מטעים, בשטח יש מטעים,

אז הקצין אומר להם, בסדר, אני מרשה לכם, תאכלו עוון עלי.

יש לו אומץ, הקצין, יש לו ברזל אחד למעלה,

הוא כבר יכול להגיד עוון עלי.

אז הם אוכלים, אין בעיות. לצערנו, תשאל את החיילים, יגידו לך, כן, מעשים בכל יום, זה מנהג המדינה.

טוב, אם באמת הם נכשלו ואכלו,

ואחר כך מרימים טלפון לחכם לשאול, נו, מה יהיה עכשיו על הברכה?

תגיד לו, אין זה מברך אלא מנאץ.

גנבים אלה, הגנבים, אין להם ברכה.

לכן, תאמר לו,

תנסה למצוא את בעל הפרדס.

אם הוא באזור שם, תפסת אותו מהר,

תגיד לו, תשמע, את חטאי אני מסגיר, כך וכך היה.

אני אכלתי 100 גרם ענבים, כמה זה עולה?

חצי שקל חדש, תיקח, תמחל לי.

יפתור את הבעיה בצורה כזו.

אם לא,

ידע שאסור לו לברך ברכה אחרונה,

כי האדם הזה אכל ושבע ודשן על חשבון אחרים,

אכלה ומחתה פיה ואמרה לו, פעלתי אוון, זה גנבה גמורה זה.

ואם הקצין הרשע לו, מי הוא זה ואיזה הוא.

אף אחד לא יכול להרשות לגנוב,

לעקור את מה שאמרה התורה,

לא תגנוב, לא תגזול.

אפילו לגנוב מגוי גם כן אסור.

אפילו אם המטעים האלה, הפרדס הזה הוא של גוי,

מרן פסק בחושן משפט,

שגם גזל של גוי, גם כן הדבר אסור.

כל שכן וכל שכן, אם האדם הזה, אחרי שאכל,

אומר לבעל הבית, למה הבשר כל כך קשה? אני לעזתי אותו הרבה זמן.

אמרנו, זה בשר קפוא.

אם זה קפוא, אמרנו פעם שזה ספק טרף.

אם כן, אם זה ספק טרף, אין על זה ברכה אחרונה.

האדם הזה איבד את הברכה, וצריך להיזהר מאוד,

שלא יעשה עוד עוון מי שאכל שום וריחון עודף

יאכל עוד שום ושיהיה ריחון עודף עוד יותר,

עשה עוון אחד אכל בשר שהוא לא טוב,

יעשה עוד עוון ויברך גם ברכה לבטלה,

מספיק העוון שעשה,

אין לו היתר לחזור.

ולא חשוב אם היה הדבר במזיד או בשוגג.

אומנם יש מחלוקת בין התז ושאר האחרונים לגבי שוגג,

שוב, גם בזה ההלכה,

ספק ורחות להקל.

אפילו אם היה הדבר רק בשוגג, נכשל ואכל.

במציאות האדם הזה אכל דבר שאסור באכילה.

על דבר שאסור באכילה אין ברכה אחרונה,

אלא אם כן הדבר הזה מעיקר הדין מותר.

אני עושה חומרה.

אני מחמיר לא לאכול פיתה של גויים.

מצד הדין,

פיתה של גויים, של מאפייה, מותרת.

התורה לא אסרה, חכמים לא אסרו.

אני תמיד עושה חומרה.

היום לא ידעתי, אני חשבתי שזו המאפייה של שלמה.

ואכלתי. אחרי שאחרונה אמרו לי, לא, זה לא היה משלמה.

שלמה היום לא עבד. הבאנו את זה מעיר העתיקה.

אז בכלל, אבנה,

נכון שאני לא הייתי מעוניין לאכול דבר כזה,

אבל לא אכלתי איסור.

לא קרה לי תקלה ומכשול שאכלתי דבר שאסור באכילה.

הלחם הזה מותר.

נכון שאני מחמיר, בסדר, אז היום יפסד את החומרה.

כאן, על דבר כזה, אני אכול א',

דבר ראשון, לברך.

דבר שני, אם אני שומע אחרים אומרים ומוציא לחם מן הארץ,

אני חייב לענות אחריהם, אמן. הברכה היא בסדר, למה שלא תענה, אמן?

אבל אם אני שומע אדם שלוקח את הבשר, הקבב הזה, ואומר שהכול נהיה בדברו,

ואני יודע שהקבב הזה הוא רק בשר כשר ולא חלק,

אסור לי לענות אחריו, אמן. זה מה שהתוספתא מסיימת,

שעל דבר שאסור באכילה,

אסור לברך, ואסור גם לענות אמן. הברכה היא ברכה לבטלה.

חכמינו באו, קבעו לנו תקנה ברכות על דבר טוב, דבר שמותר באכילה.

על דברים אסורים כאלה, שאסורים באכילה, אין תקנה לברך שום ברכה.

ולכן, אפילו בדיעבד שהאדם הזה היה הדיוט ועם הארץ, הוא לא ידע שבשר כזה אסור,

והוקפד בערך שהכול נהיה בדברו,

אפילו, אחי, אני לא עונה אמן.

דוגמה נוספת,

היה כאן מלצר גוי,

בא במזג כוס יין.

האדם הזה שלקח את כוס היין,

הוא לא יודע שהמלצר הזה הוא גוי,

כי שמו לו כיפלה וקראו לו יוסי.

אז לא חשב אותו יהודי.

אז הוא לקח, סברי מרנן, בורא פרי הגפן.

זה ברכה לבטלה.

אני לא עונה אחריו, אמן.

צריך להגיד לו מייד, אדוני, אמרת ברכה לבטלה, תגיד מייד,

ברוך השם.

הרי האי נסך לא אסור מהתורה, אסור רק מדי רבנן.

אפילו, אחי, אף על פי כן. אין הבדל בדברים האלה. אנחנו תמיד אוסרים מעיקר הדין גם בדברים שאסורים רק מדי רבנן. אוסרים את זה לגמרי מכל בחור ראש.

אני קורא סימן קצ״ו, סעיף ג׳.

שלושה שאכלו כאחד,

אחד נזהר מפאת עובד כוכבים ואחד אינו נזהר,

או אחד מהם כהן ואוכל חלות.

אף על פי שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר,

ולא ישראל עם הכהן,

כיוון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר,

והכהן עם הישראל נצטרפין.

אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד, והכהנים אוכלים חלב ונזהרים מפת של גויים,

והזר אוכל פת של עובד כוכבים, אינם מצטרפין.

והוא עדין לשלושה שמודרים הנאה זה מזה שאינם מצטרפים לזימון.

הגאה, ודווקא כשכל אחד אוכל מכיכרו,

אבל אם אוכלים מכיכר בעל הבית, מצטרפים,

דהא אוכלים מכיכר אחד.

הגמרא בערכין ג' כשאמרה את ההלכה

הכל מצטרפין לזימון,

כהנים לוויים ישראלים, שאלה על זה שיטא ודאי.

מה צריך לומר שהכהן והלווי הם לא יהודים?

תרצה הגמרא שלא כולם אכלו מאותו אוכל, אלא הכהן אכל חלה.

אני לא יכול לאכול מהאוכל שלו, מהחלה.

לכן הייתי טועה לומר שאי אפשר להצטרף ולהתחבר יחד.

על זה הגמרא משיבה כמה שמעלן,

נכון שאני לא יכול לאכול מהאוכל שלו מהחלה,

אבל הוא יכול לאכול מהאוכל שלי, לכן מתחדרים.

כך הוא הדין גם באדם שמחמיר ונזהר לא לאכול מלחם של גויים.

אני נזהר, חברי לא נזהר.

אנחנו אוכלים יחד.

לא שייך לומר,

הרי אני לא יכול לאכול משלו, כי אני מחמיר ואני לא אוכל מלחם של גויים.

אבל הוא כן יכול לאכול מהלחם שלי, שהוא לחם של ישראל.

לכן יש כאן חיבור.

מצד הדין אני יכול לזמן וגם הוא יכול לזמן, לא חשוב מי,

אפילו אחי,

יותר כדאי שאותו האיש שיכול לאכול מכולם, הוא יזמן.

הכהן שיכול לאכול גם משלי,

הוא עדיף יותר, יותר מהודר, שהוא יזמן.

אבל זה בגדר חומרה,

הלכה תחילה,

ואין הדבר הזה בגדר דין.

כך הוא הדין גם לגבי אוכלים,

חלק מהם בשר,

חלק מהם גבינה.

אותו האיש שאוכל בשר הוא לא יכול לאכול מהמאכלי גבינה.

גם הלחם, בדרך כלל יש בו שמנונית.

אבל הפוך,

מי שאכל גבינה יכול אחר כך מייד לאכול חתיכת לחם ולשטוף את הפה, ומייד יוכל אחר כך לאכול בשר.

לכן גם בזה יכולים להתחבר יחד,

יש להם מצוות זימון.

אבל בחודש אב והלאה, הרי נוהגים שלא לאכול בשר.

אז אם אוכלים יחד,

זה שאוכל גבינה ואותו שנוהג להקל לאכול מאכלי בשר,

כאן לא יכולים להצטרף לזימון.

זה שאוכל גבינה נוהג להחמיר ולא לאכול מאכלי בשר מראש חודש אב.

וזה שאוכל בשר הרי אסור לו לאכול אחריו בשר גבינה.

לכן כאן אין להם חיבור,

אפילו אם הם ישבו יחד, השלושה האלה, אבל אין להם שום קשר ביניהם,

ובזה לא יכולים להצטרף לזימון.

אין מזמינים על מי שאכל פחות מכזית.

את המינימום יאכלו כזית, אז אפשר לצרף. פחות מזה, לא.

כך הוא הדין גם לגבי חתן וכלה.

כשאוכלים שלושה גברים יחד עם החתן,

יכולים לברך אחרי ברכת המזון, הגפן ואשר ברא,

בתנאי שאכלו שלושתם לחם.

אם לא אכלו שלושתם לחם כזית,

לא יכולים לברך את ברכת אשר ברא.

זה דבר שמצוי לעתים קרובות,

אלא שאנשים לא שמים לב.

יש שם שלושה שאכלו,

ואולי בהתחלה ישבו לאכול על דעת, לאכול כזית לחם,

אבל

היתה שם סעודה טובה,

מנה טובה כיד המלך, ובסופו של דבר לא הספיק לאכול כזית.

אכל הרבה מהאורז, מהדברים האחרים, ומהלחם לא אכל הרבה.

כך שאין להם זימון,

וממילא גם לא יכולים לברך גם את ברכת אשר ברא. לכן, שימו לב,

כדי לא לשגוד בזה ולא לבוא לידי חשש ייצור ברכה לבטלה.

אני עובר לסיוון קצ״ז, שניים שאכלו כאחד, וגמרו.

ובה השלישי,

כל היכא דאם הייתה להוא מידי מצאו למכל מיניהם, מצטרף בעדייו,

וחייבים לתת לו לאכול כדי שיצטרף עמהם.

והוא שבא עד שלא אמרו אב לן ונבריך, ועליהם אמרו אב לן ונבריך,

ואחר כך בה השלישי אינו מצטרף עמהם. ונטילת מים אחרונים,

כאב לן ונבריך דמיהם.