דיני כשרות מים לנטילת ידיים – שימוש במים שנעשית בהם מלאכה, מים שנגעו בהם בעלי חיים, וחומרות הפוסקים למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

קצת ידיים.

למה? עכשיו בהם מלאכה.

מה שהוא הופך את הברזל החם לקר זה נקרא מלאכה ולכן אין היתר לצלול ידיים באותם המים.

אם הוא רוצה לאכול ארוחה צועעה ומביא איזה סנדוויצ'ים תגיד לו שאותם המים שלומים שילך לממוצע ולא שילחק את הידיים שם בקדים.

דוגמה שנייה,

מים שלפני הספר לא תמיד הם בחזקת שעשו בהם מלאכה אלא תלוי לפי המראה אם הם נקיים יכול לצלול בהם את הידיים אבל אם הוא רואה שצף עליהם מעט שערות בוודאי שהם בחזקת שהספר הכניס את ידיו לתוכם וגם בהם אין אפשרות לעשות מלאכה. שוב גם בזה בזמנם לא היה לספרים מים זורמים וגם כן היו עושים אותו דבר אין להם קערה של מים

ואחרי שהוא עוד גומר לספר היה סובל את ידו שם כדי לנקות את האיבה.

אז בוודאי שבקערה, מים של קערה כאלה אי אפשר לטול את הידיים הם פסולים גם בדיעווה הזאת.

מים ששתו מהם התרנגולים או שלקק מהם הכלב יש מי שפוסל ואין בביהם נרעין אלא בין בהלו ובין בכל שאר בהמה, חיה ועוף יש להכשיר.

לפי דעת מים,

רק מים שנפסלו משתיית הכלב פסולים, אבל אם נלקקו מהם התרנגולים זה לא נורא, יש להכשיר.

תרומת הדושן פסל חוץ מהיונה.

ביונה כולם מודים שהמים כשרים.

מה ההבדל?

המשנה היא שאמרה את ההבדל הזה לעניין מי חטאת,

וההבדל הוא שהיונה שבאה לנצוץ מהמים היא שואבת את המים,

הוואקום אצלה הוא מושלם ואז לא נשפך חזרה.

זאת אומרת, אתה נותן לתרנגולים מהם לשתות,

חלק הם שותים וחלק עוד הפעם נשפך חזרה.

ולכן שם יש הבדל בין ניונה לבין שאר העפות או הדהמות.

השאלה אם הוא גם בנתינת ידיים מחמירים כן,

או שאומרים תלך אחרי הרוב, גם אם נשפך מעט.

כמה הרוק הזה יש לתרנגול?

היה שם אגרם אחד או שניים?

אז תגיד, אגרם הזה בטל בשישים.

בוא נאמר לו, האדם נמאס לשתות מים כאלה. זה הוויכוח שיש.

תרומת הדשן עושה, ומרן חלק עליו ומתיר.

אבל מגן אברהם טוען שהתוספתה אומרת כדברי תרומת הדשן,

ואם מרן היה רואה את דברי התוספתה,

נסתמא, היה חוזר בו והיה מחמיר.

ולכן כדאי להחמיר.

אנשים שיש להם משק ולולים, אצלם יש בעיה מעין זו. לפעמים הוא נמצא ליד הלול,

הוא רוצה שם לקחת את הכלא הזה,

את המים ששתו מהם הצנעים גדולים, אז כדאי להחמיר, לא לנגוע באותם המים,

שייקח כלי אחר וייטול במים אחרים, ולא יעשה כדבר הזה.

אין מלאכה פוסלת אלא במים שאובים,

בין שהם בקלי, בין שהם בטרקה,

אבל לא במקנה או במעיין, ועודם מחוברים.

כל הדינים שלמדנו בסעיפים הקודמים,

מים שנשתנו מראיהן,

או מים שעשו בהם מלאכה, שנפסלים מנטילת ידיים, זה דווקא נטילה,

אתה לוקח כלי ואתה עושה כזז וכדיס, זה פוסל באמת.

אבל מה שאין כן לגבי טבילה,

אפילו טבילה של כל הגוף אפשר לטבול שם.

משתנו מראיהן, עשו מלאכה, רחצת בהן כמו לדבר אחר, זה לא פוסל, מקווה טהרה נשאר מקווה.

אז קל וחומר שטבילת היד תועיל גם לדבר הזה, גם מלכתחילה,

ולכן אם האדם הזה רוצה לטבול את ידיו במי המקווה, לא חשוב לנו אם ירחצו בהם פרלות או לא רחצו, בכל מקרה המקווה הטהרה הזו נשארה כשהייתה.

קל וחומר במעיין שמעלתו עוד יותר,

לכן אפילו אם אומרים לך במעיין הזה יתרחצו האנשים,

ואם יתרחצו אז זה נטמא ויעשו בהם מלאכה? לא.

לכן אם המעיין נקי, לא נקי, יעשו מלאכה או לא עשו, זה לא משנה,

תמיד בעולם אפשר להטביל שם את הידיים.

חמי האור נוטלים מהם לידיים,

ואפילו הם חמים שהיד שודדת בהם.

יש מחלוקת הנעים אם אפשר לרחות את הידיים, נטילת ידיים במים חמים.

זה קורה הרבה פעמים בתקופת הקיץ,

אדם פותח את הברז של עדות שמש או של בלר ואז יורד לו מים חמים.

הוא לא אכפת לו, יש אנשים שעובדים בדברים חמים והעור שלהם עור עבו.

הם לא נבהלים לא ממים של 50 מעלות ולא מ-60.

והוא שופך, אברהם, אצלו זה יותר טוב.

השאלה אם זה מועיל,

יש מחלוקת והמסקנה היא דעת מרן להקל.

לכתחילה כדאי להימנע, לא להיכנס למחלוקת הזו.

העולה יותר טוב שיהיה לו מים שהן פחות מ-45 מעלות,

שהן היד שולדות מהן.

אבל בדאבה שנטל את ידיו של מים חמים שהיד שולדת מהן,

היינו יותר מ-45 מעלות.

מעיקר הדין אנחנו פוסקים כדעת מרן,

כי כך דעתו לא פוסקים,

כך פסקו לעתיר רבינו חננאל, הריף, הראש, הרמב״ן,

ספר האשכול,

הערב ברוח, שיבולע הלקט, הרשב״א, הרצבע, ספר החינוך, רבינו שעיה אחרון, כולם התירו.

לכן, מעיקר הדין אנחנו יכולים להתיר לענות אחריו אמן, כי הברכה שלו שברך היא ברכה טובה.

לגבי מים ראשונים יש שקולה.

במים האחרונים מרן נקמן בסימן קפא החמיר בדבר,

כי שם המטרה היא להוריד את הלכלוך.

והמים החמים ממיסים את השומן,

ועל ידי שהשומן נשאר דבוק ביד.

אכן, שם זה יותר חמור. אבל פה אצלנו בעניין מים ראשונים,

גם אם נהם חמים שהיד צולדת בהם,

גם כן מעיקר הדין,

אפשר ליטול מהם את הידיים.

חמץ זריה יכול להטביל בהם את הידיים מדין טבילה,

אין בעיה,

כמו בכל מקווה טהרה,

כמו בכל מעיין,

כך גם המעיין של חמץ זריה, גם כן אפשר להטביל בהם את הידיים.

אבל ליטול מהם בכלא אי-אפשר. למה?

כי המים האלה עוברים דרך גופרית,

ולכן הם חמים ונפסלו משתיית הכלב.

ולכן אין היתר לבוא ולקחת בכלא וליטול בהם את הידיים,

כיוון שנפסלים משתיית הכלב, ולכן הדבר אסור.

כל מה שמרן אומר, מרן אומר על זמנם.

בזמניו הכל היה באופן טבעי,

ולכן להטביל בהם את הידיים היה הדבר מותר.

היום בזמננו גם להטביל את הידיים ספק גדול אם יועיל.

כי היום לא השאירו לך דבר טבעי,

אלא הכל עובר בצימוריות, ונעשה מים שאובים עובר לאמבטיות, עובר לכל מיני כלים,

לפעמים הוא עובר גם איזה תהליכים מסוימים,

ולכן גם אם הוא נמצא ליד הברכה,

אבל הברכה הזו לא קיבלה את המים ישר מהמעיין אחרי דקה, זה לא כך.

זה עובר שלבים ותהליכים,

ולכן גם לטבילת ידיים מן הראוי להחמיר בדבר הזה.

זה לא דומה לכל המעיינות, אלא המעיין הזה הוא קצת יותר חמור מאשר מעיינות אחרות.

אני קורא סימן קס, סעיף יד א.

מים שיש לו ספק אם נעשית בהם מלאכה או לאו,

או שיש לו ספק אם יש בהם קשירות עם לאו,

או אם יש לו ספק אם הם טמאים או טהורים,

או ספק אם נטל ידיו או לאו טהור.

הגאה וכל ספק טהרה ביידיים טהרו.

ויש מי שאומר שעם כל זאת,

אם יש במים אחרים, נטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק.

המורה בעבודה זרה באה ואומרת ספק תאורייתא נחברא, ספק תרבנם לכולה.

גם בענייננו,

המשנה במסכת ידיים בפרק זאת אומרת,

כשיש ספק לגבי המים של נפילת ידיים,

אנחנו אומרים ספק דה רבנם לכולה.

ולכן אם יש לאדם הזה ספק אם עשו מלאכה במים האלה או לא,

וספק מותר לו ליטל בהם את ידיו.

הדוגמה היא פשוטה.

יש פה קנה שבתוכו מים קרים.

אולי ציננו במים האלה את בקבוק הבייסה.

אם עשו כך,

בוודאי שהם שתולים זה נקרא מים שנעשית בהם מלאכה.

זה הספק, הוא לא יודע אם כן אם לא.

מעיקר הדין רשאי לבוא וליטול בהם את הידיים.

לכן אם יש לספק אם יש בהם לרבעים, אם יש בהם קשור או לא.

גם לזה, מעיקר הדין יכול ליטול את ידיו באותם המים.

אם כי בדוגמה השנייה,

התוסקים נחמירו קצת יותר.

האחרונים שאלו,

יש לך כאן ספק חיסרון ידיעה.

בכל הכלל,

ספק לרבנן לכולה,

זה ספק שאינך יודע וגם אחרים לא יודעים.

אי אפשר לברר.

אבל ספק חיסרון ידיעה זה ספק שוטים.

אתה לא יודע, תשאל אחרים.

לכן בזה דווקא יש הרבה שיחמירו.

הנה חנומה, אם יש לו בתוך הבית משקל או שיש לו את הבקבוק של התינוק ששם יש את החריסין ואת השנתות וזה מסמן לו 80 גרם, 90 גרם, אז הוא יכול לדעת את המשקל של המים הערב, אז רציתי באמת לעשות כך ולשקול ולדע בצורה ודאית ולא להסתבך ולהיכנס לספקות.

אבל כשאין לו משקל בלוטה אז גם בדוגמה הזו אנחנו יכולים להקל כדברי המרן, כי נתינת ידיים היא מצנד רבנן ולא דבר איתה ואין ספק לרבנן לכולה.

הגמורה בפסחים ד' אמרה עוד תנאי.

אם יש לך בית שהוזכר בי' ד' ניסן חזקתו שבדקו

אותו מהחמץ ביום י״ד עם כל זה אם בעל הבית נמצא לפניי ביום י״ד בשעה שהוא בא ונותן לי את המשקלות אני חייב לשאול אותו האם בדקת עומש את החמץ בדירה הזו או לא בדקת?

תגיד למה אתה צריך לשאול שאלות?

הרי יש לך חזקה אבל לא סומכים על חזקה כשאפשר לשאול ולברר.

גם פה אם אשתי נמצאת בדעת אני יכול

לשאול אותה בקלות רבה המים אין לטובים או שעשית בעל המלאכה חממת בהם את הבייסה או קיררת בה אז אם אתה יכול בקלות רבה לשאול למה לא?

הכלל הוא תמיד נהיות טוב אל תיקרא רע כדאי להחליט לעשות בדחורה אליבה דקולענה.

אבל אין הדבר הזה בגדר דין גמור לומר שיהיה חייב לשאול

כי שם בדיקת חמץ עיקרה על הספק ולכן יש גם חיוב לשאול.

פה נצידת עדיים אין עיקרה על הספק ולכן היא קצת יותר קלה,

אך למרות שיש בבדיקת חמץ לא קוראים פה עד כדי כך ולכן הם בספק אם אעשו בהם מלאכה או ספק אם יש בהם רבועית,

ספק אם נצל את ידיו או לא נטל, הוא לא זוכר אם נעשתה נצידת עדיים וכל אחד מהספקות האלה יכולים להתיר.

אמנם יכולים כאן ללכת אחרי חזקה ויש לה עדיין חזקה טומאה,

כך מאור בספר שושנים לדוד.

אני אביא דוגמה,

יש לי טלית,

אני לא חייב לבדוק לפני הלבישה משום שאני סומך על החזקה.

משתנא, הטלית הזו היא בחזקה שהיא שלמה וטובה ואף אחד מהחוטים לא נקרא.

אתה לא חייב לבדוק, אפילו אם יש לך אפשרות לבדוק, למה אתה חוזר לחזקה.

וכן כל כיני סוג הזה תמיד לעולם כשיש לך ספק בין דודי אורייתא, בין דודי רבנן, אתה מעביר את זה לחזקה.

אם כן,

למה פה בעניין זה שיש לך חזקה לרבנן האלו שאומרים בחזקה טומאה,

מדוע ולמה לא אומרים בזה ספק דרבנן לחומה?

אבל הראשונים,

הרשב״א, הרטב״א, הר״ן, המעירי,

כולם כתבו במסכת מידע בדף סא״א שספק דרבנן הוא קל יותר.

אפילו אם מתחזה כיסורה,

גם כן אומרים ספק דרבנן לכולה,

אולם משם יש ללמוד מהדין גם פה.

ולכן אפילו החזקה,

עדיין אולי החזקה הכל-כך גדולה שנאמר בוודאי שהידיים טמיעות ואז הוא צריך לחזור ולטול את הידיים, אין ספק. אלא אם יש לאדם איזה ספק אם מתן את ידיו עולה,

אז שוב, לא חייב לחזור ולטול.

אם יש מישהו בבית, יכול לשאול.

אשתו היתה במטבח כל הזמן. נשאל אותה,

נטלתי את העדיים או לא נטלתי?

הוא יכול לפשוט את הספק בקלות.

אבל לפעמים אף אחד היה לבית וקראו לו בטלפון והלך לטלפון והוא לא זוכר לפני הטלפון, הוא הספיק לטלול את הידיים או לא הספיק.

יש אנשים שמחמיאים לאורגע המטילה, לא מדברים שום מילה עד שגומר אכילת כזז מהלחם.

אז אחד כזה, שמחמיאים, אין לו בעיה.

אבל יש אנשים שלא מחמיאים ומדברים גם בין המטילה לברכת המציא,

ואז הם אמורים להסתבך בספק הזה.

אנחנו לא יכולים לחייב אותו מעיקר הדין שיחזור שוב וייטול את ידיו אלא גם בזמן למרם ספק דרבנן לכולם.

אבל גם אברהם דן לגבי הדרכה.

יש לי ספק על המים האלה הם עשו בהם מלאכה או לא?

האם הוא מברך על נטילת ידיים כשבא ונטול באותם המים או לא?

מסכמתו שכן.

כך כותבו הלקט וכך כתבו גם שאר הפוסקים.

טענם לא נמוכן, כיוון שכל בדר אדמם,

אם כך חכמים פסקו לכך שהמים האלה נוטל לטל בהם את הידיים.

הם אמרו והם אמרו, וזה סוחב אחריו גם את המצווה הלו, גם את הברכה הברכת על נטילת ידיים.

כיוון מה שאנחנו פוסקים,

אדם שלא יצלם מנחה בא אחרי השקיעה ותראינו לו להתפלל בין השמושות.

התורה אומר, אולם זה לילה ואין תפילת מנחה בלילה.

אם כן, הברכות שלו, רגון אברהם, מחיי המתים, יהיו כולן לבטלה.

כלומר, תוספו בברכות לעכל.

אתה לא אומר כך.

משום שתפילת מנחה רק מדר אדם.

מהתורה,

אפילו אם נצטה כרמדם ולעבדו ובכל רווחו, מזוי העבודה שבנוף זו תפילה,

וכאן שתפילה מדאורלתא, כמו שכתוב בגמיה בתענות ב',

כל זה תפילה ראשונה ביום, ערבות.

אבל מלאכה, התפילה השלישית,

הדובר לכול עמלה זה רק מדרע אדם.

אם כן, למה אתה מתיר לבוא ולומר אז בין השלושות וייכנס

בספק ברכה לבטלה ותישא?

אלא אתה אומר, ספק ברכה לבטלה ומכולה.

זאת אומרת, המצווה הזו, מצוות תפילת מלאכה, אפשר לקרמייה עד השקיעה,

אלא גם אחרי השקיעה,

עד צד הכוכבים.

ואז אתה מחשש גם לספק ברכה לבטלה.

כך הוא אדון גם לגבי מצוות ארוזות הבשילים.

איך אפשר כדאי להקדים לקיים את מצוות הערוב לפניכם?

אבל אם לא קיימת מצוות הערוב לפניכם,

המשנה בסודו ומבליקין אומרת,

מעשין ודמי מערבים מתומנין את החמין. היינו,

מה זה מערבים ארוזות הבשילים, שמוכר לכתחילה גם במשמשות.

שוב השאלה, האם אפשר לברך על מצוות ערוב זו או לא?

כנראה לי שכן, הניבעד, המגן אברהם, הלוקת, ארץ צבי, פרומר,

האבנון עזר, לא חוסקים דעתם שאפשר מעיקר הדין לברך,

וכך ההלכה, גם שם, אם האדם הזה רוצה לברך על מצוות הערוב בין השלושות,

במקרה יביא אינא שי.

כך הוא אבין גם לגבי מצוות נצילת ידיים.

הדברים הם שווים.

גם פה יוכל מעיקר הדין לברך.

אמנם משפטי צדק,

מהדבר לבי שבות אלגר מוזן אומר שאי-אפשר לברך,

לפי דעתו, גם בערוב וגם במפירת ידיים, בכל הדברים האלה היה דעת עלייה.

אבל יש לנו כלל, במקום לנהג, לא מספק ברכות להקל.

וההערה שהפוסקים הביאו לא רק מהדוגמאות שאמרתי, אלא גם ממצוות

ספירת ההאמר, שמרן פוסק בסימן ת'טוט סעיף ב',

שמותר לספור ספירת ההאמר במשמשות,

ואז הוא נראה גם לברך על מידה ועדנו הדח בשאר האחרונים.

כך כותב סגן הגאון בבנימין לבן בספר בין הבניינים ועד

ליהודים שכך הוא המנהג בירושלים.

אם כן, אתה לא חושב שספק בינך לבטלה, אתה מתיר לכתחלה לברך על ספירת העבר במשמשות.

אם שם יש מנהג ואתה מתיר,

אולי גם לגבי נטילת ידיים, גם כן יהיה אפשר לנהוג להקל ולברך.

אם הוא לא היה שם מנהג,

היינו יותר חוששים לדברי משפטי צודק.

אבל היותו יש מנהג,

ולכן אנחנו יכולים להעיז יותר ולהתיר לו לברך על נטילת ידיים,

על סוג מים כאלה שיש לו בהם ספק כל גאות,

אולי עשו בהם מלאכה.

אז מנהגים רשאי ויכול לתת בהם את הידיים ולברך על נטילת ידיים.

יש לנו מחלוקת שנייה בפוסקים.

האדם הזה נטל את הידיים במים שהיה בהם ספק אם עשו בהם מלאכה.

אחרי שנטל בהם, בא אדם עם קנקן מים ואומר לה, אולי אדם טובים בוודאי.

האם חייב עוד הפעם לחזות ולטול את הידיים או לא?

לפי דעת הרעבוד, כן, צריך לחזות ולטול את הידיים.

הוא מוכיח את זה מדברי הגמרא בעבודת גבולה למדבר, ולשם הגמרא מביאה את הכלל.

ספק תומא ברשות היחיד, אמור ברשות הרבים כמובן, ולפי דעתי אם יש שם מקווה לידו,

אומרים להם שהוא ייקח לו את וילת ובתוך המקווה,

הרי מקווה לפניך.

כאילו אומר הרב עבד, למה נכון להיכנס בספקות?

בפרט אדם שלא נוטל לו את הידיים, חלילה וחס יבוא לידי עניות.

אם כן,

אז זו לא רק בעיה אם קיימת מצווה או לא קיימת.

ספק שמא יהיה עני שצריך להחמיר, חמירא סקנדא ומצורה.

אם כן הרב עבד טוען, כמו ששם הרב יקווה לפניך,

גם פה אם המים לפניך קום תול,

לכן מחייבים אותו לחזור ולפעל את האליים.

אבל הרמב״ם חולק.

הרמב״ם סובר שיש הבדות בין מקווה שעיקרה מדאורה אותה לבין הדוגמה שלנו פה,

נטילת אדם ואין משום מקור מהתורה.

כולה גזירת חכמים. שלמה התחיל עם קודשים ותרומה,

באו, שמע ואילו, הוסיפו את זה גם מהחולים,

אבל אין להם כאן

התורה. אם כן, לפי זה אין מקום להשוות את הבינים בדיני הטומאה וטהרה שחייבים טבילה במקווה לבין טערת ידם. שנה החמור להם הוא מקווה בפניך אבל פרלו וגם מרן דיסטן גם כן הלך בעקבות הרמב״ם ולכן מרן דיסטן לא מחייב לחזור ולטל את ידם שוב אפילו אם יש לו מים טובים ומצוינים בוודאי שאין בהם שום ספק

אז על פי זה מרן לא מחמיר ולא מחייב בדבר.

החילים האדם הזה רוצה לחוש,

רוצה להחמיר כדעת הרמב״ם, בבקשה למה לא,

יחזור איתו אבל יברר מאוד שלא לברך כמו שקודמו הלבוש על התלמיד בשאר האחרונים,

אליבא דמרן קיבלנו לראותיו,

הרי הוא לא חייב, הוא עושה את זה כחומרה.

איפה מצאנו שעל חומרה האדם יוכל לברך וציווינו על נשילת ידיים. זה ספק דברה לבטלה.

לכן גם אם האדם הזה חסידה קדישה ורוצה להחמיר, לקום עוד פעם לטול את הידיים,

אף על פי זה מוזהר שלעניין המדרכה לא לברך את ברכת על נטילת ידיים.

הדמיון השני שהפוסקים מוצאים מדמות,

דבר שיש לו מצרון, אפילו באלף רבטים.

הספק דברי עד שתוכננו באיסור תוכננו ביותר.

נורדה לך תרנגולת ביום טובת, ערביים, ביצים אחרות.

התנגולת הזו הוטילה ביצה, אם כן, בוודאי שהביצה הזו אסורה.

כשתתעמר עם ביצים אחרות זה ספק דבר שיש לנו צירים, כי במוצא אחד יהיה מותר.

תגיד גם פה,

שם היציר הזה נעלם, כאן אתה צריך לקום ולטול את הידיים, לטרוח.

לכן זה לא קורה לגמרי לדבר, לדין ההוא,

ולכן אין שיוב מעיקר הדין לבוא ולהטריח את האדם הזה שיקום ולטול את הידיים.

רק אם הוא רוצה להיות חסידה קדישה, רוצה לטרוח,

ייבאר מאוד,

שלא יחזור לברך, כמו שאיננו ספק ברכה אלה ותנאה.

היסוד לבעיה הזו, אם יש להבדיל בין טרחה רבה לקרחה מועטת,

כתב הרן במסכת פסחים בפרק עשורי לגבי מצוות הסבה.

הגמרא דנה שם, אם רק שני כוסות הראשונות חייבים להוסף בהן,

או גם בשתיים האחרונות, גם בהן חייבים להוסף.

והמסכמה היא שאנחנו מחמירים, עושים מסיבה גם בראשונים וגם באחרונים.

כגידם הספק ברבנן לכולם יש לך ספק עם הראשונים והאחרונים.

אומר הרן, כירוץ אחד כאן לא כושל להחמיר.

אחד בזמנם היו נהונים מהמסיבה.

קחו בקליט רודר, להשתתח, להישען על צד שמאל.

לכן, ספק רבנן לכולם לא נאמר אלא במקום שקצת קשור ולהחמיר.

אבל אם אתה יכול בקלה קלות להחמיר, צריך גם כן להחמיר ולא לא.

לפי זה גם פה, יהיה מובן הטענה של הראזן.

אבל לגופי האדם, גם שם לא כולם הלכו בתיעוץ הזה.

בשעות תיעוץ,

אם תאמר ספק רבנן לכולם, אתה עוקר לגמרי את המצווה.

תאמר בשתיים הראשונות, אולי לא צריך עכשיו לצדה.

אולי אחרי ברכת המזון, עכשיו עדיין אנחנו עבדים לפרעה.

עדיין אנחנו קוראים את ההתחלה של ההיסטוריה.

תבוא עד הסוף, תגיד לו, אולי הראשונים היה צריך לצדה, ועכשיו לא צריך.

אז אתה עוקר לגמרי.

כך גם מדבר ערום המסוצקות,

עמיהם מוקסות חווה ממה שיהושע עולה.

קוראים יומיים פיוגנב וטטבע.

למה יומיים? כי נקרא מגילה זו ביורייתא וברבנן, זו ביורייתא, זו ביורייתא. גם שם יהיה אתן ההלך.

יבוא ביורייתא ויאמר,

ספק דרבנן, אני לא חייב, היום אני לא צריך.

אולי יום מוקסת חומה.

יבוא יום פיוגנב ויאמר, אולי העיר לא מוקסת חומה, ואתמול היה חייב.

האדם עבורו קירח מכאן ומכאן לא שייך כלל.

אפילו בדרבנן נפתר אותו בצורה כזו, אז אדרבה,

ממיליון הלכו בקצה השני שמחייבים אותם לספק לקרוא בברכה ביורייתא וגם לקרוא ביום פיוגנב ללא דרכה אבל מחייבים אותם, טענם,

כמו ששם חייבנו להשאיר את זה לסידה גם בכוסות הראשונות וגם בכוסות האחרונות.

לכן, אם אפשר, גם פה אשר יחמיר, אבל לא מגדר דין.

לא רק מגבה ספק במציאות אם עשו ברמב״ם אלה למלאכה אללה, אמרו לי מתקרן וסביבו לברבנן נקומה,

אלא בכל הדיונים והספקות שיש בפוסקים מתחילת סימן קנ״ח עד קס״ד יש הרבה דוגמאות מאוד הלכות

ששמיע במחלוקת הפוסקים.

אם יש לך ספק שקול בפוסקים,

גם בזה אנחנו רואים את הכלל ספק דרבנן לכולה.

ולא יפה,

גם בדינים אחרים שהם דרבנן ולא דאורייתא,

גם בהם יכול להיאמר הכלל הזה,

אם יש לך ספק שקול בפוסקים, ספק דרבנן לכולה.

אבל לא כל אדם יבוא ויחליט בדברים האלה,

אלא רק תלמיד חכם מובהק שבקיא בהלכה, רק הוא יכול להחליט ולסכם את ההלכה.

אבל אדם שלא קרא ולא שנה,

רק אתמול הוא חזר בתשובה והכיר את דבריו.

היום הוא כבר רוצה להיות רבנן של כל בני הדבולה ויות פסקן הדור,

הוקח משנה דרומה, קורא,

ויש אומרים כך, יש אומרים כך,

זאת אומרת, מחלוקת, ספק, ספק דרבנן לכולה.

מרביץ ככה הלכות על הטול, ולו בעיות, מדבר בצורה חופשית.

צריך להעמיד את האדם לזעם מקומו ולהסביר לו,

אומנם ספק דרבנן לכולה,

אבל אם יש מנהג להחמיר,

צריך גם כן לפסוק,

לאוסר, להחמיר.

בדקת אם יש מנהג,

הוא לא בדק, לא.

מאיפה הוא יכול לבדוק? הוא בקושי יודע לקרוא משנה גרועה.

דברים אחרים אין לו.

הוא לא בצל אדם בספר בן איש חי.

תגיד לו, אולי שם כוכב שיש מנהג לספרדים?

וכן, עושה הדרך.

יש עוד הרבה כללים שלא תמיד האדם הזה מסוגל לעכל אותם ולדעת אם במחלוקת שהוא קורא, שיכינו אותם הכללים.

לדוגמה, יש לכאן מחלוקת באחרונים.

מחלוקת בדבר אדם זה ספק שקול,

אבל נעלם מהם דברי אחד מהראשונים.

אם המאיר הוא, כשעדיין לא יוצא לאור בזמנם,

הוא אומר שההלכה באותו דין בין אדם לא יחמיר.

אם היו רואים באחרונים את דבריו, היו חוזרים בהם.

למרות שהמחלוקת כאן היא דבר אבינם,

לא אומרים בזה לספר דבר אבינם נקולה אלא צריך להחמיר.

וכן, עשו מחלוקת בדבריה אותה. תמיד אתה אומר, ספר דבריה נכונה.

אבל אם יהיו לך איזה ראשונים שלא היו בזמן הפוסקים הללו, הם היו אז בכתב יד,

ויש הרבה ספרים כאלה שרק במאה האחרונה זכינו בעולם.

שוב שרק במאה, לפעמים גם אם מחלוקת דבריתא אולי יהיה אפשר להקל.

למה אם היו ראים האחרונים את אותם הראשונים,

היו חוזרים בהם.

שוב, תביא גם באיזה מחלוקת אם הראשונים עצמם לא דנו בזה בכלל אלא רק האחרונים,

או שהראשונים כן דנו.

אם יש לך הרעיף הראש והרמב״ם אז אולי הם גילית שהמאור יחלוק על אוהב. אז מה זה כך?

אפילו אם המאור יחלוק אנחנו קיבלנו את הרעיף הראש והרמב״ם, שלושה עבודי הוראה.

אז האדם לא ישנה את כללי ההלכה במיוחד מזה.

וכן, כיווצא בזה, יש על זה כללי הלכה,

בפרט במוצא עצמו.

ואדם מזה עדיין לא קרא ולא שמע,

הוא בא ופסוק הלכות ואומר כל דבר ודבר מה שנראה לו באותו רגע.

אלא צריך להסביר לו שאדם שגס ליבו בהוראה הרי הוא שוטו רשע וגל צרוח,

אלא חייב להיזהר אם הוא עדיין לא הגיע להוראה,

שלא יורה ולא יופסק לאחרים.

אפילו שאומר חכם שכן יודע את כללי ההלכה חייב להכין לפני כן את השוער, כמו שרמדנו למעלה.

אב ואללה יספרייך לראות גם חקירה ולומר לאדם צריך לשבת להכין שלושה-רבעה פעמים ואחר כך נבוא ונאמר את אותן מהלכות. והלוואי שבעזרת השם יהיה הכל נכון שיהיה לך צעדת ושמיע נדויק. הגעה משלא נטל ידה ונגע במים לא נפסלו אותן המים לנטילה ולא מקרה מים צמאים.

זאת אומרת,

אדם שבילה כוס מים עדיין נדב תמוהות והאצבע נכנסה ונגעה במים.

לא אומרים להיות לידיו בחזקת תמוהות, אם כן נטילה את המים והם שצולים, אלא המים נשארו בחזקת הקרל, כמו שלמדנו למעלה בסעיף ב',

המים שהנחתום מוציא כדי לטוח על פני הגלוסקה.

המים נשארים לא נטילה, המים הנשארים כשרים מנטילת איליים, אז קפחו אדום גם פה.

מסיים הרמה,

אבל אסור לרחוץ אדם ממים שנטיל בהם חזרו. כבר שני טעמים בדבר. הטעם הראשון, נעשתה בהם מלאכה.

הטעם השני, המים האלה טמאים.

מים דווקא מינה בין הטעם הראשון לשני. אם יש בהם יותר מרוביית, יותר מ-87 גרם.

אם הוא אומר, בגלל שנעשתה בהם מלאכה,

גם אם נהיה בהם הרבה, גם כן יהיה פסול.

אבל אם אתה אומר, בגלל שנטמעו,

כאן היה רביעית ולא נטמעו.

להלכה כדאי להחמיר שגם אם יש רביעית ויותר,

היות ומישהו כבר נטל בהם את הידיים, הוא לא יכול עוד הפעם לחזור ולטול בהם את ידיו.

אני עובר לסעיף יד, השלג והברד, הכפר והגליד והמלח, כל הדברים האלה יסודם מהמים,

ולכן אם הוא רוצה לטול בהם את הידיים, קודם כול שירסק אותם.

אם ריסקן עד שנאמסו מים, נוטלים מהם.

כך גם אפשר לקיים בשלג דין טבילה,

כמו במקווה,

בטובלים בהם,

גם אם לא ריסק אותם לגמרי,

אם יש בהם כשיעור מקווה, היינו 40 סיעה,

370 ליטר יהיה בהם, אז יהיה אפשר לטבול את הידיים.

באותו השלג

לא מדובר כאן שירד, רבע מילימטר שלג, מדובר שירד הרבה

הוא יוסף עושה ערימה מזו, יש לו שם בערימה הזו ארבעים שיאה

כשהוא מכניס את ידיו,

אז לא רק כס היד מתרטבת מהשלג,

אלא גם גב היד, כל היד כולה מתרטבת מהשלג ויש שם יותר מארבעים שיאה

אז יש לזה דין כהן מקווה ולכן יוכל להצביק שם את הידיים, אין חשש בדבר

כי גם מקווה טהרה יכולים להקים מדבר כזה,

אפילו לטבילת הגוף, מעיקר הדין יהיה מותר,

קל וחומר לטבילת ידיים,

שיכולים להטביל את הידיים באותם מי השלג.

מרן ממשיך ודן לגבי האם אפשר לטעול ידיים במיץ או רק במים בלבד.

אדם שנמצא במקום שאין מים, יש הפסקת מים,

אבל במקום מים יש משקאות אחרים.

האם יכולים לטול בהם או לא?

יש לנו ארבעה דעות.

מרן מתחיל דעה ראשונה, דעת הרעב״ד,

הראש ורבי הפוסקים,

שאין נטילה אלא רק במים בלבד,

ואי אפשר לטול את הידיים במים ראשונים בשאר משקים,

לא בבירה ולא ביין ולא במשקים אחרים. כולם פסולים לנטילת ידיים,

אלא רק מים בלבד.

גם הרעב״ד יודע שאם אני רוצה לטול את הידיים בסודה, יהיה מותר.

מה יש בסודה? שום דבר, אין בזה תעררבות של דברים אחרים, אלא זה רק מים קופצים בעלמא.

לכן אין איסור בדבר.

דעה שנייה, יש אומרים,

זו דעת הרשב״א,

שהיין קשור לנטילת ידיים, בין נתן לתוכו מים ובין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כאן לכתחילה,

כדי שלא יהיה כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי עד שקבל ההברכה לעצמו.

לפי הרשב״א,

בכל מיץ טבעי אתה יכול לטול את הידיים. אם זה מיץ אבטיח, מיץ מילון,

מיץ תפלובין טבעי, וכן עלובי הדרך.

אפילו יין, מעיקר הדין, זה טוב,

כי יין נחשב כמשקה, כמו שכתוב, כיבס ביין לבושו.

חוץ מהשמן, השמן הוא לא משקה לרחיצה אלא לשיכה.

אז על כל המשקה מאחורי אתה יכול לקחת ולטות בים את הידיים.

מה אתה אומר? בל תשחית, אני הולך ומשחית את המשקה.

אין לי מים, אין לי ברירה.

יותר טוב שאני אקיים מצוות נטילת ידיים, היא שברה את המחיר של הקוסמית.

ולכן הוא יכול לקחת, לפי דעת הרשב״א,

את המיץ הזה ולעשות בזה נטילת ידיים.

אומנם גם יין היה ראוי שיעשו בו,

אבל כיוון שהיין כל כך חשוב השתנה לעילוייה,

שמזרחים אגב ברכה בפני עצמה בורק פרי הגפן, אם הוא ייקח לעשות נטילה ביין,

הרי הוא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוייה.

ולכן יש הגבלה אחת ויחידה,

בצד שאסור לזלזל באוכלים,

שאסור לעשות נטילת ידיים בין.

אבל חוץ מהיין,

המשקים האחרים, מיץ לימון, מיץ פורימון או כל דבר אחר בכולם,

עליבדא הרשב״א מותר.

בא מרדכי ותואם,

שיהיה צד להתיר בדבר שצבעו לבן.

אבל אם תיקח דבר אדום, יין אדום או דברים מעין אלה,

יהיה אסור.

למה זה נקרא מים שנשתנו מרעיהם, פסול.

אז גם היין האדום הזה גם כן יהיה פסול.

כל האב אמון על העתיז רק ביין לבן.

אבל הרשב״א לא סובר את ההבדל הזה, הוא אומר לך כך

עמדנו למעלה בסעיף י' מותר לטול ידיים מהיבחושים או שונן דג.

אמרו להם שהבחושים האדומים האלה הם בצבע אדום. למה אתה מתיר? זה נקרא מים שנשתנו מרעיהם.

התירוץ הוא אומר עפים מגדים,

שם קודם היה מים, ואחר כך קיבל צבע אחר.

הרבחושים האלה או השומן דג,

בראייתו, יצירתו האורגינולית היא בצבע הזה ולא השתנה כלום.

כך גם פה, היין הזה זה לא שקיבל צבע אחר מחמה שהתקלקל,

אלא הצורה הטבעית של היין זה צבע אדום כזה.

ולכן יהיה צעד להתיר הליבה עדי הרשב״א גם במיצים שהצבע שלהם הוא אדום.

ניקח דוגמה, הוא סטחט אבטיח ועשה מיץ אבטיח, נכון שזה אדום?

לפי הרשב״א יכול לטול את הידיים ולברך על נטילת ידיים.

דען וספרט,

מרן מביא באחרונה את דברי הראשים.

יש מי שאומר שכל מפורט ראויים לנטילת ידיים בשעת הדחה. זאת אומרת,

כולל גם יין, לבן, אדום, כולם ראויים.

מסיים הרמה, כל שכן שמוצע לטול ידיים בשעת הדחק בשיכר,

היו ערה, קוניאק, בירה, בירה, לבנה, שחורה או במוני דבש הנבושלים, דעיקרן מים.

אלה הן ארבע הדעות שמרן מסרט כאן.

השאלה היא, מה דעת מרן?

תמיד הכלל בידינו שמרן מביא יש אומרים ויש אומרים,

הלכות כמו יש אומרים האחרון.

פה לא כך.

פה מרן לא כתב את כל הדעות בלשון יש אומרים,

אלא דעה ראשונה יש מי שאומר, לשון יחיד.

דעה אחרונה יש מי שאומר, גם כן לשון יחיד, ראשי.

את דעת הרשב״ם מרן כתב בלשון רבים,

וזו דווקא הדעה האמצעית.

אומר הרב רבי אליהו ישראל, בעל ספר כל אליהו, שכגון זה, מרן מביא כמה דעות,

מנסח את כולם בלשון יחיד.

רק אחת מהדעות בלשון רבים, משמע שמרן רומז ומתכוון שהלכה כמו אותה הדעה, שהם הרבים, יחיד ורבים, הלכה כרבים. כך מסביר הרב קול אליהו, הוא כלל יסודי בהרבה מקומות,

בהרבה דינים.

הוא לא אומר את זה פה, אלא זה כלל במקומות אחרים.

פה הבעיה מסובכת יותר.

למה?

אתה בודק את ההלכה הזו,

אתה משווה עם מה שכתוב לקמ״ל בסימן גוף ע״א,

שם מרן בבית יוסף דווקא לא הלך כמו דעת הרשב״א,

אלא מרן הלך כמו הדעה הראשונה,

להחמיר, כדברי הרשב״א והראש, כדברי הרעבד והראש וראי הפוסקים,

שאין נטילת מים ראשונים אלא דומיים בלבד.

אם כן,

מי שיקרא רק לשולחן ערוך יכול לחשוב אולי שהלכה כרשב״א.

יפתח בבית יוסף שם רואה שמרן נטל להחמיר כדברי הרעבד והראש וראי הפוסקים.

אתה רואה אם כן שגם אם השולחן ערוך פתוח לפניך או ערוך אבל עדיין אתה נשאר בבעיה.

ובאמת העלייה רבה נוקט בדעת מרן, הוא אומר שמרן סובר כדעת הרעבד והראשונים להחמיר שום נטילת ידיים אלא דומיים בלבד.

מה יעשה אם כן האדם?

המסקנה היא כך

אם אין לך מים תשתדל להשיג סודה. זה כמו שאמרנו, כמו מים,

בזו אתה רשאי גם לברך על נטילת ידיים.

אם אין לך סודה, שם אנשים לא שותים לא מים ולא סודה, שותים רק משקאות כבדים יותר,

תנסה להציג בקבוק טמפו לבן בהיר.

יש שם תוספת סוכר או דברים אחרים אבל היסוד הוא למעשה מים.

גם הטמפו הלבן גם הוא טוב,

אפשר לטות בזדה את הידיים בזרחה.

כך הוא ידון בערק,

גם בזדה לבן.

ולכן אם הוא ירצה לטות בזדה את הידיים, מעיקר הדין יהיה מותר. נכון. שוב, גם הערק יהיה עדיף על משקאות אחרים.

הוא הדבר הטוב ביותר בגלל הצבע שלו, שהוא צבע טבעי וטוב.

דבר נוסף שגם יהיה בסדר העדיפויות העליונה,

ביה לבנה. אומנם מידו לגמרי לבנה,

יש בה קצת סבע צהוב, נקייה לצהוב, אפילו אחים,

שוב היא עדיפה על דברים אחרים.

הרמה הכשירה.

אין לו גם זה,

יהיה רשאי לקחת מיץ תפוזים טבעי וליצול בזה את הידיים.

אני מדגיש את המילה מיץ תפוזים טבעי,

כי מיץ תפוזים הרגיל שיש בשוק זה לא אמיתי, זה מזויף.

יש שם עד 90% מים.

מוסיפים לך תרקיז של מיץ תפוזים,

קצת סוכר,

קצת צבע מאכל, ומוכרים לך את זה, קוראים לזה, ייקרא שמו בישראל מיץ תפוזים.

אבל מבחינת ההלכה, מה זה?

זה מים שמשתנים הרעיון.

אם כן, המיט הזה עזון ויכוח.

אף פוסק לא הותיר בדבר הזה לקחת את המים הצבועים האלה ולברך עליהם על נטילת ידיים.

לכן כל הוויכוח,

אם כן או לא,

זה על מיץ תפוזים טבעי.

אם יהיו לך מיץ אשכוליות בתפוזים,

כדאי יותר לפחות מיץ אשכוליות טבעי,

הוא לבן יותר, בהיר יותר,

אז גם על איבדיה הנרדכי זה יהיה טוב. כמו שהוא התיר ביין לבן,

שעשית במענבים לבנים, אולי גם פה.

שוב, יש לך אבטיח ומילון.

לא כדאי לפחד את האבטיח.

אבטיח יוציא מים אדומים, לפי הנרדכי זה לא טוב.

תיקח את המילון ועושים מים מובנים,

ואנחנו לא עושים טוב. תשחט את זה, ומזה תעשה נטילת ידיים ותנוגב טוב, כדי שלא יישאר לך דבק ביד.

אבל גם אחרי זה, אחרי שנטלת את הידיים במיץ הזה,

אתה לא יכול לברך על נטילת ידיים.

אם היינו אומרים שמרן דעתו בוודאי כדברי הרשב״א,

ולכן ניסח את דבריו בלשון רבים, יש אומרים,

אז הייתי אומר, מחלוקת במצווה ולא בדרכה,

לא הייתי מספק במחלוקת ההקל נגד מרן, הייתי מציל ואפילו לברך, לא רק ניצול.

אבל בגלל שהגיעה על אדם ה...

בדעת מרנדה אחמיר, וכך נשמע בדברי מרנדה מתיוסף לכמן,

אחרי אנחנו פוחדים להתיר לו לברך, אם אין לו ברירה שיטועם,

אבל לא יברך על נטילת ידיים.

דבר נוסף, לא יתקוף את הפרוצה של הלחם ביד בצורה חופשית,

אלא חייב לעטוף את ידיו במפה ולאכול,

בדרך זו יקיים את חזתו,

את האכילה,

אבל אסור לנגוע בדחם.

אם אין לו ברירה,

גם מיץ טבעי אין לו, טוב, יותר טוב מכלון,

ייטול את ידיו בכל המיץים שיש לנו, בקוקו-קולה או דברים אחרים,

כמובן בלי ברכה.

איך אומרים בערמית, אחסן מבלש, יותר טוב מכלון, יעשה את הדבר הזה, כי אם האדם שלו מזוהנות, אז זה קצת מנקה קצת,

יעשה את הדבר הזה, ואחר כך יעטוף את ידיו במפה ולא יברך כלל ועיקר.

לא, בלי ברכה.

אם מרן אומר שעל דבר כזה זו ברכה לתתלה.

אדם שייקח קוקה-קולה ויעשה בה נפילת ידיים, לפי דעתך זו ברכה לתתלה.

אז אתה יכול להתיר לו?

אם הוא היה לוקח בירה, הייתי מתכים איתך.

הרמה כתבה ועל שכר אפשר.

אבל כאן זה לא בירה, זה יותר גרוע מבירה, זה מים צבועים.

צריך שיהיה במים רביעית.

ואני מילא לאחד,

אבל לשניים שבאו ליטול כאחד,

האחרון אין צריך.

אפילו בזה אחר זה, כיוון שהם שיעורי תארה.

לכן,

אם שניהם מניחים את ידיהם אחד על השני,

ואני שופך מלמעלה,

אז גם השני, אם ידיו נרטבו טוב, נענע את ידיו,

ידיו נטהרו,

בתנאי שלא יפסיק הקילוח.

מאמינים מאוד למדנו גם שנטילה בבקבוק אינה טובה כשהקילוח מפסיק,

אלא אם כן הבקבוק לא מלא ואז הוא שופך לאט לאט וכל הזמן זורם.

אפילו זה לא זורם הרבה, אבל כל הזמן רצוף זורם,

רק אז יהיה אפשר ליטול מבקבוק או ממימיה כזו.

קצת עד ער ועיץ מים בכלי ופשט אחד ידיו והאחר הוא יציר כעל ידיו ובה השני ופשט אדם למטה ממנו סמוך ליד הראשון,

וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו,

ידי שניהם טהרות. אף על פי שפיחת שיעור רביעית כשהם מגיעים לידו של שני,

אפילו האחי,

גם השני יכול ללכת על נתינת ידיים,

ידיו טהרות, למה? מפני שהם באים משיעורי צהרה.

מיש מוטילים אפילו כשנטילים זה אחרי זה, למה אולי בשעה שהתחיל האחד לטול מהם, היה בעבר רביעית גם לשני זה,

הרי מפני שבא משיעורי צהרה.

על זה נטילים מחצי לוג לשלושה ולארבעה ולוג לכמה בני אדם,

כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג' פעמים. והוא העדיף שיכול להניח,

יכולים להניח ארבעה לחמישה ידיין וזה בצד זה וזה בעגם זה, ולטול כאחד ובלבד שירפא ידיין בעניין של גילוי המים לכל אחד.

זאת אומרת, כשאין לנו הרבה מים ושפע יש לנו מים וצמצום,

הדרך היעילה והטובה ביותר לחיסכון, כדי שכולם יוכלו ליטול בכמות קטנה של מים,

שכולם יניחו אחד מעל השני את הידיים,

יהיה לך כמו סולן כזה,

אפילו חמישה אנשים או שישה יעמידו אחד מעל השני,

ואני שופך מעליהם, אבל שופך לאט-לאט.

אל תשפוך מהר, אל תבזבז מים, חבל על כל טיפה,

אלא אל תשפוך לאט-לאט, וכולם מברמאים את הידיים כדי שכל היה תתרתם,

ובפרט כאן, החלק הזה.

זה החלק שלא כולם דואגים להרטיב אותו.

אולי 90% מהאנשים,

אחרי שגמרו ליטול את הידיים והוא בא לברך, תגיד לו, חכה, אל תברך רגע,

נראה רגע, נסתכל פה, תהיה פה זה ייבש.

כבל וחומר, בדוגמה הזו שאין הרבה מים.

לכן נדאג לנענע יפה את ידיים, כדי שגם פה הידיים שלו יהיו רטובות. הבעלה מצווה יותר בחורף.

בחורף כולנו נבשים גם חולצה וסדר ומעיל, והוא פוחד שהחולצה תתרתב.

ולכן, פה לא מתרתב טועם,

כדי שהחולצה לא תתרתב, אז הוא גם דואג שפה לא יתרתב, וזה לא בסדר.

אלא יפשית את השרוולים,

לא יקרה לו שום דבר, יעשו לו טילה, כדת וכדין,

ובשיטה הזו שאמרנו, הדבר יועל. צריך שיהיה רביעית מכונס במקום אחד, שהוא נטל משמינית וחזר ונטל משמינית ודף תמרת כשהיו.

היה לו 44 גרם, נטל בהם, אחר כך עוד הפער, עוד 44 גרם, זה לא שווה.

צריך שיהיה לו בכוס, בינת אחת רביעית, ובזה הוא פותר את הבעיה.

וראית שעמרו בן לידיו של גדול, בן לידיו של קטן, לא רק לאדם, נער,

שקט ידו קטנה,

אלא אפילו לאדם שעובד בסבלות, יש לו יעד בן פורת יוסף,

האגרוף שלו, כמו בן אבטח, אפילו יקיא גם בו,

מספיק שיעור רביעית מים שישפוך, כמו שאמרנו, לאט לאט,

בצורה כזו שירטיב את כל ידו.

נטלו שני בני אדם, זה ידו אחת, וזה ידו אחת,

ואחר כך חזר השני ונטל את ידו השנייה,

לא מספיק בעניין מזה רביעית, אלא הרי אלו כשלושה בני אדם,

לכן צריך שיהיה לפחות 174 גרם מל,

על משתי רביעיות,

חצי דוג, אז רק יהיו ידויו טהורות,

אז ידו האנשים האלו טהורות, אם להבין ידו השנייה טהורה, שיהיו נותנים פחות מחצי דוג, יותר משני בני עולם.

אני עובר לסימן קצת א',

צריך להיזהר מחציצה שוקל דבר שחוצץ בתפילה,

חוצץ במטילה,

כגון צורה שהוקחת את הציפורן שולה כנגד הבשר,

בצפץ שלחת את הציפורן אפילו כנגד הבשר,

ולא תהיה שעד משרות,

שיתא יוון,

תיתא יוצרים,

אבל במיעתו של המקפיד אין לחוש.

אישה שבאה לטבול בימי המקווה צריכה להיזהר שלא יהיה שום חשש חציתה.

הגמרא במסכת חולין בכ׳ו אומרת גם לגבי דין מטילה.

נחלקו הפוסקים סופר התרומה בשם יש מפרשים, ושאר הפוסקים,

האם הכוונה היא לחולין,

או שזה רק לגבי נטילת ידיים לאכילת תרומה.

סופר התרומה מבין לשם יש מפרשים שמבדילים רק לגבי תרומה,

אבל כאן נטילת ידיים לחולין אין את כל דיני החציצה.

רוב הפוסקים דחו את דברי המפרשים האלה, ולמסקנה כל דיני חציצה יש גם בעניין נטילת ידיים לחולין. אנחנו באים לאכול,

חייבים להיזהר שהידיים יהיו נקיות ואז המים שוטפים את הוועד,

המים נוגעים בעור ומושרים ואין דבר שחוצץ.

אם יש חציצה, זה לא שווה כלום. נפתא מינא בתקופה הקרובה מגיע פסח, רבע אנשים מסיידים את הבית,

ולא כולם מביאים סייד,

הרבה עושים את עצמם מסיידים לחודש אחד בשנה.

ואז הוא בא לאכול צהריים,

ומסתכל על הידיים שלו כולן מלוכלכות.

האדם, אם זה אסור לו לברך על נטילת ידיים, הפרחה לבטלה.

למה כי יש כאן חציצה, הצבע הוא חוצץ?

המים לא נבעו בעור,

כי בין העור לבין המים יש כאן את שכבת הצבע שחוצצת ביניהם.

כן, גם לאשתך יש בעיה עם הלק.

היינו, הלק שהוא שלם הוא עטוב, כל נאותו אינו חוצץ.

אבל הבעיה היא,

באמצע השבוע זה מתחיל להיות מפוצץ.

יש הרבה נשים שרק מיום שישי ליום שישי הן שמות את הלהק לכבוד שבת.

אחרי יום יומיים היא עובדת עם העם מהדואקונומיקה,

וזה מתחיל להיות מפוצץ.

אם כן,

זה כבר לא מייפה,

לא שורך כאן את הכלל, כל עיני אותו אינה חוצץ,

אלא זה יכול להוות חציצה גמורה מבחינת ההלכה.

אומרים על האישה הזו,

או שתוריד, תיקח הציצון, תוריד את הכל,

או שתמלא, תיקח עוד הפעם את הלק ותמלא באותו מקום.

האמת היא שיש שדבור קצת בין הלק הבהיר,

שהוא בצבע הציפורן, לבין הלק הכהה,

האדום.

הלק הבהיר אפילו אם מתפוצץ משהו, זה באותו צבע, זה לא כל כך ניכר.

אבל הלק העווה יותר, האדום, המגושן הזה,

ברגע שהתפוצץ קצת, אז הוא ניכר מאוד,

ולכן רוב הנשים מקפידות להוריד. ולכן, בחיי גוונה זה חצוצה גמורה לנטילת ידיים,

ואם היא מברכת על נטילת ידיים, אסור לענות אחריה, אמן.

גם לגבי דין טבילה,

נשים בגיל העמידה, שהשיער שלהן מתחיל להלבין,

והן מתביישות בזה, שיגידו עליה זקנה, סבתא, אז הן תובעות את השיער.

שימו טוב, לנו, לגברים עשו.

לנשים,

זה חלק מההווי שלהם, מותר להן לצבוע.

שוב, הגיע הזמן המקווה,

והיא לא חייבת להוריד את הצבע הזה.

אבל,

נניח אם היא לא צבעה את השיער שלה חודשיים-שלוש,

אז הסנטימטר הראשון של השיער הוא לא צבוע, ההמשך הוא צבוע.

וגם זה, הנשים מקפידות על זה.

אז אומרים, היא אומרת, אני, לא אכפת לי, אני לא הרבה מקפידה, אצלי זה ככה ככה.

זה לא כך.

אין דבר כזה.

או שתצבע את הכול, שיהיה טוב, או שתוריד את כל הצבע.

לא ייתכן דבר כזה שסנטימטר אחד לבן כזה, וההמשך שחור. ומייד ניכר, כל אישה שמסתכלת על ההוצאה שלה, לא יודעת שהיא עונה סבתא,

רק שהיא צובעת את זה. זה מייד מסגיר את העניין.

ולכן, אין לה היתר לטבול, אלא אם כן תעשה, כמו שאמרנו, תוריד את הצבע.

כך אמרנו גם לגבי הלהט, בכולם הדולר שווה.

אלא שהציפורן עצמה אינה חוטפת, אפילו אם הציפורן ארוכה.

והאישה הזו חושבת מחר לאוריד את הציפורניים.

הלילה היא רוצה לאכול ארוחת עץ.

מותר לה לשבת ולאכול, אין שום בעיה, הנתינה שלה הכשרה, כדת וכדין.

ולא אומרים בזה כל העומד להיקצץ כקרציץ דמה, כמו שאמר בספר הראב״ן,

כי כל הראשונים חולקים על זה,

כותב השולחן גבוה שהראב״ן היא חידאה בדבר.

בינתיים זה מחובר לגוף, אין חשש.

גם החתם סופר דן על מנהג ההונגרים שלאחר הנישואים נוהגות לגלח את השיער.

תגיד, הטבילה הראשונה, איך היא טבלה השיער חוצץ? כי השיער הזה עומד להיקצץ.

לא שייך הכלל הזה פה, בינתיים זה מחובר, זה בסדר.

הכלל הזה נאמר רק לגבי שופה של עבודה זרה.

כל העומד להיקצץ כקצוץ דמה,

כי שם אתה חייב לקחת את העבודה הזרה ולשרוף אותה, לטחון אותה.

פה לא. פה אתה חייב להביא את הציפורן? לא חייב.

ולכן פה לא שייך הכללים האלה.

לכן, הציפורן עצמו, אפילו אם היא תהיה ארוכה,

אם היא נקייה לחלוטין,

אין בה שום בעיה של חציצה. מכל מקום,

עלול להיות חשש כל דירוז של חציצה,

אולי יהיה לכלוך תחת הציפורן והיא לא הרגישה שזו באמת חציצה גמורה.

יכול להיות שלפעמים זה כנגד הבשר. היינו עמוק מדי, שם זה לא חוטף.

אבל מה שהציפורן עודפת על הבשר,

שם הנשים מקפידות,

שם יש קפידה בדבר וזה כן חצית.

לך תדע את ההגדרה כנגד הבשר, שלא כנגד הבשר.

קשה לבייק.

לכן,

סופר התרומה ושאר הראשונים כתבו שנהגו הנשים לפני הטבילה והוריד את הציפורניים. זה היה פשוט ביותר, התמריד,

ואז בבדן שלא היה שום לכלוך בין ציפורני היד, ציפורני הרגל, בכל מקרה, גוזזים, בזה פותרו לי את הבעיה לגמרי.

אבל מצאנו מנהג שם.

תמילה זו הרייתא, לכן הנהיגו.

פה לא מצאנו מנהג.

לכן אתה לא חייב, נאמר לאישה הזו,

שכל שבוע תקצץ את הציפורניים מטעם זה.

לכן, אם באמת הציפורניים שלה נקיות מאוד,

יש נשים שנזהרות מאוד על הציפורניים ומנקות את זה יפה יפה, אין חשש.

אבל זאת טובה אלה שעושות לק בהיר, אז באמת הן נזהרות.

אלא שיש להן את הלק לא בהיר,

אז גם הצבע הזה מחפה על הלפנוך שתחתיו,

ולא תמיד הן דואגות לנקות ממש נקי נקי.

ייתכן שיש תחתיו, וזה באמת מכשול גדול.

בלב הכי על פי הקבלה, ציפורניים הם דבר גרוע מאוד.

יש בזה שאיבה של הסתרה האחרה.

מספיק יש לנו שנהלות עם הסתרה האחרה הזו, בכל מיני מקומות.

אז למה לה להכניס את הסתרה האחרה בבית,

שיהיה לה על הידיים דבר כזה?

הבן ישחר כתב שלא כדאי להחמיר באיסור חיתוך ציפורניים בשבוע שחל בתשעה באב, למרות שיש מחלוקת, מה שאיך לומר לזה, המחמיר תבוא על הברכה. זו חומה שבאה לידי כולה, למה?

משאירים את הציפורניים, זו סתרה האחרה.

כל וחומר שיש בזה גם חשש לחציצה.

לכן אישה יראת שמים, חכמה ומזונה, מן הרעוי תמיד כמה שאפשר לקצץ מהציפורניים.

גם בגמרים, למה לראות ציפורניים?

אלא אם כן האדם הזה במקצועו הוא שוחט,

הוא צריך סיפור הנחת כדי לבדוק את הסכין. טוב, סיפור הנחת תרשה לו, בתנאי שינקר את התמיד.

או האדם הזה במקצועו הוא מוהל.

המוהל אחרי החיתוך צריך לפרע את העור. שוב, גם בזה יהיה צעד להקל לו, שישאיר ארבעה על ציפורניים, זה מותר.

אז הכי טוב,

לקצץ את זה שעה אחת קודם,

כדי שלא ייכנס בחשש כל דהוא של ספק חציצה,

ואז חלילה אולי דרכותיו יהיו ברכות לבטלה.

עוון שני, הוא אוכל ללא נטילת ידיים. נכון שהוא שפך מים, אבל המים האלה שנשפכו לא הקיפו את הכול, לא כל הציפורן התרצבה כחלק מהלפנוך חצץ.

אם כן, האדם הזה נכשל,

וכן יזהר מאוד שלא יעשה כדבר הזה,

ירגיל גם את בניו, את ילדיו,

בעניין חינוך זה.

מרן ממשיך,

אם זה בצק,

האדם הזה לש איזה דבר, לא רק מה שעודף מהבשר, אלא גם מה שכנגד הבשר,

גם הוא חוצץ, כי אנשים מקפידים בזה יותר.

כך גם לגבי טיט.

הבוס הרגיל שלנו אין לו שום בעיה של חטיפה,

כי אתה שופך מים ונמס והכול נופל ונשפך.

אבל טיט דביק,

כמו טיט היוון, טיט היוצרים,

זה הבוט שעושים מזה את החרס והחמר,

שבונים בזה גם בתים, בקצות מסוימות.

אז כל דביק נדבק בידיים, בוודאי שזה חוצץ.

הכללים של דיני חציצה שם ודיני טבילת אישה הם כך.

מהתורה צריך שיהיה רובו ומקפיד עליו, שני הדברים גם יחד, אז זה מהווה חציצה.

זאת אומרת, רוב הגוף הוא גם מקפיד.

גזרו החכמים מיעוטו שמקפיד, עטו רובו שמקפיד.

לכן אפילו אם יהיה מיעוט הגוף, גם כן חציצה.

או הפוך, רובו שאינו מקפיד, גזרו עטו רבו המקפיד.

מסיים הרמה ביורדה על סימן קצדח סעיף א', שהמנהג הוא,

אפילו במיעוטו שאינו מקפיד, גם כן להחמיר.

גם פה מרן מביא שיהיה מעיקר הדין מיעוטו שאינו מקפיד, אין לחוש,

זה לא מעיקר הדין אלא בגדר חומרה בלבד.

מרן ממשיך, כל דבר שאינו מקפיד עליו אין החוצץ.

היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד,

ומי שדרכו להקפיד חוצץ,

ומי שאין דרכו להקפיד אין החוצץ.

כיצד?

היה יחד צבע והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו,

אף על פי שיש על ידיו ממשות של הצבעונים.

לא היה צבע,

אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו,

הרי זה חוצץ.

שהדירו היבש חוצץ, והלך אינה חוצץ.

וכן הנשים שדרכן יצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה,

אין אותו צבע חוצץ.

זאת אומרת,

קוראים אנחנו עם האנשים מקפידים בדבר או לא מקפידים בדבר.

אם זה מיעוט,

זה לא רוב היעד אלא רק מיעוט היעד, דבר שני גם לא מקפידים,

בזה לא יהיה חשש,

ואפילו אם יהיה ממש לא יהיה סתם צבע בעלמא, אלא יש ממשות. זה דבר סמיך שאתה יכול לקנף את זה.

אפילו בזה לא חוצץ.

קל וחומר אם האדם הזה שם את האצבע שלו בחינא,

הצבע של החינא זה לא דבר שיש בו ממש, אין בו ממש.

או שהאדם הזה חתך את ידו ושם מעט יוד.

כל הדברים האלה אין בהם ממש. או אדם סופר במקצוע,

וראשי שבעותיו קצת התלכלכו בדיו.

גם בזה אין מעיקר הדין חשש עשיצה, כי אין בזה ממש.

ומרן מדגיש, דווקא אם יש ממש בצבע,

אז אנחנו מתחילים לבדוק אם הוא מקפיד או לא מקפיד.

אבל אם אין ממש, אין שום בעיה בדבר.

לפי זה,

אדם שהוא צבעי במקצוע, בזמנם לא היו מקפידים.

לא היו להם חומרי ניקוי, ולכן אדם כזה שהיה בוחר לעצמו את המקצוע,

אם הוא צבעי,

אז כמעט תמיד, בכל החיים, היה לו איזה כתמים פה ושם של הצבע, וזה דרכו.

זה הסמל המסחרי שלו.

אדם שהחליט להיות צבעי וידיו נקיות,

אף אחד לא ידע שהוא צבעי. מי יזמין אותו?

היום אנחנו עושים הודעות, אז מה היו עושים?

אם הוא רוצה שידעו שהוא צבעי,

אז הסמל המסחרי שלו צריך לנכלך את הידיים קצת בצבע.

הנגרים שמים פה את העיפרון,

אבל הצבעי צריכים לראות על הידיים שלו.

ככה היה בזמנם,

והוא היה לא מתבייש בדבר הזה. הוא בא בין החברים והוא נותן יד, יודעים כולם, זה צבעי, זו הדרך שלו.

אפילו אם יש לו על האוזן גם איזה משהו, זה לא מרע. זהו, ככה אנשים מקבלים אותם, ואין לזה שום בעיה.

אבל היום, בזמננו, יש חשש חציצה,

והסיבה היא שיש היום חומרי ניקוי מצוינים, משוכללים מאוד.

בברכם של הצבעים אומרים את העבודה, מייד הם מנקים את הידיים,

תסתכל על הידיים שלהם כמעט כמונו.

אולי ההבדל הוא,

מסביב לציפורן אולי נשאר משהו ואת זה קשה להם לנקות.

אז זה ההבדל היחיד בינינו לבינם.

אצלנו יהיה אפילו מעט צבע פה, מסביב לציפורן זה חוצץ.

אצלם לא, זה כל הכולה היחידה.

אבל אם יש לו כתם שמן על האצבעות פה,

אי אפשר להתיר לו ליטול את הידיים. הוא אומר, אני צבעי.

בסדר, אתה צבעי, אבל היום הצבעים מקפידים,

ולא הולכים בזה אחרי אחד שהוא יוצא מן הכלל,

אלא אומרים בצד עפו אצל כל אדם, והולכים בזה לפי רוב העולם, כמו שאמרנו קודם לגבי אישה.

רצינו מתאמר, הלק שלי אומנם מפוצץ, אבל אני לא מקפידה,

אני לא אכפת לי.

מסתכלים לכאן רוב הנשים.

רוב הנשים, אם יש לוק מפוצץ,

מקפידות, או שהן מורידות לגמרי או שהן ממלאות את זה.

אבל היא לא משאירה את זה בצורה כזו שהתחקו עליה החברות שלה, היא תעלם.

כך הוא הדין גם פה, גם לגבי הצבעי.

בזמנם כולם היו מסכנים עובדים בעצמם עבודה שחורה, ולכן העידן שלהם היו מלוכלכות.

היום בדרך כלל רוב הצבעים כבר קיימו את הפסוק,

ועמדו זרים וראו צונכם. הם כולם עלו דרגה, כולם קבלני צבע,

ויש להם את האפנדי הכושי שעושה את שלו,

אולי הוא צריך לבוא לעשות לו את הפס, לעבוד רבע שעה לסדר לו את הפס, בוא נמשיך,

והוא הולך דרכו לחיים טובים ולשלום.

אני מסכים, למה לא?

ממולא, הידיים שלהם לא כל כך מלוכלכות,

לא בדם ולא בשפיר ולא בצבע.

ולכן מן הראוי שלפני ארוחת צהריים, אם דעתו לאכול כזית לחם ביותר,

שידאג לנקות את הידיים.