דיני חציצה בנטילת ידיים – טבעת, פצע וקליפות: מתי צריך להסיר ומה הדין למעשה בזמננו

 

- - - לא מוגה! - - - 

פצע יבש,

כבר עברו שבועיים שלוש, אתה מקלף את זה, זה לא כואב, כדאי לקלף,

כי אנשים מקפידים שלא ייראה הדבר כלכלוך על ידו.

אבל אם הוא בא לקלף וזה כואב לו, ישאיר את זה. אדרבה, אנשים מקפידים שלא להסתיר את זה.

אפילו בטבילת אישה הדבר הוא כן, הכלל הוא כך,

קל וחומר לגבי נטילת ידיים שלנו,

ולכן אם הוא בא לקלף את הפצע בראש וזה כואב לו, ישאיר את זה כך, ייצול את הידיים בצורה רגילה.

אני עובר לסעיף ג'

צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידיים, ואפילו אם הוא רפוי, ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה,

או אינו מקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו, ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיים איזה מקרה רפוי.

כתבו במערך הוזרוע אגרות השאירי והראש, שגם הטבעת יכולה להיות חוצצת,

משום שבין האצבע לבין המקום שתחת הטבעת, שם לא נכנסים המים.

הטבעת מהודקת, ממילא המים מחודרים, וזה מהווה חציצה.

טעם שני, אומר רבנו זלמן,

המים הראשונים נשפכים, הם נטמעים מטומאת היד.

אתה שופך פעם שנייה, אתה מטהר אותם.

אבל הטבעת היא גוף זר.

המים השניים שנשפכים לא מטהרים ממילא,

אחר כך זה ייגע ביד,

באצבעות האחרות, ויטמא אותם שוב מחדש.

דווקא מנה, בין שני הטעמים אתה שופך בבת אחת רביעית,

כי לפי הטעם של רבנו זלמן יהיה מוטה, לפי הטעם הראשון יהיה עדיין הדבר אסור.

האמת הוא שהטעם שאסרו הפוסקים לא כל כך שייך בזמננו.

הראש הסביר לנו יפה מדוע ולמה הטבעת חוצצת,

כי הטבעת לא נשארת על היד כל היום.

בשעה שאני בא לעשות מלאכה לא נקייה,

בנשים הדוגמה הייתה כשבאה ללוש.

בגברים, כשהגבר הזה בא,

אם הוא פחח או עושה עבודה אחרת, הוא פוחס שהטבעת תתלכלך,

אז הוא מוציא את הטבעות מעל ידו.

ולכן זה מהווה חסיצה לעניין נטילת ידיים.

לפי זה אומר הגאון רבי אברהם הלוי בספרו גן המלך,

זה היה נכון בזמנם.

בזמנם הנשים היו קמות בארבע בבוקר, מיד הלשה,

יבוא בעלה מהתפילה, תהיה לו כבר פיתה חמה.

מי היה קונה מהמכולת ומי היה לחם על המוכן?

ורק אנחנו, ברוך השם, כל ישראל בני מלכים היום, פותחים את העיניים,

יש לך לחם מוכן בחנות, לחם חם, טרי, טוב, אשריהם ישראל,

הנשים האלה כמעט כולו לושות.

פעם, היה להם פעם בשבוע לכבוד שבת, היו לושות כדי לעשות עוגות.

היום גם זה, ברוך השם, לא צריך ללוש,

גם זה, פתרו להם את הבעיה.

היא קונה מוכן מהמכולת בצק עלים, יש לה את זה כבר על המוכן,

אז כך שהיא כמעט לא צריכה לדחזק את הידיים גם פעם בחודש.

אם כן, כל הזמן הטבעה צמודה, אומר רבי אברהם הלוי,

היום זה נקרא מיעוטו שלו מקפיל עליו,

אם כן זה לא מהווה חפיצה.

המנהג לא כך, המנהג להחמיר, אנחנו מחמירים.

אומרים לאנשים,

גם בזמן הזה את חייבת מלכתחילה להוריד את הטבעת.

בין טבעת שמהודקת, בין טבעת רפויה, בכל מקרה שתוציא אותה ואין מקום להקל לכתחילה.

כך גם,

כדאי ורצוי לכתחילה לא ליטול את הידיים עם טבעת. יותר טוב שהאדם הזה יסיר את הטבעת בפני כן.

אבל אנחנו מביאים את כל הסברות האלה כדי לדון מה יהיה לגבי דיעבד.

בדיעבד האדם הזה כבר עשה מה שעשה, קרה מה שקרה לו,

ברך על נטילת ידיים והטבעת הייתה בידו. מה עונה אחריו אמן או לא?

כפי דברי רבי אברהם הלוי, בעל גן המלך, כן, תענה אחריו אמן.

רוב האנשים היום לא עובדים עבודה שחרית כמו פעם.

היום רוב האנשים,

או פקידים,

או שהוא מוכר בדים בחנות,

כשהוא מוכר בד, לא יקרה לו שום דבר, הטבעת נשארת.

ולכן,

מעיקר הדין לא היה חיוב,

אבל אנחנו מחמירים.

דווקא מינה, בדיעבד, עשה מה שעשה,

אתה אומר שיש כאן ספק ספיקה,

אולי עם שפך רביעית אין חשש בדבר,

ואולי היום בזמננו הטבעת מעיקר, לא חוצוצת, בגלל שאנחנו לא עובדים עבודה מלוכלכת.

אם אין לך ספק ספיקה בידי רבי אמן,

לכן עונים אחריו אמן ולא מחייבים אותו לנגב את הידיים,

להוריד את הבעת ולחזור ולטעון. עד כדי כך לא מטרחים אותו פעם שנייה. כל זה כולה לגבי נטילת ידיים,

לגבי טבילה לא כך.

שם מטריחים אותה לחזור ולטבול, שם מטריחים יותר.

אלא אם כן שימשה,

כדי לא להוציא לעז, אז אנחנו מקלים בדבר, הטבעת רפואיה, אומרים מסתמה נכנס מים.

אבל אם לא, לא מתירים בדבר, כלל ועיקר שם מחמירים יותר.

שם יש פתרון קל, אפילו אם היא שכחה,

בדרך כלל הטבילה בודקת אותה לפני כן, והיא אומרת לה, יש לך טבעת,

נא להוציא את הטבעת מיד,

והפתרון הפשוט והקל ביותר.

אבל קורה לפעמים שהאור לא היה טוב, או שהנטבילה הייתה מבולבלת ולא שמה לב.

אז אומרים לה שתלך עוד הפעם, סיבוב שני,

שם אנחנו משתדלים להחמיר עד כמה שהדבר אפשר.

טבעת שאינה יוצאת לגבי נטילת ידיים, לא נורא, לא מעכבת, סומכים על הספק-ספקה שאמרתי,

לגבי טבילה לא.

לכן, אם היא יודעת שבעוד כמה ימים היא צריכה ללכת למקווה,

מן הראוי שתלך מחר לאיזה צורך.

לצורפים יש מסורית מיוחדת לחתוך את זה,

תחתכו לה את זה, אחר כך יעשו לה הלחמה באותו מקום,

יוסיפו לה עוד כמה גרמים זהב, ועוד מעלתו בעלה ישלם את התוספת,

כדי שלא תהיה לה בעיה שתוכל להכניס ולהוציא את זה.

יש בעיה לאנשים או נשים שיש להם נטייה ללחץ דם.

לחץ דם גורם ניפוח לפעמים.

האצבע מתנפחת, ואז קשה מאוד להוציא את זה. לכן,

הכי טוב שגבר יישאר לגמרי בלי טבעת. בשביל מה הוא צריך טבעת?

זה מיותר לחלוטין.

הטבעת אינה לא חובה לא דאורייתא, לא דרבנן.

סתם דבר מיותר. תמכור את הטבעת, תן את הכסף לישיבת כף החיים,

הרבה יותר טוב מאשר להשאיר את זה על היד.

בלא איך אי-פעם זה עבד, להוציא את זה בשביל נטילת ידיים באיזה מקום ולשכח את זה,

מסתנה לו. אז למה שיחכה עד שזה לא עבד?

ימכור את זה מחר וייתן את הכסף לישיבה הרבה יותר טוב ויותר עדיף.

אבל לנשים אי-אפשר לומר את זה. נשים זה חלק מהשכל, נשים תכשיטים. שם לא ישמעו לך על אדם הכי טוב, לפחות שזה יהיה רחב.

תגיד לה, אני מוכן לשלם עוד כמה גרמים זהב,

תלכי את העשיית טבעת, שיהיה רחב כמה שאפשר,

ובזה נקדים רפואה למכה, כדי שלא יהיה כל כך חשש לגבי דין מצוות נטילת ידיים.

שיעור נטילת ידיים כל היד עד הקנה של זרוע.

יש שוברים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד,

וראוי לנהוג כדעת הראשון.

הגמרא דנה בחולים קופזן עד היכן מצוות נטילת ידיים.

יש לנו שלושה סוגי נטילת ידיים.

דבר ראשון,

הכהנים לפני עבודתם בבית המקדש היו נוטלים מאת ידיהם, כמו שכתוב,

ועשית כיאור נחושת וכנו נחושת לא רחצה.

השאלה היא עד היכן היו הכהנים נוטלים,

עד פה או לא?

יש לך דבר שני, תרומה.

הכהן, לפני שהוא אוכל תרומה, היה חייב לטעות את הידיים.

זה קל יותר.

הקל מכולם זהו העניין שלנו, כשאדם בא לאכול לחם,

נטילת ידיים לחולים.

אם שם זה לא חמור, אם שם אתה אומר שזו העם עד פה ממילא לנטילת ידיים לחולים, יהיה עוד יותר קל.

והגמרא מביאה חילוקי דעות איך בדיוק היו נוטלים את ידיהם.

גם למסקנה יש לנו מחלקת גדולה בראשונים,

עד היכן חובת נטילת ידיים.

יש לנו דעת עריף שאומר שחובת נטילת ידיים היא עד סוף כף היד.

כך דעת הרבה מהראשונים,

הרשב״א ועוד.

מרן בספרי כסף משנה מסביר כך גם בדעת הרמב״ן.

אבל לעומת זה,

דעת רבנו גרשון מאור הגולה והרוקח,

שאין צורך ליטול כל כך הרבה,

אלא מספיק ליטול את הידיים עד אמצע פרקי האצבעות,

עד כאן.

יש לך באצבעות שלושה פרקים.

את השניים אתה נוטל,

את השלישי כאן אין צורך ליטול לפי דעתו, זה מיותר ואין חיוב ליטול כאן.

אלא שמה ירושלמי לא משמע כך. מה ירושלמי משמע שצריך ליטול עד סוף כף היד.

ולכן בוודאי שאנחנו לא פוסקים להלכה כדיבורי רבנו גרשון,

בוודאי שעד אמצע קשרי האצבעות זה לא יעיד למצוות נפילת ידיים.

אבל אני מזכיר את השיטה הזאת כדי לחבר אותה עם שיטת הראש.

הראש אומר שאין צורך ליטול את הידיים עד סוף כף היד,

אלא מספיק ליטול את הידיים עד סוף קשרי אצבעותיו.

כך דעת רוב הפוסקים וכך מפורש בזוהר.

הזוהר אומר שהנטילה היא בארבעה עשר פרקים של האצבעות.

יש לך בכל אצבע שלושה,

יחד ארבעה אצבעות ותריסר.

באגודל יש לך עוד שני פרקים, יחד זה ארבעה עשר.

אתה אומר נפילת יד, יד זה ארבעה עשרה.

לפי זאת אין חיוב נטילת ידיים מעיקר הדין עד סוף כף היד.

דווקא מיניה למה שדיברנו אמש לעניין חציצה בנטילת ידיים.

אם יש לו כאן בגב היד או בכף היד חציצה,

לפי זאת אין שום בעיה.

החובה היא רק עד סוף האצבעות.

אם האצבעות נקיות לחלוטין,

אם כן, אין לו שום בעיה כלל ועיקר.

כך דעת המאירי.

הרבה מהפוסקים הלכו להלכה ולמעשה בשיטה זו.

הרמב״ן כתב כך, תלמידיון העברה כתב כך,

תלמידיון הרגבה כתב כך, כולם הלכו בשיטה זו

להלכה.

מרן רבי יוסף מסכם.

היות שהדבר קל מאוד, קל מאוד להחמיר בדבר, לא קשה להחמיר ולשפוך עוד קצת מים עד סוף כף היד,

בגלל שראוי לצאת את החובה הלוואה וכולה עלמא.

כמו שהגמרא אמרה בשבת סנח ב' אמר רב חסדה,

אנא משי מלוך אופניים היה, יהבו לי מלוך אופניי ציבותה.

היינו, אני נותן מלוך אופניים מים,

ייתנו לי גם כנגד זה מלוך אופניים טובה,

ולכן אדם יכול בקלות רבה לעשות את זה, אז למה לא? בוודאי שכן.

אבל, הוא ממשיך מרן,

אדם שבא לנהוג חומה זו,

מן הראוי שיעשה תנאי,

לא יקבל על עצמו את הדבר הזה בנדר,

אלא יהיה הדבר בלי נדר, ואז אם יזדמן באיזה מקום ואין שם הרבה מים, רק מעט מאוד מים ואין ברירה,

אז יוכל לסמוך על עיקר הדין.

אחרת, אם האדם הזה קיבל על עצמו בנדר, יצטרך עטרה,

ואולי אין לו שם החכם שיעשה את העטרה, וזו בעיה.

ולכן, ונראוי, כמו שתיארנו,

שיקבל על עצמו חומרה זו או כל חומרה אחרת.

כל דבר ודבר שאדם עושה,

יגיד בלי נדר. אני נותן הוראת קבע על מקום זה וזה,

אתה אומר בלי נדר. נכון שזו הוראת קבע, זו הפירמה שלו,

אפילו איך להגיד על זה בלי נדר, ואז אם תרצה אי-פעם,

לבוא ולהחליף.

במקום לתת לישיבה של חכם ועובד, אני רוצה לתת לישיבה של חכם שמעון או לחכם נביא.

אין לך שום בעיה, אתה לא מוגבל,

לא צריך להתרת נדרים ולא להתרת צדקות, אלא אתה יכול לעשות מה שאתה חפש,

היות ומעיקרה התנית ואמרת בלי נדר.

גם בשולחן ערוך, כשמרן הביא את המחלוקת,

מרן סיכם,

וראוי לנהוג כדעת הראשון,

נהיינו לטול את הידיים עד סוף כף היד.

אבל הלשון, הסגנון,

זה לא מחייב מעיקר הדין, אלא מרן נקט בלשון זהירה.

מרן אמר, וראוי לנהוג.

גם לקמ״ן בסימן קס״ב, סעיף א',

משמע מדברי מרן שמעיקר הדין מספיק לטול את הידיים עד סוף קשרי אצבעותיו ואין חיוב מעיקר הדין לטול עד סוף כף היד.

מהי נפקא מינא?

הרי אנחנו, ברוך השם, כולנו נוהגים להחמיר.

הנפקא מינא,

ביום תשעה באב, אדם שהוא חולה ומותר לו לאכול.

אם תאמר, מעיקר הדין יש חובה ליטול עד סוף כף היד,

אם טוען, גם ביום תשעה באב, למרות שאחת ההנאות שאסורות ביום תשעה באב זו הנאת רחיצה,

וגם לחולה יצטרכנו לאכול כדי שלא יצדיק לבריאותו.

רחיצה לא מתירים לו, זה לא קשור למחלה שלו.

אם כן, תגיד לו,

תישער על עיקר הדין, על כף הדין,

ואל תטול את ידיך עד סוף כף היד,

אין המספיק לטול עד סוף קשרי אצבעותיו.

זה מה שיהיה צריך לומר לאותו החולה שילך על כף הדין.

מה תאמר?

הרמרן בקצב משנה נקט בדעת הרמב״ם להחמיר,

אם כן יש לך שני עמודי הוראה, האבי והרמב״ם.

אבל,

לפי מה שכתבו דרך החיים,

והמשנה ברורה בשער הציון, שרוב הפוסקים דעתם להתיר לפי זה,

אפילו אם יהיה לך, הרמרן והרמב״ם, שני עמודי הוראה,

יש לנו כלל,

כל מקום שיש רוב מניין כנגד רוב בניין,

זה כאילו ספק שקול.

את הכלל הזה מרן כתב לקנון בהלכות שבת בבית יוסף בסימן רנט.

רוב בניין, מי אלה הבניין?

שלושה עמודי הוראה, הריף, הראש, הרמב״ם.

זאת אומרת, יש כאן הריף והרמב״ם, זה רוב בניין.

לעומתה, יש לך רוב מניין.

רוב הפוסקים הלכו כדעת,

ראשית, הספר, הראש, הרמב״ם, הראה, הרצב״ם,

כולם אמרו שמספיק על סוף קשרי הצבעתה.

ואם זה ספק שקול, הרי נטילת ידיים מידי רבנם,

ספק דרבנם,

לכולה.

מה טוב, נחפש את המנהג.

רבנו ירוחם אמנם כתב שהמנהג להחמיר כדברי הריף.

המנהג הוא שנוטלים עד סוף כף היד.

אבל זה לא ברור.

הראש כתב שהמנהג להקל,

נוטלים את הידיים עד סוף קשרי האצבעות.

למצוא שגם המנהג לא יכול לחתוך לנו כאן את עיקר הדין.

העיקר כאן, בעניין זה, מהי דעת מרן.

אם היינו יודעים בדיוק מה דעת מרן,

היינו יכולים לפי זה למצוא את הדרך כדי לפסוק הלכה.

אבל גם זה לא ברור לנו.

כאן, גם בבית יוסף וגם בשולחן ערוך,

כאן מרן הלך בשיטת העוף. מרן החמיר את הדבר.

אבל למרות שהלך בשיטה זו לכתחלה,

מכל המקומות משמע שכל זה חומרה, ולדין.

אלא מריקי הדין מספיק עצוב קשרי שביעות.

לא אמר זה, מדברי מרן בקצב משנה, שם לא משמע כך.

מדברי הקצב משנה משמע כאילו ה' קרוב לדין,

כי מרן שם היטה את דברי הרמב״ם להריף, אם כן שני עמודי הוראה, ולכן אולי צריך להחמיר בדבר.

השאלה, מה חובר קודם?

חובר קודם בקצב משנה,

ואז אחר כך בא מרן וכתב את הבית יוסף,

וכתב על זה דברי הרמב״ם סתומים.

אם כן,

מרן חזר בו כאן, אם כן המסקנה להקל.

אבל אם אתה אומר הפוך,

פה דעת מרן להקל, שם להחמיר,

והכסף משנה חובר באחרונה,

זה נהיה לך הפוך.

קשה לנו לדעת בוודאות מהי דעת מרן,

כי ידוע הדבר, מה שכותב הגאון חידה בספרו שם הגדולים,

שאין לנו תאריך מדויק מתי מרן חיבר את ספרו כסף משנה.

את השולחן ערוך מרן כתב לפי הסדר, כך גם תבית יוסף.

לא כן את הספר כסף משנה,

מרן לא כותב בבת אחת בתשואה רצופה,

אלא מרן היה לפעמים כותב את הספר הזה, כסף משנה,

מסביר את דברי הרמב״ם וכותב אותם,

אחר כך חוזר לדברים האחרים שהיו לו.

מרן חיבר את זה במשך הזמן, במשך שנים רבות,

כך שאתה לא יודע בדיוק אם זה קדם לזה או זה קדם לזה.

בכל מקום, היא גופה ספק, אתה מסופק בדעת מרן, תגיד, ספק לרבנן?

בכולה.

ולכן אם האדם מביא את ידיו ביום תשעה באב עד סוף קשרי אצבעותיו ומברך על נטילת ידיים,

אתה עונה אחריו, אמן, אין בזה חשש.

או נאמר,

הבן שידיו לא נקיות,

האדם הזה לא הלך להוריד את הצבע שיש לו כאן בגב הים.

האצבעו, 100%. פה אתה רואה, יש חציצה.

הוא בא, נוטל את הידיים, לא מוריד את החציצה,

והוא מורך על נטילת ידיים.

אם תומע מעיקר הדין זו אין תהילה טובה, היות מהצבעות היו נקיות.

אם כן, אפשר לענות אחריו, אמן, אין שום בעיה.

אבל אם תומע על ההלכה תיאריך בו, האמן הזו היא יתומה.

כך גם לגבי הבעיה הכללית שיש עם רוב בני אדם,

רוב האנשים שנוטלים את הידיים, תשים לב,

אחרי שהוא גמל לטוב את הידיים,

תגיד לו, חכה, אל תדלך, רגע אחד אני רוצה לראות את היד.

תסתכל פה למטה מגב היד, אתה תראה איפה זה יבש.

הוא שפק מים,

אבל הוא לא נענע על טובת ידיו,

לא טוב תמיד ונשאר יבש.

אם כן תומע, הנטילה הזו לא שווה כלום,

ואז יהיה צריך האדם הזה לא לענות אחריו, אמן.

אבל אם תומע עיקר הדין זה האצבעות,

את האצבעות הוא הרציף בסדר.

אם כן, מה אכפת לי מה שקרה למעלה יותר?

ואז הוא לא צריך להימנע מעניית אמן, אלא יוכל לכתחילה לענות אחריו, אמן.

זו הנפקמינא, זו מעשה שמצוין מאוד, לעתים קרובות מאוד,

והיא נפקמינא במחלוקת האמורה. לא רק מחלה ביום תשעה באב פעם בשנה,

אלא זו נפקמינא יומיומית להרבה בני אדם, בפרט אנשים שאינם בני תורה.

לאידך גיסא, לעניין תשעה באב,

האיסור שם להתרחץ זה לא דרבנן, כל צום תשעה באב זה דרבנן,

אלא כל האיסור החיצה לראשית אצבעו למים זה דרבנן.

הוא בא להתכוון לעשות כאן הנעת רחיצה? לא.

הוא מתכוון לשם מצווה נפילת ידיים.

אלא מה זה פסיק ראשיה? מוכרח להיות שגם היא עולה.

אז זהו פסיק ראשיה בדרבנן.

הכלל בידינו, פסיק ראשיה בדרבנן מותר.

ולכן אם האדם הזה ביום תשעה באב ירצה ליטול את ידיו עד סוף כפרד,

בוודאי שהדבר הוא טוב וכדאי.

למה כדאי?

אם ייטול רק עד סוף קשרו את שביעותיו,

מה הוא מרוויח?

אולי הוא לא עשה איסור דרבנן.

הוא בורח מהבעיה של איסור רחיצה ביום שביע.

אבל אם הוא ייטול רק עד סוף קשרו אצבעותיו,

הוא יברך אז על נטילת ידיים,

הוא נכנס לספק במלאכה לבתנה.

לפי דעת הריב,

הרשב״א וציאתם.

הברכה שהוא אמר זה ברכה לבתנה.

ברכה לבתנה ותוצא את שם ה' אלוהיך לשם ולבדיה על המדם במרם ודאורייתא.

אם כן,

עדיף יותר להיכנס בחשש כל דהוא של חשש איסור דרבנן של רחיצה ביום תשעה באב ולא חלילה להיכנס בספק, בחשש גדול יותר של ספק ברכה לבתנה.

לכן הסיכון להלכה, חולה או חולה ביום תשעה באב שצריכים לאכול,

אומרים להם שיטלו את ידיהם עד לסוף קף היד ויברכו אז על נטילת ידיים.

אבל אם הם טעו,

נטלו את ידיהם עד סוף קשרי אצבעותיהם וברכו על נטילת ידיים, בדיעבד עונים אחריהם אמן.

כמו שאמרנו, היות ואז דבר הקדוש אומר בפירוש כדברי הראש,

לכן משום זה אנחנו סומכים להקל לגבי עניית אמן.

אבל אם שואלים מלכתחילה,

אומרים להם שיטלו את ידיהם עד לסוף קף היד.

דווקא מילה נוספת לגבי יום הכיפורים.

גם שם יש לך אותה בעיה בחולה שיש בו סכנה,

שצריך לאכול.

אלא ששם הבעיה יותר מסובכת להיות והחולה לא אוכל קביצה בבת אחת.

אסור לו לאכול קביצה, זה יותר מקשעור.

אלא הוא אוכל 30 גרם ועוד 30 גרם, הוא אוכל פחות ופחות מקשעור.

גם בזה יש מחלוקת לגבי מצווה, נטילת ידיים.

ולכן שם לגבי כיפור נאמר לו שיטל את הידיים עד סוף קשרי אצבעתיו,

לא יברך על נטילת ידיים, יעטף את ידיו במפה ויאכל.

זו העצה הייעוצה כדי שיימלד מהמחלקת,

כדי שלא יבוא לידי חשש איסור רחיצה,

כי שם עיקר איסור רחיצה הוא דאורייתא.

נכון שכתב הנענן מרדכי שגם מי שאומר דאורייתא רק כל הגוף דאורייתא,

אבל יד לבד וברדוניו,

כל מקום זה חמור יותר מאשר יום תשעה באר.

ולכן כלל גדול בידינו שב ואל תעשה עדיף.

למה לא לשפוך מים עד סוף כף היד?

לכן עדיף יותר שיעשה עד סוף קשרי אצבעותיו.

מה אתה אומר? אולי זו לא נטילה?

לא נטילה אני לא מברך. אם זו לא נטילה אני אעטף את ידיי ולא נוגע בלחם.

בצורה כזו הוא מחוצה במאה אחוז, זה הרבה יותר עדיף ממה שייטל את ידיו עד סוף כף היד.

אבל אם הוא ירצה לטל עד סוף כף היד,

שוב גם בזה לא נוכל למחות בידו.

גם זה ייחשב פסיק ראשי דלני חלה בדרבנן.

אדם שנטל את ידיו ואחרי שסיים ליטול הוא רואה שתחת כף היד פה לא רטוב אלא יבש.

אם כך הוא צריך לסיים את הנטילה שייקח את הכלי, ימלא עוד מים וישפוך כאן על המקום הזה.

אבל שיפתח את הדרז ויושים את ידו תחת הדרז

זה לא טוב. צריך שיהיה דרך כלא, נטילה טובה בכלי,

ולא בצורה עקומה אחרת.

לכן לא יתעצב.

אם קרה לדבר הזה,

שיועיל וטובו עוד פעם למלא עוד קצת מים בכלי,

בצורה כזו יפתור את הבעיה. צריך להעיר את תשומת לב הנשים.

גם הנשים חיידות במצווה נטילת ידיים כמונו, כמו שהסברנו אמש,

וגם מהן לא תמיד שמות לב.

לפעמים כשאדם ממהר מאוד אז הוא לא שם לב, והנטילת ידיים שלו צולעת על ירחיו בצורה כזו.

הרעב צריך להיזהר מלטול כרוגן. לפעמים גם בחתונות או בסעודה אחרת מגישים מים למסובים.

אז כשמגישים את המים הוא פוחד שלא ירטיב את המסובים,

כולם נבושים, ברוך השם, מחלצות,

יש שם גם את הפיתות תחת זה,

ולכן הוא נזהר, ואז בזהירות גורמת שלא נותנים טוב את האדם.

לכן מן הראוי לא לעשות כן, אלא יכבד את כל הציבור,

שכולם ילכו לכיור, יתלו את הידיים במטבח, זה הרבה יותר נוח,

הרבה יותר קר.

אם יש בן זקן, אדם בן תשעים, בן מאה,

והוא קשה לו לבוא למטבח, בסדר, טוב.

אנחנו נביא לו את המים, מגיע לו.

אבל חוץ מהזקנים אנחנו צוערים, שמה להביא את המים לשם?

כי זה גורם סיבוך,

שאנשים לא נותנים את הידיים טוב, תשים לו במציאות באותם המקומות,

אלא אם כן הנוטל הוא מקצועי, יודע טוב את ההלכות,

הוא יודע איך לשפוך.

אבל רוב האנשים הם לא בעלו מקצוע בהלכות נטילת ידיים,

ולכן מן הראוי לכבד את הציבור, אנא גשו לקיות, יתלו שם את הידיים.

שם אדם לא פוחד לא מהמים ולא פוחד שירתי ואחרים,

הוא נוטל בצורה נוחה וטובה,

ויש סיכוי שהנטילה תהיה טובה.

אני אעבור לסימן קסב,

הנוטל צריך להגביע ידיו,

דהיינו ראשי אצבעותיו למעלה שלא יאצלו מהן חוץ לפרק ויחזרו את עמו הידיים.

הגמרא בסוצת ד' אומרת שהאדם שנוטל את הידיים צריך להגביע את ידיו.

הגמרא לא מביאה פסוק לזה,

אבל רבי גאון הביא לזה פסוק שנאמר בישעיה פרק ת״ג,

וינטלם וינשאיהם כל המעולם, וינשאיהם מלשון הרמה.

ולכן אחרי שגמר ליטול את ידיו ולשפשף,

יגביע אותם לא יותר מראשו אלא עד פניו ולא יותר,

יגביע אותם ואחר כך יברך על נטילת ידיים.

מרן מסביר מביא את הטעם מצד חשש דיני טומאה, שלא יטמא את העיניים.

הכיצד?

אם האדם הזה נטל והמים ירדו,

ירדו מהאצבעות לכף היד.

כשהוא משפיל את ידיו, המים האלה חוזרים.

המים האלה שהיו פה הם טמאים,

כי עליהם לא נשפך פעם שנייה מים ולא יועיל הדבר,

אז המים הטמאים האלה חוזרים פה,

עוד פעם מטמאים את הידיים.

אבל כשהוא שומר על ידיו שיהיו גבוהות,

כל הזמן ידיו דומה לה,

בזה הוא פותר את הבעיה, מקדים רפואה למכה.

זה הטעם שהסבירו התוספות העגור ועוד,

וזה מה שמרן מסכם פה למעשה.

אומנם מעיקר הדין אם אתה הולך לפי הטעם הזה,

יש עוד דרך שנייה לנטילת ידיו,

מה שכתב מעולי בן חביב,

מרנא בית יוסף והרמה.

והוא הדין אם השפילן מתחילת הנטילה עד סופה,

לשפיר דומה.

רק שיזהר שלא יגביה התחילה ראשי צביעותיו ואחר כך ישפילם,

דעתי יצאו המים מן חוץ מן הפרק ויחזרו להטעמות הידיים.

אז אם כל הזמן היה רק למטה, עד שהוא לקח את המגבת, גם כן יהיה טוב.

אבל לפי הפסוק, האסמכתה שהבאנו,

אף בוודאי שראוי להגביה את ידיו,

ולכן גם אם מתחילה השפיל,

כדאי שיגביה.

ובפרט לפי הקבלה,

כך צריך להיות הדבר, חובה להיות,

שאחרי שגומר לטוב ולשפשף שלושה פעמים,

אז מגביה את ידיו מול פניו לברך על נטילת ידיים.

מרן ממשיך. דהיינו, כשאין לו נוטל כל היד עד מקום חיבור היד עם הזרוע,

אלא נטל רק עד סוף קשרי הצבעותיו,

אז יש את החשש הזה.

משמע שמרן סובר שמעיקר הדין זה מספיק,

ולכן הוא צריך לכתוב את ההלכה הזו.

אבל אם נוטל עד שם, עד סוף כף היד,

בזה מעיקר הדין אין צריך להגביה את ידיו.

יש חלקים בזה.

וכן הוא משפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת.

כיוון שאין שם מים טמאים כלל,

אין לזה שום צורך לבוא ולהיזהר, דווקא שיהיה למעלה.

אין צריך להגביה את ידיו.

או, היה לפניו מקווה,

וכן המצביל ידיו, אין צריך להגביה את ידיו.

שוב, כל זה על פי הפשט או על פי הקבלה,

בכל מקרה צריך להגביה את ידיו. אגב, איך שומרים,

מי משפך עליו גיבל פעמים, אין צריך להישאה בכל זה, וכן נהגו להקל.

אבל אנחנו רגילים להחמיר בקול, כמו שאמרנו, על פי הקבלה.

אבל אדם שלא עשה את זה,

אל תצעק עליו ואל תבוא אליו בטענות. יש אנשים שאין להם הרבה ידיעות בהלכה.

הוא קיים מה שכתוב בבן איש חי, והוא, ברוך השם, עושה בדיוק.

והחבר לא עשה את זה.

אז הוא פותח עליו פה,

הקים עליו צעקות, השם מרחם.

שפך את דמו, שחז אותו וקיסרו בעפיו.

בין הזמן שזה חומרה.

אז הוא לא עשה חומרה, עשה את הדין, הוא שפך הרבה מים על ידיו,

היה רביעית ביותר, אז מה קיצר לנעליו?

הוא עשה מעיקר הדין, זה מותר.

אתה רוצה להחמיר להיות חסידה קדישה,

אשריך וטוב לאח, והוא שם לך.

אבל אין זה מעיקר הדין בגדר חיוב גמור,

ולכן מן הראוי שייזהר אם הוא רוצה ללמד את האחרים חומרות. למה? לא זכותו ללמד בלשון יפה, תיקח את אבו נשחי, תראה לו,

אבל אל תקין צעקות ואל תבזה את חברך ברבים בגלל שלא עשה איזה חומרה. נוטל ידיו,

שופך עליהם קצת מהרביעית, להסיר מהם הלכלוך

לכל דבר שחוצץ.

ואחר כך שופך עליהם פעם שנית.

וגם אלו המים הם טמאים.

ואחר כך שופך עליהם פעם שלישית,

לטהר המים שעל גבי הידיים.

ואם אין בידיים לכלוך ודמר החוצץ,

שופך על שתי ידיים רביעית בבת אחיו, אין צריך מים שניים.

רק אהב הוא עדין,

אם היו לו מים רבים, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך,

ואחר כך שופך רביעית כאחד,

ואין צריך מים שלישים.

הנוטל ידיו פיל לשפשפם זו בזו.

המשנה במסכת ידיים, פרק אמה אמרה שצריך מים שניים, זאת אומרת ליטול פעמיים. למה פעמיים?

פעם הראשונה המים קיבלו את הטומאה של הידיים,

פעם השנייה אתה שופך מים אחרים כדי לטהר את הכול.

כל דברים ידיו נקיות.

אם ידיו טמאות,

היו מלוכלכות קודם,

וכן המים הראשונים כדי להוריד את הבוט.

המים השניים, והלאה, הם מתחילים את מצוות הנטילה,

כך שיש לך בסך הכול שלושה פעמים.

אומר מרן לפי זה, אם ידיו היו נקיות,

אין צורך שלושה פעמים,

מספיק לשפוך פעמיים.

ואם האדם הזה שופך רביעית בבת אחת כשהוא בא ליטול, שפט יותר מ-87 גרם על היד,

פעם אחת מספיק, כי המים לא נטמאו. פחות מרביעית נטמאו,

ולכן אתה צריך פעם שנייה לבוא ולשפוך עליהם.

אבל אם זה יותר מרווי,

אולי הם לא נטמאו.

אם לא יטמאו, הם נטמאו, הם נטמאו. הם צורך לשפוך פעם שנייה מעיקר הדין, כלומר על-פי הפשט.

אומר רב כף החיים, על-פי הקבלה, בכל מקרה צריך לשפוך שלושה פעמים,

וכך אנחנו רגילים לעשות.

למה לא? כדאי להחמיר בדבר הזה.

אבל לפעמים אין מספיק מים.

האדם הזה עושה חומרה על חשבון אדם אחר,

כמו הדוגמה שהתחלנו בה, הוא נמצא באיזו חתונה ומביאים לו ליד השולחן.

ומסכן השמש הזה צריך ללכת בלווה עשרים פעם. הוא גמר לו את המים. כל מה שהיה בקומקום, לקח את הכל ושפך.

שם תעשה, יוכחנא מעט מים. תעשה מעט ולא הרבה, כדי לא להטריח את האנשים,

לא לעשות טורח ציבור ולהליך דרכה.

אבל מעיקר הדין, כמו שאמרנו, אם שופך רביעית בבת אחת מספיק פעם אחת,

אפילו אם הוא יהיה פחות מרביעית,

מספיק מעיקר הדין פעמיים, נודע ויהיו נקיות,

רק על-פי הקבלה אנחנו נוהגים שבכל מקרה עושה

את השלושה פעמים וכך ראוי לנהוג מלכתחילה.

כשאדם היו נקיות בלאו הכי לפני כן אין חיוב מעיקר הדין לשפשף.

כל מה שאמרו הגויות מהימוניות הראש והסתמה לשפשף, שידיו לא נקיות ב-100%.

אבל עם ידם נקיות,

עוד לפני חמש דקות הוא יצא מהשירותים וניקה את ידיו בסבון, הם נקיים ב-100%.

עכשיו הנטילה השנייה הזו היא רק לטהרה ולא לנקיות. נקיות הן בלאו הכי נקיות.

אפילו להתחיל, למרות שמצעד הדין על-פי הפשט אין חובה לשפשף,

לפי הקבלה צריך, ושוב, גם בזמן אדם שיכול להחמיר על עצמו ולשפשף, למה לא?

תבוא עליו ברכה. נטל מקצת ידו וחזר ונטל הנשאר מידו,

הרי ידו טמאה כמו שהייתה.

דאין נטילה לחצאים.

ואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחילה הטופח על מנת להטפיח,

הרי זו טהורה.

ואמור דברים אמורים במים ראשונים אחד בשניים, נטל מקצת ידה, וחזר ומסיף על מקצתם. על-פי דברי הגמרא בגיטין טו,

שם הגמרא הסתפקה אם יש נטילה לחצאים או לא.

בידו לא הפשיטה, ההלכה היא ספקת לרבנה נקונה,

לכן כתבו הרמב״ם על שולחן ערוך,

שלכתחילה ייזהר האדם שלא יבוא וייטול חצי יד ועוד חצי יד.

כל מה שיכולים לומר, ספק לרבנה נקולה,

כל זה, כמו הדוגמה שמרן פירט בסוף הסעיף.

שפך חצי יד, ועוד החצייה הזו רטובה שפך את החציה שלי.

ואתה אתה יכול לומר, ספק לרבנה נקולה.

אבל אם האדם הזה לא עשה כך,

אלא שפך חצי יד וניגד את זה, אחר כך שפך על החצי השני,

זה כבר לא בסדר. זה נקרא אין נטילה לחצאים.

נטילה כזו היא פסולה לגמרי מכל וכול.

אבל אם החצי הראשון ידע ועדיין תופח על מנת להצליח,

אז הוא מוסיף על החצי השני.

בזה אין לו שום בעיה, הכל מחובר וניצוק,

וזה הדבר יועיל לו לנטילת ידיים.

אפילו בדין טבילה, מקנה שיש בו ארבעים מציאה וצמצום.

הראשון טבל, כשהוא יוצא מהמקווה, חלק מהמים על גופו.

אם כן, אין שם ארבעים מציאה.

סילחי, אם רגליו יהיו צמודות למקווה,

מעיקר הדין מדוהי ריתא, יכול השני להיכנס ולטבול.

למה? כי יש כאן ניצוק.

רגליו עדיין נוגעות במי המקווה, כל מה שעל גופו מחובר למי המקווה,

השני שייכנס תו. יש גזירה ברבנה, אבל אולי חלק מזה יתאדר ולא יהיה ניצוק טוב.

אבל בנטילת אדם אין את הגזירה הזו, ולכן מרן פסק,

תופח על מנת להטפיח בחסי הראשון יועיל, ולא צריך לנגב ועד הפעם לחזור ולטול, אלא גם בזה הדבר יועיל.

יש מחלוקת גדולה באחרונים לגבי אדם שלכלך את ידיו במעט מים.

האם צריך קודם כול לייבש את האצבע הרצובה ואחר כך להתחיל לטול,

או שאין צורך לייבש?

הרב בעל משנה האחרונה שם, במסכת כלים, אומר שצריך לייבש קודם את היד.

כך בעט רבנו זלמן עם קצות השולחן והחזונש.

הם אומרים, גם אם זו בכלל נטילה על החסאים.

אבל דעת רוב הפוסקים להקל בדבר.

מגן אברהם, העלייה רבה, דעתם להתיר.

כך פוסק המשנה ברורה בכמה וכמה מקומות.

גם פה אצלנו בסעיף קטן כז,

שער הציון בסעיף קטן מ״א, ועוד המסקנה היא, מעיקר הדין,

אין חיוב לייבש את היד לפניכם.

זה דומה לסוף הסעיף, ולכן יהיה הדבר מותר.

יש הרבה תלמידי ישיבות שרגילים להחמיר כדברי החזון איש.

אם אתה הולך שם בארוחת צהריים,

תראה, ליד הכיור יש שם מטור גדול,

כי כולם רוצים קודם לייבש את היד,

אז כל אחד, אם אין לו מגבת עליו,

אז הוא מייבש את זה בחולצה, בסדר, קודם כול הוא מייבש את הראשי אצבעות.

ואם האוזן של הכלא התרתבה, הראשון תפס את האוזן,

אז הוא מוציא מטפחה, אז הוא מייבש את האוזן של הכלא.

ולכן יש עושים כלא עם שישה אוזניים,

שאין לנו די הספיק.

כל זה בגדר חומרות.

אין זה מעיקר הדין. הסיבה היא פשוטה,

הרי הראשון שהיה לפני,

הוא נתן את ידיו ברביעית.

כשהוא תפס את הכלא,

אז הוא תפס את אומנן בירדיים רטובות, הוא יוציא לסעוד בן הכלא,

אבל אלה מים טהורים ולא טמאים.

כולנו היום שופכים רביעית. מי שופך היום במטילת אדם פחות מרביעית?

אין דבר כזה היום.

ולכן כל מה שהם עושים זה חומרה בעלמא.

הם רוצים להחמיר, למה לא? זכותם,

אבל בתנאי שלא יעשה חומרה על חשבון אחרים.

יש ארבעים חברים שמחכים לו אחרי הגב,

והוא משתהה עד שגומר לטוב,

לקח חמש דקות עד שיגמר ליבש את האצבע הזו והאצבע השנייה.

שיעלה אל הכיור השני,

יש להם בכל קומה כיורים,

יעלה אל הקומה העליונה, שם אין טור, שם אף אחד לא נמצא,

שם יעשה את כל החומרות,

חומרה של החסדוניש וכל החומרות האחרות,

שם הוא לא עושה חומרה על חשבון אחרים. אבל כשהוא נמצא בכניסה לחדר האוכל,

ושם כל התור נשמע עד הרצון, ויש שם צור ארוך,

שם לא מן הראוי לעשות את החומרה הזו,

אלא לסמוך על עיקר הדין,

כמו שהוכיח המגן אברהם מדברי הרמה למעלה בסימן קופסה סוף סעיף א',

שמעיקר הדין אין הדבר הזה בגדר חובה בהכרח,

ולכן אינו חייב מעיקר הדין לייבש את ידיו.

מתוך מה שקטן להתגאה לך, ויד היד נטמעה בשפשוף חברתה דווקא מנוטל ידו אחת,

ואחר כך שפשפה בחברתה.

הבנו מלכה נטול תחילה שתי ידיו כאחת,

נטול, ושתיהן נחשבות כיד אחת,

ואינן מטמעות זו את זו.

ואפילו ארבעה וחמישה שהניחו ידיהן זו בצד זו,

וזה על גב זה כיד אחת חשיב,

ואינן מטמעות זו את זו.

אדם שבא ונוטל את הידיים נטל יד אחת.

היד הזאת הורה.

היד השנייה שהיא עדיין טמאה, נגעה ביד הזו ומטמאה אותה,

ולכן צריך להיזהר שלא ייגע ביד השנייה,

כך גם שלא ייגע ביד של חברו.

לפעמים יש תור,

נמצאים אנשים רבים ליד הכיור,

ואחד האנשים או אחד הילדים עלול לנגוע בידיו, לכן,

לשים לב להיזהר בדבר.

כל זה כשהוא נוטל יד אחת,

אחר כך באה ליד השנייה.

אבל אם הוא בא,

מקריב את הידיים,

ואדם אחר שופך על ידיו בבת אחת,

והידיים טהורות.

כך הוא עדיין, אם יש הרבה אנשים,

אני לוקח גבי מים ושופך על ידי כולם.

לא אומרים שהיד הזו נגעה ביד השנייה והיא בוודאי טמאה,

אלא כולן חשובות כיד אחת.

אני עובר לסייביו, נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה.

הוא נמלך כשנטל המים השניים,

והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת,

ידיו טמאות.

כל זה כשמעיקרה שפך על שתיהן בבת אחת, והתכוון ליטול את שתיהן כאחת.

אבל אם האדם הזה בהתחלה החליט ליטול כל יד לבד,

השפיכה הראשונה היתה כל יד לבד,

בשנייה הוא רוצה כבר לחבר אותה,

אז כל יד עלולה לטמא את היד השנייה,

אלא אם כן הוא שפך רביעית בבת אחת.

אם הוא שפך 86 גרם מהיקרה, אז יהיה טוב.

הלאה וכי עלולה לטמא את היד השנייה מפנה מסביר מרן,

שבשעה שהאדם הזה התחיל,

האדם הזה שפך בהתחלה פחות מרביעית, והתכוון ליטול כל יד בפני עצמה,

ואז הידיים האלה עלולות לטמא אחת את השנייה,

ומים שעל גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חברתה,

וגם את היד. וכשנטמא את השניים לא טיהרו את הראשונים, כיוון שנטמא את מחמת חברתה,

אלא אדרבה, ידם השניים נטמאו בהן.

ולכן העצה היא, אם קרה לו דבר כזה שהיד השנייה נגעה בראשונה,

צריך קודם כול ליבש את היד,

לנגב ואחר כך ליטול פעם שנייה.

כך גם אם אדם אחר בא ונגע תוך כדי נטילה,

צריך להיזהר לא לברך על נטילת ידיים, אלא קודם כול לנגב את ידה, ואחר כך

ליטול שוב.

למה אתה אומר שינגב?

למה לא ימשיך לשפוך עוד מים?

היות שהמים האלה טמאים,

אז גם אם ישפוך עוד מים, המים שישפוך אחר כך לא יטהרו את אותם המים.

לכן, אם קרה הדבר ומישהו נגע בידו בחיי גוונה,

צריך קודם כול לנגב ורק לאחר מכן לחזור וליטול שוב.

אני עובר לסעיף זין. אם שפשף ידיו זו בזו,

היזהר שלא ייגע חוץ ממקום שנפלו בו מים לפני שבט המים זו את זו.

הרבה אנשים שבאים ליטול את הידיים,

פה נשאר להם מרש.

אחרי שהוא גמר לשפוך את המים,

הוא בא ומשפשף את ידיו שלושה פעמים על פי הקבלה.

אם היד כולה רטובה מצוין, אם לא רטובה,

כשהוא בא ונוגע פה,

הוא עלול להסתבך.

ולכן מן הראוי שאדם ישים לב לשפוך את המים ולנענע את היד, כדי שגם החלק הזה בתחתית כף היד, שגם היא תהיה רטובה בצורה מושלמת.

כאן מרן מדבר בסעיף ז' שאדם מזלם לו הרבה מים ונותן עד סוף קשרי אצבעותה,

לכן ניזהר שלא ייגע חוץ ממקום שנפלו בעיניים, אם הוא נוגע למעלה יותר,

שהוא עלול לטמא אצלה.

אני עובר לסעיף ח' נתן לידו אחד בשפשפה בראשו,

זאת אומרת שפך מים,

שוב פחות ברביעית.

המים האלה של השפיכה הראשונה הם עדיין טמאים.

נגע בשיער שלו, והשיער התרתב.

אפילו אם הוא נאמר, הוא המשיך, נטל את הידיים בצורה מושלמת וניגב.

אם באמצע הסעודה ייגע בשיער הרטוב הוא עלול לטמא את ידיו.

כך הוא אדון, אדם שנטל את הידיים והיה לו בידו טבעת.

שוב, גם בזה המים שעל הטבעת נשארו טמאים ואין המים השניים מטהרים אותם.

באמצע הסעודה הוא נגע בידו הרטובה מהטבעת,

אז הוא טבע עוד פעם מתאים.

לכן,

א' דבר ראשון, עדיף יותר להסיר את הטבעת.

ב' אם קרה שנטל את הידיים עם הטבעת ולא הסיר את הטבעת,

לפחות ינגע ויפה יפה את המקום.

הראש דן לגבי אדם שיש לו תחבושת,

האם חייב להסיר את התחבושת?

נפשט לפני נטילת ידיים או לא?

יש הבדל בין תחבושת

שאפשר בקלות להסירה,

לפעמים יש לו סך הכל שריטה והוא שם איזה אגד,

אז אם יישפך מים לא יקרה לו כלום,

אז כדאי באמת, מומלץ,

שיוריד קודם כל את התחבושת ועד אחר כך ייטול את הידיים.

ואם הדברים אמורים לגבי נטילת ידיים ברבנן,

קל וחומר לגבי מצוות טבילה לנידה שהיא דרורייתא,

שגם שם,

רק לאחר מכן לטבול.

אבל לפעמים קורה שיש לאדם הזה כוויה וכיוצא בזה,

וקשה לו מאוד להסיר את התחבושת לגמרי.

אם הוא יבוא וייטול במים על אותו מקום, זה יכול להזיק לו מאוד.

במקרה כזה לא מחייבים אותו להסיר את התחבושת,

אלא יכול להשאיר את התחבושת על ידו.

אם נאמר כל היד חבושה,

כולל גם האצבעות,

גם האצבעות כולן מכוסות לגמרי בתחבושת,

אם כן היד הזו פתועה לגמרי ממצוות נטילת ידיים.

נשארה לו רק היד השנייה, ייטול את היד השנייה ואברך.

אבל לפעמים התחבושת בחלק העליון של היד,

וכאן ראשי אצבעותיו נגולות.

ראשי האצבעות לא קורה להם כלום.

אז במקרה כזה את היד הזו נוטל ב-100%.

גם את היד החבושה חייב ליטול את ראשי האצבעות המגולות,

לשפוך על כמה שאפשר, לשפוך שמים.

שוב, גם בזה רצוי שזה יהיה רביעית בבת אחת.

האצבעית לא יהיה רביעית,

פחות מרביעית, התחבושת מתרטלת,

ואם ייגע באמצע הארוחה עם המקום הרטוב הזה,

יכול לטמא את ידיו.

ולכן, אפילו אם זה מעט אצבעות,

המקום המגולה הוא לא כל כך גדול,

כדאי שישפוך 86 גרם מים לפחות רביעית בבת אחר.

גם לגבי תבילת אישה,

גם כן שייכת לפעמים הקולה האמורה.

לא תמיד מחייבים את האישה הזו להסיר את התחבושת.

אלא מה?

לא כל אישה יכולה לפסוק לעצמה בדבר כזה,

הרי טבילה של לידה זה דולורייתא.

ולכן מן הראוי שעמיים שלוש קודם לפני הטבילה,

תלך אותה הגברת לשאול שאלת רב.

תעשה שאלת רב,

ואם הרב אמר לה שמותר,

היא לא חייבת להסיר את זה לפני הטבילה,

כדאי הדבר שתבקש מאותו הרב שייתן לה את הפסק בכתב,

שיכתוב לה את זה,

כדי שתראה את זה למטבילה, אחרת שם היא לא תאמין לה ותהיה לה בעיה.

וכן, שיהיה הפסק בכתב, יהיה מסודר,

ואז יכול להיות מקרה יותר מן הכלל,

שיהיה הדבר המתאר.

הגמרא במסכת חולין בדף קו' דנה לגבי חיוב נטילת ידיים, עד היכן אדם חייב לטרוח ולכתת את רגליו,

ומרן בסימן קסג מסכם לנו את העניין,

מעיניים מצויים לפניו ברחוב יותר מארבעה מילים,

ולאחריו מין ילוט ידה במפה ואוכל פט,

או דבר שתיבודה במשקה, או אוכל על ידי כף.

זאת אומרת,

אם עד מרחק 960 מטר אני חייב לטרוח.

יותר מזה, אינני חייב ללכת במיוחד כדי להגיע למקום שיש מים.

אלא אם אין לי מים במקום שאני נמצא באותו איזור,

אני עטף את ידי במפה ואוכל בצורה כזו את הלחם.

אבל אם בלבכי אני צריך לנסוע לתל אביב, פה בירושלים אין מים,

אז בלבכי אתה נוסע לשם?

יש לך בתוך זמן של 72 דקות אתה תגיע למקום שיש מים?

אסור לך לאכול פה, גם אם תעטוף את ידיך במפה.

אמנם ראשי והרמב״ם סוברים שעל ידי עקיפת היד במפה יכולים להתיר,

אבל מרן פסק, כדברי התוספות, הראש ורוב הפוסקים,

שעקיפת יד במפה היא תקנה טובה ומועילה במקום שאי-אפשר להגיע למים.

פה הוא יכול להגיע מתוך כמה דקות למקום שיש מים, ולכן הדבר אסור.

כמו שאמרנו, דווקא אם בלבכי הוא צריך לנסוע לתל אביב.

אבל אם הוא לא צריך לנסוע,

הוא לא יכול לבזבז דבק ולנסוע במיוחד לתל אביב כדי להגיע למקום שיש לו שם מים, אלא יעטוף את ידי במפה ויאכל.

ברוך השם, אם יש לנו מים זורמים בכל מקום,

השאלה הזו אינה כל כך אקטואלית, ונקווה שאף פעם לא נצטרך את הדבר הזה.

אבל עקרונית, אדם ידע, לפניו ארבעה מילים, לאחריו מיל.

הגמרא מביאה עוד דוגמה שם לגבי אדם שאוכל את חוליו בטהרה ואין לפניו דבר טהור,

רק במרחק מה נמצא האוכל הטהור,

גם כן לפניו ארבעה מילים, לאחריו מיל.

שוב הגמרא ממשיכה לגבי נקודת ידיים של תפילה או לגבי תפילה בציבור.

אז צריך לטרוח לפחות שעה מאות שישים מטר כדי להגיע למקום שמתפוללים שם בציבור.

גם לזה שייך את הכלל, לפניו ארבעה מילים ואחריו מיל.

דוגמה אחרונה לגבי לחם של גויים.

נניח שאני נמצא בירושלים העתיקה ושם אין לי לחם של יהודים, שם יש לי רק את הקעקעים של הגויים.

אל תאכל את הלחם של הגויים,

ואמר כי יש לך בתוך העיר גם לחם של יהודים.

אלא אם כן החייל הזה נמצא באיזה מקום יש שם בשטחים ושם בכל אותו אזור לא מגיע להם לחם של יהודים,

הנה חנמי, יהיה מותר לו לאכול לחם של הגויים.

אבל אם הוא יכול להגיע למקום קרוב ולקחת מהלחם של היהודים,

בדרך כלל שולחים לחיילים אספקה מלחם שלנו.

מאפיית אלג'ר וכיוצא בהם הם מספקים לצבא.

אז אם האספקה הזו במקום להגיע באחת,

אמורה להגיע באחת וחצי.

אסור לו לאכול, חייב לחכות.

לא נאמר בגלל שיש עיכוב, יהיה מותר לו לאכול מהפיתה של הערבים.

אלא אם כן האספקה אמורה להגיע בשתיים וחצי.

אמורה להגיע שעה וחצי אחרי הזמן, הוא לא חייב לחכות.

אבל אם יגיע בתוך שעה ושתים עשרה דקות,

עדיין צריך להמתין שיבוא לו הלחם הטוב שאפו אותו היהודים.

זה הכלב, בכל הדברים האלה הגמרא השבתה אותם, גם במסכת פסחים בדף מו, ולכולם שייך את ההגדרה הזו.

לפניו ארבעה מילים, לאחוריו מיל אחד.

נאמר דוגמה נוספת.

אדם שגר בחברון או בקריית ארבע והוקם קצת מאוחר,

והוא לא הספיק למניין,

המניין האחרון שם בשש וחצי,

את המניין הזה הוא איחר, פספס למניין האחרון.

אפילו אם הוא יבוא לבית-כנסת של סטמר,

שם יש מניין גם בשבע וחצי.

הוא לא חייב לנסוע במיוחד מחברון או מקריית ארבע לירושלים, במיוחד בשביל זה.

אבל אם האדם הזה הוא עבוד בירושלים,

בלב אחי הוא אמור לנסוע לירושלים ובמהלך הוא אמור לנסוע לתפלל ביחיד.

איחרת את המניין הזה, תיסע לירושלים.

כי הנסיעה מחברון לירושלים היא ספקת עוד שעה.

אין שבעים ושתיים דקות.

במדינת האמור הזה תעכב את התפילה,

תיסע לירושלים, תתפלל בסטמר או במוצאייף או במקום אחר,

ואחר כך תלך לעבודה.

זו העצה שאומרים לאותו אדם.

העצה שם עטיפת ידיים במפה היא דווקא עטיפת ידיים.

אבל אם האדם הזה רוצה, במקום לעטוף את העיניים, לקחת מזלג,

לתפוס את הלחם במזלג ולאכול בצורה כזו.

הדבר אסור.

אומנם הרמה והלבוש היטיבו,

אבל רבנו יונה, הרמב״ם, מרן הבית יוסף ושאר החומים החמירו בדבר.

גם המשנה ברורה על המקום החמיר ואמר שרק אם עטפת ידה במפה הדבר מועיל.

וההבדל הוא כך,

כשעדיין העטופות במפה אז בוודאי לא ייגע בלחם.

אבל כשהוא אוכל על ידי מזלג הוא עלול בקלות רבה לעוגה ביד השנייה באותו הלחם.

לפעמים הלחם נופל למצוודה אחרת ולכן לא פלוג רבנן.

גם לגבי הכלל דבר שטיבולו במשקה היה מנטילת ידיים.

אסור לאכול דבר שטיבולו במשקה גם על ידי כף או מזלג,

אלא אם כן הוא מבושל.

שם הקלנו כולה מרחלת, כמו שאמר בבתי יוסף,

אבל כאן לגבי זה, אם זה לא מבושל,

אין צעד להתיר כלל ועיקר.

אני עובר לסעיף ב'

המאכיל לאחרים אין צריך נטילת ידיים,

והאוכל צריך נטילת ידיים אף על פי שהחר נוטה לתוך פיו ואינו נוגע במאכל.

מועדים לאוכל במגפה שצריך נטילת ידיים.

אדם שאוכל במזלג לא נוגע בלחם, מאיזה סיבה? אפילו אחי, חייב נטילת ידיים,

ואי אפשר לומר הוא נוגע או לא נוגע, זה לא שייך כלל.

אבל אדם שהוא בעצמו לא אוכל אלא רק מאכיל אחרים,

למרות שהוא נוגע ביד,

בלחם, אפילו אחי אינו חייב במצווה נטילת ידיים.

אם זה נלמד בדברי הגברה במעשה שהביאה שם בחולים קס,

מסופר ששמואל, כשהיה ילד,

שאל הבית בוכה,

שאל אותו אביו, רבי אבא, למה אתה בוכה?

אמר לו, המורה, היכה אותי.

שאל אותו, למה היכה אותך?

אמר לו, המורה אמר לי להאכיל את הילד שלו.

אני לקחתי אותו לחם, התחלתי להאכיל,

והוא אמר לי, למה אתה מאכיל אותו בלי נטילת ידיים?

לכן הוא היכה אותי.

אמר לו, באמת, למה לא נטיל את הידיים?

ענה לו, שמואל,

הוא יאכל ואני אטול ידיים?

מה פתאום?

אביו הסכים איתו, כך באמת ההלכה.

אמר אביו, רבי הבא, לא מספיק שהמורה הזה לא יודע, הוא גם מכה.

מצערנו המחלה של חלק מהמורים הייתה לא רק אז,

גם היום בזמן הזה יש מורים כאלה.

טוב, מכל מקום למדנו ממעשה זה שאדם שמאכיל אחרים,

ולא חשוב אם הוא מאכיל אדם בריא או מאכיל אדם חולה,

אינו חייב ליטול את הידיים.

הטעם הוא שזה דבר שלא מצוי, וכל דבר שאינו מצוי לא תקנו בחכמים,

מלצד ולא שכיח לא גזרו ברבנן,

זה הכלל בדין מאכיל.

אבל אני שאוכל,

בין אם אני אוכל ונוגע בלחם בידיי,

או שידיי עטופות,

או שהלחם עטוף,

אני לוקח את הסנדוויץ' והוא עטוף בנייר או בניידון,

לפעמים אתה לא מגיע בכל מקרה אתה חייב ליטול את הידיים, לא תלוגו הביניים,

יש עליך חייב לקום ליטול את הידיים ולברך,

נמצא שהאוכל בכל מקרה חייב והמאכיל בכל מקרה אינו חייב.

אלא אם כן הידיים שלו לא נקיות,

הוא קודם החליף גלגל של האוטו, אלו פאנצ'ר,

אז המאכיל הזה אפילו אם נאמר מהלכוד נטילת הידיים ואין כאן בעיה,

מצד מעיסותה ודאי שיש כאן בעיה שאקום קודם ויאטול את הידיים כדעת וכדין.

כותב רבנו יונה,

אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום ולפני עיוור לא תיתן מכשול. בחומש ויקרא,

בפרשת קדושים שם נאמר,

ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

בספרה שם הוסבר הפסוק הזה,

אדם שמייעץ לחברו עצה שאינה הוגנת.

אתה יודע שהבית הזה לא שווה 50,000 דולר.

הוא בא להתייעץ איתך, ואתה בגלל אינטרסים מסוימים אתה אומר לו כן, זה שווה, כדאי.

ואתה יודע שזה שווה רק קרביים,

אתה מכשיל אותו, את העיוור,

בייסור הזה.

קל וחומר אדם שרוצה לעבור איזו עבירה,

אומנם הוא לא עיוור, עיניים שלו רואות,

אבל דולמוס התאווה הוא שמסמד עיניים הרוחניות,

ולכן הוא רוצה לעבור על איזו עבירה,

אסור לך לעזור לו.

מי שמסייע יהודי לעבור עבירה מסוימת,

עובר בלב,

ולפני עובר לא תיתן מכשול.

הגמורה מביאה בשס עשרות דוגמאות לעניין הזה.

הגמורה בעבודה זרה בב,

ובהרבה מקומות דנה בהיקף רחב של עליו.

חלק מהדוגמאות שהגמרה הביאה, אני אציין אותן עתה.

הגמורה אומרת שם, אסור לתת כוס יין לנזיר,

כי הנזיר אסור לו לשתות יין. אם אתה נותן לו כוס לין, אתה עובר בלב יעלו, ולפני ידוין לא תיתן מכשול.

או אבא שמכה את בני הגדול,

יש לו בן גדול,

גדול כמו גמר, בריאון, חזק, הוא בא ונותן לו סטירה, הוא רוצה לחנך אותו.

הבן הזה עלול להשיב לו מנה אחת אפיים,

ואז הבן ייכשל בלב ומכה אביו ואומו מות יומת.

מי גרם לו שייכה שואל, האבא שייכה אותו.

אתה צריך לחנך אותו לדבר איתו בפה,

אבל להכות אותו, כיוון שהוא בן גדול, אין עליך חיוב.

לא רק שאין חיוב, אלא חלילה וחס לעבור בלב וזה. ולכן הגמורה מסופרת ששפחתו של

אדוני הקדוש היא בוטה איזה אדם שהיה עושה כדבר הזה.

כך גם לגבי אדם שמחטיא את הרבים, מוכר להם מאכלות אסורות,

אנשים מסכנים לא יודעים,

אז אותו הקצה עובר בלב ולפני העיבור לא תתום מכשול.

וכן בשאר הדברים שבתורה.

גם לגוי יכול להיות שאני אעבור באיסור הזה. גמורה ממשיכה,

אבר מן החי אסור גם לגוי לאכול.

מי שהושיט אבר מן החי לגוי לבן נוח עובר בלב ולפני העיבור לא תתן מכשול.

דוגמה שנייה, הגמרה מביאה שם,

אם אני בא ומוכר כלי נשק לגוי,

נניח אני נמצא בכלום במקום אחר,

יש לי אקדח טוב,

הוא משלם לי אלף דולר, אני מכור לו את האקדח.

אני אעבור בזו, בלאו דאורייתא, ולפני העבר לא תתן מכשול.

הסיבה היא,

גם הגויים מצווים על שבע המצוות בני נוח, יש להם 30 ממעשי או מהלווים שבתורה שגם הם חייבים.

אחת מהשבע המצוות בני נוח היא שאסור לגוי להרוג.

לא רק שאסור לגוי להרוג אותנו, אלא אסור לנו גם להרוג גויים אחרים.

סתם גוי הוא חשוד על הדבר הזה.

אם הוא קונה אקדח, בשביל מה הוא קונה את זה?

אתה חושב שהוא קונה את זה בשביל המוזיאון?

קונים את זה כדי להשתמש בזה לעת הצורך.

ולא יפה הגנה עצמית, אצלנו תמיד הם במצב של התקפה.

ולכן אדם שיעשה את הדבר הזה עם כל היום נשק,

עובר בלאו ולפני האזור לא תתן מכשול.

נוסיף אחדות יאיר.

יש לנו בעיה משפטית אצל השופט הגוי.

ואני יודע שהגוי הזה מחליק את המשפט לפי הכסף שהוא מקבל.

אני הולך אליו יום קודם לפני הפסק דין ונותן לו שוחד תחת השולחן ומעל השולחן.

כשאני נותן לו שוחד אני עובר בלאו ולפני האזור לא תתן מכשול.

אתה אומר למה? זה לא שופט יהודי, זה לא שופט די.

אבל גם השופט הגוי,

גם הוא מוזהר על מצוות הדינים,

אחת משבע המצוות בלינוח, מצוות דינים,

הוא חייב לשפוט על פי הדין ולא על פי השוחד.

המום נחשיל אותו בדבר הזה, כשאני נותן לו את השוחד גם בזה שהוא הולך אליו אני עובר בייסור חמור,

כמו שעלינו ולפני עובר לא תתן מכשול.

וכן כיצוב הזה יש עוד הרבה דוגמאות.

נניח אדם שעובר וימכור מכנסיים לנשים,

המכנסיים האלה לא ראויות לבישת גובר,

זה גזרה מיוחדת,

אז הוא מכשיל את האישה הזו בלבישה הזו,

אז כאן הוא עובר בייסור ולפני עובר לא תתן מכשול.

מה אומר לך בעל החנות?

תראו, יש עוד הרבה חנויות שמתחילים מכנסיים לנשים.

אם היא לא תקנה עצמי, היא תקנה במקום השני,

שעדיין לא מתיר לו.

ניקח דוגמא,

אני אופצח מחר חנות ואני אמכור חזיר.

אני אומר, מה אתה רוצה ממני?

יש גם ברחוב המלך ג'ורץ, איפה הכנסת הישנה,

שם יש איזה נבל אחד מוכר חזיר,

אז אם הוא לא יקנה אצלי, הוא יקנה אצלנו.

ואני אעשה שלט גדול ומוכרים בשר חזיר בסוגריים נבן.

אז מה אתה רוצה? אני מודיע לו, תפילחי.

חזיר זה חזיר,

נטוי למכור חזיר גם אם תעשה מאה שלטים ולא יאמרו לו, לא עושים חשבון,

הוא יכול לקנות במקום אחר.

אלא בדברים כאלה שהם אסורים לדאורייתא אין היתר כלל ועיקר.

מה הוא יגיד לך? הפרנסה.

אם הוא מאמין ב' הוא צריך לדעת שאם כתוב לו שירוויח השנה חמישים אלף דולר,

גם אם לא אין כאן מכנסיים, גם כן הוא ירוויח את הכסף הזה.

ואם הוא לא מאמין, אין אמונה ב' הוא חושב

שרק בצורה כזו הוא ירוויח,

הוא ימכור ארדון. יבואו על המסך נוסף ביום האחרון,

ישימו יד על הכול,

יגידו לו, מכרת פי חמישה,

לך תוכיח שהוא לא מכר.

ואז הוא עבד על הוויית והם באו ולקחו.

אז נמצא שהאדם הזה ויעזבו לאחרים חילם. כי בשביל מה הוא עושה עבירות?

בשביל מה הוא מכשיל את הבריות?

ולכן יהודי ראשוניים,

כמו שהוא בעצמו לא עושה עבירות, לא חוטא,

צריך להיזהר גם לא להכשיל את הבריות ולא להחטיא את האחרים. עכשיו אני עובר לדוגמה שלנו.

רבנו ימם מוסיף

עוד דוגמה נוספת בכללים אלו.

אני רוצה לתת לאדם שאוכל לחם,

ואני יודע שהאדם הזה לא נוטל ידיים.

שוב, אתה נותן לו את הלחם במתנה,

כאן אתה גורם לתקלה ומכשול.

אם לא היית נותן לו לחם ולא היה אוכל ולא היה עושה עבירה של אכילה ללא נטילת ידיים.

אתה נתת לו במתנה את הלחם הזה,

למרות שהאכילה בלי נטילת ידיים היא רק איסור ברבנה, נפסיד לאחר,

אתה עביר באיסור ולפני העבר לא תיתן מכשול.

ולכן,

בחיי גבלנא,

יש לך צד יותר אם אתה מזמין אותו בצורה יפה,

תיתן לו כיפה,

תאמר לו,

קום,

טול את הידיים,

אתה עושה את הכול בדרך היתר, רק אז הדבר מותר.

אבל משום כן, אם אתה יודע שהדבר לא יעיל,

מין אלא,

הדבר אסור, יש בזה ולפני העבר.

את הדברים האלה העתיק על המקום גם הרמה,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

אלא שיש להבדיל בין דוגמה לדוגמה.

יש לפעמים מקרה,

יוצא מן הכלל, שיהיה הדבר מותר,

ולא יהיה בזה איסור לפני העבר.

אני אתחיל קודם כל במשל,

ואז נבין גם את ההלכה, את הנבשל.

אם יש נמק באצבע,

והרופא החליט, צריך לעשות ניתוח.

אם לא ינתחו את האצבע,

הנמק ילך ויתפשט, האדם הזה יורעל וימות בתוך יומיים.

הרופא הזה אמר ועשה,

הכניס אותו לחדר ניתוח וחתך לו את האצבע.

אדם שעמד מן הצד אומר,

תראה איזה רופא אכזרי זה.

לקח את הסכין וחתך את האצבע, הוריד לו דם.

טוב, מי שעומד מהצד ולא יודע את הרקע מה העניין,

יכול לדמיין דמיונות כאלה.

אבל מי שיודע את העומד, אדרבה,

הרופא הזה, מתוך רגש רחמנות על האדם הזה.

כדי שיחיה בלא ימות,

מוטב שנחתוכ לו את האצבע והאדם הזה יישאר בחיים,

ולא חלילה וחס נשאיר את זה כך, והנמק יתפשט בכל הגוף וימות.

זה המשל.

גם הנמשל,

לא בכל מקרה אתה יכול להשתמש בהלכה הזו שאומר הבן עניינה להלכה ולמעשה. לפעמים כן, ברוב המקרים כן, אבל לא תמיד.

כגון, ניקח דוגמא.

האדם הזה יש לו בן יחיד,

והילד הזה התחיל קצת להתקלקל.

יש לו חברים לא טובים,

הוא בא לבית ואוכל בלי נטילת ידיים.

האבא הזה אומר, אם הוא אוכל בלי נטילת ידיים,

אני לא נותן לך לאכול.

אתה אוכל בלי ברכה, ואני נותן לך לאכול. בסדר.

מה יקרה? הילד הזה יעזוב את הבית אחרי יומיים-שלוש ויתחיל גם לעשום סומים, יתחיל גם לחלל שבת וכן הלאה.

נו, אז מה עשית? סיכנת את זה?

אתה לא עשית כלום. אדרבה,

אתה קלקלת את העניין,

ובזה גם רבנו יונה יודה,

מוטב שיהיה הבעיה הקטנה יותר,

האיסור של אכילה ללא נטילת ידיים,

מאשר הילד הזה יידרדר וירד לשאול תחתית.

בזה גם רבנו יונה יודה שיהיה הדבר מוטב.

אלא מאי?

לא תמיד הכלל הזה הוא כך.

בכל מקרה שיש בעיה כזו,

מן הראוי שאדם בראש המים יעשה שאלת חכם.

ילך וישאל, יעשה שאלת חכם,

ואחר כך יעשה מה שיאמר לו הרב.

כי לא כל מקרה דומה למקרה אחר.

יש לפעמים מקרה שהרב יאמר לו כן,

אל תיתן לו אוכל, תסרוק אותו מהבית.

הכיצד?

הבן הזה התקלקל. בריון יוצא לתרבות רעה.

יש לו לאדם הזה עוד חמישה בנים אחריו.

עכשיו, אם הילד הזה יישאר בבית,

הוא לא רק הוא רשע,

האחרים רואים אותו,

וגם האחים האחרים גם כן ילמדו ממה עשה.

אז מה יקרה?

העגבנייה הרקובה הזו,

תעשה את כל הארגז של העגבניות, כולן יהיו רקובות.

אין לי ברירה,

אני אעשה ניתוח,

אני חותך את האצבע.

עושה ניתוח, אין לי ברירה,

אני חייב לסלק,

לומר לו לאדם הזה גרוש האמה הזו ואת בונה.

תשולח אותו מהבית,

תוציא את הילדים האחרים, אין ברירה.

למה?

כי כאן אתה לא עושה חשבון אם הוא ייכשל באיסור ברבנן שיאכל עם נטילת ידיים או בלי נטילת ידיים.

כאן אתה עושה חשבון יותר שהוא יוציא לתרבות רעה גם את האחים האחרים.

לכן זה לא דומה לדוגמה הראשונה.

בדוגמה הראשונה שהתחלתי אמרתי, בן יחיד.

בן יחיד אין לו את מי לקלקל,

לכן שם אבא יכול לנהוג בצורה גמישה יותר.

אבל כשיש לו עוד ילדים אחרים,

בזה הוא צריך להיזהר מאוד,

וכאן לפעמים זו שאלה של דיני נפשות כשיש לאדם הזה בעיה חמורה כזו.

ולכן מן הראוי שילך לחכם ויעשה שאלת רם.

לפעמים הוא יכול לפתור את הבעיה בקלות רבה.

הוא לא צריך אפילו לעשות שאלת חכם.

הוא יבוא יחד עם הילד הזה, הוא יבוא לכאן ביום שני בשעה שמונה,

והילד ישמע את דברי החכם, יחזור בתשובה שלמה,

יבוא לבית, יטול ידיים ויברך, הכול נראה בסדר, גמרנו.

אבל לפעמים יש שלח,

ואפילו אם שמע את החכם,

לא חזר בתשובה, בדברים לא ייבשר העבד.

בזה אין גרירה,

יעשה שאלת חכם ועל פי זה ידע איך לנהוג,

אם מותר לו להשאיר את אותו הנער בבית או שחייב לגרש את אותו בן סורר ומורה שחייב להעיף אותו לכל רוח.

כך גם בדברים מעין אלה צריך תמיד לשקול בשקל הקודש ומוזניים כדי לדעת אם חלילה וחס הוא עלוב להכשיל או לגרום תוצאה הפוכה בדברים הללו.

ראיה נוספת שיש היום,

נניח יש לי חתונה,

אני מחתן את הבן או את הבת.

חלק מהשכנים או מהחברים בעבודה,

חלק מהם לא דתיים.

והשאלה היסודית היא האם את אותם האנשים שאינם חובשי כיפה,

האם להזמין לחתונה גם את אותם גלויי הראש או לא?

שוב לחארה, לפי דברי רבינו עונה והרמבה,

יהיה הדבר אסור.

זה נכון אם השכן שלך הוא יוסי שריד,

באמת כדאי מאוד, רצוי, אל תזמין אותו.

אבל אם השכן שלך הוא אדם רגיל, אדם שצם בכיפור,

אדם שיש לו קצת רקע,

אומנם לא תמיד הוא מקפיד ליטול ידיים ולברך,

אבל יש לו קצת מסורת.

אם אתה תתנהג איתו בצורה כזו שאתה לא מזמין אותו לחתונה,

אדרבא, זה יפגע בו יותר וזה ירחיק אותו.

הוא יגיד ויאמר,

אתה רואה, אלה הדתיים,

תראה, אין להם דרך ארץ. אני שכן שלה עשרים שנה,

אפילו הזמנה לא נתן לי לחתונה של הבן שלו.

הוא מסכן לא יודע שיש לי בעיה,

שרבנו עונה כתב, הרמבה פסק,

הוא מסכן לא יודע,

ואז במקום שאתה חושב להציל אותו מעבירה אחת של אכילה בלי נטילת ידיים,

אתה גורם בעיות חנויות יותר.

קודם הוא אהד אותך,

לפחות כלפיך הוא היה הגון וקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך.

כשעשית את המעשה הזו הוא התחיל לשנוא אותך,

הוא כבר לא מקיים ואהבת לרעך כמוך.

אם היה צד לקרב אותו ולהחזיר אותו פעם בתשובה,

היום אתה יכול לשכוח מזה.

ולכן להלכה יש לנו צד יותר להזמין את כל אותם האנשים,

גם אותם שאינם חובשי כיפה.

אבל מומלט,

תקנה כמה מאות כיפות מקרטון,

ובכניסה לאולם לכל אותם האנשים תן להם כיפות כאלה,

כמו שעושים בכותל.

דבר שני, לפני שמתחילים את הצעודה,

אתה מודיע ברמקול,

אני מזמין את כל הציבור לאכילה,

נא לקום ליטול את הידיים.

גם הוא קם יחד עם כולם, גם הוא נוטל, גם הוא עושה כמו כולם.

יש סיכוי, ובזה אתה פותר את הבעיה.

הכלל בלב של ולפני עיוור, שהדבר ברור, במאה אחוז יהיה תקלה ומכשול,

אז הדבר אסור.

אבל אם יש שני צדדים,

ויש דרך של היתר.

ישורים דרכי השם, חדיקים אל חובם,

לכן אני לא הכשלתי אותו. הוא בחר בדרך השנייה, ופושעים יקשנו בם.

אבל אני, כשהזמנתי אותו,

היה יכול ליטול את הידיים. אם הוא היה נבל מנובל,

אני לא אשם בדבר הזה, ואין עלי שום מעוון ואשמה.

כך הוא הדין בכל מצב, בכל מקרה, גם כן יהיה את ההיתר,

את הכולה האמורה, לא יהיה איסור מעיקר הדין.

אני חוזר לנושא.

בכלל האיסור, ולפני העיוור, התחלתי קודם,

שאסור למכור מכנסיים לנשים.

אבל אם האדם הזה מוכר שמלה ללא שרוולים, בזה הדבר מוצע.

אומנם נכון הדבר שאסור לאישה ללבוש גם שמלה ללא שרוולים,

כל וחומר אם היא שמלה קצרצרה,

אפילו אחי,

יש צורה של היתר ללבוש את אותה השמלה.

מי אומר לך שהאישה הזאת תלבש את החולצה, את השמלה הזו, בקיץ?

אולי,

לילה כזה שהוא לילה קר,

ואי אפשר ללכת עם שמלה בלי שרוולים,

אולי היא תלבש את החולצה,

ועל החולצה תלבש את השמלה הזו ללא השרוולים,

בצורה כזו אין שום עבירה מצד הדין.

כיוון שיש דרך היתר,

לכן אין איסור לאדם הזה למכור שמלות מסוג זה.

במכנסיים לא שייך הדבר הזה,

בכל מקרה שהיא לובשת, היא עוברת את האיסור.

אם היא היתה לובשת עוד בשמלה מקסימית, אולי היה צעד להתיר.

אבל אף אחת מאותן שקונות את המכנסיים האלה היא לא לובשת מכנסיים, ואז בשמלה מקסימית.

היא לובשת או שמלה קצרה או בלי כלום.

לכן בחיי גוונה, כשהיא הולפת עם המכנסיים, יש בזה איסור. למאן דאמר דאורייתא, למאן דאמר דרבנן, אבל בכל מקרה יש בזה איסור.

ולכן, כשאני נותן לה ומוכר לה דבר כזה,

יש בזה איסור חמור, ואין יותר ליהודי יר שמיים לעסוק במסחר בדברים שכאלה לגמרי מכל וכול.

הגאון אבי יוסף חיים, בספרו של רע נשמע,

דן בעוד שאלה מעין זו,

הוא אומר, אדם שחושד בפועל שלו שאולי הוא גונב.

הוא הולך למשטרה,

שם במשטרה מדריכים אותו לתפוס אותו על חם.

אמרו לו, תשמע,

אנחנו נותנים לך אבקה,

תשים את זה על הכסף שיש לך או על התכשיטים,

ואת המגירה, אל תפגר במפתח,

בכוונה תשאיר את זה פתוח.

אנחנו נבוא אחר כך ונתפוס אותו על חם.

אומר הרב, הדבר אסור.

אין לי יותר לעשות כן.

כשאני מטמין את הפיתיון הזה,

את המלכודת הזו,

אני מכשיל את האדם הזה באיסור דאורייתא לא תגנובו.

לכן,

גם אם אתה רוצה להתכוון לטובה, לבער את הגנבים,

לבער את הקוצים מהכרם,

יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

לך אין תפקיד במשטרה לבער גנבים. זו בעיה שלהם.

ולכך, כשאתה עושה את המעשה הזה, אתה שם את הכסף בצורה כזו שהוא יכול לגנוב,

אתה מכשיל אותו בדבר.

אם הגמרא אמרה לבע מציעה ע' הנה,

אדם שמלווה לחברו ללא עדים וללא שטר,

עובר בלהב ולפני עדו לא תיתן מכשול.

כי אם האדם הזה יכפו ויאמר לך לא לקחתי,

אתה לא יכול להוכיח שהוא לקח.

לכן אתה עובר באיסור הזה.

כך הוא מתאים גם פה, פרצה קורית לגנב.

אתה משאיר את המגירה הפתוחה, בוודאי שהוא ייקח.

ולכן גם אם כוונתי לתפוס אותו,

גם הדבר הזה, הדבר אסור. כאן זה ייצור דאורייתא, צריך להיזהר בדבר.

לא ישמע על השוטר מה שהוא אומר לו,

השוטר עדיין לא פוסק לנו הלכות.

הוסיף הרב ואומר,

אפילו אם נאמר, לפני כן אני הולך ומזדקה לו את זה.

לפני כן אני לוקח את הכסף.

אומר לו דוד עמאר, קח את הכסף,

תרים את הטסח ותזכה לרעוזב בן שמעון.

אז בשעה שהוא בא ולקח את הכסף,

הוא לקח את הכסף שלו.

אם כן, הוא לא עשה כאן עוון גניבה.

גם בזה עדיין הדבר הזה.

הוא מדמה את זה לדברי הגמרא במסכת קידושין בדף פה א'.

שם הגמרא אומרת על הפסוק,

אישה הפרן וה' יסלח לה.

אם הוא הפר לה, אם כן מותר לה לאכול.

למה צריכה, אם כן, כפרה?

למה צריך וה' יסלח לה?

הגמרא מסבירה ואומרת, מדובר באישה שלא ידעה שבעלה הפר והיא התכוונה לאכול דבר איסור,

הייתה שותה יין ולא ידעה שבעלה הפר לה.

ממשיכה הגמרא,

אדם שרצה לא יכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלט, צריך חסרה.

אם כן, גם פה.

האדם הזה, בשעה שבא לגנוב את העשרה שקלים,

הוא לא יודע שאני זיכיתי לו את זה במתנה.

הוא מתכוון לעבירה, נגנוב.

ולכן,

גם אם תזכה לו את זה, עדיין יש כאן איסור.

האיסור הוא וה' יסלח לה.

ההגדרה שם,

כמו שהאדם שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלט למרות שלא יאכל חזיר,

הכוונה פוגעת, כך הוא הדין גם פה.

לפי זה מוסיף הרב איירבך,

אם האדם הזה שבא לבקש צדקה, אני יודע שהוא לא עמי.

אבל למרות הכול, אין לי זמן להתעסק איתו, להגיד לי אתה לא עני.

אני רוצה לתת לו את זה במתנה, את העשרה שקלים האלה, רק שיעבור בטבעי וילך.

אפילו הכי אסור.

למה?

הוא מנסה לגנוב ממני. הוא לא עני, הוא מנסה לגנוב.

הוא לא יודע שאתה נתת לו את זה במתנה ואין כאן גניבה.

הוא מתכוון לגנוב.

יש כאן, אם כן, איסור וה' יסלח לה.

אתה מחשיד אותו באיסור הזה.

אם כן, כשאתה נותן את העשרה שקלים,

אתה עוזר בלאו, ולפני העזר לא תיתן מכשול.

לכן הוא בא אליך,

תפתח את הידיים, ועני אין לך, וזהו, תתחמא מולנו לתת לאדם כזה שידוע לך שהוא לא עני.

לפחות אם אתה מתכוון לשם מתנה, גם כן הדבר אסור.

אני קורא סימן קסד, סעיף א'.

נוטל אדם ידיו שחרית, ומטניע עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק,

ובלבד שלא ישיח דעתו מהם ולא יטנפם.

בימים מים מצויים לא טוב שיח חזור וייטול ידיו,

אבל לא יברך הגהה ועד מענה נאי דווקא

ונטילה שאינה צורך אכילה דומיה דנטילה שחרית,

אבל אם נוטה לצורך אכילה לא ממונה תנאי באותה נטילה.

הגמרא בחולין קס, הגמרא אומרת

שיש אפשרות לאדם ליטול את הידיים בבוקר,

וקם מהשינה,

הנטילה הראשונה תועיל לו לכל היום.

הכיצד?

הוא עושה תנאי.

הוא אומר שהנטילה הזאת תהיה גם בשביל ארוחת בוקר, צהריים, ערב.

ולכן אדם שרוצה לעשות את התנאי הזה להתנות ושומר על ידיו, שכל הזמן יהיו ידיו נקיות,

הוא נזהר לא לחכך בשערותיו,

מגיע הזמן האוכל, ניגש ואוכל ללא נטילת ידיים.

יש שתי לשונות בגמרא האם מדובר רק דווקא בשעת הדחק כשאין לאדם הרבה מים או גם שלא בשעת הדחק, גם במצב רגיל, גם כן הדבר אפשרי.

מחלוקת הפוסקים ומרן פסק להקל בדבר הזה,

משום שספק דרבנן דכולה.

כך דעת הרמב״ם לרוב הראשונים,

ולכן מרן מקל, מרן אומר, אפילו שלא בשעת הדחק,

אפילו אם יש מים, גם כן מעיקר הדין הדבר נותר.

אלא שסיים הסלג,

אם מים נשויים לו בשעת הארוחה, כשבא לאכול ארוחת בוקר או צהריים, יש שם במקום מים,

אז כדאי להחמיר,

טוב שאחזור וייטול ידיו,

אבל לא לברך כיוון שכל הזמן הוא שמר את ידיו בחזקת טהרה.

אבל בליל פסח אנחנו לא עושים כך.

בליל פסח נטלנו את הידיים בתחילת הסדר.

אתה מגיע לארוחה,

אתה צריך עוד פעם לחזור לטלת הידיים.

אתה לא אומר, טיטול בפעם הראשונה ותצנא

אל אגדל. הכל זה רק בשעת הדחק, שלא בשעת הדחק לא.

זו המחלוקת שיש בפוסקים.

אפשר לדחות ולומר, שם הנטילה הראשונה הייתה לצורך דבר אחר,

לטיפולו במשקה,

ועובר הרבה זמן,

יש לך אולי חשש של שיח הדעת,

ולכן לא אמרו את האפשרות הזו, אבל אם ירצה, אולי כן, אולי גם שם יהיה רשאי.

מרן אומר, יש שם מצווה מיוחדת,

ליטול באותו לילה, בליל הסדר, ליטול פעמיים.

ולכן,

המסקנה היא, למרות שמרן הקל בדבר,

כתבו כנסת הגדולה, בית מנחה ועוד מהאחרונים שהמנהג להחמיר.

לכן, רק כשאין ברירה, בשעת הדחק, יש מחסור במים,

אז יעשה את העצה הזו.

הלאה, וכאילו,

לא תקום פעמיים צרה לפני 38 שנים.

ירושלים הייתה במצור בשנת תש״ח.

חודשים, ירושלים הייתה מנותקת.

אם היו רוצים מים, היו צריכים להביא מים מהשפילה על גב החיילים.

ולכן היה מחסור.

היו מעט מים בבואות, זה כל מה שהספיק.

אז באמת, בתקופה ההיא, היו יכולים להקל לכתחילה על סמך ההלכה הזו.

אבל בימים כתקנם, ברוך השם, יש לך מים בברז,

אין לך שום בעיה.

מעיקר הדין יהיה הדבר המותר ואין חיוב לבוא ולעשות דברים שכאלה.

אבל המחמיר תבוא על הברכה אפילו בזמן שהוא השעת הדחק.

ומעיקר הדין הנצילה הועילה לו.

יש לו מים מצויים לפניו שהגיע הזמן לארוחה,

כדאי שיחמיר.

כל זה נטילת ידיים הראשונה של הבוקר.

אבל בנטילה של ארוחת בוקר,

שתעילו לצהריים בערב, זה בוודאי אי-אפשר.

אני עובר לסעיף ב. מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם,

או שחיכך בראשו וכל כעצה בזה,

צריך לחזור ולטול ידיו ולברך על נטילת ידיים.

אדם שנוטל את הידיים ובא לברך אמוצי, צריך להיזהר שלא ללכלך את ידיו,

לפחות עד שיגמור את כל הסעודה,

יסיים את ברכת המזון.

אבל אם האדם הזה באמצע הסעודה יצא לשירותים,

או שחיכך בראשו,

צריך להפסיק מייד את האוכל,

קודם כל לגשת,

ליטול את הידיים בכלא,

מטילה גמורה כדת וכדין, ורק אחר כך יהיה רשאי להמשיך לאכול.

השאלה היא, האם יחזור גם לברך על אותה נטילה, או לא?

לפי דעת הרמב״ן והרשב״א ומרן,

כן, צריך לחזור ולברך שוב.

אבל ספר האגודה אומר לו, לא יברך פעם שנייה.

על סעודה אחת רבותינו אמרו לברך פעם אחת על נטילת ידיים,

והלשון מציוונו היא מדויקת.

אבל אם אתה אומר לא,

הוא נוטל פעם שנייה ויאמר עוד פעם מציוונו,

מי ציווה אותך?

אף אחד לא ציווה אותנו.

מול נולד בחיי גב נער,

בזה יהיה חשש לספק כל דיבור של ברכה לבטלה.

משום זה,

לא רק אחרוני האשכנזים,

אלא גם אחרוני הספרדים חלקו על דברי מרן, פסקו כדעת ספר האגודה ומהרשב,

ומעי דגונו בחיים סרטון בספרי ארץ חיים,

שהמנהג נגד מרן.

ולכן גם אם האדם הזה יצא לשירותים באמצע הסעודה וחוזר ונוצל ידיו נטילה גמורה בכלי,

אבל לא יברך על נטילת ידיים. זאת אומרת, פעמיים על סעודה אחת וציוונו על נטילת ידיים,

זה מוגזם, זה מיותר, ולכן אין צורך לעשות כך.

אני עובר לסימן קסמכם, העושה צרכיו ורוצה לאכול ייטול שני פעמים,

על הראשונה יברך אשר יצר ועל השנייה יברך על נטילת ידיים.

אם אין ארצה ליטול אליו פעם אחת לאחר ששפך פעם אחת על ידיים, משפשף,

יברך אשר יצר, ואחר כך בשעת הניגוי יברך על נטילת ידיים.

אדם שנכנס לשירותים, יצא,

עכשיו הוא רוצה לטעוד את הידיים לא רק בגלל שידיו מטונסות,

יש עליהן רוח רעה,

אלא גם ובעיקר הוא רוצה גם ליטול את הידיים כדי לאכול. הוא רוצה לאכול ארוחת צהריים, בוקר אוייר.

השאלה היא, מה עליו לעשות?

ראשי כתב בשם רבו, רבי יעקב בן היקר, עצה אחת.

הוא אומר,

שישטוף את הידיים ישר מהברב, עושה שטיפה ראשונה,

יהיה נגב, יאמר אשר יצא.

גמר ומפליל לעשות, נטילה שנייה,

נטילה גמורה כדת וכדין, בכלא.

הנטילה השנייה היא שיברך עליה על נטילת ידיים.

זו העצה הראשונה.

העצה השנייה,

אם תשולול יטרוח לנגב פעמיים,

יעשה כך, שופך פעם ראשונה על שתי הידיים,

יברך אשר יצר.

אחרי שגמר ומפליל לעשות,

אז הוא מוסיף פעמיים על כל יד את המים,

אז יברך על נטילת ידיים,

ומייד ינגב ויגש לאכול.

למה לא תאמר לו שייטול רק נטילה אחת?

יברך על נטילת ידיים,

ובון הנטילה לברכת המוציא, יאמר אשר יצר.

זה לא טוב,

כי כדאי לכתחילה להחמיר ולהצמיך, להצמיד את נטילת ידיים וברכת המוציא.

מה תאמרתו? שיצמיד יברך המוציא,

ואחרי שיטעם מהלחם, אז יברך אשר יצר.

ואולי אז ישכח, אדם מתחיל לאכול פיתה טובה, טעימה, מי יודע.

לכן בחיי גוונה לא סומכים על הנס, הרבה יותר טוב ויותר עדיף,

שמיד יעשה את העצה שאמרנו, שטיפה ראשונה, יברך אשר יצר.

אחר כך, אחרי שניגן את ידיו,

יחזור וייטול עוד פעם מטילה גמורה בכלא. כותב מגן אברהם,

רק שייזהר לא לשפוך בפעם הראשונה את המים מהכלא.

אלא ישטוף ישר מהברב.

הסיבה היא,

אם האדם הזה שטף גם בפעם הראשונה מכלא,

אפילו אם הוא לא בירך,

אבל במציאות ידיו נטהרות,

כי ברכות לא מעכבות.

נמצא שמה שייטול בפעם השנייה,

אז יהיה ברכה לבטלה.

לכן אמרנו בדווקא שהנטילה הראשונה צריכה להיות שטיפה מהברב,

יברך אז רק אשר יצר.

אחר כך,

הנטילה השנייה שתהיה מהכלא קדש וכדין, יברך על נטילת ידיו.