דיני חציצה בנטילת ידיים – טבעת, פצע וקליפות: מתי צריך להסיר ומה הדין למעשה בזמננו

 

- - - לא מוגה! - - - 

פסע יבש,

כבר עברו שבועיים שלוש, אתה מקלף את זה, זה לא כואב, כדאי לקלף,

כי אנשים מקפידים שלא ייראה הדבר כלכלוך על ידו.

אבל אם הוא בא לקלף וזה כואב לו, ישאיר את זה. אדרבה, אנשים מקפידים שלא להסתיר את זה.

אפילו בטבילת אישה הדבר הוא כן, הכלל הוא כך,

קל וחומר לגבי נטילת ידיים שלנו,

ולכן אם הוא בא לקלף את הפסע בראש וזה כואב לו, ישאיר את זה כך, ייצול את הידיים בצורה רגילה.

אני עובר לסעיף ג'

צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידיים, ואפילו אם הוא רפוי, ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה,

או אינו מקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו, ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיים איזה מקרה רפוי.

כתבו במערך הוזרוע אגרות השאירי והראש, שגם הטבעת יכולה להיות חוצצת,

משום שבין האצבע לבין המקום שתחת הטבעת, שם לא נכנסים המים.

הטבעת מהודקת, ממילא המים מחודרים וזה מהווה חציצה.

טעם שני, אומר רבנו זלמן,

המים הראשונים נשפכים, הם נטמעים מטומאת היד.

אתה שופך פעם שנייה, אתה מטהר אותם.

אבל הטבעת היא גוף זר.

המים השניים שנשפכים לא מטהרים ממילא,

אחר כך זה ייגע ביד,

באצבעות האחרות, ויטמא אותם שוב מחדש.

דווקא מנה, בין שני הטעמים אתה שופך בבת אחת רביעית,

כי לפי הטעם של רבנו זלמן יהיה מוטה, לפי הטעם הראשון יהיה עדיין הדבר אסור.

האמת הוא שהטעם שאסרו הפוסקים לא כל כך שייך בזמננו.

הראש הסביר לנו יפה מדוע ולמה הטבעת חוצצת,

כי הטבעת לא נשארת על היד כל היום.

בשעה שאני בא לעשות מלאכה לא נקייה,

בנשים הדוגמה הייתה כשבאה ללוש.

בגברים, כשהגבר הזה בא,

אם הוא פחח או עושה עבודה אחרת, הוא פוחד שהטבעת תתלכלך,

אז הוא מוציא את הטבעות מעל ידו.

ולכן זה מהווה חסיצה לעניין נטילת ידיים.

לפי זה אומר הגאון רבי אברהם הלוי בספרו גן המלך,

זה היה נכון בזמנם.

בזמנם הנשים היו קמות ב-4 בבוקר, מיד הלשה,

יבוא בעלה מהתפילה, יהיה לו כבר פיתה חמה.

מי היה קונה מהמכולת ומי היה לחם על המוכן?

ורק אנחנו, ברוך השם, כל ישראל בני מלכים היום, פותחים את העיניים,

יש לך לחם מוכן בחנות, לחם חם, טרי, טוב, אשריהם ישראל,

הנשים האלה כמעט כולו לושות.

פעם, היה להם פעם בשבוע לכבוד שבת, היו לושות כדי לעשות עוגות.

היום גם זה, ברוך השם, לא צריכות ללוש,

שגם זה פתרו להם את הבעיה.

היא קונה מוכן מהמכולת בצק עלים, יש לה את זה כבר על המוכן,

אז כך שהיא כמעט לא צריכה ללכלק את הידיים גם פעם בחודש.

אם כן, כל הזמן הטבעה צמודה, אומר רבי אברהם הלוי, היום זה נקרא מיעוטו שאין לו מקפיל עליו,

אם כן זה לא מהווה חפיצה.

המנהג לא קר, המנהג להחמיר, אנחנו מחמירים.

אומרים לאנשים,

גם בזמן הזה את חייבת לכתחילה להוריד את הטבעת.

בין טבעת שמהודקת, בין טבעת רפויה, בכל מקרה שתוציא אותה ואין מקום להקל לכתחילה.

כך גם,

כדאי ורצוי לכתחילה לא ליטול את הידיים עם טבעת. יותר טוב שהאדם הזה יסיר את הטבעת בפני פעמים.

אבל אנחנו מביאים את כל הסברות האלה כדי לדון מה יהיה לגבי דיעבד.

בדיעבד האדם הזה כבר עשה מה שעשה, קרה מה שקרה לו,

בירך על נטילת ידיים והטבעת הייתה בידו.

מה עונה אחריו אמן או לא?

כפי דיבר רבי אברהם הלוי, בעל גן המלך, כן, תענה אחריו אמן.

רוב האנשים היום לא עובדים עבודה שחורה כמו פעם.

היום רוב האנשים,

או פקידים,

או שהוא מוכר בדין בחנות,

כשהוא מוכר בד, מה, לא יקרה לו שום דבר, הטבעת נשארת.

ולכן,

מעיקר הדין לא היה חיוב,

אבל אנחנו מחמירים.

דווקא מינה, בדיעבד, עשה מה שעשה,

אתה אומר שיש כאן ספק ספיקה,

אולי עם שפה רביעית אין חשש בדבר,

ואולי היום בזמננו הטבעת מעיקר. לא חוצצת בגלל שאנחנו לא עובדים עבודה מלוכלכת.

אם אין לך ספק ספיקה בדרבנון,

לכן עונים אחריו אמן ולא מחייבים אותו לנגב את הידיים,

להוריד את הטבעת ולחזור ולצעון. עד כדי כך לא מטרחים אותו פעם שנייה. כל זה כולה לגבי נטילת ידיים.

לגבי טבילה לא כך.

שם מטריחים אותה לחזור ולטבול, שם מטריחים יותר.

אלא אם כן שימשה כדי לא להוציא לעז, אז אנחנו מקלים בדבר, הטבעת רפואיה, אומרים מסתמה נכנס מים.

אבל אם לא,

לא מתירים בדבר, כאן ועיקר שם מחמירים יותר.

שם יש פתרון קל, אפילו אם היא שכחה,

בדרך כלל הטבילה בודקת אותה לפני כן, והיא אומרת לה, יש לך טבעת,

נא להוציא את הטבעת מיד, והפתרון,

הפשוט והקל ביותר.

אבל קורה לפעמים שהאור לא היה טוב, או שהטבילה הייתה מבולבלת ולא שמה לב.

אז אומרים לה, שתלך עוד הפעם, סיבוב שני,

שם אנחנו משתדלים להחמיר עד כמה שהדבר אפשר.

טבעת שאינה יוצאת לגבי נטילת ידיים, לא נורא, לא מעכבת, סומכים על הספק-ספקה שאמרתי.

לגבי טבילה, לא.

לכן, אם היא יודעת שבעוד כמה ימים היא צריכה ללכת למקווה,

מן הראוי שתלך מחר לאיזה צורך.

לצורפים יש מסורית מיוחדת לחתוך את זה,

תחתכו לה את זה, אחר כך יעשו לה הלחמה באותו מקום,

יוסיפו לה עוד כמה גרמים זהב, ועוד מעלתו בעלה ישלם את התוספת,

כדי שלא תהיה לה בעיה שתוכל להכניס ולהוציא את זה.

יש בעיה לאנשים או נשים שיש להם נטייה ללחץ דם.

לחץ דם גורם ניפוח לפעמים.

העצמה מתנפחת, ואז קשה מאוד להוציא את זה. לכן,

הכי טוב שגבר יישאר לגמרי בלי טבעת. בשביל מה הוא צריך טבעת?

זה מיותר לחלוטין.

הטבעת אינה לא חובה, לא דאורייתא, לא דרבנן.

סתם דבר מיותר. תמכור את הטבעת, תן את הכסף לישיבת ככה חיים,

הרבה יותר טוב מאשר להשאיר את זה על היד.

ואולי איך אי-פעם זה עבד, להוציא את זה בשביל נטילת ידיים באיזה מקום ולשכח את זה,

מסתנה לו.

אז למה שיחכה עד שזה לא עבד? ימכור את זה מחר וייתן את הכסף לישיבה הרבה יותר טוב ויותר עדיף.

אבל לנשים אי-אפשר לומר את זה. נשים זה חלק מהשכל, נשים תכשיטים. שם לא ישמעו לך על אדם הכי טוב, לפחות שזה יהיה רחב.

תגיד לה, אני מוכן לשלם עוד כמה גרמים זהב,

תלכי את העצמית הבעת שיהיה רחב כמה שאפשר,

ובזה נקדים רפואה למכה,

כדי שלא יהיה כל כך חשש לגבי דין מצוות נטילת ידיים.

שיעור נטילת ידיים כל היד עד הקנה של זרוע.

יש שוברים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד,

וראוי לנהוג כדעת הראשון.

הגמרא דנה בחולים ק'ז,

עד היכן מצוות נטילת ידיים.

יש לנו שלושה סוגי נטילת ידיים.

דבר ראשון,

הכוהנים לפני עבודתם בבית המקדש היו נוטלים את ידיהם, כמו שכתוב,

ועשית כיאור נחשת וכנו נחשת לא רחצה.

השאלה היא עד היכן היו הכוהנים נוטלים,

עד פה או לא?

יש לך דבר שני, תרומה.

הכוהן לפני שאוכל תרומה היה חייב לטעוד את הידיים.

זה קל יותר.

הקל מכולם,

זהו העניין שלנו,

כשאדם בא לאכול לחם,

נטילת ידיים לחולים.

אם שם זה לא חמור, אם שם אתה אומר שזה לא חמור,

עד פה ממילא,

לנטילת ידיים לחולים יהיה עוד יותר קל.

והגמרא מביאה חילוקי דעות איך בדיוק היו נוטלים את ידיהם.

גם למסקנה יש לנו מחלקת גדולה בראשונים עד היכן חובת נטילת ידיים.

יש לנו דעת עריף שאומר שחובת נטילת ידיים היא עד סוף כף היד.

כך דעת הרבה מהראשונים,

הרשב״א ועוד.

מרן בספרו כסף משנה מסביר כך גם בדעת הרמב״ן.

אבל לעומת זה דעת רבנו גרשון מאור הגולה והרוקח,

כך שאין צורך ליטול כל כך הרבה,

אלא מספיק ליטול את הידיים עד אמצע פרקי האצבעות,

עד כאן.

יש לך באצבעות שלושה פרקים.

את השניים אתה נוטל,

את השלישי כאן אין צורך ליטול לפי דעתו, זה מיותר ואין חיוב ליטול כאן.

אלא שמהירושלמי לא משמע כך, מהירושלמי משמע שצריך ליטול עד סוף כף היד.

ולכן בוודאי שאנחנו לא פוסקים להלכה כדברי רבנו גרשון,

בוודאי שעד אמצע קשרי האצבעות זה לא יועיל למצוות נטילת ידיים.

אבל אני מזכיר את השיטה הזאת כדי לחבר אותה עם שיטת הראש.

הראש אומר שאין צורך ליטול את הידיים עד סוף כף היד,

אלא מספיק ליטול את הידיים עד סוף קשרי אצבעותיו.

כך דעת רוב הפוסקים וכך מפורש בזוהר.

הזוהר אומר שהנטילה היא בארבעה עשר פרקים של האצבעות.

יש לך בכל אצבע שלושה,

יחד ארבעה אצבעות ותריסר.

באגודל יש לך עוד שני פרקים, יחד זה ארבעה עשר.

אתה אומר נטילת יד, יד זה ארבעה עשרה.

לפי זה אין חיוב נטילת ידיים מעיקר הדין עד סוף כף היד.

דווקא מיניה למה שדיברנו אמש בעניין חציצה בנטילת ידיים.

אם יש לו כאן בגב היד או בכף היד חציצה,

לפי זה אין שום בעיה.

החובה היא רק עד סוף האצבעות.

אם האצבעות נקיות לחלוטין,

אם כן, אין לו שום בעיה כלל ועיקר.

כך דעת המאירי.

ומאה פוסקים הלכו להלכה ולמעשה בשיטה זו.

הרמב״ן כתב כך, תלמידיון הלואה כתב כך,

תלמידיון הרגבה כתב כך, כולם הלכו בשיטה זו.

להלכה,

ברן ובית יוסף מסכם

היות אולי הדבר קל מאוד,

קל מאוד להחמיר בדבר, לא קשה להחמיר ולשפוך עוד קצת מים על סוף כף היד בגללו שראוי לצאת את החובה הליבה וכל העלמא.

כמו שהגמרא אמרה בשבת הנכבד, אמר רב חסדה,

ענם אשי מלוך אופניים היה, יהבו לי מלוך אופניי ציבותה.

היינו, אני נוטל מלוך אופניים מים,

ייתנו לי גם כנגד זה מלוך אופניים טובה,

ולכן אדם יכול בקלות רבה לעשות את זה, אז למה לא? בוודאי שכן.

אבל, הוא ממשיך מרן,

אדם שבא לנהוב חומה זו,

מן הראוי שיעשה תנאי,

לא יקבל על עצמו את הדבר הזה בנדר,

אלא יהיה הדבר בלי נדר, ואז אם יזדמן באיזה מקום ואין שם הרבה מים, רק מעט מאוד מים ואין ברירה,

אז יוכל לסמוך על עיקר הדין.

אחרת, אם האדם הזה קיבל על עצמו בנדר, יצטרך עטרה,

ואולי אין לו שם החכם שיעשה את העטרה, וזו בעיה.

ולכן, זה נראוי, כמו שתיארנו,

שיקבל על עצמו חומרה זו או כל חומרה אחרת.

כל דבר ודבר שאדם עושה יגיד בלי נדר. אני נותן הוראת קבע על מקום זה וזה,

אתה אומר בלי נדר. נכון שזו הוראת קבע, זה הפירמה שלו,

אפילו איך להגיד על זה בלי נדר. ואז אם תרצה אי-פעם לבוא ולהחליף במקום לתת לישיבה של חכם ועובר, אני רוצה לתת לישיבה של חכם שמעון או לחכם לביא,

אין לך שום בעיה, אתה לא מוגבל,

לא צריך מאתריו נדרים ולא אצרת צדקות, אלא אתה יכול לעשות מה שאתה חשוף היות ומעיקרה התנית ואמרת בלי נדר.

גם בשולחן ערוך, כשמרן הביא את המחלוקת,

מרן סיכם וראוי לנהוג כדעת הראשון, נעינו לטעות את הידיים עד סוף כף היד.

אבל הלשון, הסגנון,

זה לא מחייב מעיקר הדין,

אלא מרן נקט בלשון זהירה,

מרן אמר וראוי לנהוג.

גם לקמאן בסימן קסטה סעיף א' משמע מדברי מרן שמעיקר הדין מספיק ליטול את הידיים עד סוף קשרי אצבעותיו ואין חיוב מעיקר הדין ליטול עד סוף כף היד.

מהי נפקא מינא?

הרי אנחנו, ברוך השם, כולנו נוהגים להחמיר.

הנפקא מינא ביום תשעה באב,

אדם שהוא חולה ומותר לו לאכול.

אם תאמר מעיקר הדין יש חובה ליטול עד סוף כף היד עם כהן, גם ביום תשעה באב, למרות שאחת ההנאות ששורד ביום תשעה באב זו הנאת רחיצה,

וגם לחולה יצטרנו לאכול כדי שלא יזיק לבריאותו.

רחיצה לא מתירים לו, זה לא קשור למחלה שלו.

אם כן, תגיד לו,

תישאר על עיקר הדין, על כף הדין,

ואל תטול את ידיך עד סוף כף היד,

אלא מספיק לטול עד סוף קשרי צביעותיו.

זה מה שיהיה צריך לומר לאותו החולה שילך על כבדי.

מה תאמר?

הרמרן בקצב משנה נקט בדעת הרמב״ם להחמיר,

אם כן יש לך שני עמודי הוראה, האריך והרמב״ם.

אבל לפי מה שכתבו דרך החיים והמשנה ברורה בשער הציון, שרוב הפוסקים דעתם להתיר לפי זה,

אפילו אם יהיה לך עריף והרמב״ם שני עמודי הוראה,

יש לנו כלל,

כל מקום שיש רוב מניין כנגד רוב בניין זה כאילו ספק שקול.

את הכלל הזה מרן כתב לקנון בהלכות שבת בבית יוסף בסימן רמ״ט.

רוב בניין, מי אלה הבניין? שלושה עמודי הוראה, עריף וראש הרמב״ם.

תראה, יש כאן עריף והרמב״ם ורוב בניין.

לעומתם, יש לך רוב מניין.

רוב הפוסקים הלכו כדעת ראשית,

תוספות, הראש, הרמב״ם, הרמב״ם, הרעה, הרצב״ם,

כולם עמודים שמספיק על סוף קשרי צבעתה.

ואם זה ספק שקול,

הרי נטילת ידיים מידי רבנם,

סופק דרבנם,

לכולה.

מה טוב? נחפש את המנהג.

רבנו ירוחם אמנם כתב שהמנהג להחמיר, כדברי הריף.

המנהג הוא שנטלים עד סוף כף היד.

אבל זה לא ברור.

הראש כתב שהמנהג להקל נוטלים את הידיים עד סוף קשרי האצבעות.

למצוא שגם המנהג לא יכול לחתוך לנו כאן את עיקר הדין.

העיקר כאן, בעניין זה, מהי דעת מרן.

אם היינו יודעים בדיוק מה דעת מרן, היינו יכולים לפי זה למצוא את הדרך כדי לפסוק הלכה.

אבל גם זה לא ברור לנו.

כאן, גם בבית יוסף וגם בשולחן ערוך,

כאן מרן הלך בשיטת העוף. מרן החמיר את הדבר.

אבל למרות שהלך בשיטה זו לכתחילה,

בכל המקומות משמע שזה כל זה חומרה ולא דין.

אלא מריקר הדין מספיק עד סוף קשרי שביעות.

לעומת זה, מדברי מרן בכתב משנה, שם לא משמע כך.

מדוברי הכתב משנה משמע כאילו ה' קרוב לדין,

כי מרן שם היטה את דברי הרמב״ם להרעיף, אם כן שני עמודי הוראה, ולכן אולי צריך להחמיר בדבר.

השאלה היא, מה חובר קודם?

חובר קודם הכתב משנה,

ואז אחר כך בא מרן וכתב את הבית יוסף,

וכתב על זה את דברי הרמב״ם סתומים.

אם כן, מרן חזר בו כאן, אם כן המסקנה להקל.

אבל הוא התאמר הפוך.

פה דעת מרן להקל, שמה להחמיר,

והכתב משנה חובר באחרונה,

זה נהיה לך הפוך.

קשה לנו לדעת בוודאות מהי דעת מרן.

כי ידוע הדבר, מה שכותב הדאון חידה בספרו שם הגדולים,

שאין לנו תאריך מדויק מתי מרן חיבר את ספרו כסף משנה.

את השולחן ערוך מרן כתב לפי הסודר.

כך גנת בית יוסף.

לא כן את הספר כסף משנה,

מרן לא כתב בבת אחת בתשואה רצופה,

אלא, מרן היה לפעמים כותב את הספר הזה כסף משנה,

מסביר את דברי הרמב״ן וכותב אותם,

אחר כך עוזב חוזר לדברים האחרים שהיה לו.

מרן חיבר את זה במשך הזמן, במשך שנים רבות,

כך שאתה לא יודע בדיוק אם זה קדם לזה או זה קדם לזה.

בכל מקום, היא גופה ספק. אתה מסופק מדעת מרן? תגיד, ספק לרבנן?

לכולה.

ולכן,

אם האדם מביא את ידיו ביום תשעה באב עד סוף קשרי אצבעותיו ויברך על נטילת ידיים,

אתה עונה אחריו, אמן, אין בזה חשש.

או נאמר,

אדם שידיו לא נקיות,

האדם הזה לא הלך ללמוד את הצבע שיש לו כאן בגב הים.

האצבעו, מאה אחוז.

פה אתה רואה, יש חציצה.

הוא בא, נוטל את הידיים, לא מוריד את החציצה,

והוא מרף על נטילת ידיים.

אם תומע מעיקר הדין זו מנטילה טובה, היות מהצבעות היו נקיות.

אם כן, אפשר לענות אחריו, אמן, אין שום בעיה.

אבל אם תאמר, הלכה תעריך בו, האמן הזו יתומה.

כך גם לגבי הבעיה הכללית שיש עם רוב בני אדם,

רוב האנשים שנוטלים את הידיים, תשים לב,

אחרי שהוא גמל לטוב את הידיים,

תגיד לו, חכה, אל תדרך, רגע אחד, אני רוצה לראות את היד.

תסתכל פה למטה מגב היד, אתה תראה איפה זה יבש.

הוא שפק מים אבל הוא לא נענה על טובת ידיו,

לטוב תמיד זה נשאר יבש.

אם כן תומע, הנטילה הזו לא שווה כלום,

ואז יהיה צריך לאדם הזה לא לענות אחריו, אמן.

אבל אם תומע עיקר הדין זה האצבעות,

את האצבעות הוא הרציף בסדר.

אם כן, מה אכפת לי מה שקרה למעלה יותר?

ואז הוא צריך להימנע מעניית אמן, אין היכולה לכתחילה לענות אחריו, אמן.

זו הנפקמינא, זו מעשה שמצוין מאוד, לעתים קרובות מאוד,

והיא נפקמינא במחלוקת האמורה. לא רק מחלה ביום תשעה באב פעם בשנה,

אלא זו נפקמינא יומיומית להרבה בני אדם, בפרט אנשים שאינם בני תורה.

לאידך גיסא, לעניין תשעה באב,

האיסור שם להתרחץ זה לא דרבנן, כל צוות תשעה באב זה דרבנן,

אלא כל האיסור החיצה לראשית אצבעו למים זה דרבנן.

הוא בא להתכוון לעשות כאן הנעת רחיצה? לא.

הוא מתכוון לשם מצווה נפילת ידיים.

אלא מה זה? פסיק ראשיה, מוכרח להיות שגם ירונה.

אז זה הפסיק ראשיה בדרבנן.

הכלל בידינו, פסיק ראשיה בדרבנן מותר.

ולכן אם האדם הזה ביום תשעה באב ירצה ליטול את ידיו עד סוף כפרד,

בוודאי שהדבר הוא טוב וכדאי.

למה כדאי?

אם ייטול רק עד סוף קשרו את צביעותיו,

מה הוא מרוויח?

אולי הוא לא עשה איסור דרבנן.

הוא בורח מהבעיה של איסור רחיצה ביום שעבר.

אבל אם הוא ייטול רק עד סוף קשרו את צביעותיו,

הוא יברך אז על נטילת ידיים,

הוא נכנס לספק ברכה לבתנה.

לפי דעת הריב,

הרשב״א וציאתם.

הברכה שהוא אמר זה ברכה לבתנה.

ברכה לבתנה ותוצאת שירשם אלוהיך לשם על איבדיה על רמדן ומרן ודאורייתא.

אם כן,

עדיף יותר להיכנס בחשש כל דהוא של חשש איסור דרבנן של רכיסה ביום תשעה באב,

ולא חלילה להיכנס בספק וחשש גדול יותר של ספק ברכה לבתנה.

לכן הסיכון להלכה, חולה או חולה ביום תשעה באב שצריכים לאכול,

אומרים להם שיטלו את ידיהם עד סוף כף היד ויברכו אז על נטילת ידיים.

אבל אם הם טעו,

נטלו את ידיהם עד סוף קשרי אצבעותיהם ובירכו על נטילת ידיים, בדיעבד עונים אחריהם אמן.

כמו שאמרנו, היות ואז דבר הקדוש אומר בפירוש כדברי הראש,

לכן משום זה אנחנו סומכים להקל לגבי עניית אמן.

אבל אם שואלים מלכתחילה,

אומרים להם שיטלו את ידיהם עד סוף כף היד.

דווקא מילה נוספת לגבי יום הכיפורים.

גם שם יש לך אותה בעיה בחולה שיש בו סכנה,

שצריך לאכול.

אלא ששם הבעיה יותר מסובכת, היות והחולה לא אוכל קביצה בבת אחת,

אסור לו לאכול קביצה, זה יותר מקשעור.

אלא הוא אוכל 30 גרם ועוד 30 גרם, הוא אוכל פחות ופחות מקשעור.

גם בפירוש מחלוקת לגבי מצווה נטילת ידיים.

ולכן...

שם לגבי כיפור נאמר לו שייטל את הידיים עד סוף קשרי אצבעתיו,

לא יברך על נטילת ידיים, יעטוף את ידיו במפה ויאכל.

זו העצה שהיא עושה כדי שימלא זמן המחלקת,

כדי שלא יבוא לידי חשש איסור רחיצה,

כי שם עיקא איסור רחיצה הוא דאורייתא.

נכון שכתב הנעמר מרדכי שגם מי שאומר דאורייתא רק כל הגוף דאורייתא,

אבל יד לבד וברבניו,

בכל מקום זה חמור יותר מאשר יום תשעדה.

ולכן, כלל גדול בידינו, שו ואל תעשה עדיף.

למה לא לשפוך מים עד סוף כף היד?

לכן עדיף יותר שאעשה עד סוף קשרי אצבעתיו.

מה אתה אומר? אולי זו לא נטילה?

לא נטילה, אני לא מברך. אם זו לא נטילה, אני אעטוף את ידיי ולא נוגע בלחם.

בצורה כזו הוא מחוצה במאה אחוז, זה הרבה יותר עדיף ממה שייטל את ידיו עד סוף כף היד.

אבל אם הוא רוצה לטול עד סוף כף היד,

שוב גם בזה לא נוכל למחות בידו.

גם זה ייחשב פסיק ראשי דלן יחלה בדרבנן.

אדם שנטל את ידיו ואחרי שסיים ליטול, הוא רואה שתחת כף היד פה לא רטוב אלא יבש.

אם כך, הוא צריך לסיים את הנטילה שייקח את הכלו, ימלא עוד מים וישפוך כאן על המקום הזה.

אבל כשיפתח את הברז וישים נקודות תחת הברז,

זה לא טוב. צריך שיהיה דרך כלא, נטילה טובה בכלא,

ולא בצורה עקומה אחרת.

לכן לא יתעצב אם קרה לדבר הזה,

שיועיל בטובו עוד פעם למלא עוד קצת מים בכלא,

בצורה כזו יפתור את הבעיה.

צריך להעיר את תשומת לב הנשים.

גם הנשים חייבות במצווה נטילת ידיים כמונו, כמו שהסברנו אמש,

וגם הן לא תמיד שמות לב.

לפעמים כשאדם ממהר מאוד אז הוא לא שם לב, והנטילת ידיים שלו צולעת על ירכיו בצורה כזאת.

הרעב צריך להיזהר ולטול כרוגן. לפעמים גם בחתונות או בסעודה אחרת מגישים מים למסובים.

אז כשמגישים את המים הוא פוחד שלא ירטיב את המסובים,

כולם נבושים, ברוך השם, מחלצות,

יש שם גם את הפיתות תחת זה,

ולכן הוא נזהר, ואז הזהירות גורמת

שלא נותנים טוב את האדם.

לכן, מן הראוי לא לעשות כן, אלא יכבד את כל הציבור,

שכולם ילכו לכיוב, יקלו את האדם במטבח, זה הרבה יותר נוח,

הרבה יותר קר.

אם יש איזה זקן, אדם בן תשעים, בן מאה,

הוא קשה לנבוא למטבח, בסדר, טוב,

אנחנו נביא לו את המים, מגיע לו.

אבל חוץ מהזקנים אנחנו צעירים, בשביל מה להביא את המים לשם?

כי זה גורם סיבוך,

שאנשים לא נוטלים את הידיים טוב, תשימו לב המציאות באותם המקומות,

אלא אם כן הנוטל הוא מקצועי,

יודע טוב את ההלכות,

הוא יודע איך לשפוך.

אבל רב האנשים,

הם לא בעלו מקצוע בהלכות נטילת ידיים, ולכן מן הראוי לכבד את הציבור, אנא גשו לקיות, יטלו שם את הידיים.

שם אדם לא פוחד לא מהמים ולא פוחד שירתיר אחרים,

הוא נוטל בצורה נוחה וטובה,

ויש סיכוי שאז הנטילה תהיה טובה.

אני אעבור לסימן קס״ב.

הנוטל צריך להגביה ידיו, דהיינו ראשי אצבעותיו למעלה,

שלא יצאו מהן חוץ ספק ויחזרו את עמו ידיים.

הגמרא בסוצת ד' אומרת שהאדם שנוטל את הידיים צריך להגביה את ידיו.

הגמרא לא מביאה פסוק לזה,

אבל רב היגאון הביא לזה פסוק שנאמר בישעיה, פרק סג׳,

וינטלם וינשאיהם כל המעולם, וינשאיהם מלשון הרמה.

ולכן,

אחרי שגמר ליטול את ידיו ולשפשף,

יגביה אותם לא יותר מראשו אלא עד פניו, ולא יותר,

יגביה אותם, ואחר כך יברך על נטילת ידיים.

מרן מסביר מביא את הטעם מצד חשש דיני טומאה,

שלא יטמא את העיניים.

הכיצד?

אם האדם הזה נטל והמים ירדו,

ירדו מהאצבעות לכף היד.

כשהוא משפיל את ידיו, המים האלה חוזרים.

המים האלה שהיו פה הם טמאים,

כי עליהם לא נשפך פעם שנייה מים ולא יועיל הדבר,

אז המים הטמאים האלה חוזרים פה,

עוד הפעם מטמאים את הידיים.

אבל כשהוא שומר על ידיו שיהיו גבוהות,

כל הזמן ידיו דומה לה,

בזה הוא פותר את הבעיה, מקדים רפואה למכה.

זה הטעם שהסבירו התוספות,

האגור ועוד,

וזה מה שמרן מסכם פה למעשה.

אמנם,

מעיקר הדיונים התהולך לפי הטעם הזה,

יש עוד דרך שנייה לנטילת ידיים,

מה שכתב מעוליד בן חביב, מרן אבית יפה והלמה.

והוא עדיני משפילן מתחילת הנטילה עד סופה,

זה שפיר דומה.

רק שיזהר אשרי הגביה התחילה ראשי צביעותיו, ואחר כך ישפילם.

דאר תצאו המים מן חוץ מן הפרק ויחזרו לי את עמות הידיים.

אז אם כל הזמן היה רק למטה, עד שהוא לקח את הנגבת, גם כן יהיה טוב.

אבל לפי הפסוק האסמכתה שהבאנו,

אף בוודאי שראוי להגביה את ידיו,

ולכן גם אם מתחילה השפיל,

כדאי שיגביה.

ובפרט, לפי הקבלה,

כך צריך להיות הדבר, חובה להיות שאחרי שגומר לטוב ולשפשף שלושה פעמים,

אז מגביה את ידיו מול פניו ומברך על נטילת ידיים.

מרן ממשיך, וראינו, כשאין לו נוטל כל היד עד מקום חיבור היד עם הזרוע,

אלא נטל רק עד סוף קשרי אצבעותיו,

אז יש את החשש הזה.

משמע שמרן סובר שמעיקר אם זה מספיק,

ולכן הוא צריך לכתוב את ההלכה הזו.

אבל אם נוטל עד שם, עד סוף כף היד,

בזה, מעיקר הדין, אין צריך להגביה את ידיו.

יש חלקים בזה.

לכן הוא משפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת.

כיוון שאין שם מים טמאים כלל,

אין לזה שום צורך לבוא ולהיזהר דווקא שיהיה למעלה.

אין צריך להגביה את ידיו.

או, עלה לפניו מקווה,

וכן המצביל ידיו, אין צריך להגביה את ידיו.

שוב, כל זה על-פי הפשט,

אבל על-פי הקבלה, בכל מקרה, צריך להגביה את ידיו. אגב, יש אומרים,

אם שופך עליו גמל פעמים, אין צריך להיזהר בכל זה, וכן נהגו להקל,

אבל אנחנו רגילים להחמיר בקור, כמו שאמרנו, על-פי הקבלה.

אבל אדם שלא עשה את זה,

אל תצעק עליו ואל תבוא אליו בטענות. יש אנשים שאין להם הרבה ידיעות בהלכה.

הוא קרא מה שכתוב בבין איש חי,

הוא, ברוך השם, עושה בדיוק.

והחבר לא עשה את זה.

אז הוא פותח עליו פה, הקים עליו צעקות, השם ירחם. שפך את דמו שחז הטוב וכיסאו בעפיו.

בין הזמן שזה חומרה, אז הוא לא עשה חומרה, עשה את הדין, הוא שפך לנבל מים על ידיו,

היה רביעית ביותר, אז מה כיצד אין עליו? הוא עשה מעיקר הדין, זה מותר.

אתה רוצה להחמיר, להיות חסידה קדישה,

אשריך וטוב לך ובוסם לך,

אבל אין זה מעיקר הדין בגדר חיוב גמור,

ולכן מן הראוי שייזהר אם הוא יוצא ללמד את האחרים חומרות. למה? לא זכותו ללמד בלשון יפה, תיקח את אבו נשחי, תראה לו,

או אל תקין צעקות ואל תבזה את חברך ברבים בגלל שלא עשה איזה חומרה. נוטל ידיו,

שופך עליהם קצת מהרביעית, להסיר מהם הלכלוך

בכל דבר שחוצץ,

ואחר כך שופך עליהם פעם שנית,

וגם אלו המים הם טמאים.

ואחר כך שופך עליהם פעם שלישית,

לטהר המים שעל גבי הידיים.

ואם אין בידיים לכלוך ודמר החוצץ,

שופך על שתי ידיים רביעית בבטחיו, אין צריך מים שניים.

הגאה והוא עדין,

אם היו לו מים רבים, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך,

ואחר כך שופך רביעית כאחד,

ואין צריך מים שלישים.

הנוטל ידיו היא בשפשפם זו בזו.

המשנה במסכת ידיים, פרק אמה אמרה שצריך מים שניים, זאת אומרת ליטול פעמיים. למה פעמיים?

פעם הראשונה המים קיבלו את הטומאה של הידיים,

פעם השנייה אתה שופך מים אחרים כדי לטהר את הכול.

כל דברים ידיו נקיות.

אם ידיו טמאות,

היו מלוכלכות קודם,

וכן המים הראשונים כדי להוריד את הבוט.

המים השניים, והלאה, הם מתחילים את מצוות הנטילה,

כך שיש לך בסך הכול שלושה פעמים.

אומר מרן לפי זה, אם ידיו היו נקיות,

אין צורך שלושה פעמים,

מספיק לשפוך פעמיים.

ואם האדם הזה שופך רביעית לבת אחת כשהוא בא לטול, שפט יותר מ-87 גרם על היד,

פעם אחת מספיק, כי המים לא נטמאו. פחות מרביעית נטמאו,

ולכן אתה צריך פעם שנייה לבוא ולשפוך עליהם.

אבל אם זה יותר מרוביעית,

אבל הם לא נטמאו.

אם לא יטמאו, הם אין מילה,

הם צורך לשפוך פעם שנייה מעיקר הדין, כלומר על פי הפשט.

אומר רב כף החיים, על פי הקבלה,

בכל מקרה צריך לשפוך שלושה פעמים,

וכך אנחנו רגילים לעשות.

למה לא? כדאי להחמיר בדבר הזה.

אבל לפעמים אין מספיק מים.

האדם הזה עושה חומרה על חשבון אדם אחר,

כמו הדוגלה שהתחלנו בה, הוא נמצא באיזו חתונה ומביאים לו ליד השולחן,

ומסכן השבוש הזה צריך ללכת ולבוא עשרים פעם. הוא גמר לו את המים, כל מה שהיה בקומקום, לקח את הכל ושפך.

שם תעשה, יוכחנא מעט מים, תעשה מעט ולא הרבה, כדי לא להטריח את האנשים לא לעשות טורח ציבור במאריך דרכה.

אבל מעיקר הדין, כמו שאמרנו, אם שופך רביעית בבת אחת מספיק פעם אחת,

אפילו אם הוא יהיה פחות מרביעית מספיק מעיקר הדין פעמיים לעודד יהיו נקיות.

רק על פי הקבלה אנחנו נוהגים שבכל מקרה עושה

את השלושה פעמים וכך ראוי לנהוג מלכתחילה.

כשידם היו נקיות בלאו הכי לפניכם,

אין חיוב מעיקר הדין לשפשף.

כל מה שאמרו הגויות מהימוניות הראש והסתמה לשפשף, שידיו לא נקיות במאה אחוז.

אבל עם ידיו נקיות.

עוד לפני חמש דקות הוא יצא מהשירותים וניקה את ידיו בסבון, הם נקיים במאה אחוז.

עכשיו הנטילה השנייה הזו היא רק לטהרה ולא מניקיון.

אפילו אחי, למרות שמצד הדין על פי הפשט אין חובה לשפשף

לפי הקבלה צריך ושוב גם בזה אדם שיכול להכניע על עצמו ולשפשף למה לא תבוא עליו ברכה. נטל מקצת ידו וחזר ונטל הנשאר מידו הרי ידו טמאה כמו שהייתה

דאון נטילה לחצאים

ועדיין יש על מקצת היד שנטל בתחילה הטופח על מנת להטפיח הרובר טהורה.

ועל מות דברים אמורים במים ראשונים ומתבשנים נוטל מקצת ידיו וחזר ומסיף על מקצתם.

על פי דברי הגמרא בגיטין טו שם הגמרא הסתפקה אם יש נטילה לחצאים או לא.

בידו לא הפשיטה, ההלכה היא ספקת לרבנה נקודה לכן כתבו הרמב״ם על שולחן ערוך

שלכתחילה ייזהר האדם שלא יבוא וייטול חצי יד ועוד חצי יד.

כל מה שיכולים לומר ספק לרבנה נקולה,

כל זה כמו הדוגמה שמרן פירט בסוף הסעיף.

שפך חצי יד ועוד החצייה הזו רטובה שפך את החצי השני.

בזה אתה יכול לומר ספק לרבנה נקולה.

אבל אם האדם הזה לא עשה כך,

אלא שפך חצי יד וניגד את זה,

אחר כך שפך על החצי השני,

זה כבר לא בסדר. זה נקרא אין נטילה לחצאים.

נטילה כזו היא פסולה לגמרי מכל וכל.

אבל אם החצי הראשון ידע ועדיין תופח על מנת להצליח,

אז הוא מוסיף על החצי השני.

בזה אין לו שום בעיה, הכל מחובר וניצוק.

בזה הדבר יועיל לו לנטילת ידיים.

אפילו בדין טבילה,

המקווה שיש בו ארבעים שיאה וצמצום.

הראשון כבד, כשהוא יוצא מהמקווה,

חלק מהמים על גופו.

אם כן, אין שם ארבעים שיאה.

פילחי, אם רגליו יהיו צמודות למקווה,

מעיקר הדין מדוהי ריתא, יכול השני להיכנס ולטבול.

למה? כי יש כאן ניצוק.

רגליו עדיין נוגעות במי המקווה, כל מה שעל גופו מחובר למי המקווה,

השני שייכנס טוב.

יש גזירה ברדנן, אולי חלק מזה יתעדר ולא יהיה ניצוק טוב.

אבל בנטילת אדם אין את הגזירה הזו, ולכן מרן פסק,

טופח על מנת להטפיח בחסי הראשון יועיל, ולא צריך לנגב ועוד הפעם לחזור ולטול, אלא גם בזה הדבר יועיל.

יש מחלוקת, אולי, באחרונים לגבי אדם שלכלך את ידיו במעט מים.

האם צריך קודם כול לייבש את האצבע הרצובה,

ואחר כך להתחיל לטול,

בראש אין צורך לייבש?

הרב בעל משנה האחרונה שם, במסכת כלים, אומר שצריך לייבש קודם את היד.

כך דעת רבנו זלמן עם קצות השולחן והחזון איש.

הם אומרים, גם אם זה בכלל נטילה על החסאים.

אבל דעת רוב הפוסקים להקל בדבר.

מגן אברהם, העלייה רבה, דעתם להתיר.

כך פוסק המשנה ברורה בכמה וכמה מקומות.

גם פה אצלנו בסעיף קטן כז,

שער הציון בסעיף קטן מ״א, ועוד,

והמסקנה היא, מעיקר הדין,

אין חיוב לייבש את היד לפניכם.

זה דומה לסוף הסעיף, ולכן יהיה הדבר מותר.

יש הרבה תלמידי ישיבות שרגילים להחמיר כדברי החזון איש.

אם אתה עולה שם בארוחת צהריים,

תראה, ליד הכיור יש שם מטור גדול,

כי כולם רוצים קודם לייבש את היד,

אז כל אחד, אם אין לו נגבת עליו,

אז הוא מייבש את זה בחולצה, בסדר, קודם כול הוא מייבש את הראשי האצבעות,

ואם האוזן של הכלא התרתבה, הראשון תפס את האוזן,

אז הוא מוציא מטפחת ומייבש את האוזן של הכלא.

ולכן יש עושים כלא עם שישה אוזניים,

שאלה אם זה יספיק.

כל זה בגדר חומרות,

אין זה מעיקר הדין. הסיבה היא פשוטה,

הרי הראשון שהיה לפני,

הוא נתן את ידיו ברביעית.

כשהוא תפס את הכלא,

אז הוא תפס את אומנם בידיים רטובות, הוא יוציא לצעוק בן הכלא,

אבל אלה מים טהורים ולא טמאים.

כולנו היום שופכים רביעית. מי שופך היום במטילת ידיים פחות מרביעית?

אין דבר כזה היום.

ולכן כל מה שהם עושים זה חומרה בעלמא.

הם רוצים להחריר, למה לא? זכותם,

אבל בתנאי שלא יעשה חומרה על חשבון אחרים.

יש ארבעים חדורים שמחכים לו אחרי הגב,

והוא משתהה עד שגומר ליטול,

הוא לוקח חמש דקות עד שיגמר ליבש את האצבע הזו, האצבע השנייה.

שיעלה אל הכיור השני,

יש להם בכל קומה כיורים,

יעלה אל הקומה העליונה, שם אין תור, שם אף אחד לא נמצא,

שם יעשה את כל החומרות,

חומרה של החסדונאיש וכל החומרות האחרות,

שם הוא לא עושה חומרה על חשבון אחרים. אבל כשהוא נמצא בכניסה לחדר האוכל,

ושם כל התור נשמע עד הרצון, ויש שם תור ארוך,

שם לא מן הראוי לעשות את החומרה הזו,

אלא לסמוך על עיקר הדין,

כמו שהוכיח המגן אברהם מדברי הרמה למעלה בסימן קפסה סעיף וסעיף, שמעיקר הדין אין הדבר הזה בגדר חובה בהכרח,

ולכן אינו חייב מעיקר הדין ליבש את ידיו.

מתוך מה שקטן להתבהר לך, ויד ליד נטמעה בשפשוף חברתה,

דווקא מנוטל ידו אחת, ואחר כך שפשפה בחברתה.

אבל אם נטען ליטול תחילה שתי ידיו כאחת,

נוטל, ושתיהן נחשבות כיד אחת,

ואינן מטמעות זו את זו.

ואפילו ארבעה וחמישה שהניחו ידיהן זו בצד זה,

וזה על גב זה כיד אחת חשיב,

ואינן מטמעות זו את זו.

אדם שבא ונוטל את הידיים נטל יד אחת.

היד הזאת הורה.

היד השנייה שהיא עדיין טמאה, נגעה ביד הזו ומטמאה אותה.

ולכן צריך להיזהר שלא ייגע ביד השנייה,

כך גם שלא ייגע ביד של חברו.

לפעמים יש תור,

נמצאים אנשים רבים ליד הכיור,

ואחד האנשים או אחד הילדים עלול לנגוע בידיו, לכן לשים לב להיזהר בדבר.

כל זה כשהוא נוטל יד אחת,

אחר כך באה ליד השנייה.

אבל אם הוא בא,

מקריב את הידיים, ואדם אחר שופך על ידיו בבת אחת והידיים טהורות.

כך הוא עדין, אם יש הרבה אנשים אני לוקח דלי מים ושופך על ידי כולם.

לא אומרים שהיד הזו נגעה ביד השנייה והיא בוודאי טמאה,

אלא כולן חשובות כיד אחת.

אני עובר לסיביו, נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה.

בנמלך, כשנטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת,

ידיו טמאות.

כל זה כשמעיקרה שפך על שתיהן בבת אחת והתכוון ליטול את שתיהן כאחת.

אבל אם האדם הזה בהתחלה החליט ליטול כל יד לבד,

השפיכה הראשונה היתה כל יד לבד,

בשנייה הוא רוצה כבר לחבר אותה,

אז כל יד עלולה לטמא את היד השנייה,

אלא אם כן הוא שפך רביעית בבת אחת.

אם הוא שפך 86 גרם מהיקרה, אז יהיה טוב.

הלאה וכי עלולה לטמא את היד השנייה מפנה,

מסביב מרן,

שבשעה שהאדם הזה התחיל,

האדם הזה שפך בהתחלה פחות מרביעית והתכוון ליטול כל יד בפני עצמה,

ואז הידיים האלה עלולות לטמא אחת את השנייה,

ובמים שעל גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חברתה וגם את היד. וכשנטמא את השניים לא טיהרו את הראשונים, כיוון שנטמא את מחמת חברתה,

אלא אדרבה, אדם השניים נטמאו בהם.

ולכן העצה היא, אם קרה לו דבר כזה שהיד השנייה נגעה בראשונה,

צריך קודם כול ליבש את היד,

לנגב ואחר כך ליטול פעם שנייה.

כך גם אם אדם אחר בא ונגע תוך כדי נטילה,

צריך להיזהר לא לברך על נטילת ידיים,

אלא קודם כול לנגב את ידיו ואחר כך

ליטול שוב.

למה אתה אומר שינגב? למה לא ימשיך לשפוך עוד מים?

היות שהמים האלה טמאים,

אז גם אם ישפוך עוד מים, המים שישפוך אחר כך לא יטהרו את אותם המים.

לכן, אם קרה הדבר ומישהו נגע בידו בחיי גוונה,

צריך קודם כול לנגב ורק לאחר מכן לחזור וליטול שוב.

אני עובר לסעיף זין. אם שפשף ידיו זו בזו,

היזהר שלא ייגע חוץ ממקום שנפלו בו מים לפני שבט המים זו את זו.

הרבה אנשים שבאים ליטול את הידיים,

פה נשאר להם גרש.

אחרי שהוא גמר לשפוך את המים,

הוא בא ומשפשף את ידיו שלושה פעמים על פי הקבלה.

אם היד כולה רטובה מצוין, אם היא לא רטובה,

כשהוא בא ונוגע פה,

הוא עלול להסתבך.

ולכן, מן הראוי שאדם ישים לב לשפוך את המים ולנענע את היד, כדי שגם החלק הזה בתחתית כף היד, שגם היא תהיה רטובה בצורה מושלמת.

כאן מרן מדבר בסעיף ז' שאדם מזלם לו הרבה מים ונותן עד סוף קשרי הצבעותיו,

לכן ניזהר שלא ייגע חוץ ממקום שנפלו בו המים, אם הוא נוגע למעלה יותר,

שהוא עלול לטמא את הידיים.

אני עובר לסעיף ח' נתן לידו אחד בשביל ששם בראשו,

זאת אומרת שפך מים,

שוב פחות ברביעית.

המים האלה של השפיכה הראשונה הם עדיין טמאים.

נגע בשיער שלו והשיער התרתם.

אפילו אם הוא נאמר, הוא המשיך, נטל את הידיים בצורה מושלמת וניגב.

אם באמצע הסעודה ייגע בשיער הרטוב,

הוא עלול לטמא את ידיו.

כך הוא אדון אדם שנטל את הידיים והיה לו בידו טבעת.

שוב, גם בזה,

המים שעל הטבעת נשארו טמאים ואין המים השניים מטהרים אותם.

באמצע הסעודה הוא נגע בידו הרטובה מהטבעת,

זו טבעה עוד הפעם מטעיה.

לכן,

א' דבר ראשון, עדיף יותר להסיר את הטבעת.

ב', אם קרה שנטל את הידיים עם הטבעת ולא הסיר את הטבעת,

לפחות ינגע ביפה יפה את המקום.

הראש דן לגבי אדם שיש לו תחבושת,

האם חייב להסיר את התחבושת?

נפשט לפני נטילת ידיים או לא?

יש הבדל בין תחבושת

שאפשר בקלות להסירה,

לפעמים יש לו סך הכל שריטה והוא שם איזה אגד,

אז אם יישפך מים לא יקרה לו כלום,

אז כדאי באמת, מומלץ,

שיוריד קודם כל את התחבושת ועד אחר כך ייטול את הידיים.

ואם הדברים אמורים לגבי נטילת עיליים ברבנן,

קל וחומר לגבי מצוות וילה לנידה שהיא דרורייתא,

שגם שם, ורק לאחר מכן לטבול.

אבל לפעמים קורה שיש לאדם הזה כוויה וכיוצא בזה,

וקשה לו מאוד להסיר את התחבושת לגמרי.

אם הוא יבוא וייטול במים על אותו מקום, זה יכול להזיק לו מאוד.

במקרה כזה לא מחייבים אותו להסיר את התחבושת,

אלא יכול להשאיר את התחבושת על ידו.

אם נאמר כל היד חבושה,

כולל גם האצבעות,

גם האצבעות כולן מכוסות לגמרי בתחבושת,

אם כן היד הזו פתועה לגמרי ממצוות נטילת ידיים.

נשארה לו רק היד השנייה, ייטול את היד השנייה ואברך.

אבל לפעמים התחבושת בחלק העליון של היד,

וכאן ראשי אצבעותיו נגולות.

ראשי האצבעות לא קורה להם כלום.

אז במקרה כזה, את היד הזו נוטל במאה אחוז.

גם את היד החבושה חייב ליטול את ראשי האצבעות המגולות,

ישפוך על כמה שאפשר, ישפוך שמים.

שוב, גם בזה רצוי שזה יהיה רביעית בבת אחת.

האצבעית לא יהיה רביעית,

פחות מרביעית, התחבושת מתרטבת,

ואם ייגע באמצע הארוחה עם המקום הרטוב הזה,

יכול לטמא את ידיו.

ולכן, אפילו אם זה מעט אצבעות,

המקום המגולה הוא לא כל כך גדול,

כדאי שישפוך 86 גרם מים לפחות, רביעית בבת אחר.

גם לגבי תבילת אישה,

גם כן שייכת לפעמים הקולה האמורה.

לא תמיד מחייבים את האישה הזו ואסור את התחבושת.

אלא מה?

לא כל אישה יכולה לפסוק לעצמה בדבר כזה,

הרי טבילה של לידה זה דולורייתא.

ולכן, מן הראוי שעמיים שלוש קודם לפני הטבילה,

תלך אותה הגברת לשאול שאלת רב.

תעשה שאלת רב,

ואם הרב אמר לה שמותר,

היא לא חייבת להסיר את זה לפני הטבילה,

כדאי הדבר שתבקש מאותו הרב שייתן לה את הפסק בכתב,

שיכתוב לה את זה,

כדי שתראה את זה למטבילה, אחרת שם היא לא תאמין לה ותהיה לה בעיה.

ולכן, שיהיה הפסק בכתב, יהיה מסודר,

ואז יכול להיות מקרה יוצא מן הכלל, שיהיה הדבר מותר.

הגמרא במסכת חולין בדף קו' אף דנה לגבי חיוב נטילת ידיים, עד היכן אדם חייב לטרוח ולכתת את רגליו,

ומרן בסימן קסג מסכם לנו את העניין,

מין מים מצויים לפניו ברחוב יותר מארבעה מילים,

ולאחריו מין ילות ידה במפה ואוכל פת או דבר שתיבודה במשקה או אוכל על ידי כף.

זאת אומרת,

אם עד מרחק 960 מטר אני חייב לטרוח, יותר מזה אינני חייב ללכת במיוחד כדי להגיע למקום שיש מים.

אלא אם אין לי מים במקום שאני נמצא באותו איזור,

אני אעטוף את ידיי במפה ואוכל בצורה כזו את הלחם.

אבל אם בלבדך אני צריך לנסוע לתל אביב, פה בירושלים אין מים,

אז בלבדך אתה נוסע לשם?

יש לך, בתוך זמן של 72 דקות אתה תגיע למקום שיש מים?

אסור לך לאכול פה, גם אם תעטוף את ידיך במפה.

אמנם ראשי והרמב״ם סוברים שעל ידי עקיפת היד במפה יכולים להתיר,

אבל מרן פסק, כדברי התוספות, הראש ורוב הפוסקים,

שעקיפת יד במפה היא תקנה טובה ומועילה במקום שאי-אפשר להגיע למים.

פה הוא יכול להגיע מתוך כמה דקות למקום שיש מים, ולכן הדבר אסור.

כמו שאמרנו, דווקא אם בלבדך יהוד צריך לנסוע לתל אביב.

אבל אם הוא לא צריך לנסוע,

הוא לא יכול לבזבז דלק ולנסוע במיוחד לתל אביב כדי להגיע למקום שיש לו שם מים, אלא יעטוף את ידי במפה ויאכל.

ברוך השם, אם יש לנו מים זרמים בכל מקום,

השאלה הזו אינה כל כך אקטואלית, ונקווה שאף פעם לא נצטרך את הדבר הזה.

אבל עקרונית אדם ידע, לפניו ארבעה מילים, לאחריו מיל.

הגמרא מביאה עוד דוגמה שם, לגבי אדם שאוכל את חוליו בטהרה ואין לפניו דבר טהור,

רק במרחק מה נמצא האוכל הטהור,

גם כן לפניו ארבעה מילים, לאחריו מיל.

שוב הגמרא ממשיכה לגבי נתידת ידיים של תפילה או לגבי תפילה בציבור.

אצליח לטרוח לפחות שעה מ-60 מטר כדי להגיע למקום שמתפיילים שם בציבור.

גם בזה שייך את הכלל, לפניו ארבעה מילים,

לאחריו מיל.

דוגמה אחרונה לגבי לחם של גויים.

נניח שאני נמצא בגרושלים המעסיקה ושם אין לי לחם של יהודים, שם יש לי רק את הקעקים של הגויים.

אל תאכל את הלחם של הגויים,

ואמר כי יש לך בתוך העיר גם לחם של יהודים.

אלא אם כן החייל הזה נמצא באיזה מקום יש שם בשטחים ושם בכל אותו אזור לא מגיע להם לחם של יהודים,

הנה חנמי, יהיה מותר לו לאכול לחם של הגויים.

אבל אם הוא יכול להגיע למקום קרוב ולקחת מהלחם של היהודים,

בדרך כלל שולחים לחיילים אספקה מלחם שלנו.

מאפיית אלג'ר וכיוצא בהם הם מספקים לצבא.

אז אם האספקה הזו במקום להגיע באחת אמורה להגיע באחת וחצי,

אסור לו לאכול, חייב לחכות.

לא נאמר בגלל שיש עיכוב יהיה מותר לו לאכול מהפיתה של הערבים,

אלא אם כן האספקה אמורה להגיע בשתיים וחצי,

אמורה להגיע שעה וחצי אחרי הזמן, הוא לא חייב לחכות.

אבל אם הוא יגיע בתוך שעה ושתים עשרה דקות,

עדיין צריך להמתין שיבוא לו הלחם הטוב שאפו אותו היהודים.

זה הכלב, בכל הדברים האלה הגמרא השבתה אותם, גם במסכת פסחים בדף מ״ו, ולכולם שייך את ההגדרה הזו.

לפניו ארבעה מילים, לאחוריו מיל אחד.

נראה דוגמה נוספת.

כאדם שגר בחברון או בקריית ארבע והוקם קצת מאוחר

והוא לא הספיק למניין,

המניין האחרון שם ב-18.30 ואת המניין הזה הוא איחר ופספס למניין האחרון.

אפילו אם הוא יבוא לבית-כנסת של סטמר,

שם יש מניין גם ב-18.30.

הוא לא חייב לנסוע במיוחד מחברון או מקריית ארבע על ירושלים, במיוחד בשביל זה.

אבל אם האדם הזה עבוד בירושלים,

בלאו הכי הוא אמור לנסוע לירושלים,

כלומר לאדומים צריך להתפלל ביחיד.

איחרת את המניין הזה, תיסע לירושלים.

כי הנסיעה מחברון לירושלים היא סך הכל שעה.

אין 72 דקות.

במנתה, מורדת, תעכב את התפילה,

תיסע לירושלים, תתפלל בסטמר או מוסרף במקום אחר,

ואחר כך תלך לעבודה.

זו העצה שממורים לאותו אדם.

העצה של עטיפת ידיים במפה היא דווקא עטיפת ידיים,

אבל אם האדם הזה רוצה, במקום לעטוף את העיניים, לקחת מזלג,

לתפוס את הלחם במזלג ולאכול בצורה כזו.

הדבר אסור.

אמנם הרמה והלבוש הטיעו,

אבל רבנו יונה, הרמב״ם, מרן הבית יוסף ושאר האחרונים החמירו בדבר.

גם המשנה ברורה למקום החמיר ואמר שרק עם עטפת ידיה במפה הדבר מועיל.

וההבדל הוא כך,

כשידי העטפות במפה אז בוודאי לא ייגע בלחם.

אבל כשהוא אוכל על ידי מזלג הוא עלול בקלות רבה לעוגו ביד השנייה ואותו הלחם.

לפעמים הלחם נופל או מצווה אחרת ולכן לא פלוג רבנן.

גם לגבי הכלל דבר שטיבולו במשקה חייו מנטילת אדם.

אסור לאכול דבר שטיבולו במשקה גם על ידי כף או מזלג,

אלא אם כן הוא מבושל.

שם הקלנו כולם ירחנך, כמו שאמרנו את יוסף,

אבל כאן לגבי זה, אם זה לא מבושל,

אין צד להתיר כלל ועיקר. אני עובר לסעיף ב'

המאכיל לאחרים אין צריך נטילת ידיים,

והאוכל צריך נטילת ידיים אף על פי שהאחר נוטה לתוך פיו ואינו נוגע במאכל.

מועדים לאוכל במגפה שצריך נטילת ידיים.

אדם שאוכל במזלג לא נוגע בלחם, מאיזה סיבה? אפילו אוכל.

כי חייב נטילת ידיים, ואי אפשר לומר הוא נוגע או לא נוגע. זה לא שייך סמל.

אבל אדם שהוא בעצמו לא אוכל אלא רק מאכיל אחרים,

למרות שהוא נוגע ביד,

בלחם, אפילו אחי אינו חייב במצווה נטילת ידיים.

גם אם זה נלמד בדברי הגברה במעשה שהביאה שם בחומים קס,

מסופר ששמואל, כשהיה ילד,

בא לבית בוכה,

שאל אותו אביו, רבי אבא, למה אתה בוכה?

אמר לו, המורה היכה אותי.

שאל אותו, למה היכה אותך?

אמר לו, המורה אמר לי להאכיל את הילד שלו.

אני לקחתי איתו לחם והתחלתי להאכיל,

והוא אמר לי, למה אתה מאכיל אותו בלי נטילת ידיים?

לכן הוא היכה אותי.

אמר לו, באמת, למה לא נטל את הידיים?

ענה לו שמואל,

הוא יאכל ואני אטול ידיים?

אף פתאום.

אביב הסכים איתו, כך באמת ההלכה.

אמר אביב, רבי אבא, לא מספיק שהמורה הזה לא יודע, הוא גם מכה.

לצערנו המחלה של חלק מהמורים הייתה לא רק אז,

גם היום בזמן הזה יש מורים כאלה.

טוב, בכל מקום למדנו ממעשה זה שאדם שמאכיל אחרים,

ולא חשוב אם הוא מאכיל אדם בריא או מאכיל אדם חולה,

אינו חייב ליטול את הידיים.

הטעם הוא שדבר שלא מצוי, וכל דבר שאינו מצוי לא תקנו בחכמים,

מלפד ולא שכיח לא גזרו ברבנן,

זה הכלל בדין מאכיל.

אבל אני שאוכל,

בין אם אני אוכל ונוגע בלחם בידיי,

או שידיי עטופות,

או שהלחם עטוף,

אני לוקח את הסנדוויץ' והוא עטוף בנייר או בניידון,

אם אתה לא מגיע בכל מקרה אתה חייב לטעול את האדם, לא תלוגו הביניים,

ויש ענך

חיוב לקום, ליטול את הידיים ולברך,

נמצא שהאוכל בכל מקרה חייב, והמאכיל בכל מקרה אינו חייב.

אלא אם כן הידיים שלו לא נקיות,

הוא קודם החליף גלגל של האוטו, אלו פאנצ'ר.

אז המאכיל הזה, אפילו אם נאמר מהלכות נטילת עליים ואין כאן בעיה,

מצד נעיסותה ודאי שיש כאן בעיה שיקום קודם ויטול את הידיים כדעת וכדין.

כותב רבנו יונה, אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום ולפני עיוור לא תיתן מכשול. בחומש לא יקרא,

בפרשת קדושים שם נאמר,

ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

בספרה שם הוסבר הפסוק הזה,

אדם שמייעץ לחברו עצה שאינה הוגנת.

אתה יודע שהבית הזה לא שווה 50,000 דולר.

הוא בא להתייעץ איתך,

ואתה בגלל אינטרסים מסוימים, אתה אומר לו כן, זה שווה, כדאי.

ואתה יודע שזה שווה רק 40,000. אתה מכשיל אותו, את העבר,

באיסור הזה.

קל וחומר,

אדם שרוצה לעבור איזה עבירה,

אומנם הוא לא עבור, עיניים שלו רואות,

אבל דולמוס התאווה הוא שמסמד עיניו רוחניות,

ולכן הוא רוצה לעבור על איזה עבירה.

אסור לך לעזור לו.

מי שמסייע יהודי לעבור עבירה מסוימת,

עובר בלב,

ולפני עובר לא תיתן מכשול.

הגמרא מביאה בשס עשרות דוגמאות לעניין הזה.

הגמרא בעבודה זרה בב, ובהרבה מקומות דנה בהיקף רחב של עולם.

חלק מהדוגמאות שהגמרא הביאה, אני אציין אותן עתה.

הגמרא אומרת שם, אסור לתת כוס יין לנזיר,

כי הנזיר אסור לו לשתות יין. אם אתה נותן לו כוס יין, אתה עובר בלב ועלו, ולפני היבן לא תיתן מכשול.

או אבא שמכה את בני הגדול.

יש לו בן גדול,

גדול כמו גמר, בריאון, חזק, הוא בא ונותן לו סטירה, הוא רוצה לחנך אותו.

הבן הזה עלול להשיב לו מנה אחת אפיים,

ואז הבן ייכשל בלב ומכה אביו ואומו מות יומת.

מי גרם לו שייכשל?

האבא שייכה אותו.

אתה צריך לחנך אותו, לדבר איתו בפה,

אבל להכות אותו,

כיוון שהוא בן גדול, אין עליך חיוב.

לא רק שאין חיוב, אלא חלילה וחס תעבור בלב וזה, ולכן הגמרא מסופרת ששפחתו של אדוני הקדוש הידתה איזה אדם שהיה עושה כדבר הזה.

כך גם לגבי אדם שמחטיא את הרבים,

מוכר להם מאכלות אסורות,

אנשים מסכנים לא יודעים,

אז אותו הקצב עובר בלב ולפני העבר לא תיתן מכשול.

וכן בשאר הדברים שבתורה.

גם לגוי יכול להיות שאני אעבור באיסור הזה. הגמרא ממשיכה.

עבר מן החי אסור גם לגוי לאכול.

מי שהושיט עבר מן החי לא גוי לבן נוח עובר בלב ולפני העבר לא תיתן מכשול.

דוגמה שנייה, הגמרא מביאה שם,

אם אני בא ומוכר כלי נשק לגוי.

נניח אני נמצא בקולומדיה או במקום אחר,

יש לי אקדח תורן,

הוא משלם לי אלף דולר, אני מכור לו את האקדח.

אני אעבר בזוי בלב ולאו דאורייתא ולפני העבר לא תיתן מכשול.

הסיבה היא,

גם הגויים מצווים על שבע המצוות בן הנוח,

יש לנו שלושים ממעשי או מעלבים שבתורה שגם הם חייבים.

אחת מהשבע המצוות בן הנוח היא שאסור לגוי להרוג.

לא רק שאסור לגוי להרוג אותנו, אלא אסור לו גם להרוג גורמים אחרים.

סתם גוי הוא חשוד על הדבר הזה.

אם הוא קונה אקדח, בשביל מה הוא קונה את זה?

אתה חושב שהוא קונה את זה בשביל המוזיאון?

קונים את זה כדי להשתמש מזה לעת הצורך.

ולא רק להגנה עצמי, זה שניהם תמוה בהם במצב של התקפה.

ולכן אדם שיעשה כדבר הזה עם כל ההמשך,

עובר בלב ולפני העבר לא תיתן מכשול.

נוסיף אחדות יאיר.

יש לנו בעיה משפטית אצל השופט הגוי.

אני יודע שהגוי הזה מחליק את המשפט לפי

הכסף שהוא מקבל.

אני הולך אליו יום קודם בפני הפסק דין ונותן לו שוחד תחת השולחן ומעל השולחן.

כשאני נותן לו שוחד אני עובר בלב ולפני העבר לא תיתן מכשול.

אתה אומר למה? זה לא שופט יהודי, זה לא שופט גוי.

אבל גם השופט הגוי,

גם הוא מזהר על מצוות הדינים,

אחת משבע מצוות בני נוח, מצוות דינים,

הוא חייב לשפוט על פי הדין ולא על פי השוחד.

אני מכשיל אותו בדבר הזה, כשאני נותן לו את השוחד גם בזה שהוא היה חלב אני עובר בייסור חמור כמו שעלינו ולפני עובר לא תיתן מכשול.

וכן כיצד הזה יש עוד הרבה דוגמאות.

נניח אדם שעובר וימכור מכנסיים לנשים המכנסיים האלה לא ראויות ללבישת גבר לגזרה מיוחדת אז הוא מכשיל את האישה הזו בלבישה הזו

אז כאן העובר בייסור ולפני העובר לא תיתן מכשול.

מה אומר לך בעל החנות?

תראה יש עוד הרבה חנויות שמתחילים בכנסיים לנשים.

אם היא לא תקנה עצמי היא תקנה במקום השני,

שלא עדיין לא מתיר לו.

ניקח דוגמה,

אני אופסח מחר חנות ואני אמכור חזיר.

אני אומר, מה אתה רוצה ממני?

יש גם ברחוב המלך ג'ורד, איפה הכנסת הישנה,

שם יש איזה נבל אחד מוכר חזיר.

אז אם הוא לא יקנה עצמי, יקנה אצלנו.

ואני אעשה שלט גדול ומוכרים בשר חזיר בסוגריים לבן.

אז מה אתה רוצה? אני מודיע לו, פילחי.

החזיר זה חזיר, מנסים למכור חזיר גם אם תעשה מאה שלטים ולא יאמרו לו מה עושים חשבון,

הוא יכול לקנות במקום אחר.

אלא בדברים כאלה שהם אסורים מדאורייתא אין היתר כלל ועיקר.

מה הוא יגיד לך? פרנסה?

אם הוא מאמין בהשם,

הוא צריך לדעת שאם כתוב לו שירוויח השנה 50,000 דולר,

גם אם לא ימכור מחזיר סיים, גם כן הוא ירוויח את הכסף הזה.

ואם הוא לא מאמין, אין לו אמונה בהשם,

הוא חושב שרק בצורה כזו הוא ירוויח,

הוא ימכור דולר. יבואו עליו, נוסח נוסף ביום האחרון,

ישימו יד על הכול,

יגידו לו, מכרת פי חמש,

לך תוכיח שהוא לא מכר.

ואז הוא עבד עבד, והם באו ולקחו.

אז נמצא שהאדם הזה, ויעזבו לאחרים חילם. בשביל מה הוא עושה עבירות?

בשביל מה הוא מכשיל את הבריות?

ולכן יהודי ראשוני,

כמו שהוא בעצמו לא עושה עבירות, לא חוטא,

צריך להיזהר גם לא להכשיל את הבריות ולא להחטיא את האחרים. עכשיו אני עובר לדוגמה שלנו.

רבנו ימם מוסיף עוד דוגמה נוספת בכללים אלו.

אני רוצה לתת לאדם שיאכל לחם,

ואני יודע שהאדם הזה לא נוטל ידיים.

שוב, אתה נותן לו את הלחם במתנה,

כאן אתה גורם לו תקלה ומכשול.

אם לא היית נותן לו לחם,

הוא לא היה אוכל ולא היה עושה עבירה של אכילה ללא נטילת ידיים.

אתה נותן לו במתנה את הלחם הזה,

למרות שהאכילה בלי נטילת ידיים היא רק ייסוד ברבנן,

נפסיד אחיו.

אתה עובר באיסור ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

ולכן בחיי גוונה יש לך צד יותר אם אתה מזמין אותו בצורה יפה,

תיתן לו כיפה,

תאמר לו קום תול את הידיים אתה עושה את הכל בדרך היתר רק אז הדבר מותר.

אבל משהו אם כן אם אתה יודע שהדבר לא יעיל,

מין אליו הדבר אסור,

יש בזה ולפני העיוור.

את הדברים האלה העתיק על המקום גם הרמה וככה מסקנה להלכה ולמעשה.

אלא שיש להבדיל בין דוגמה לדוגמה.

יש לפעמים מקרה יוצא מן הכלל שיהיה הדבר מותר ולא יהיה בזה איסור לפני העיוור.

אני אתחיל קודם כל במשל,

ואז נבין גם את ההלכה, את הנבשל.

אם יש נמק באצבע והרופא החליט, צריך לעשות ניתוח.

אם לא ינתחו את האצבע הנמק ילך ויתפשט, האדם הזה יורעל וימות בתוך יומיים.

הרופא הזה אמר ועשה,

הכניס אותו לחדר ניתוח וחתך לו את האצבע.

האדם שעמד מן הצד אומר,

תראה איזה רופא אכזרי זה,

לקח את הסכין וחתך את האצבע, הוריד לו דם.

טוב, מי שעומד מהצד ולא יודע את הרקע מה העניין יכול לדמיין דמיונות כאלה.

אבל מי שיודע את העומד, אדרבה,

הרופא הזה מתוך רגש רחמנות על האדם הזה.

כדי שיחיה ולא ימות,

מוטב שנחתוך לו את האצבע והאדם הזה יישאר בחיים,

ולא חלילה וחס נשאיר את זה כך, והנמק יתפשט בכל הגוף וימות.

זה המשל.

גם הנמשל, לא בכל מקרה אתה יכול להשתמש בהלכה הזו שאומרת בין עיונה להלכה ולמעשה. לפעמים כן, ברוב המקרים כן, אבל לא תמיד.

כגון, ניקח דוגמה.

האדם הזה יש לו בן יחיד,

והילד הזה התחיל קצת להתקלקל.

יש לו חברים לא טובים,

הוא בא לבית ואוכל בלי נצילת ידיים.

האבא הזה אומר, אם הוא אוכל בלי נצילת ידיים,

אני לא נותן לך לאכול.

אתה אוכל בלי ברכה ונותן לך לאכול. בסדר.

מה יקרה? הילד הזה יעזוב את הבית,

אחרי יומיים-שלוש הוא יתחיל גם לעשן סמים, יתחיל גם לחלל שבת וכן הלאה.

נו, אז מה עשית? סיקנת את זה?

אתה לא עשית כלום. אדרבה, אתה קלקלת את העניין,

ובזה גם רבנו יונה יודה,

מוטב שיהיה הבעיה הקטנה יותר,

האיסור של אכילה ללא נטילת ידיים,

מאשר הילד הזה יידרדר וירד לשאול תחתית.

בסדר גם רבנו יונה יודה שיהיה הדבר מוטב.

אלא מאי?

לא תמיד הכלל הזה הוא כך.

בכל מקרה שיש בעיה כזו,

ראוי שאדם בראש המים יעשה שאלת חכם

ילך בישעד, יעשה שאלת חכם ואחר כך יעשה מה שיאמר לו הרב כי לא כל מקרה דומה למקרה אחר יש לי פעמים מקרה שהרב יאמר לו כן,

אל תיתן לו אוכל, תסרוק אותו מהבית.

הכיצד?

הבן הזה התקלקל, בריון יוצא לתרבות רעה

ויש לו לאדם הזה עוד חמישה בנים אחריו עכשיו אם הילד הזה יישאר בבית

הוא לא רק הוא רשע

האחרים רואים אותו וגם האחים האחרים גם כן ילמדו ממעשה.

אז מה יקרה?

העגבנייה הרקובה הזו,

תעשה את כל הארגז של העגבניות, כולן יהיו רקובות.

אין לי ברירה,

אני אעשה ניתוח,

אני חותך את האצבע.

עושה ניתוח, אין לי ברירה, אני חייב לסלק,

לומר לו לאדם הזה,

דורש האמה הזו ואת בונה.

תשלח אותו מהבית,

תציל את הילדים האחרים, אין ברירה.

למה?

כי כאן אתה לא עושה חשבון אם הוא ייכשל באיסור דה רבנן שיאכל עם נפילת ידיים או בלי נפילת ידיים.

כאן אתה עושה חשבון יותר שהוא יוציא לתרבות רעה גם את האחים האחרים.

לכן זה לא דומה לדוגמה הראשונה.

בדוגמה הראשונה שהתחלתי אמרתי בן יחיד.

בן יחיד אין לו את מי לקלקל,

לכן שם האבא יכול לנהוג בצורה גמישה יותר.

אבל כשיש לו עוד ילדים אחרים,

בזה הוא צריך להיזהר מאוד,

וכאן לפעמים זו שאלה של דיני נפשות,

כשיש לאדם הזה בעיה חמורה כזו.

ולכן מן הראוי שילך לחכם ויעשה שאלת רם.

לפעמים הוא יכול לפתור את הבעיה בקלות רבה.

הוא לא צריך אפילו לעשות שאלת חכם.

שיבוא יחד עם הילד הזה, יבוא לכאן ביום שני בשעה שמונה,

הילד ישמע את דברי החכם, יחזור בתשובה שלמה,

יבוא לבית, יטול ידיים ויברך, הכל יהיה בסדר, גמרנו.

אבל לפעמים יש שלך,

אפילו אם שמע את החכם,

לא חזר בתשובה, בדברים לא ייבשר עבד.

בזה אין ברירה,

יעשה שאלת חכם, ועל פי זה ידע איך לנהוג,

אם מותר לו להשאיר את אותו הנער בבית,

או שחייב לגרש את אותו בן סורר ומורה שחייב להעיף אותו לכל רוח.

כך גם בדברים מעין אלה צריך תמיד לשקוע בשקל הקודש ובמוזניים כדי לדעת אם חלילה וחס הוא עלול להכשיל או לגרום תוצאה הפוכה בדברים הללו.

ראיה נוספת שאומר שלום,

נניח יש לי חתונה, אני מחתן את הבן או את הבת.

חלק מהשכנים הם מהחברים בעבודה,

חלק מהם לא דתיים.

והשאלה היסודית היא האם את אותם האנשים שאינם חובשי כיפה,

האם להזמין לחתונה גם את אותם גלויי הראש או לא?

שוב, לכערה, לפי דברי רבינו עונה והרבה,

יהיה הדבר אסור.

זה נכון אם השכן שלך הוא יוסי שריד,

באמת כדאי מאוד, רצוי,

ואל תזמין אותו.

אבל אם השכן שלך הוא אדם רגיל, אדם שצם בכיפור,

אדם שיש לו קצת רקע,

אומנם לא תמיד הוא מקפיד לצל ידיים ולברך,

אבל יש לו קצת מסורת.

אם אתה תתנהג איתו בצורה כזו שאתה לא מזמין אותו לחתונה,

אדרבה, זה יפגע בו יותר וזה ירחיק אותו.

הוא יגיד ויאמר,

תראה, אלה הדתיים, תראה, אין להם דרך ארץ.

אני שכן שלה עשרים שנה,

אפילו הזמנה לא נתן לי לחתונה של הבן שלו.

הוא מסכן לא יודע שיש לי בעיה שרבנו ראונה כתב, הרמב״ם פסק.

הוא מסכן לא יודע.

ואז במקום שאתה חושב להציל אותו מעבירה אחת של אכילה באי נטילת ידיים,

אתה גורם בעיות חמורות יותר.

קודם הוא אהד אותך.

לפחות כלפיך הוא היה הגון וקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך.

כשעשית את המעשה הזה, הוא התחיל לשנוא אותך.

הוא כבר לא מקיים ואהבת לרעך כמוך.

אם היה צעד לקרב אותו ולהחזיר אותו פעם בתשובה,

היום אתה יכול לשכוח מזה.

ולכן להלכה יש לנו צעד יותר להזמין את כל אותם האנשים,

גם אותם שאינם חובשי כיפה.

אבל מומלט,

תקנה כמה מאות

כיפות מקרטון,

ובכניסה לאולם לכל אותם האנשים תן להם כיפות כאלה,

כמו שעושים בקוטב.

דבר שני, לפני שמתחילים את הצעודה,

אתה מודיע ברמקול,

אני מזמין את כל הציבור לאכילה,

נא לקום ליטול את הידיים.

גם הוא קם יחד עם כולם, גם הוא נוטל, גם הוא עושה כמו כולם.

יש סיכוי, ובזה אתה פותר את הבעיה.

הכלל בלאו של ולפני העיוור, שהדבר ברור, במאה אחוז יהיה תקלה ומכשול,

אז הדבר אסור.

אבל אם יש שני צדדונים,

ויש דרך של היתר.

ישורים דרכי השם, צדיקים אל חובם,

לכן אני לא הכשלתי אותו. הוא בחר בדרך השנייה, ופושעים יקשנו בם.

אבל אני, כשהזמנתי אותו,

היה יכול ליטול את הידיים. אם הוא היה נבל מנובל,

אני לא אשם בדבר הזה, ואין עליי שום עוון ואשמה.

כך הוא הדין בכל מצב, בכל מקרה, גם כן יהיה את ההיתר,

את הכולה האמורה.

לא יהיה איסור מעיקר הדין.

אני חוזר לנושא.

בכלל האיסור ולפני העיוור התחלתי קודם,

שאסור למכור מכנסיים לנשים.

אבל אם האדם הזה מוכר שמלה ללא שרוולים, בזה הדבר מוצע.

אומנם נכון הדבר שאסור לאישה ללבוש גם שמלה ללא שרוולים,

קל וחומר אם היא שמלה קצרצרה,

אפילו אחי,

יש צורה של היתר ללבוש את אותה השמלה.

מי אומר לך שהאישה הזאת תלבש את השמלה הזו בקיץ?

אולי,

לילה כזה שהוא לילה קר,

ואי אפשר ללכת עם שמלה בלי שרוולים,

אולי היא תלבש את החולצה,

ועל החולצה תלבש את השמלה הזו ללא השרוולים,

בצורה כזו אין שום עבירה מצד הדין.

כיוון שיש דרך היתר,

לכן אין איסור לאדם הזה למכור שמלות מסוג זה.

במכנסיים לא שייך הדבר הזה,

בכל מקרה שהיא לובשת היא עוברת את האיסור.

אם היא היתה לובשת עוד בשמלה מקסימה, אולי היה צעד להתיר.

אבל אף אחת מאותן שקומעות את המכנסיים האלה היא לא לובשת מכנסיים, ועוד בשמלה מקסימה היא לובשת או שמלה קצרה או בלי כלום.

לכן בחיי גוונה כשהיא הולפת עם המכנסיים יש בזה איסור, למאן דאמר דאורייתא, למאן דאמר דרבנן, אבל בכל מקרה יש בזה איסור.

ולכן כשאני נותן לה ומוכר לה דבר כזה יש בזה איסור חמור, ואין יותר ליהודי יר שמיים לעסוק במסחר בדברים שכאלה לגמרי מכל וכול.

הגאון רבי יוסף חיים בספרו של רע נשמע דן בעוד שאלה מעין זו,

הוא אומר, אדם שחושד בפועל שלו שאולי הוא גונב.

הוא הולך למשטרה,

שם במשטרה מדריכים אותו לתפוס אותו על חם.

אמרו לו, תשמע,

אנחנו נותנים לך אבקה,

תשים את זה על הכסף שיש לך או על התכשיטים,

ואת המגירה, אל תסגור במפתח,

בכוונה תשאיר את זה פתוח.

אנחנו נבוא אחר כך ונתפוס אותו על חם.

אומר הרב, הדבר אסור.

אין לי יותר לעשות כן.

כשאני מטמין את הפיתיון הזה,

את המלכודת הזו,

אני מכשיל את האדם הזה באיסור דאורייתא לא תגנבו.

לכן,

גם אם אתה רוצה להתכוון לטובה, לבער את הגנבים,

לבער את הקוצים מהכרם,

יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

לך אין תפקיד במשטרה לבער גנבים. זו בעיה שלהם.

ולכך, כשאתה עושה את המעשה הזה, אתה שם את הכסף בצורה כזו שהוא יכול לגנוב,

אתה מכשיל אותו בדבר.

אם הגמרא אמרה לווה מציעה ע' ה',

אדם שמלווה לחברו ללא עדים וללא שטר,

עובר בלהב ולפני עדו לא תיתן מכשול,

כי אם האדם הזה יכפו ויאמר לך לא לקחתי,

אתה לא יכול להוכיח שהוא לקח.

לכן אתה עובר באיסור הזה,

כך הוא מתאים גם פה, פרצה קורית לגנב.

אתה משאיר את הנגירה הפתוחה, בוודאי שהוא ייקח.

ולכן גם אם כוונתי לתפוס אותו,

גם הדבר הזה, הדבר אסור, כאן זה יצאו דאורייתא, צריך להיזהר בדבר.

לא ישמע על השוטר מה שאומר לו,

השוטר עדיין לא פוסק לנו ההלכות.

הוסיף הרגל אומר,

אפילו אם נאמר, לפני כן אני הולך ומזדכה לו את זה.

לפני כן אני לוקח את הכסף.

אומר לו דוד עמאר,

קח את הכסף,

שרים את התסח ותזכה לעוזב בן שמעון.

אז בשעה שהוא בא ולקח את הכסף,

הוא לקח את הכסף שלו.

אם כן, הוא לא עשה כאן עוון גניבה.

גם בזה עדיין הדבר אסור.

הוא מדמה את זה לדברי הגמרא במסכת קידושין בדף פא.

שם הגמרא אומרת על הפסוק,

אישה הפרן וה' יסלח לה.

אם הוא הפר לה, אם כן מותר לה לאכול.

למה צריכה, אם כן כפרה?

למה צריך וה' יסלח לה?

הגמרא מסבירה ואומרת, מדובר באישה שלא ידעה שבעלה הפר והיא התכוונה לא לאכול דבר איסור,

הייתה שותה יין ולא ידעה שבעלה הפר לה.

ממשיכה הגמרא,

אדם שרצה לא יכול בשר חזיר ועלה בידו בשר תלות, צריך חסרה.

אם כן, גם פה.

האדם הזה, בשעה שבא לגנוב את העשרה שקלים,

הוא לא יודע שאני זיכיתי לו את זה במתנה.

הוא מתכוון לעבירה, נגנוב.

ולכן,

גם אם תזכה לו את זה, עדיין יש כאן איסור.

האיסור הוא וה' יסלח לה.

ההגדרה שם,

כמו שהאדם שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר תלה למרות שלא יאכל חזיר,

הכוונה פוגעת, כך הוא הדין גם פה.

לפי זה מוסיף הרב איירבך,

אם האדם הזה שבא לבקש צדקה, אני יודע שהוא לא עני.

אבל,

למרות הכול, אין לי זמן להתעסק איתו ולהגיד לו אתה לא אני.

אני רוצה לתת לו את זה במתנה.

העשרה שקלים האלה רק שיעזוב אותי והיא הולכת

אפילו הכי אסור

למה?

הוא מנסה לגנוב ממני, הוא לא עני, הוא מנסה לגנוב

הוא לא יודע שאתה נתת לו את זאת במתנה ואין כאן גנובה,

הוא מתכוון לגנוב יש כאן אם כן איסור והשם יסלח לה,

אתה מחשיד אותו באיסור הזה,

אם כן כשאתה נותן את העשרה שקלים אתה עוזר בלאו ולפני העזר לא תיתן מכשול

לכן הוא בא אליך, תפתח את הידיים ואני אין לך וזהו,

תתחמא ממנו לתת לאדם כזה שידוע לך שהוא לא עני,

לפי מה אתה מתכוון לשם מתנה,

גם כן הדבר אסור.

אני קורא סימן קסד סעיף א'

נוטל אדם ידיו שחרית ומטמיע עליהם כל היום,

אפילו שלא בשעת הדחק,

ובלבד שלא יסיח דעתו מהם ולא יטנפם.

ואם המים מצויים לו, טוב שיחזור וייטול ידיו,

אבל לא יברך הגהה ועד למענה נאי דווקא בנטילה שאינה צורך אכילה דמיה דנטילה שחרית,

אבל אם נוטה לצורך אכילה, לא מענה תנאי באותה נטילה.

הגמרא בחולין קסד הגמרא אומרת

שיש אפשרות לאדם ליטול את הידיים בבוקר וקן מהשינה,

הנטילה הראשונה תועיל לו לכל היום.

הכיצד?

הוא עושה תנאי.

הוא אומר שהנטילה הזאת תהיה גם בשביל ארוחת בוקר, צהריים וערב.

ולכן אדם שרוצה לעשות את התנאי הזה להתנות ושומר על ידיו שכל הזמן יהיו ידיו נקיות ונזהר לא לחכך בשערותיו,

מגיע זמן האוכל, ניגש לאוכל ללא נטילת ידיים.

יש שתי לשונות בגמרא האם מדובר רק דווקא בשעת הדחק כשאין לאדם הרבה מים או גם שלא בשעת הדחק, גם במצב רגיל, גם כן הדבר אפשרי.

מחלוקת הפוסקים,

אומרן פסק להקל בדבר הזה,

משום שספק דרבנן בכולה.

כך דעת הרמב״ם לרוב הראשונים ולכן מרן מקל, מרן אומר, אפילו שלא בשעת הדחק.

אפילו אם יש מים, גם כן מעיקר הדין הדבר נותר.

אלא שסיים הסלג,

אם מים מצויים לו ובשעת הארוחה, כשבא לאכול ארוחת בוקר או צהריים, יש שם במקום מים,

אז כדאי להחמיר,

טוב שאחזור וייטול ידיו אבל לא יברך,

כיוון שכל הזמן הוא שמר את ידיו בחזקת טהרה.

אבל בליל פסח אנחנו לא עושים כך.

בליל פסח נטלנו את הידיים בתחילת הסדר.

אתה מגיע לארוחה,

אתה צריך עוד פעם לחזור ולטל את הידיים.

אתה לא אומר, תטל בפעם הראשונה ותטנא אל הגדל. הכול זה רק בשעת הדחק, שלא בשעת הדחק לא.

זו המחלוקת שיש בפוסקים.

אפשר לדחות ולומר, שם הנטילה הראשונה הייתה לצורך דבר אחר,

לטיפולו במשקה,

ועובר הרבה זמן יש לך אולי חשש של שיח הדעת,

ולכן לא אמרו את האפשרות הזו, אבל אם ירצה, אולי כן, אולי גם שם יהיה רשאי.

מרן אומר, יש שם מצווה מיוחדת ליטול באותו לילה, בליל הסדר, ליטול פעמיים.

ולכן המסקנה היא, למרות שמרן הקל את הדבר,

כתבו כנסת הגדולה, בית מנחה ועוד מאחורים שהמנהג להחמיר.

לכן, רק כשאין ברירה, בשעת הדחק, יש מחסור במים,

אז יעשה את העצה הזו.

הלאה וכאילו.

לא תקום פעמיים צרה לפני 38 שנים.

ירושלים הייתה במצור בשנת תש״ח,

חודשים, ירושלים הייתה מנותקת.

אם היו רוצים מים, היו צריכים להביא מים מהשפלה על גב החיילים.

ולכן היה מחסור.

היו מעט מים בבורות, זה כל מה שהספיק.

אז באמת, בתקופה ההיא, היו יכולים להקל לכתחילה על סמך ההלכה הזו.

אבל בימים כתקנם, ברוך השם, יש לך מים בברז,

אין לך שום בעיה.

מעיקר הדין יהיה הדבר המותר,

ואין חיוב לבוא ולעשות דברים שכאלה.

אבל המחמיר תבוא עליו ברכה אפילו בזמן שהוא השעת הדחק.

ומעיקר הדין הנטילה הועילה לו.

יש לו מים מצויים לפניו כשהגיע הזמן הארוחה,

כדאי שיחמיר.

כל זו נטילת ידיים הראשונה של הבוקר.

אבל בנטילה של ארוחת בוקר,

שתעילו לצהריים בערב, זה בוודאי אי אפשר.

אני עובר לסעיף ב' מי שעומד,

בסעודה,

ונזכר שנגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם,

או שחיכך בראשו.

וכל כיוצא בזה צריך לחזור ולטול ידיו ולברך על נטילת ידיים.

אדם שנוטל את הידיים ובא לברך אמוצי צריך להיזהר שלא לנכלך את ידיו,

לפחות עד שיגמור את כל הסעודה יסיים את ברכת המזון.

אבל אם האדם הזה באמצע הסעודה יצא מהשירותים או שחיכך בראשו,

צריך להפסיק מייד את האוכל,

קודם כל לגשת,

ליטול את הידיים בכלא,

נטילה גמורה כדת וכדאי, ורק אחר כך יהיה רשאי להמשיך לאכול.

השאלה היא,

האם יחזור גם לברך על אותה נטילה או לא?

לפי דעת הרמב״ן והרשב״א ומרן,

כן, צריך לחזור ולברך שוב.

אבל ספר האגודה אומר לו, לא יברך פעם שנייה.

על סעודה אחת רבותינו אמרו לברך פעם אחת על נטילת ידיים,

והלשון דציבנו היא מדויקת.

אבל אם אתה אומר לא,

הוא נוטל פעם שנייה ואומר עוד פעם דציבנו,

מי ציבא אותך?

אף אחד לא ציבא אותנו.

מי נולד בחיי גם נער.

בזה יהיה חשש לספק כל דיבור של ברכה לבטלה.

משום זה,

לא רק אחרוני האשכנזים,

אלא גם אחרוני הספרדים חלקו על דברי מרן, פסקו כדעת ספר האגודה ומהרשב,

ומעיד הגאון בבחיים סרטון וספרי ארץ חיים שהמנהג נגד מרן.

ולכן,

גם אם האדם הזה יצא לשירותים באמצע הסעודה וחוזר ונוצל ידיו נטילה גמורה בכלי,

אבל לא יברך על נטילת ידיים. זאת אומרת, פעמיים על סעודה אחת לציבנו על נטילת ידיים,

זה מוגזם, זה מיותר, ולכן אין צורך לעשות כך.

אני עובר לסימן קסמכם.

העושה צרכיו ורוצה לאכול ייטול שני פעמים. העם הראשונה יברך אשר יצר.

הפעם השנייה יברך על נטילת ידיים.

אם אינו רוצה ליטול אליו פעם אחת לאחר ששפך פעם אחת על ידיו, משפשף,

יברך אשר יצר, ואחר כך בשעת הניגוי יברך על נטילת ידיים.

אדם שנכנס לשירותים, יצא,

עכשיו הוא רוצה ליטול את הידיים לא רק בגלל שידיו מטונפות,

יש עליהן רוח רעה,

אלא גם ובעיקר הוא רוצה גם ליטול את הידיים כדי לאכול. הוא רוצה לאכול ארוחת צהריים, בוקר אוייר.

השאלה היא, מה עליו לעשות?

ראשי כתב בשם רבו, רבי יעקב בן היקר, עצה אחת.

הוא אומר שישטוף את הידיים ישר מהברב, יש שטיפה ראשונה,

הנה גב יאמר אשר יצא.

גמר ומפליל לעשות, נטילה שנייה,

נטילה גמורה כדת וכדין, בכלא.

הנטילה השנייה היא שיברך עליה על נטילת ידיים.

זו העצה הראשונה.

העצה השנייה,

אם תשולל יטרוח לנגב פעמיים,

יעשה כך, שופך פעם ראשונה על שתי הידיים,

יברך אשר יצר.

אחרי שגמר ומפליל לעשות,

אז הוא מוסיף פעמיים על כל יד את המים,

אז יברך על נטילת ידיים ומייד ינגב ויגש לאכול.

למה לא תאמר לו שייטול רק נטילה אחת?

יברך על נטילת ידיים ובון הנטילה לברכת המוציא, יאמר אשר יצר.

זה לא טוב,

כי כדאי לכתחילה להחמיר ולהצמיד את נטילת ידיים וברכת המוציא.

מה תאמרתו? שיצמיד יברך המוציא,

ואחרי שיטעם מהלחם, אז יברך אשר יצר.

ואולי אז ישכח, אדם מתחיל לאכול פיתה טובה, טעימה, מי יודע.

לכן בחיי גוונה לא סומכים על הנס, הרבה יותר טוב ויותר עדיף,

שמיד יעשה את העצה שאמרנו, שטיפה ראשונה, יברך אשר יצר.

אחר כך, אחרי שניגן את ידיו,

יחזור וייטול עוד פעם מטילה גמורה בכדי. כותב מגן אברהם,

רק שייזהר לא לשפוך בפעם הראשונה את המים מהכאלי,

אלא ישטוף ישר מהברב.

הסיבה היא,

אם האדם הזה שטף גם בפעם הראשונה מכלא,

אפילו אם הוא לא בירך,

הרבה מציאות ידיו נטהרוס,

כי ברכות לא מעכבות.

נמצא שמה שייטול בפעם השנייה,

אז יהיה ברכה לבטלה.

לכן אמרנו בדווקא שהנטילה הראשונה צריכה להיות שטיפה מהברב,

יברך אז רק אשר יצא,

אל תחרג. הנטילה השנייה שתהיה מהכאלי קדם וחדים, יברך על נטילת ידיו.