דיני כשרות מים לנטילת ידיים – שימוש במים שנעשית בהם מלאכה, מים שנגעו בהם בעלי חיים, וחומרות הפוסקים למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

קצת ידיים.

למה? קצת בהם מלאכה.

משהו הופך את הברזל החם לקר,

זה נקרא מלאכה.

ולכן אין יותר לצול ידיים באותם המים.

אם הוא רוצה לאכול ארוחת תואיים ובלי איזה סנדוויצ'ים,

תגיד לו שאותם המים שלולים,

שילך לממוצע, ירחק את הידיים שם בקדי.

דוגמה שנייה,

מים שלפני הספר לא תמיד הם בחזקת שעשו בהם מלאכה, אלא תלוי, לפי המראה,

אם הם נקיים יכול לטול בהם את הידיים.

אבל אם הוא רואה שצפו עליהם מעט שערות, בוודאי שהם בחזקת שהספר הכניס את ידיו לתוכם וגם בהם אין אפשרות לעשות מלאכה. שוב, גם בזה,

בזמנם לא היה לספרים מים זורמים, וגם כן היו עושים אותו דבר, היה להם קערה של מים,

ואחרי שהוא אומר לספר היה סובל את ידו שם כדי לנקות את האיבה.

אז בוודאי שבקערה, מים של קערה כאלה אי אפשר לטול את הידיים, הם פסולים גם בדיעה ועד.

מים ששתו מהם התרנגולים או שלקק מהם הכלב יש מי שפוסל,

ואין בבים נרעין, אלא בין באלו, בין בכל שאר בהמה, חיה ועור, יש להכשיר.

לפי דעת מים,

רק מים שנפסלו משתיית הכלב פסולים, אבל אם נמלקקו מהם התרנגולים זה לא נורא, יש להכשיר.

תרומת הדושן פסל חוץ מהיונה.

ביונה כולם מודים שהמים כשרים.

מה ההבדל?

המשנה היא שאמרה את ההבדל הזה לעניין מי חטאת,

וההבדל הוא,

היונה שבאה לנצוץ מהמים,

היא שואבת את המים,

הוואקום אצלה הוא מושלם,

ואז לא נשפך חזרה.

זאת אומרת, אתה נותן לתרנגולים מים לשתות,

חלק הם שותים וחלק עוד הפעם נשפך חזרה.

ולכן שם יש הבדל בין יונה לבין שאר העפות או אדמה.

השאלה היא אם גם בנטילת ידיים מחמירים כן,

או שאומרים תלך אחרי הרוב, גם אם נשפך מעט.

כמה העורק הזה יש לתרנגול?

היה שם אגרם אחד או שניים?

אז תגיד, אגרם הזה בטל בשישים.

קודם אמר לא, האדם נמאס לשתות מים כאלה. זה הוויכוח שיש.

תרומת הדשן אוסר, ומרן חולק עליו ומתיר.

אבל המגן אברהם טוען שהתוספתה אומרת כדברי תרומת הדשן,

ואם מרן היה רואה את דברי התוספתה,

נסתמא היה חוזר בו והיה מחמיר.

ולכן כדאי להחמיר.

אנשים שיש להם משק ולולים, אצלם יש בעיה מעין זו. לפעמים הוא נמצא ליד הלול,

ורוצה שם לקחת את הכלי הזה, את המים ששתו מהם על תני גולים, אז כדאי להחמיר, לא לנגוע באותם המים,

שייקח כלי אחר וייטול במים אחרים, ולא יעשה כדבר הזה.

אין מלאכה פוסלת אלא במים שאובים,

בין שהם בכלי, בין שהם בקרקע,

אבל לא במקנה או במעיין, ועודם מחוברים.

כל הדינים שלמדנו בסעיפים הקודמים,

מים שנשתנו מראיהם או מים שעשו בהם מלאכה, שנפסלים מנטילת ידיים, זה דווקא נטילה,

אתה לוקח כלי ואתה עושה כזה וכדאי, זה פוסל באמת.

אבל מה שאין כאן לגבי טבילה,

אפילו טבילה של כל הגוף אפשר לטבול שם.

נשתנו מראיהם, עשו מלאכה, רחצת בהם כמו לדבר אחר, זה לא פוסל, מקווה טהרה נשאר לקווה.

אז קל וחומר שטבילת היד תועיל גם לדבר הזה, גם מלכתחילה,

ולכן אם האדם הזה רוצה לטבול את ידיו במה המקווה, לא חשוב לנו אם ירחצו בהם פירות או לא רחצו, בכל מקרה המקווה טהרה הזו נשארה כשהייתה.

קל וחומר במעיין שמעלתו עוד יותר,

לכן אפילו אם אומרים לך במעיין הזה יתרחצו אנשים,

ואם יתרחצו אז זה נטמא ועשו בהם מלאכה? לא.

לכן אם המעיין נקי, לא נקי, עשו מלאכה או לא עשו, זה לא משנה,

תמיד לעולם אפשר להטביל שם את הידיים.

חמי האור נוטלים מהם לידיים,

ואפילו הם חמים שהיד שודדת בהם.

יש מחלוקת הנעים שאפשר לרחות את הידיים, נטילת ידיים, במים חמים.

זה קורה הרבה פעמים בתקופת הקיץ,

אדם פותח את הברז של דוד שמש או של הביילר ואז יורד לו מים חמים.

הוא לא אכפת לו, יש אנשים שעובדים בדברים חמים והעור שלהם עור עבו.

הם לא נבהלים לא ממים של 50 מעלות ולא מ-60.

והוא שופך, אברהם, אצלו זה יותר טוב.

השאלה אם זה מועיל,

יש מחלוקת והמסקנה היא דעת מרן לעכל.

לכתחילה כדאי להימנע, לא להיכנס למחלוקת הזו.

העולה יותר טוב שיהיה לו מים שהן פחות מ-45 מעלות,

שהן היד שולדת מהן.

אבל בדאבד שנתן את ידיו של מים חמים שהיד שולדת מהן, היינו יותר מ-45 מעלות.

מעיקר הדין אנחנו פוסקים כדעת מרן,

כי כך דעתו לא פוסקים,

כך פסקו לעתיר הבן החננאל, הריף, הראש, הרמב״ן,

ספר האשכול,

העור ורוח, שיבולע הלקט, הרשב״א, הרקבה, ספר החינוך, רבנו שעיה אחרון, כולם התירו.

לכן, מעיקר הדין אנחנו יכולים להתיר לענות אחריו אמן, כי הדרכה שלו שברך היא ברכה טובה.

לגבי מים ראשונים יש שקולה.

במים האחרונים מרן נקמן בסימן קפא החמיר בדבר,

כי שם המטרה היא להוריד את הלכלוך.

והמים החמים ממיסים את השומן,

ועל ידי זאת השומן נשאר דבוק ביד.

אכן, שם זה יותר חמור. אבל טוב, אצלנו בעניין מים ראשונים,

גם אם נהן חמים שהיד סולדת בהם,

גם כן מעיקר הדין,

אפשר ליטול מהם את הידיים.

חמץ זריה יכול להטביל בהם את הידיים מדין קבילה,

אין בעיה,

כמו בכל מקווה טהרה,

כמו בכל מעיין,

כך גם המעיין של חמץ זריה, גם כן אפשר להטביל בהם את הידיים.

אבל ליטול מהם בכלב אי-אפשר. למה?

כי המים האלה עוברים דרך גופרית,

ולכן הם חמים ונפסלו משתיית הכלב.

ולכן אין היתר לבוא ולקחת בכלב וליטול בהם את הידיים, כיוון שנפסלו משתיית הכלב,

ולכן הדבר אסור.

כל מה שמרן אומר, מרן אומר על זמנם.

בזמניו הכל היה באופן טבעי,

ולכן להטביל בהם את הידיים היה דבר מותר.

היום בזמננו גם להטביל את הידיים ספק גדול אם יועיל.

כי היום לא השאירו לך דבר טבעי,

אלא הכל עובר בצימורות ונעשה מים שאובים,

עובר לאמבטיות, עובר לכל מיני כלים,

לפעמים עובר גם איזה תהליכים מסוימים,

ולכן גם אם הוא נמצא ליד הברכה,

אבל הברכה הזו לא קיבלה, הוא סמל מיישר מהמעיין אחרי דקה. זה לא כך.

זה עובר שלבים ותהליכים,

ולכן גם לטבילת ידיים מן הראוי להחמיר בדבר הזה.

זה לא דומה לכל המעיינות, אלא המעיין הזה הוא קצת יותר חמור מאשר מעיינות אחרות.

אני קורא סימן קס, סעיף יא.

סמיים שיש לו ספק אם נעשית בהם מלאכה או לאו,

או שיש לו ספק אם יש בהם קשור עם לאו,

או אם יש לו ספק אם הם טמאים או טהורים,

או ספק אם נטל ידיו או לאו טהור.

אדמה בכל ספק טהרה בידם טהור.

ויש מי שאומר שעם כל זאת,

אם יש לו מים אחרים,

נטעון אליו ויוציא עצמו מן הספק.

המורה בעבודה זרה בא במרץ ספק דהורייתא נחברא, ספק דה רבינם לכולה.

גם בענייננו, המשנה בנוסכת ידיים בפרק ז' אומרת,

כשיש ספק לגבי המים של נפילת ידיים,

אנחנו אומרים ספק דה רבינם לכולה.

ולכן אם יש לאדם הזה ספק אם יעשו מלאכה במים האלה או לא,

מספק מותר לו ליטול בהם את ידיו.

הדוגמה היא פשוטה.

יש פה קנה שבתוכו מים קרים.

אולי ציננו במים האלה את בקבוק הבייסה.

אם עפו כך,

בוודאי שהם שתולים, זה נקרא מים שנעשית בהם מלאכה.

זה הספק,

הוא לא יודע אם כן אם לא.

מעיקר הדין רשאי לבוא וליטול בהם את הידיים.

לכן יש לספק אם יש בהם רבעים, אם יש בהם קשור או לא.

גם בזה, מעיקר הדין יכול ליטול את ידיו באותם המים.

אם כי בדוגמה השנייה הפוסקים נחמירו קצת יותר.

האחרונים שאלו,

יש לך כאן ספק חיסרון ידיעה.

בכל הכלל ספק לרבנון לכולה בספק שאינך יודע וגם אחרים לא יודעים.

אי אפשר לברר.

אבל ספק חיסרון ידיעה זה ספק שוטים.

אתה לא יודע, תשאל אחרים.

לכן בזה דווקא יש הרבה שיחמירו.

אם יש לו בתוך הבית משקל או שיש לו את הבקבוק של התינוק ששם יש את החריסין, את השנותות,

וזה מסמן לו 80 גרם, 90 גרם, והוא יכול לדעת את המשקל של המים מהעבר,

אז רצוי באמת לעשות כך ולשקול ולדע בצורה ודאית ולא להסתבך ולהיכנס לספקות.

אבל כשאין לו משקל בלוטה אז גם בדוגמה

הזמן אנחנו יכולים להקל כדברי המרן, כי נתינת ידיים היא מצווה לרבנן ולא דויה איתה וספק לרבנן לכולה.

הגמרא לפסחים ד'

אמרה עוד תנאי.

אם יש לך בית שהוזכר בי' ד' ניסן חזקתו שבדקו אותו מהחמץ בלול י' ד'.

עם כל זה,

אם בעל הבית נמצא לפניי ביום י׳ בשעה שהוא בא ונותן לי את המפתחות,

אני חייב לשאול אותו האם בדקת עומש את החמץ בדירה הזו או לא בדקת?

תגיד למה אתה צריך לשאול שאלות?

הרי יש לך חזקה אבל לא סומכים על חזקה כשאפשר לשאול ולברר.

גם פה אם אשתי נמצאת לדעת אני יכול לשאול אותה

בכללות רבה המים האלו טובים או שעשית בעל המלאכה חממת מהם את הביסה או קריארת בה אז אם אתה יכול בכללות רבה לשאול למה לא?

הכלל הוא תמיד נהיו טוב אל תיקרא רע כדאי להחליט לנצות ידי חברה עליבה לכולנו אבל אין הדבר הזה בגדר דין גמור לומר שיהיה חייב לשאול

כי שם בדיקת חמץ עיקרה על הספק ולכן יש גם חיוב לשאול.

פה מצילת עדיים אין עיקרה על הספק ולכן היא קצת יותר קלה למרות שיש בבדיקת חמץ לא קרובים פה עד כדי כך ולכן הם בספק אם עשו בהם מלאכה או ספק אם יש בהם רבועית

ספק אם נטל את ידיו או לא נטל הוא לא זוכר אם עשו בהם צילת עדיים וכל אחד מהספקות האלה יכולים להתיר.

אמנם יכולים כאן ללכת אחרי חזקה ויש לה עדיין חזקה טומאה

כך מאור בספר שושנים לדוד.

אני אביא דוגמה יש לי תלית אני לא חייב לבדוק לפני

הלבישה משום שאני סומך על החזקה מסתבר הטלית הזו

היא בחזקה שהיא שלמה וטובה ואף אחד מהחוטים לא נקרא.

אתה לא חייב לבדוק, אפילו אם יש לך אפשרות לבדוק, למה אתה חזר לחזקה?

וכן כל כיני צור הזה, תמיד לעולם כשיש לך ספק בין בדאורייתא ובין בדרבנן אתה מעביר את זה לחזקה.

אם כן, למה פה בעניין זה שיש לך חזקה לידיים האלה שהם בחזקת טומאה,

מדוע ולמה לא אומרים בזה ספק דרבנן לחומה?

אבל הראשונים,

הרשב״א, הרטב״א, הר״ן, המאיר״י,

כולם כתבו במסכת מידע בדף סא״א שספק דרבנן הוא קל יותר.

אפילו אם התחזה כצורה גם כן אומרים ספק דרבנן לכולה אולם משם יש ללמוד יעדים גם פה ולכן אפילו

החזקה עדיין איננה חזקה כל כך גדולה שנאמר בוודאי שהידיים טמאות ואז הוא צריך לחזור ולטון את הידיים עם ספק אלא אם יש לו לאדם הזה ספק אם מתן את הידיים או לא אז הוא לא חייב לחזור ולטון.

אם יש מישהו בבית, הוא יכול לשאול.

אשתו הייתה במטווח כל הזמן, נשאל אותה נטלתי את האדם או לא נטלתי? הוא יכול לפשוט את הספק בקלות אבל לפעמים אף אחד היה על הבית

וקראו לו בטלפון והוא הלך לטלפון והוא לא זוכר לפני הטלפון אם הוא הספיק ליטול את הידיים או לא הספיק.

יש אנשים שמחמיאים,

לא על המטילה, לא מדברים שום מילה עד שגומר אכילת כזז מהלחם.

אז אחד כזה שמחמיא אין לו בעיה.

אבל יש אנשים שלא מחמיאים ומדברים גם בין המטילה לברכת המציאים ואז זה אמור להסתבך בסופק הזה.

חינם אחר, אנחנו לא יכולים לחייב אותו מעיקר הדין

שיחזור שוב ונטול את ידיו אלא גם בזמן ממרם ספק דרבנן לכולם.

אבל בן אברהם דן לגבי הדרכה.

יש להסתפק על המים האלה אם עשו בהם מלאכה או לא?

האם הוא יברך על נטילת ידיים כשבא ונטול באותם המים או לא?

מסכמתו שכן.

כך כותב הלקט וכך כתבו גם שאר הפוסקים.

טענם לנימוקם כיוון שכל בדר אדמם.

אם כן, חכמים פסקו לכך שהמים האלה מותר לטלת בהם את הידיים.

הם אמרו והם אמרו, וזה סוחב אחריו גם את המצווה הללו, גם את הברכה הברכת על נטילת ידיים.

כאילו, מה שאנחנו פוסקים,

אדם שלא יצלם מלאכה בא אחרי השקיעה ותראו לו להתפלל בין השמושות.

אתה לא אומר אולי זה לילה ואין תפילת מלאכה בלילה,

אם כן, הברכות שלו ומדון אברהם ומחיי המתים, יהיו כולם לבטלה.

כלומר, ספקו וברכות לעכל.

אתה לא אומר כך.

משום שתפילת מלאכה רק מדר אדמם.

מהתורה,

אפילו אם נצפיק הרמב״ם ולעבדו ובחור לבבכו, מזוהי העבודה שבאליו זו תפילה,

מכאן שתפילה מדאורלת עצמו שכתוב בגמיה בתענית ב',

כל זה תפילה ראשונה ביום, ערבות.

אבל מלאכה, התפילה השלישית,

הדובר לכולם לה זה רק מדרדונם. אם כן, למה אתה מתיר לבוא ולומר אז בין השלישית והוא ייכנס

בספק ברכה לבטלה לטיסה, אלא אתה אומר ספק ברדונם לכולם.

באותה מצווה הזו, מצוות שתפילת מלאכה, אפשר לקרמרק עד השקיעה,

אלא גם אחרי השקיעה עד צד הכוכבים,

ואז אתה לא חושש גם לספק ברכה לבטלה.

כך ראוי הדין גם נגד מצוות ארזות הבשילים.

איך אפשר לה כדאי להקדים לקיים את מצוות הערוב לפני כן?

אבל אם לא קיימת מצוות הערוב לפני כן,

המשנה בסדר, רבי קין אומרת,

מעשרים גדולים הערבים מתומנים את החמים. הללו מה זה מערבים, ערבי כבשילים, שמוכר לכתחילה גם במשמשות.

שוב השאלה, האם אפשר לברך על מצוות ערוב זו או לא?

כנראה לי שכן, הליבה והמגן אברהם,

הלוקת ארץ צבי פרומר,

הרב מנזר איך עוסקים דעתם שאפשר לעיקר הדין לברך,

וכך ההלכה, גם שם אם האדם הזה רוצה לברך על מצוות הערוב בין השלושות,

לעיקר הדין רשאי.

כך הוא יאזין גם לגבי מצוות נטילת ידיים,

הדברים הם שווים,

גם פה יוכל מעיקר הדין לברך.

אומנם משפטי צודק מהדבר לבי שביטאי גרמיבן אומר שאי-אפשר לברך,

לפי דעתו גם בערוב וגם עם נטילת ידיים, בכל הדברים האלה,

על ידיעת עלייה.

אבל יש לנו כלל,

ועם כל מנהג נו, אין ספק ברכות להקל.

והרעייה שהפוסקים הביאו היא לא רק מהדוגמאות שענתי, אלא גם ממצוות

ספירת העמר, שמרן פוסק בסימן תטוט סעיף ב' שמותר לספור ספירת העמר במשמשות,

ואז המינהל גם לברך על מנהג יעידו הדח ושאר האחרונים,

כך כותב גם הגאון אבו בנימין לבן בספרו בין הבן ימים, ועוד,

מיהודים שכחו המינהל בירושלים,

אם כן, אתה לא חושב שספק ברכת לבטלה, אתה מוציא לך תחילה לברך על ספירת העמר במשמשות.

אם שם יוש מנהג לדעתו נתיר,

אולי גם לגבי נטילת ידיים גם כן יהיה אפשר לנהוג להקל ולברך.

אם הוא לא היה שם מנהג,

היינו יותר חוששים לדברי משפטי צודק.

אבל הוא אוהב יוש מנהג, לכן אנחנו יכולים להעיז יותר ולהתיר לו לברך על נטילת

ידיים על סוג מים כאלה שיש לו בהם מספק כל גאונות,

אולי עשו בהם מלאכה,

אז בעיקר אדון רשאי ויכול לתת בהם את ידיו ולברך על נטילת ידיים.

יש לנו מחלוקת שנייה בפוסקים.

האדם הזה נטל את הידיים במים שהיה בהם מספק אם עשו בהם מלאכה.

אחרי שנטל בהם, בא אדם עם קנקן מים ואומר לה,

אולי אדם סובלים בוודאי.

היום חייב עוד הפעם לחזות ולטלול את הידיים או לא?

ולפי דעת הראב״ד, כן, צריך לחזות ולטלול את הידיים.

הוא מוכיח את זה מדברי הגמרא בעבודת גבולה למדזר, ושם הגמרא מביאה את הכלל.

ספק תומה ברשות היחיד, תמל ברשות הרבים כמובן, ורפי דעתי אם יש שם מקווה לידו,

אומרים לו שייקח להצביד את זה בתוך המקווה,

הרי מקווה לפניך.

כאילו מי הראב״ד,

למה בכלל להיכנס לספקות? בפרט אדם שלא נוטל לו את הידיים, חלילה וחס יבוא לידי עמיות.

אם כן,

אז זו לא רק בעיה אם קיימת מצווה או לא קיימת.

ספק שמא יהיה עמי שצריך להחמיר, חמירא סקנדא ומצורא.

אם כן הראב״ד טוען, כמו ששם אדם יקווה לפניך, גם פה אם האומים בפניך קום תום,

לכן מחייבים אותו לחזור ולטלול את הידיים.

אבל הרמב״ם חלק.

הרמב״ם סובר שיש הבדלות בין מקווה שעיקרה מדאורה אותה לבין הדוגמה שלנו פה,

נטילת עדיים ואין לשום מקום מהתורה.

כונה גזירת חכמים. שלמה התחיל עם קדושים וטומאה,

באו, שמע ואילן, הסיפו את זה גם לחולים,

אבל אין לה מקום מן התורה.

אם כן,

לפי זה אין מקום להשוות את הדינים ודיני הטומאה

בטהרה שחייבים טבילה ונקווה לבין טערת ידיים.

שנה החמירו, אמרו, נקווה בפניך, אבל תלו, וגם מרן דיסטן גם כן הלך בעקבות הרמב״ם,

ולכן מרן דיסטן לא מחייב לחזור ולטל את ידיו שוב,

אפילו אם יש לו מים טובים ומצוינים,

בוודאי שאין בהם שום ספק,

אבל על פי זה מרן לא מחמיר ולא מחייב בדבר.

אפילו אם האדם הזה רוצה לחוש,

רוצה להחמיר כדעת הרמב״ם, בבקשה, למה לא, יחזור איתו,

אבל יזהר מאוד שלא לברך, כמו שקוראים,

הלבוש, או לא תמיד בשאר האחרונים,

הליבה דמיין, כי באנו לרעותיו,

הרי הוא לא חייב, הוא עושה דק חומרה.

איפה מצאנו שעל חומרה האדם יוכל לברך וצווינו על נטילת ידיים? יש ספק בבחינת התונה.

לכן גם אם האדם הזה חסידה קדישה ורוצה להחמיר,

לקוב עוד הפעם לטובת הידיים,

אך על פי כן ניזהר שלעניין המדרכה לא לברך את ברכת על נטילת ידיים.

הדמיון השימוש שהפוסקים מוצאים מדמות,

דבר שיש לבטירון אפילו באלף רבותים.

הסברה היא עד שתוכננו ואיסור תוכננו ביותר.

נולדה לך תרנגולת ביום טוב והתערבה עם ביצים אחרות.

התרנגולת הזו הטילה ביצה, אם כן, בוודאי שהביצה הזו אסורה.

כשהתערבה עם ביצים אחרות זה ספק דבר שיש להם עצירים, כי במוצאו אחד יהיה מותר.

תגיד גם פה,

שם העציר הזה מאליו, כאן אתה צריך לקום ולטול את הידיים, הוא טרוח.

לכן זה לא גורם לגמרי לדבר, לדין ההוא,

ולכן אין חיוב מעיקר הדין לבוא ולהטריח את האדם הזה שיקום ולטול את הידיים.

רק אם הוא רוצה להיות חסידה קדישה, רוצה לטרוח,

ייזהר מאוד,

שלא יחזור לברך,

כמו שאין לנו ספק ברכה אלה ותנאה.

היסוד לבעיה הזו, אם יש להבדיל בין טרחה רבה לטרחה מועטת,

כתב הרן במסכת פסחים בפרק עשורי לגבי מצוות הסבה.

הגמרא דנה שם אם רק שני כוסות הראשונות חייבים להוסף בהן,

או גם בשתיים האחרונות,

גם בהן חייבים להוסף.

והמסכמה היא שאנחנו מחמירים, עושים נסיבה גם בראשונים וגם באחרונים.

תגיד למה, ספק ברבנן לכולם, יש לך ספק עם הראשונים והאחרונים.

אומר הרן כירוץ אחד,

כאן לא כושל להחמיר.

בזמנם היו נהונים מהנסיבה.

זה איכות בקלות רבה להשתתך, להישאר מעו צד שמאל.

וכן, ספק ברבנן לכולם אין לו לומר אלא במקום שקצת קשור לי להחמיר.

אומרים יותר איכות בקלה קלות להחמיר,

צריך אם כן להחמיר בדבר.

לפי זה גם פה, יהיה מובן הטענה של הראזן.

אבל לגופי האזן שם לא כולם הלכו בתירוץ הזה.

יש עוד תירוץ,

אם תאמר ספק ברבנן לנקודה אתה עוקר לגמרי את המצווה.

תבוא בשתיים הראשונות ותאמר,

אולי לא צריך עכשיו לצדה,

אולי אחרי ברכת המזון. עכשיו עדיין אנחנו עבדים לפרעה,

עדיין אנחנו קוראים את ההתחלה של ההיסטריה.

תבוא עד הסוף, תגיד לו, אולי הראשונים היה צריך הסיבה, עכשיו לא צריך.

אתה עוקר לגמרי.

כך גם מדבר ערים המסופקות,

אם אוהן מוכסות חומה ממה שיהושע אומר,

קוראים יומיים, יו גב' וטטווה.

למה הוא אמר, וכי נקרא מגילה וברייתא וברבנן, סוסק לרבנן הכולה.

גם שם יהיה את המהלך.

יבוא ביודלת ויאמר, סוסק לרבנן, אני לא חייב,

היום אני לא צריך.

אולי בוא נוקפת חומה.

יבוא יום כתבד ויאמר, אולי העיר לא מוכסת חומה, ואתמול היה חייב.

האדם הזה לא קירח מכאן ומכאן, לא שייך כלל.

אפילו בדרבנן נפטר אותו בצורה כזו, אז אדרבא,

ואם יום אנחנו בקצה השני שמחייבים אותם לספק לקרוא לברכה ביודלת, וגם לקרוא ביום כתבד ללא דרכה,

אבל מחייבים אותם, טענם. כמו ששם חייבנו,

להשאיר את זה לסידה גם בכוסות הראשונות וגם בכוסות האחרונות.

לכן, אם אפשר, גם פה אשר יחמור, אבל לא בגדר דין.

לא רק מגבה ספק במציאות, אם עשו במים מלא למלאכה על הלאה, אומרים את הכרם, סבלנד רבנן נכונה,

אלא בכל הדומים והספיקות שיש בפוסקים מתחילת סימן קנח עד קסד יש הרבה דוגמאות, מאות הלכות ששנויות במחלוקת הפוסקים.

אם יש לך ספק שקוד בפוסקים,

גם בזה אנחנו רואים את הכלל,

ספק דרבנן לכולה.

ולא רק פה, גם בדינים אחרים שהם דרבנן ולא דאורלתא,

גם בהם יכול להיאמר הכלל הזה,

ואם יש לך ספק שכל הפוסקים, ספק דרבנן לכולה.

אבל לא כל אדם יבוא ויחליט בדברים האלה,

אלא רק תלמיד חכם מובהק שבקי בהלכה,

רק הוא יכול להחליץ ולסכם את ההלכה.

אבל אדם שלא קרא ולא שנה,

רק אתמול הוא חזר בתשובה והכיר את בוראו.

היום הוא כבר רוצה להיות רדבן של כל בני הגבולה, להיות פסקן הדור,

חוקח משנה ואומרה, קורא,

ויש אומרים כך, יש אומרים כך,

שלא אני, מחלוקת, ספק, ספק דרבנה נקולה.

מרביץ ככה הלכות על הטול, בלי בעיות, מדבר בצורה חפשית.

צריך להעמיד את האדם לבען מקומו ולהסביר לו,

אומנם, ספק דרבנה נקולה,

אבל אם יש מנהג להחמיר,

צריך גם כן לפסוק,

לא אוסר, להחמיר.

בדקת אם יש מנהג,

הוא לא בדק, לא.

מאיפה הוא יכול לבדוק? הוא בקושי יודע לקרוא משנה גרורה.

דברים אחרים אין לו.

הוא לא בטל אדם בספר בן איש חי.

תגיד לו, אולי שם כותב שיש מנהג לספרדים, וכאילו זה הדרך.

יש עוד הרבה כללים שלא תמיד האדם הזה מסוגל לעקד אותם ולדעת אם במחלוקת שהוא קורא, שיכינו אותם הכללים.

לדוגמה, יש לך מחלוקת באחרונים.

מחלוקת בדבר אדם זה ספק שקול,

אבל מעולם מהם דברי אחד מהראשונים.

אם הם העירו, כשעדיין לא יוצא לאור בזמנם,

הוא אומר שההלכה באותו דין ברב אדם בהחמיר.

הם היו רואים באחרונים את דברם והיו חוזרים בהם.

למרות שהמחלוקת כאן היא דבר אדם,

לא רואים את הספק שקולים להחמיר אלא צריך להחמיר.

וכן הפוך, מחלוקת בדבר אדם. תמיד אתה אומר, ספק שקול דבר אדם נחמר.

אבל אם יהיו לך איזה ראשונים שלא היו בזמן התוסקים הללו, הם היו אז בכתב יד,

ויש הרבה ספרים כאלה שרק במאה האחרונה זכינו בעולם.

שוב, שרק במאה אדם לפעמים, גם אם מחלוקת דבר אדם אולי יהיה אפשר להקל.

למה אם לא ראוי באחרונים את אותם הראשונים,

היו חוזרים בהם.

שוב, תביא גם באיזה מחלוקת אם הראשונים עצמם לא דנו בזה בכלל אלא רק האחרונים או שהראשונים כן דנו.

אם יש לך הרעיף הראש והרמב״ם אז אולי הם גילית שהמאור יחלוק על אוהל. אז מה זה כך?

אפילו אם המהור יחלוק אנחנו קיבלנו את הרעיף הראש והרמב״ם, שלושה עבודי הוראה.

אז לאדם לא ישנה את כללי ההלכה במאה מזה.

וכן כמו יוצא בזה, יש אלפי כללי הלכה,

בפרט בנושא עצמו.

ואדם לזה עדיין לא קרא ולא שומע.

הוא בא ופוסק הלכות ואומר כל דבר ודבר מה שנראה לו באותו רגע.

אלא צריך להסביר לו שאדם שגס ליבא בהוראה הרי הוא שוטו רשע וגל צרוח אלא חייב להיזהר אם הוא עדיין לא הגיע להוראה שלא ירא ולא יפסוק לאחרים.

אפילו זה עובד חכם שכן יודע את כללי ההלכה חייב להכין לפני כן את השוער, כמו שאמרנו למעלה.

אב אללה יספרייך ואומר גם חקירה ואומר לאדם צריך לשבת להכין שלושה ארבעה פעמים ואחר כך נבוא ונאמר את אותן מהלכות. והלוואי שבעזרת השם יהיה הכל נכון שיהיה לו צעקת ושמיאה לדייק.

הגעה משלא נטל ידה ונגע במים לא נפסלו אותן המים לנצילה ולא מקרה מים צמאים.

זאת אומרת

אדם שבילה כוס מים עדיין עזב תמיעות והעצמה נכנסה ונגעה במים.

לא אומרים, היות שידיו בחזקת תמיעות, אם כן היא קימה את המים והם שצולם,

אלא המים נשארו בחזקת היתר, כמו שלמד בן-ארי בסעיף ב',

המים שאנחתו מוציא כדי לטוח על פני הגלוסקה,

המים נשארים גם אם תמיעו,

המים נשארים כשרים וממציאו אביריים אז קרחו אדום גם פה.

מסיים הרמה,

אבל אסור ללחוץ לדם ממים שנטל בהם חזירו. כבר שני טעמים בדבר. הטעם הראשון, נעשתה בהם מלאכה.

הטעם השני, המים האלה טמאים.

מה אם דווקא מינה את הטעם הראשון השני? אם יש בהם יותר מרבעית, זה יותר מ-87 גרם.

אם הוא אומר, בגלל שנעשתה בהם מלאכה,

גם אם נהיה בהם הרבה, גם כן יהיה פסול.

אבל אם תאמר, בגלל שנטמאו, כאן היה רבעית ולא נטמאו.

להלכה כדאי להחמיר שגם אם יש רבעית ויותר,

היות ומישהו כבר נטל בהם את הידיים, הוא לא יכול עוד פעם לחזור ולטול בהם את ידיו.

אני עובר לסעיף יד, השלג והברד, הכפר והגליד והמלח, כל הדברים האלה יסודם מהמים.

ולכן,

אם הוא רוצה לטול בהם את הידיים, קודם כל שירסק אותם.

אם ריסקן עד שנאמסו מים, נוטלים מהם.

כך גם אפשר לקיים בשלג דין טבילה,

כמו במקווה,

בטובלים בהם,

גם אם לא ריסק אותם לגמרי,

אם יש בהם כשיעור מקווה, היינו 40 סיעה.

370 ליטר יהיה בהם, אז יהיה אפשר לטבול את הידיים באותו השלג.

לא מדובר כאן שירד רבע מילימטר שלג, מדובר שירד הרבה.

הוא יוסף עושה ערימה מזה, יש לו שם בערימה הזו 40 סיעה.

כשהוא מכניס את ידיו,

אז לא רק כף היד מתרטבת מהשלג אלא גם גב היד, כל היד כולה מתרטבת מהשלג ויש שם יותר מ-40 סיעה.

אז יש לזה עוד דין כהן, מקווה, ולכן יוכל להטביל שם את הידיים, אין חשש בדבר.

כי גם מקווה טהרה יכולים להקים מדבר כזה,

אפילו לטבילת הגוף, מעיקר הדין יהיה מותר,

קל וחומר לטבילת ידיים,

שיכולים להטביל את הידיים באותם מהשלג.

מרם ממשיך ודן לגבי האם אפשר ליטול ידיים במיץ או רק במים בלבד.

אדם שנמצא במקום שאין מים, יש הפסקת מים.

אבל במקום מים יש משקאות אחרים.

היו יכולים ליטול בהם או לא. יש לנו ארבעה דעות.

מרם מתחיל דעה ראשונה, דעת הראב״ד,

הראש ורבוסקים,

שאין נטילה אלא רק במים בלבד.

ואי אפשר לטול את הידיים במים ראשונים בשאר משקים,

לא בבירה ולא ביין ולא במשקים אחרים. כולם פסולים לנטילת ידיים אלא רק במים בלבד.

גם הראב״ד יודע שאם אני רוצה לטול את הידיים בסודה יהיה מותר.

מה יש בסודה? שום דבר, אין בזה תערבת של דברים אחרים, אלא זה רק מים קופצים בעלמא.

לכן אין איסור בדבר.

דעה שנייה, יש אומרים,

זו דעת הרשב״א שהיין קשר לנטילת ידיים בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כאן מלכתחילה כדי שלא יאה כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי עד שקבל העברכה לעצמו.

לפי הרשב״א בכל מיץ טבעי אתה יכול לטול את הידיים, אם זה מיץ אבטיח,

מיץ מילון,

מיץ תפלובין טבעי, וכן על זה הדרך.

אפילו יין, יעיקר הדין, זה טוב,

כי יין נחשב כמשקה, כמו שכתוב, קיבס ביין לבושו.

חוץ מהשמן, השמן הוא לא משקה לרחיצה אלא לשיחה.

אז הכל המשקה מהחבור, אתה יכול לקחת ולטול בים את הידיים.

מה תאמר? בל תשחית, אני הולך ומשחית את המשקה.

אין לי מים, אין לי ברירה.

יותר טוב שאני אקיים מצוות לנטילת ידיים,

היא שבה את המחיר של הקוסמית.

ולכן הוא יכול לקחת לפידת הרשב״ה את המיץ הזה ולעשות בזה נטילת ידיים.

אומנם גם יין היה ראוי שיעשו בו,

אבל כיוון שהיין כל כך חשוב להשתנה לעילויה,

שמברכים האגב ברכה בפני עצמה ברוב שבע גפן, אם הוא ייקח לעשות נטילה בווין,

הרי הוא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילויה,

ולכן יש הגבלה אחת ויחידה בצד שאסור לזלזל בה אוכלים,

שאסור לעשות נטילת ידיים בין.

אבל חוץ מהיין,

המשקים האחרים, מיץ לימון, מיץ פורימון או כל דבר אחר בכולם,

עליבדא הרשבן אותה.

בא מרדכי ותואם שיהיה צד להתיר בדבר שצבעו לבן,

אבל אם תיקח דבר אדום, יין אדום או דברים מעין אלה,

יהיה אסור.

למה זה נקרא מים שנשתנו מרעיהם פסול?

אז גם היין האדום הזה גם כן יהיה פסול.

קורא לאב ואמן אלא עתיז רק ביין יבן.

אבל הרשב״א לא סובר את ההבדל הזה, הוא אומר לך כך

למדנו למעלה בסעיף י' מותר לטול ידיים מהיבחושים או שונן דג.

גם הם,

היבחושים האדומים האלה הם בצבע אדום. למה אתה מתיר? זה נקרא מים שנשתנו מרעיהם.

התירוץ הוא אומר רפי מגדים,

שם קודם היה מים, ואחר כך קיבל צבע אחר.

היבחושים האלה או השומן דג,

בריאותו, יצירתו האורגינלית היא בצבע הזה ולא השתנה כלום.

כך גם פה. היין הזה זה לא שקיבל צבע אחר ממה שהתקלקל,

אלא הצורה הטבעית של היין זה צבע אדום כזה.

ולכן יהיה צעד להתיר על איבא די הרשב״א גם

במיצים שהצבע שלהם הוא אדום.

ניקח דוגמה, הוא אסתחט אבטיח ועשה מיץ אבטיח. נכון שזה אדום?

לפי הרשב״א יכול לנתון את הידיים ולברך על נטילת ידיים.

דעה נוספת,

מרם מביא באחרונה את דברי הראשים.

יש מי שאומר שכל מפורט ראויים לנטילת ידיים בשעת הדחף. זאת אומרת, כולל גם יין, לבן, אדום, כולם ראויים.

מסיים הרמה,

כל שכן שמותר לנטיל ידיים בשעת הדחק בשיכר היו ערק,

קוניאק, בירה, בירה לבנה, שחורה או במדווה של מבושלים כעיקרן מים.

אלה הן ארבעה הדעות שמרן מסרט כאן.

השאלה היא, מה דעת מרן?

תמיד הכלל בידינו שמרן מביא יש אומרים ויש אומרים,

הלכות כמו יש אומרים האחרון.

פה לא כך.

פה מרן לא כתב את כל הדעות בלשון יש אומרים,

אלא דעה ראשונה יש מי שאומר, לשון יחיד.

דעה אחרונה יש מי שאומר, גם כן, לשון יחיד, ראשי.

את דעת הרשב״ם מרן כתב בלשון רבים וזו דווקא הדעה האמצעית.

אומר הרב רב אליהו ישראל, בעל ספר כל אליהו, שכגון זה, אם מרן מביא כמה דעות,

מנסח את כולם בלשון יחיד,

רק אחת מהדעות בלשון רבים,

משמע שמרן רמז ומתכוון שהלכה כמו אותה הדעה, שהם הרבים יחיד ברבים, הלכה כרבים. כך מסביר הרב כהן אליהו, כלל יסודי בהרבה מקומות,

בהרבה דינים.

הוא לא אומר את זה פה, אלא זה כלל בנקונות אחרים.

פה הבעיה מסובכת יותר.

למה?

אתה בודק את ההלכה הזו, אתה משווה עם מה שכתוב לכנן בסימן גע',

שם מרן בבית יוסף דווקא לא הלך כמו דעת הרשב״א,

אלא מרן הלך כמו הדעה הראשונה,

להחמיר כדברי הרשב״א והראש, כדברי הרעבד והראש ורבי הפוסקים,

שאין נטילת מים ראשונים, אין אדומיים בלבד.

אם כן,

מי שייקרא רק את השולחן ערוך יכול לחשוב אולי שהלכה כרשב״א.

יפתח בבית יוסף שם,

הוא אומר שמרן נטה להחמיר כדברי הרעבד והראש ורבי הפוסקים.

אתה רואה אם כן שגם אם השולחן ערוך, פתוח בפניך או ערוך,

אבל עדיין אתה נשאר בבעיה.

ובאמת העלייה רבה נוקט בדעת מרן, הוא אומר שמרן סובר כדעת הרעבד ורבי הראשונים להחמיר,

שאין נטילת ידיים אלא במים בלבד.

מה יעשה אם כן האדם?

המסקנה היא כך

אם אין לך מים תשתדל להשיג סודה. זה כמו שאמרנו כמו מים,

בזה אתה רשאי גם לברך על נטילת ידיים.

אם אין לך סודה,

שם אנשים לא שותים לא מים ולא צדה, שותים רק משקאות כבודים יותר,

תנסה להציג בקבוק טמפו לבן בהיר.

יש שם תוספת סוכר או דברים אחרים,

אבל היסוד הוא למעשה מים.

גם הטמפו הלבן גם הוא טוב, אפשר לטעות בזה את הידיים בזרחה.

כך הוא אדם בערק, גם באיזה לבן.

ולכן, אם הוא ירצה לטעות בזה את הידיים,

מעיגר הדין יהיה מותר.

שוב, גם הערק יהיה עדיף על משקאות אחרים.

הוא הדבר הטוב ביותר בגלל הצבע שלו, שהוא צבע טבעי וטוב.

דבר נוסף, שגם יהיה בסדר העדיפות העליונה,

בירה לבנה. אומנם מידה לגמרי לבנה,

יש בה קצת צבע צהוב, נקייה לצהוב, אפילו היחיד,

שוב היא עדיפה על דברים אחרים.

הרמה הכשירה.

אם הוא גם זה,

יהיה רשאי לקחת מיץ תפוזים טבעי ולטעות בזה את הידיים.

אני מדגיש את המילה מיץ תפוזים טבעי,

כי מיץ תפוזים הרגיל שיש בשוק זה לא אמיתי, זה מזויף.

יש שם 90% מים.

מוסיפים לך תרכיז של מיץ תפוזים,

קצת סוכר,

קצת צבע מאכל, ומוכרים לך את זה, קוראים לזה, יקרא שמו בישראל מיץ תפוזים.

אבל מבחינת ההלכה מה זה?

זה מים שמשתנים הרעיון.

אם כן, המיץ תובע אז אין ויכוח.

אף פוסק לא התיר בדבר הזה לקחת את המים הצבועים מעבר ולברך עליהם על נטילת ידיים.

לכן כל הוויכוח, אם כן או לא, זה על מיץ תפוזים טבעי.

אם יהיו לך מיץ אשכוליות בתפוזים,

כדאי יותר לפחות מיץ אשכוליות טבעי,

הוא לבן יותר, בהיר יותר,

אז גם אדיבדיה המרדכי זה יהיה טוב. כמו שהוא התיר ביין לבן,

שעשו את זה מענבים לבנים, אולי גם פה.

שוב, יש לך אבטיח ומילון.

לא כדאי לסחד את האבטיח.

אבטיח יוציא מים אדומים, לפי המרדכי זה לא טוב.

תיקח את המילון ויוציא מים לבנים,

זה יחדור לצורך טוב. תסחט את זה, ומזה תעשה נטילת ידיים ותנגב טוב כדי שלא יישאר לך דבק ביד.

אבל גם אחרי זה,

אחרי שנטלת את הידיים במיץ הזה,

אתה לא יכול לברך על נטילת ידיים.

אם היינו אומרים שמרן דעתו בוודאי כדברי הרשב״א,

ולכן ניסח את דבריו בלשון רבים, יש אומרים,

אז הייתי אומר, מחלוקת במצווה ולא בברכה,

לא אומרים ספק במכונות ההכל נגד מרן, הייתי מתיר מאפיינו לברך, לא רק ניטול.

אבל בגלל שהגיעה רבה נוקט בדעת מרן להחמיר, וכך נשמע מדברי מרן לבית יוסף לקמאן,

אחרי אנחנו פוחדים להתיר לו לברך,

אם אין לו ברירה, שיתרום,

אבל לא נברך על נטילת ידיים.

דבר נוסף,

לא יש כוס את הפרוצה של הנחם ביד בצורה חפשית,

אלא חייב לעטוף את ידיו במפה ולאכול,

בדרך זו יקיים את חובתו את האכילה,

אבל אסור לנגוע בלחם.

אם אין לו ברירה,

גם מיץ טבעי אין לו, טוב, יותר טוב מכלום,

ייטל את ידיו בכל המיצים שיש לנו, בקוקו-קולה ובדברים אחרים,

כמובן בלי ברכה.

איך אומרים בערנית, אחסן מבלש, יותר טוב מכלום, יעשה את הדבר הזה, כי אם האדם שלו מזוהנות אז זה קצת מנקה קצת,

יעשה את הדבר הזה, ואחר כך יעטוף את ידיו במפה ולא יברך סגל ואיכר.

למה? בלי ברכה.

אם מרן אומר שעל דבר כזה זו ברכה לתת עולה.

אדם שייקח קוקו-קולה ויעשה בה נפילת ידיים לפי דעת הלב וברכה לתורה.

אז אתה יכול להתיר לו?

אם הוא היה לוקח בירה, הייתי מסכים איתך.

הרמה כתרה ועל שיכר אפשר.

אבל כאן זה לא בירה, זה יותר גרוע מבירה, זה מים צבועים.

צריך שיהיה במים רביעית.

ואני מילא לאחד,

אבל לשניים שבר לטל כאחד,

האחרון אין צריך.

אפילו בזה אחר זה, כיוון שהם שיעורי טהרה,

לכן אם שניהם מניחים את ידיהם אחד על השני ואני שופך מלמעלה,

אז גם השני, אם ידיו נרטבו טוב, נענע את ידיו,

ידיו נטהרו בתנאי שלא יפסיק הקילוח.

מהמילים האלה למדנו גם שנטילה בבקבוק אינה טובה כי הקילוח מפסיק,

אלא אם כן הבקבוק לא נלה ואז הוא שופך לאט לאט

וכל הזמן זורם.

אפילו אם לא זורם הרבה, אבל כל הזמן רצוף זורם,

רק אז יהיה אפשר ליטול מבקבוק או ממימייה כזו.

קצת עד ער ועת מים בכלא. הוא פשט אחד ידיו והאחר הוא יצוק על ידיו,

ובה השני הוא פשט אדם למטה ממנו סמוך ליד הראשון,

וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו,

ידי שניהם טהרות.

אף על פי שפיחת שיעור רביעית כשהם מגיעים לידו של שני,

אפילו האחי, גם השני יכול ללכת על נתינת ידיים,

ידיו טהרות, למה? מפני שהם באים משיעורי צערה.

מיש מותירים, אפילו כשנוטלים זו אחר זה, למה עוד בשעה שהתחיל האחד לטול מהם, היה באיר רביעית גם לשני זה,

הרי מפני שהם באים משיעורי צערה.

על זו אחרי זה נוטלים מחצי לוג לשלושה ולארבעה, ומילוג לכמה בני ידיים, כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג' פעמים.

בואו עדיף שיכולים להניח ארבעה וחמישה ידיהם, וזה בצזה, וזה גם זה, ולטול כאחד ובלבד שירצה ידיהם בעניין של גילוי המים לכל אחד.

זאת אומרת, כשאין לנו הרבה מים בשפע, יש לנו מים בצומצום,

הדרך היעילה והטובה ביותר לחיסכון, כדי שכולם יוכלו ליטול בכמות קטנה של מים,

שכולם יניחו אחד מעל השני את הידיים, יהיה לך כמו סולם כזה,

אפילו חמישה אנשים או שישה להעמידו אחד מעל השני,

ועניים שופך מעליהם, אבל שופך לאט לאט.

אל תשפוך מהר, אל תבזבז מים, חבל על כל טיפה,

אלא אל תשפוך לאט לאט, וכולם מברמרים את הידיים, כדי שכל עליה תתרתם,

ובפרט כאן, החלק הזה.

זה החלק שלא כולם דואגים להרטיב אותו.

אולי 90% מהאנשים,

אחרי שגמרו ליטול את הידיים והוא בא לברך, תגיד לו, חכה, אל תברך רגע,

נראה רגע, נסתכל פה,

תראה פה, זה ייבש.

אבל נכון מאוד, הדוגמה הזו שאין הרבה מים.

ולכן נדאג לנענע יפה את ידיו, כדי שגם פה הידיים שלו יהיו רטובות. הבעיה נצועה יותר בחורף.

בחורף כולנו נבשים גם חולצה וסדר ומעיל, והוא פוחד שהחולצה תתרתב.

ולכן, פה לא מתרתב טועם,

כדי שהחולצה לא תתרתב, אז הוא גם דואג שטוע לא יתרתב, וזה לא בסדר.

אלא יפשית השרוולים לא יקרה לו שום דבר, יעשו נטילה,

קדת וכדומה, בשיטה הזו שאמרנו, הדבר יועל. צריך שיהיה רביעית מכונס במקום אחד, שהוא נטל משמינית,

וחזר ונטל משמינית, עדף תמרת כשהיו.

היה לו 44 גרם, נטל בהם, אחר כך עוד הפער, עוד 44 גרם, זה לא שווה.

צריך שיהיה לו בכוס, בבת אחת רביעית, ובזה הוא פותר את הבעיה.

אלא הוא יעיד שאמרו בן לידיו של גדול, בן לידיו של קטן. לא רק לאדם, נער, בן 14,

שכף ידו קטנה,

אלא אפילו לאדם שעובד בסבלנות יש לו יעד בן פורת ישראל והאגרוף שלו, כמו בן אבטח, אפילו יטיל גם בו,

מספיק שיעור רביעית מים שישפוך, כמו שאמרנו, לאט לאט, בצורה כזו שירתיב את כל ידו. נטילו שני בני אדם,

זה ידו אחת וזה ידו אחת,

ואחר כך חזר השני ונטל ידו השנייה,

לא מספיק בעניין ידו רביעית,

אלא הרי אלו כשלושה בני אדם,

לכן צריך שיהיה לפחות 174 גרם מים, היינו שתי רביעיות,

חצי לוג, אז רק יהיו ידיו טהורות,

אז ידי האנשים הידו טהורות. אם לא, אין ידו השנייה טהורה, שיהיו נטילו פחות מחצי לוג, יותר משני בני אדם.

אני עובר לסימן קופסא א',

צריך להיבער מחציצה שאותו דבר שחוצץ בתפילה חוצץ בנטילה,

כגון, צורה שהוא קחת את הציפורן,

שונה כנגד הבשר,

וצריך לשלח את הציפורן אפילו כנגד הבשר.

ולא תהיה שעל משרות, תיתא יוון, תיתא יוצרים, אבל במיעוטו שלנו מקפיד, אין לחוש.

אישו שבאה לטבול בימי המקווה צריכה להיזהר שלא יהיה שום חשש חציתה.

הגמרא במסכת חולין בקו״ו אומרת גם לגביה דין נטילה.

נחלקו הפוסקים סופר התרומה בשם יש מפרשים, ושאר הפוסקים האם הכוונה היא לחולין,

או שזה רק לגבי נטילת ידיים לאכילת תרומה.

סופר התרומה בלי לשמש מפרשים שמבדילים רק לגבי תרומה,

אבל כאן נטילת ידיים לחולין אין את כל דיני החציצה.

רוב הפוסקים דחו את דברי המפרשים האלה, ולמסקנה כל דיני חציצה יש גם בעניין נטילת ידיים לחולין. אנחנו באים לאכול,

חייבים להיזהר שהידיים יהיו נקיות ואז המים שוטפים את הוועד.

המים נוגעים בעור במישרין ואין דבר שחוצה.

אם יש חציצה זה לא שווה כלום. נפתא מינא,

בתקופה הקרובה מגיע פסח, רבע אנשים מסיידים את הבית,

ולא כולם מביאים סייד, הרבה עושים את עצמם מסיידים לחודש אחד בשנה.

ואז הוא בא לאכול צהריים ומסתכל על ידיים שלו כולה מלוכלכות.

האדם הזה אסור לברך על נטילת ידיים, הפרחה בבטלה.

למה? כי יש כאן חציצה, הצבע, הוא חוצץ.

אמר, לא נבעו בעור,

כי בין העור לבין המים יש כאן את שכבת הצבע שחוצצת ביניהם.

כן, גם לאשתך יש בעיה עם הלק.

היימי, הלק שהוא שלם הוא עטוב, כל נאותו אינו חוצץ.

אבל הבעיה היא, באמצע השבוע זה מתחיל להיות מפוצץ.

יש הרבה נשים שרק מיום שישי ליום שישי הן שמות את הלהק לכבוד שבת.

אחרי יום יום ההוא היא עובדת, אין מעמד, אקונומיקה,

וזה מתחיל להיות מפוצץ.

אם כן, זה כבר לא מייפה,

לא שולח כאן את הכלל, כל נאותו אינה חוצץ,

אלא זה יכול להוות חציצה גמורה מבחינת ההלכה. אומרים על האישה הזו,

או שתוריד, תיקח חציצון, תוריד את הכול,

או שתמנה, תיקח עוד פעם את הלק ותמנה באותו מקום.

האמת היא שיש שבור קצת בין הלק הבהיר,

שהוא בצבע הציפורן, לבין הלק הכהה האדום.

הלק הבהיר אפילו אם מתפוצץ משהו, זה באותו צבע, זה לא כל כך ניכר,

אבל הלק העווה יותר, האדום, המגושן הזה, ברגע שהתפוצץ קצת, אז הוא ניכר מאוד,

ולכן רוב הנשים מקפידות להוריד.

ולכן, בחיי גוונה זה חצוצה גמורה לנטילת ידיים,

ואם היא מברכת על נטילת ידיים, אסור לעלות אחריה עלינו.

גם לגבי דין טבילה,

נשים בגיל העמידה, שהשיער שלהן מתחיל להלבין,

ולא מתביישות בזה, שיגידו עליה זקנה, סבתא, אז הן תובעות את השיער,

שמותר לנו, לגברים עשו,

אנשים זה חלק מההווואי שלהם, מותר להן לצבוע.

שוב, הגיע הזמן המקווה,

והיא לא חייבת להוריד את הצבע הזה.

אבל,

נניח אם היא לא צבעה את השיער שלה חודשיים-שלוש,

אז הסנטימטר הראשון של השיער הוא לא צבוע, ההמשך הוא צבוע.

וגם זה, הנשים מקפידות על זה.

אז אומרים לי טובה, אני, לא אכפת לי, אני לא הרבה מקפידה, אצלי זה ככה ככה.

זה לא כך, אין דבר כזה.

או שתצבע את הכול, שיהיה טוב,

או שתוריד את כל הצבע.

לא ייתכן דבר כזה שסנטימטר אחד לבן כזה, וההמשך שחור. זה מיד ניכר. כל אישה שמסתכל על ההוצאה שלה, לודעת שהיא עונה סבתא,

אז שהיא צובעת את זה. זה מיד מסביר את העניין.

ולכן, אין לה היתר להתבועל, אלא אם כן תעשה, כמו שאמרנו, תוריד את הצבע.

כך אמרנו גם לגבי הלאט, בכולם הדולר שווה.

אלא שהציפורן עצמה אינה חוצפת, אפילו אם הציפורן ארוכה.

והאישה הזו חושבת מחר לאוריד את הציפרניים.

הלילה היא רוצה לאכול ארוחת ערב,

מותר לה לשבת ולאכול, אין שום בעיה.

הנטילה שלה כשרה כדת וכדין.

ולא אומרים בזה כל העומד להיקצץ ככרצוץ דמה, כמו שאמר בספר הראב״ם,

כי כל הראשונים חולקים על זה.

כותב השולחן גבוה שהראב״ם היא חידאה בדבר.

בינתיים זה מחובר לגוף, אין חשש.

גם החתם סופר דר על מנהג ההונגרים שלאחר הנישואין נוהגות לגלח את השיער.

תגיד, הטבילה הראשונה,

איך היא טבלה השיער חוצפת? כי השיער הזה עומד להיקצץ.

לא שייך הכלל הזה פה. בינתיים זה מחובר, זה בסדר.

הכלל הזה נאמר רק לגבי שופה של עבודה זרה.

כל העומד להיקצץ ככתבלה קצוץ דמה,

כי שם אתה חייב לקחת את העבודה הזרה ולשרוף אותה, לטחון אותה.

פה אתה חייב להוביל את הציפורן? לא חייב.

ולכן פה לא שייך לכללים האלה. לכן, הציפורן עצמו, אפילו אם היא תהיה ארוכה,

אם היא נקייה לחלוטין, אין בה שום בעיה של חציצה. מכל מקום,

עלול להיות חשש כל דירוש של חציצה,

אולי יהיה לכלוך תחת הציפורן,

והיא לא הרגישה זו באמת חציצה גמורה.

יכול להיות שלפעמים זה כנגד הבשר. היינו עמוק מדי, שם זה לא חוטף.

אבל מה שהציפורן עודפת על הבשר,

שם הנשים מקפידות, שם יש כפידה בדבר וזה כן חוטף.

לך תדע את ההגדרה כנגד הבשר, שלא כנגד הבשר.

קשור לבייק.

לכן סופר התרומה ושאר הראשונים כתבו שנהגו הנשים לפני הטבילה להוריד את הציפורניים. זה הפשוט ביותר, אתה מוריד, ואז מוזמן שלא היה שום נחנוך בין ציפורני היד, ציפורני הרגל, בכל מקרה, גוזזים.

בזה פותרים את הבעיה לגמרי.

אבל מצאנו מנהג שם.

טבילה זו אירייתא, לכן הנהיגו.

פה לא מצאנו מנהג.

לכן אתה לא חייב לדבר לאישה הזו שכל שבוע תקצץ

את הציפורניים מטעם זה.

לכן אם באמת הציפורניים שלה נקיות מאוד,

יש נשים שנזהרות מאוד על הציפורניים ומנקות את זה יפה יפה,

אין חשש.

אבל זאת לא באלה שעושות לק בהיר, אז באמת הן נזהרות.

אלא שיש להן את הלק לא בהיר,

אז זה גם,

הצבע הזה מחפה על הנפנוק שתחתיו,

ולא תמיד הן דואגות לנקות ממש נקי נקי.

ייתכן שיש תחתיו, וזה באמת מכשול גדול.

בלבכי, על-פי הקבלה, ציפורניים הם דבר גרוע מאוד.

יש בזה שאיבה של הסתרה האחרה.

מספיק יש לנו צוות עם הסתרה האחרה הזו, בכל מיני מקומות.

אז למה לה להכניס את הסתרה האחרה בבית,

שיהיה לה על הידיים דבר כזה?

הבן אישחל כתב שלא כדאי להחמיר באיסור חיתוך ציפורניים בשבוע שחר ותשעה באב, למרות שיש מחלוקת.

מה שאנחנו נאמר בזה, מחמיר תבוא על הברכה. זו חומרה שבאה על ידי כולה, למה?

משאירים את הציפורניים ואת הסתרה האחרה.

כביכול אומר שיש בזה גם חשש לחציצה.

לכן אישה יראת שמים, חכמה ומזונה, מנערעון,

תמיד כמה שאפשר לקצץ מהציפורניים.

גם בגברים, למה לראות ציפורניים?

אלא אם כן האדם הזה במקצועו הוא שוחט,

הוא צריך ספר הנחת כדי לבדוק את הסכין. טוב, ספר הנחת תרשה לו, בתנאי שינקה אותה תמיד.

או האדם הזה במקצועו הוא מוהל.

המוהל אחרי החיתוך צריך לפרוע את העור. שוב, גם בזה יהיה צעד מהכלא שישאיר ארבעה על ציפורניים וזה מותר.

אז הכי טוב לקצץ את זה שעה אחת קודם כדי שלא ייכנס בחשש כל דהוא של ספק חציצה ואז חלילה אולי ברכותיו יהיו ברכות לבטלה.

עוון שני הוא אוכל ללא נטילת ידיים.

נכון שהוא שפך מים,

אבל המים האלה שנשפכו לא הקיפו את הכול, לא כל הציפורן התרטבה כחלק מהלפנוך חצץ.

אם כן האדם הזה נכשל,

וכן ייזהר מאוד שלא יעשה כדבר הזה,

ירגיל גם את בניו, את ילדיו,

בעניין חינוך זה.

מרן ממשיך,

אם זה בצק, האדם הזה לש איזה דבר, לא רק מה שעודף מהבשר אלא גם מה שכנגד הבשר,

גם הוא חוצץ, כי אנשים מקפידים בזה יותר.

כך גם לגבי טיט.

הבוץ הרגיל שלנו אין לו שום בעיה של חטיפה,

כי אתה שופק מים ונמס והכול נופל ונשפך.

אבל טיט דביק,

כמו טיט היוון, טיט היוצרים,

זה הבוץ שעושים מזה את החרס והחמר,

שבונים בזה גם בתים, בקסות מסוימות.

אז כל זה דביק נדבק בידיים, ובוודאי שזה חוצץ.

הכללים של דיני חציצה שם, בדיני טבילת אישה, הם כך

מהתורה צריך שיהיה רובו ומקפיד עליו, שני הדברים גם יחד, אז זה מהווה חציצה.

זאת אומרת, רוב הגוף וגם מקפיד.

גזרו חכמים מיעוטו שמקפיד, עטו רובו שמקפיד.

לכן אפילו אם יהיה מיעוט הגוף, גם כן חציצה.

או הפוך, רובו שאינו מקפיד, גזרו עטו רובו המקפיד.

מסיים הרמה ביורי דעה סימן קצדיח סעיף א',

שהמנהג הוא, אפילו במיעוטו שאינו מקפיד, גם כן להחמיר.

גם פה מרן מביא שיהיה מעיקר הדין מיעוטו שאינו מקפיד, אין לחוש,

זה לא מעיקר הדין, אלא בגדר חומרה בלבד.

מרן ממשיך, כל דבר שאינו מקפיד עליו, אין החוצץ.

היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד.

למי שדרכו להקפיד, חוצץ.

למי שאין דרכו להקפיד, אין החוצץ.

כיצד?

היה יחד צבר והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו, אף על פי שיש על ידיו ממשות של הצבעונים.

לא היה צבר,

אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו,

הרי זה חוצץ.

שהדירו היבש חוצה, והלח אינה חוצץ.

וכן הנשים שדרכן יצבו על ידיהן לנוי וכיוצא בזה,

אין אותו צבע חוצץ".

זאת אומרת,

קוראים, אנחנו עם האנשים מקפידים בדבר או לא מקפידים בדבר.

אם זה מיעוט,

זה לא רוב היעד אלא רק מיעוט היעד, דבר שני גם לא מקפידים,

בזה לא יהיה חשש,

ואפילו אם יהיה ממש לא יהיה סתם צבע בעלמא, אלא יש ממשות. זה דבר סמיך שאתה יכול לקלף את זה.

אפילו בזה לא חוצץ.

כל וחומר ומעלם זה הוא שם את האצבע השולה בחינא.

הצבע של החינא זה לא דבר שיש בו ממש,

אין בו ממש.

או שהאדם הזה חתך את ידו ושם מעט יוד.

כל הגדולים האלה אין בהם ממש. או אדם צופר במקצועו וראשי שבעותיו קצת התלכלכו בדיו.

גם בזה אין מעיקר הדין חשש עשיצה, כי אין בזה ממש.

ומרן מדגיש, דווקא אם יש ממש בצבע,

אז אנחנו מתחילים לבדוק אם הוא מקפיד או לא מקפיד,

אבל אם אין ממש,

אין שום בעיה בדבר.

לפי זה,

אדם שהוא צבעי במקצועו, בזמנם לא היו מקפידים.

לא היו להם חומרי ניקוי, ולכן אדם כזה שהיה בוחר לעצמו את המקצוע,

אם הוא צבעי אז כמעט תמיד, בכל החיים, היה לו איזה כתמים פה ושם של הצבע, וזו דרכו.

זה הסמל המסחרי שלו.

אדם שהחליט להיות צבעי וידיו נקיות,

אף אחד לא ידע שהוא צבעי, מי יזמין אותו?

היום אנחנו עושים הודעות, אז מה היו עושים?

אם הוא רוצה שידעו שהוא צבעי,

אז הסמל המסחרי שלו צריך לנכלך את הידיים קצת,

בצבע.

הנגרים הם שמים פה את העם שרוד,

אבל הצבעי צריכים לראות על הידיים שלו. כך היה בזמנם.

והוא היה מתבייש בדבר הזה, הוא בא בין החברים,

הוא נותן יד, ויודעים כולם, זה צבעי, זו הדרך שלו.

אפילו אם יש לו על האוזן גם איזה משהו, זה לא מרע. זהו, ככה אנשים מקבלים אותם, ואין לזה שום בעיה.

אבל היום, בזמננו, יש חשש חציצה,

והסיבה היא,

יש היום חומרי ניקוי מצוינים,

משוכללים מאוד,

בברכם של הצבעים,

אומרים את העבודה, מיד ימנקים את הידיים,

תסתכל על הידיים שלהם כמעט כמונו.

אולי ההבדל הוא,

מסביב לציפורן אולי נשאר משהו, ואת זה קשה להם לנקות.

אז זה ההבדל היחיד בינינו לבינם.

אצלנו נהיה אפילו מעט צבע טוב, מסביב לציפורן זה חצות.

אצלנו, זה כל הכולה היחידה.

אבל אם יש לו כתם שמן על האצבעות פה,

אי אפשר להתיר לו לטול את העבודה, הוא אומר, אני צוואי.

בסדר, אתה צוואי, אבל היום אני צוואי, מקפידים.

ולא הולכים בזה איזה אחרי אחד שהוא יוצא מן הכלל,

אלא אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, והולכים בזה לפי רוב העולם, כמו שאמרנו קודם לגבי אישה.

אז חלק שלי אומנם מפוצץ אבל אני לא מקפידה, אני לא אכפת לי.

מסתכלים על רוב הנשים.

רוב הנשים, אם יש שלב מפוצץ, מקפידות.

או שמורידות לגמרי או שממלאות את זה.

והיא לא משאירה את זה בצורה כזו שהתחכו עליה החברות שלה, היא תעלם.

כך הוא הדין גם פה, גם לגבי הצבעי.

בזמנם כולם היו מסכנים עובדים בעצמם עבודה שחורה, ולכן העדה ושיניים היו מלוכלכות.

היום בדרך כלל רוב הצבעים כבר קיימו את הפסוק ועמדו זרים וראו צונכים. הם כולם עלו דרגה, כולם קבלני צבע,

ויש להם את הפנדי הכושי שעושה את שלו,

אולי הוא צריך לבוא לעשות לו את הפס.

לעבוד רבע שעה, לסדר לו את הפס, בואנה תמשיך, והוא הולך דרך כלל החיים טובים ושלום.

אני מסכים, למה לא?

ממולא, הידיים שלהם לא כל כך מלוכלכות,

לא בדם, ולא בשפיר, ולא בצבע.

ולכן מן הראוי שלפני ארוחת צהריים, אם דעתו לאכול כזית לחם ביותר, שידאג לנקות את הידיים.