מסילת ישרים - פרק יא (חלק ח) - פרק יב

 - - - לא מוגה! - - - 

[ע"פ הספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א). 

פרק יא:

הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות. שונה מידת הקנאה משאר המידות כי שורש של הקנאה הוא חסרון בידיעה ובאמונה. תכונת הקנאה חודרת עמוק לתוך האדם כי אין המקנא מרויח כלום המקנא אינו מרויח כלום לעצמו והוא גם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו.

אחד מקנא שיש לשני רכב אז הוא לא מרויח לעצמו כלום והוא גם לא מפסיד לההוא את הרכב אינו אלא מפסיד לעצמו וכמאמר הכתוב באיוב ה, ב: "וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה". אדם מדמה לעצמו שאם יקנא לזולת אז הוא יאבד את הטובה שבידו ושהוא יקבל זאת, אבל האמת שהוא מפסיד לעצמו כי הקנאה היא חולי הנפש והוא מביא את זאת עליו והוא לא מפסיד את השני, 

וכמו שאמר הכתוב באיוב: "וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה" מי שנפתה בלבו אחר תאוות הצלחות מדומות תמיד הקנאה אשר תקנא בהצלחות הרשעים ומרבה להתרעם על ה': 'למה לו אין למה יש להם...?!' אז מה שהוא מתפתה אחרי התאוות של ההצלחות מדומות אז הקנאה תמית אותו.

ואמנם יש מי שסכלותו רבה כל כך עד שאם יראה לחברו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער. יש אנשים שיש להם שברון לב ממש מזה שיש לאחרים, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו, 

והוא מה שאמר החכם במשלי יד, ל: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" שלמה המלך אמר שמי שמקשה את לבו ונוטר קנאה זו סיבה להביא ריקבון בעצמותיו להתמדת הדאגה והקנאה חודרת עמוק עמוק לתוך האדם עד שהקנאה מרקיבה את עצמותיו, זאת אומרת אדם שמת אז הבשר שלו לא מתאכל אבל אם לא תמצא גם עצמות תדע שהוא היה בעל קנאה. 

אמנם יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער ולפחות יתקרר רוחם בראותם אחד עולה איזה מעלה יתרה אם לא יהיה מאוהביו היותר דבקים לו כל שכן אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה עמו וכל שכן אם יהיה גר מארץ אחרת.

זאת אומרת: יש אדם שהקנאה אצלו היא לא כמו זה שתיארנו קודם אבל מכל מקום הם מרגישים צער כלשהו ומתקררת רוחם שאחד עולה איזה מעלה יתרה ובפרט אם זה לא מהאוהבים הקרובים לו או אם זה אחד שאין לו אהבה רבה עמו או כל שכן אם זה מארץ אחרת.

ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים כשמחים, כשמחים 'כן שיהיה להם מזל טוב כן למה לא' כשהוא הוא אומר כבר למה לא למה אתה צריך למה לא תגיד כן בלי למה לא כאילו שזה ספק. 

אז בפיהם אתה שומע כאילו שהם שמחים או מודים על טובתו אבל לבם רעה בקרבם זה דבר רע שיארע ברוב בני האדם, כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש אבל לא נוקו ממנה לגמרי, לא מתנקים ממנה לגמרי. 

כל שכן אם בעל אמנותו מצליח בה שכבר 'כל אומן סאני לחבריה' (בראשית רבה יט) יש עוד דבר כשאחד מקנא לשני אלה בעלי מלאכות זהות וכל שכן אם מצליח בה יותר ממנו אז ודאי שהקנאה שלו רבה מאוד ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא' (יומא לח) והכול כאשר לכל מה' הוא. 

זאת אומרת: בעל אומנות שונא לחברו בעל אותה אומנות שהוא המתחרה שלו ואדם לא יכול לגעת אפילו כשערה בשל חברו מה שמזומן לחברך אי אפשר לגעת אי אפשר להפחית לו גם אי אפשר להרבות לו. הכל בגזרת ה' מה יש לו ומה שיש לך הכל גזור לפי ה' יתברך לפי מעשיכם, אז לכן כל אדם צריך לדעת שהקנאה לא מועילה רק מהרסת את חייו. הוא לא מרויח הוא רק מפסיד, זה ריקבון בעצמות זה חולי הנפש והוא לא מפסיד לחברו בזה. 

ולכן הכל כאשר לכל מאת ה' כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת של הקדוש ברוך הוא אז אדם יודע את זה שאי אפשר לגעת במוכן לחברו כמלא נימה כמלא שערה לא יהיה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל, אדרבא יוכלו לשמוח. 

והוא מה שיעד לנו הנביא על הזמן העתיד שלמען תהיה טובת ישראל שלמה יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגנה הזאת ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה כי בגלל המקנאים סובלים גם אלו שמתקנאים בהם כי הם נאלצים להסתתר פוחדים מעין רעה והוא מה שכתוב בישעיה יא, יג: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם".

בתחילה אֶפְרַיִם היה מקנא את יְהוּדָה בעת שהיה כל המלכות יְהוּדָה, כיוון שהוא חשב שהוא מגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו, יהודה הצר את אֶפְרַיִם על שמרד במלכות דוד ועתה ידעו כי המלוכה מגיעה לבית דוד ולא יקנאו זה את זה - מדובר עכשיו על אחרית הימים... אז "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם... ו: "לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה".

וזהו השלום והשלוה אשר יש למלאכי השרת שכולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו ואין אחד מתקנא בחברו כלל כי כולם יודעים האמת לאמתה ועליזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם. המלאכים נבדלים אלו באלו בגדלותם וחשיבות עבודתם וקרבתם לבורא כל אחד ואחד יש לו מדרגה מיוחדת ועבודה מיוחדת ואין אחד מתקנא בחברו ולשם כך כל אחד ואחד נוצר.

ולמדנו אתמול שאין בן אדם אחד דומה לזולתו בכל העולם כולו וכל אדם שמגיע לעולם עם הרכבת כוחותיו ועם אביו ואמו והסביבה שבה הוא נולד ולאיזה חברה ובאיזה תנאים זה הכל מיוחד לו, הוא צריך לנצל את כל הפוטנציאל שניתן לו להשיג את מה שמגיע לו ואם יטפס ויעלה המדרגות הראויות לו לא יחסר לו כל ואין לו צורך לקנא באחרים אולי יקנאו בו לא שצריך אבל לא יהיה מה לקנא לאחרים.

ותראה כי אחות הקנאה היא החמדה והתאוה, הלא היא המייגעת לב האדם עד יום מותו, אתם מתארים לכם שתאווה וקנאה וחמדה מלווים את האדם עד יום מותו, כמו שאמרו זיכרונם לברכה בקהלת רבה א: 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו' 

אם תשאל אדם טרם פטירתו: 'האם השגת כל מה שרצית?' 

'עדיין לא...' 

עדיין יש לו תכניות, אתם רואים אנשים מבוגרים זקנים עוד עם תכניות! 

ואמנם עיקר התאוה פונה לשני ראשים: האחד הוא הממון והשני הוא הכבוד, שניהם כאחד רעים מאד וגורמים לאדם רעות רבות. התאווה פונה שלני ראשים אחד זה הממון שאנשים מתאווים לממון והשני הוא הכבוד ושניהם רעים מאד וגורמים לאדם רעות רבות. ומדובר ששניהם חוץ לשורת השכל כי תאוות הממון אינה לצורך קניה וכדומה, אלא הוא מתאווה לעצם הממון 'שיהיה' שיהיה למה לא. וכן הכבוד אינו נותן לאדם שום עניין ממשי כי אין ממשות בכבוד זה דמיון, 

אם אנשים אומרים לאדם 'או אשרך וזה וזה'... 

מה קרה הוא נשתנה משהו במציאותו בהוויתו או משהו ניתוסף לו - שום דבר הכל דמיון, כמו שאמרו לו כל הכבוד יכול לבוא מישהו ולהגיד לו טיפש מטופש ואז מה הוא נעלב ונפגע וזה שינה את מצבו, אז אפשר לטלטל אותו ימינה ושמאלה. אבל אם אדם מכיר בערכו הוא לא מתפעל לא משבחים ולא מגרעות ולא מדיבורים. 

הנה חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם, כל ענייני החומר הוא אסור בהם. ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו ואדם שאוהב ממון הוא חושב שהוא לא אוהב ממון הוא חושב שהוא רוצה רק כסף בשביל הוצאות אבל נותנת בו עבותות קושרת אותו, איזה עבותות עבותות העמל והעסק על זרועותיו ואז הבן אדם תקוע בעסקים בעבודות להרבות ממון, כעניין שכתוב בקהלת ה, ט: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" היא המסירה אותו מן העבודה עבודת האלוקים כי הנה כמה תפלות נאבדות וכמה מצוות נשכחות מפני רוב העסק ויגיעת המון הסחורה. 

זאת אומרת: כשאדם עוסק בעבודה אז הוא שוכח להתפלל או שהוא זוכר להתפלל ואז הוא אומר איך אני אפסיק עכשיו להתפלל אני באמצע עבודה, הוא באמצע העבודה, הוא שוכח עבודת הבורא ולא מתפלל כראוי ולא מברך ברכת המזון ולא שום דבר בקיצור הרבה דברים הוא מפסיד בגלל שהוא טרוד בענייני הממון. 

כל שכן תלמוד תורה - איפה יש לו זמן ואח"כ הוא מתנצל שהוא עייף. וכבר אמרו זיכרונם לברכה בעירובין נה': "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם..." (דברים ל, יג) כי מי שעובר את הים מסכן את עצמו ואנשים שהולכים מעבר לים עושים זאת מחמדת הממון ולא כדי לפרנס את עצמם כי מה אתה צריך ללכת עד לים אם אתה יכול להתפרנס במקומך. 

'באותם שהולכים מעבר לים בסחורה' ומכניסים את עצמם בסכנות והכל בשביל ממון וכן שנינו באבות פרק ב, ה: 'וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים' והיא המוסרת אותו לסכנות רבות, אדם מוכן לסכן את חייו בשביל ממון ומתשת את כחו ברב הדאגה כלומר ריבוי הנכסים לא מביאים מרגוע לאדם אלא מגביר את דאגותיו ומתשת את כוחו מרוב הדאגה. 

ואפילו אחרי שהשיג הרבה כי אדם לא אוהב שיפסיד ולא אוהב שיקחו לו והוא צריך לשמור כל הזמן שלא ייפסד, לכן שנינו 'מרבה נכסים מרבה דאגה' והיא המעבירה פעמים רבות על מצוות התורה. זאת אומרת: החמדה והתאווה מעבירות הרבה פעמים מעבירות את האדם פעמים רבות על ... ואפילו על חוקות השכל הטבעיים! כי בשביל להשיג ממון אדם נשבע שבועת שקר, מגיע למצב של גנבה גזלה כובש שכר שכיר וגם אדם עובר על חוקות השכל הטבעיים כי בטבע האדם לשמור על גופו על חייו, כמו הבהמות שהן שומרות על עצמן והוא במודע לא שומר על עצמו ונכנס בסכנות כל זה בשביל הפרנסה.

יתרה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות - זה אדם יכול להגיד שהוא יכול לכבוש את יצרו, אבל הכבוד דוחק! הכבוד דוחק כי אי אפשר לו לסבל ולראות את עצמו פחות מחבריו ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד וזה מה שאמרו זיכרונם לברכה בסנהדרין קב: 

'תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו 

ואמר לו: 'חזור בך! ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן' 

אמר לו: 'מי בראש? מי בראש!' 

אמר לו: 'בן ישי בראש' 

אמר לו: 'אי הכי לא בעינא' - אם ככה אני לא רוצה. 

לא יאומן כי יסופר. 

תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו ואמר לו: 'חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן' - 'מי בראש?'... זה מה שקובע.

מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? - מפני הכבוד! ומקרא מלא הוא במדבר טז, י: "וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה" (במדבר טז, י) הם רצו שררה, רצו שררה "וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה" כמו שכתוב "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" (שמואל-ב ח, יח) איך בני דוד כהנים היו הרי הם ישראלים? אז כתוב "כֹּהֲנִים" כהנים זה לשון שררה, כהן זה שררה כמו שאומרים "כֹּהֵן אֹן" (בראשית מא, מה) זה לשון שררה, 

הגויים הם לא כוהנים אבל כהן זה שררה כמו שאומרים 'מכהן בתפקיד רב'... כהונה זה שררה ולכן נאמר "וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה" לשון שררה.

 וחכמים זיכרונם לברכה במדבר רבה יח: הגידו לנו כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו. 

וזה גם גרם לפי דעת חכמים זיכרונם לברכה זהר שלח אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ, הכבוד שלא יחליפו אותם מתפקידם וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסה לארץ שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם כי הם היו שרי חמישים (50). 

ועל מה התחיל שאול לארוב אל דוד? - אלא מפני הכבוד, שנאמר בשמואל - א יח, פסוקים: ז, ט: "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו (בַּאֲלָפָיו) וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו:... מהיו וַיְהִי שָׁאוּל עון (עוֹיֵן) אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" זאת אומרת הכל התחיל ממעוט הכבוד. 

...שאמר לו דוד בשמואל - ב יט, יד: "אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".

אז זאת אומרת אנחנו רואים: כללו של דבר הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם ולולא זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל ללבוש מה שיכסה ערותו ולשכן בבית שתסתירהו מן הפגעים והיתה פרנסתו קלה עליו.

 לא צריך דירה מרווחת יותר מידי, לא צריך ככה וככה מפלסים ולא צריך את כל הדברים האלה ולא צריך בגדים מיוחדים אלא לכסות ערוותו לאכול כל מה שאפשר לאכול לשכון בבית שיסתיר אותו מן הפגעים אז היתה הפרנסה קלה. 

אבל אדם רוצה הרווחה בכל העניינים ממילא זה מחייב אותו להשיג יותר נכסים וכספים לכסות את ההוצאות ואז הוא מתייגע להעשיר ואז הוא דואג יותר וככה הוא לא היה צריך להתייגע להעשיר כלל, אבל כל זה בשביל שהוא לא רוצה להיראות שפל ופחות מחבריו ורעיו אז הוא מכניס את עצמו בעובי הקורה ואין קץ לכל עמלו כי תמיד יהיו יותר ממנו ולא תוכל להשיג את כולם 

אז למה צריך לרדוף אחרי כולם?! תסתפק במה שאפשר ושלום על ישראל, מילא יש לך אמצעים אז אתה יכול להשתמש באמצעים שיש לך אבל ללכת לחפש מלכתחילה בשביל לעקוף את כולם זה בלתי אפשרי 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו' אז כמה שאתה תתייגע זה הפסד וכלות בכוחות וזה על חשבון עבודת האלוקים ויחסר לך מהעולם העליון - כל כולו הפסד אין רווח בזה. 

על כן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה באבות פרק ד, כא: 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' והזהירונו שם פרק ו, ה: 'אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד' ויש כמה כמה הם שמתענים ברעב... - למדנו עליהם אתמול... ומשפילים את עצמם להתפרנס מן הצדקה ולא יתעסקו במלאכה שלא תהיה מכובדת בעיניהם מיראתם פן ימעט כבודם היש לך הוללות גדול מזו?! 

אני מכיר אנשים שהם בעלי חובות ואין להם מה לאכול וחיים אצל אחרים והם לא עובדים למה? 

הוא אומר: 'פחות משמונה עשר (18,000) הוא לא מוכן לעבוד, 

אמרו: 'טוב קח ארבע חמש (4-5,000) לפחות בינתיים שיהיה לך...

 'לא מתאים לי' 

הוא מעריך את עצמו בשמונה עשר אז הוא לא מתחיל לעבוד, אז הם מוכנים להגיע לביזיון שהם יבקשו צדקות מאנשים יאכלו אצל אנשים יקפצו ממקום למקום כאילו: 

'אהלן אהלן...'

 וככה אוכלים פה אוכלים שם וחיים מן הצדקה, מתענים לפעמים ברעב כי לא מוציא מי שיפתח לו את הדלת וכל זה בגלל שלא כל מלאכה מכובדת בעיניהם כי הכבוד אצלהם יותר חשוב אתה מבין ממה שהוא ירעב. או ממה שהוא יתבזה בשביל אוכל. רבוד החשבה עצמית שהוא לא עובד במלאכה בזויה נחותה לא יאומן כי יסופר. 

יותר ירצו בבטלה שמביאה לידי שעמום ולידי זימה ולידי גזל וכל גופי העברות שלא להשפיל 'מעלתם'... ולהבזות את כבודם המדומה. 

ואמנם חכמים זיכרונם לברכה אשר הורונו והדריכונו תמיד בדרכי האמת אמרו באבות פרק א, י: 'אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת' לעולם יאהב אדם את הַמְּלָאכָה ולא את הָרַבָּנוּת דהיינו את השררה והכבוד. 

ואמרו עוד בפסחים קיג: 'פשוט נבלתא בשוקא ולא תאמר גברא רבא אנא כהנא אנא' תפשוט אפילו נבלה בשוק, זה לא המלאכה הכי נעימה ככה לראות בן אדם עומד ופושט נבלות אבל אמרו תפשוט כי אין מלאכה מבזה את בעליה 

ואל תאמר 'אני אדם חשוב ואני כהן ואני זה אין אני יכול להתעסק במלאכות כאלה...' וכו' וכו'. 

ואמרו עוד בבבא בתרא קי: 'לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות'. לשון החכמים 'לעולם יעבוד אדם עבודה זרה ואל יצטרך לבריות' 

הנכד של משה רבינו טעה בזה הוא אמר שמשה אמר שלעולם יעבוד אדם עבודה זרה ואל יצטרך לבריות, 

הוא הלך לעבוד עבודה זרה, 

הכוונה היתה עבודה זרה לו שהיא לא לפי אופיו, 

אז פה כתוב כבר את הלשון שלא נטעה, לעולם יעבוד אדם עבודה זרה לו 

ואל תגיד: 'לא! עבודות כאלה?! לא עובד לא מתאים לי לא מתלכלך אני לא זה לא לא לא...'

 תעבוד אפילו עבודה זרה שהיא לך ואל יצטרך לבריות, על זה אמרו חכמים 'תעשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' מה זה עשה שבתך חול? בשבת צריך להרבות במאכלים צריך להוסיף עוד תבשיל, אז אומרים תעשה שבתך חול - תאכל כמו בימות החול פרוסת לחם ואל תצטרך לבריות.

ש: ...

הרב: הוא המשיך את העבודה זרה בסוף הוא התעשת לבד הוא יודע אבל הוא ידע שלא צריך לעבוד עבודה זרה הוא ידע שאין בה ממש והוא היה אומר לאנשים.

כלל הדברים: הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו, כי על כל פנים יצטרך למעט בכבוד שמים מפני סכלותו. 

אתם שומעים? 

אדם שמחפש כבוד זה המכשול הכי גדול שיש והוא לא יוכל להיות עבד נאמן לקב"ה כל זמן שהוא חס על כבודו. יש דברים שלא התאים לו לא התאים לו... 

לכן הפסוק אומר: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה, ו) לא מתהדרים לפני המלך במי נאמר? - בכהן גדול. כהן גדול ביום הכיפורים לבוש שמונה (8) בגדים האדם הכי מכובד בעולם אחד ויחיד! כהן גדול שמכפר על כל עם ישראל איזה מעלה נפלאה זאת, האדם היחידי שזכאי להיכנס לפני הקדוש ברוך הוא בקודש הקדשים לפניי ולפנים, 

אבל באחד המלאכות שהוא צריך לעשות ביום הכיפורים הוא צריך לפשוט ארבעה בגדים מתוך השמונה ולהרים את הדשן בידיו כל מה שנשאר שהעולות הקורבנות הכל עולים ונשרף הכל, אתם ראיתם אתם ראיתם מה נשאר אחרי שעושים שיחים... והכל והנשאר למטה כל מה שנשאר כל הדשן הזה הוא צריך להרים בידיים וללכת לשים את זה היכן שצריך בידיים! והעבודות שמה עם מחתות של זהב וכסף בידיים 

"אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" כל עבודה שצריך לעשות לפני מלך מלכי המלכים צריך לעשות אפילו שאתה כהן גדול. 

אז מי יכול להגיד: 'מלאכה לא מתאימה לי?! אני לא יכול אני לא זה אני לא בנוי מה זה?! זה לא האופי שלי זה יכול לגרום לי לחולשה זה אני לא יכול...'

 מה החרטות האלה. אז יפסיד הבן אדם הוא לא יכול להיות עבד נאמן לקדוש ברוך הוא לא יכול כי הכבוד שלו מונע ממנו. 

זה מה שאמר דוד המלך עליו השלום בשמואל - ב ו, כב: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" דוד המלך מרוב אהבתו את הקדוש ברוך הוא ועליו נאמר: "דָּוִד עַבְדִּי" (שמואל-ב ג, יח) אז הוא שמח לפני הקדוש ברוך הוא בעבודת הבורא שלא היה חש בכלל לכבודו והיה רוקד לפני הקב"ה לעיני כל ישראל 

וכמובן שהיה שמלות לא היה מכנסיים כשהיה רוקד היה מתרומם לו השמלה קצת ומיכל ביזתה אותו 

ואמרה לו: 'מה זה? כאחד הנקלים?!'

 אז הוא אמר לה "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" אין שום בעיה בשביל להקל מכבודי בשביל הקב"ה. 

והכבוד האמתי אינו אלא ידיעת התורה באמת אין כבוד יותר מה זה שאדם יודע את התורה באמת. 

וכן אמרו זיכרונם לברכה באבות פרק ו, ג: 'וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה' 

אז אנשים מה מסתכלים 'אברכים מסכנים אין להם כלום מרוויחים אלפיים (2,000) שקל אלה מסכנים...'

 אלה מסכנים?! 

אלה הכי מכובדים אצל הקב"ה! אלה שמפקירים את כל העולם הזה בשביל הקב"ה אלה מסכנים?! 

מסכן ואומלל מי שאומר את זה! טיפש מטופש שלא מבין בין ימינו לשמאלו אנשים שמוסרים את חייהם לכבוד ה', מוותרים על כל ההנאות של העולם הזה, חיים בצמצום שהוא בלתי נסבל בלתי נסבל 

איך אפשר?! משפחות של עשר (10) נפשות או יותר באלפיים שקל 

ועוד קוראים להם: "פרזיטים" שחיים על חשבון המדינה והמדינה כולה חיה על חשבונם לא יאומן כי יסופר אלא החכמים האמתיים! אלה יותר ממלאכים! יותר ממלאכים זה לא אנושי!! 

למה? כתוב שאלה ששומרים שמיטה אלה יותר ממלאכים, כתוב שמלאכי השרת הם עושים רצון הבורא, אתם יודעים שיש בן אדם 

שאומרים לו 'כל מה שיש לך כל הרכוש כל הדונמים כל השדות כל הכרמים הכל הפקר לא שלך שנה שלמה!'

 הקדוש ברוך הוא לא עושה, היה יכול לעשות לחלק את עם ישראל לכמה שנים שנה ראשונה היו גוש דן עושים שמיטה שנה שניה הצפונים הדרום או לפי שבטים או לפי... ואז שנה מסוימת לא עובדים אבל האחרים יכולים לפרנס אותם - לא! 

כל עם ישראל שביתה שביתה! אתה יודע מה זה אתה רואה את כל האוצרות שיש לך הכל למרמס כף רגל כל אחד יכול להיכנס ולקחת מה שהוא רוצה ואתה אין לך אלא כדי אוכלך בלבד, זה גבורה שאין כדוגמתה! זה שנה זה נקרא "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג, כ). 

ואברך - זה כל שנה! לא שנה כל שנה, אז זה למעלה מן המלאכים. נראה מי מוכן להיות כמותם שיסגור את הביזניס' יסגור את הכל ילך עכשיו יש בכולל 2000 שקל...

 נראה, זה מלאכים! זאת אומרת: אדם צריך לדעת כמה שהוא מחובר יותר לחומר הוא רק מפסיד.

והנה כללתי עד הנה רבים מפרטי הנקיות רבים מפרטי הנקיות וזה בנין אב לכל שאר המצוות והמידות כולן, מה שעברנו פה במידת הנקיות על מספר דברים: הגאווה והחמדה והתאווה והממון והכעס והכבוד כל המידות והמצוות והשבת וכו'. 

כל מה שלמדנו בנקיות זה רק וזה בנין אב לכל שאר המצוות והמידות כולן וצריך להבין כמה צריך לפתוח כל דבר ודבר בשביל להיות נקי בשביל לקיים את המצוות בדקדוק, אז קודם כל צריך לדעת את המצוות צריך לדעת את הדקדוק של המצווה וצריך לתקן את המידות. 

אז אמרנו אתמול שצריך כל אחד לקחת מידה אחת ולעבוד עליה כמו שצריך, ברגע שהוא לקח מידה ועבד עליה זה לא פשוט לתקן מידה אחת - יותר קל לגמור את הש"ס כולו בעיון ממה שלתקן מידה אחת! (1) 

אבל אם לא מתחילים זה עוד יותר קשה אז חייבים להתחיל, אדם יודע איזה מידה שלו הוא הכי לוקה בה והיא תוקעת לו את החיים והוא לא מצליח להתמודד אתה - יקח את המשימה...!

 ונתתי לכם כמה עצות אתמול, לעשות ההיפך, לקנוס את עצמיכם אם אתם עוברים על המידה; נגיד אדם כעסן - למדנו אתמול יקבל על עצמו שאם הוא כועס ברגע שהוא כועס מיד הוא נכנס לתענית דיבור שעה (60 דקות) זהו! או שיתן לעצמו קנס מאה (100) שקל אז ככה אדם יוכל לתקן את עצמו. אם בן אדם מרגיש שיש לו תאווה - ומחליט שאינו רוצה יותר לנשנש הוא אוכל רק סעודות ופתאום באה לו תאווה לנשנש והוא אכל משהו קטן, מקבל על עצמו תענית חצי (1/2) יום מאותו רגע שש (6) שעות הוא לא יכול לאכול אז לא ישתלם לו. 

היה אחד שלא היה יכול להפסיק לאכול מתוקים לא יכול להפסיק לאכול מתוקים, 

אז הוא בא לרב או אומר לו: 'הרב! מה אני עושה?' 

אמר לו: 'אין בעיה תגיד נדר שכל פעם שאתה רוצה לאכול מתוקים אין בעיה תאכל כמה שאתה רוצה אבל כל פעם שאתה אוכל בנדר, אתה לוקח מלח ואתה עושה ככה חמש (5) פעמים מלח על הדבר ואח"כ תאכל אין בעיה...'

 הוא לא יכול לאכול הוא חיפש מתוק נהיה לו מלוח ככה הוא יפסיק. 

צריך תחבולות איך להתגבר על היצר 'אתה רוצה להפסידני?! אני אפסיד אותך!' 

למה? אני אכרות לגמרי את התאווה, כה הייתה בא לי עם קטנות עד שעשית ממני בעל תאווה 

אז אני אגיד לך: 'חביבי יש לי עצה בשבילך אני יחליט להרחיק אותך ממני שעות וימים...!' 

וככה מתגברים. 

אדם שמרגיש שיש לו עצלות - אז עולה בדעתו 'לא! אחר כך...' 

יגזור על עצמו ללכת מיד, כל פעם שעולה המחשבה 'לא' אתפלל עכשיו מיד! כל דבר שהוא מרגיש שהיצר בא לדחות אותו במשהו - מיד! 

כמו זה שהיה ישן באמצע הלילה בא לא חשק לעשן מקטרת, 

אומר: 'מה זה? יצר הרע מעיר אותי בשתיים (02:00) בלילה לעשן מקטרת?!' 

הוא אומר: 'זה תאווה!' אז הוא חוזר לישון, 

פתאום היצר הרע אומר לו: 'עצלן! עצלן...' 

אז הוא רואה שיצר הרע אומר לו שאתה עצלן או התאווה או עצלן מכל מקום אתה מפסיד, מה עשה? קם לסלון עד למקטרת לא לקח אותה וחזר לישון. אז הוא לא בעל תאווה ולא עצלן. 

תחבולות אי אפשר אם אתה לא מתחכם עליו הוא מפיל אותך שדוד אז חייבים למצוא עצות איך להתגבר עליו! אז זה רק כללים הוא אומר 'ואידך... זיל גמור'. 

עכשיו לך ותלמד לבד כל מצווה ומצווה וכל מידה ומידה ותעבוד עליה כמו שצריך עד שתנקה את עצמך ואפשר גם אפשר ואפשר גם אפשר צריך להיות רק נחוש. 

והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזאת, אז הרמח"ל אומר לנו תשמעו אני אומר לכם זה לא קל מה שאנחנו דיברנו אף על פי כן אומר אני שאין צריך כל כך כמו שנראה לכאורה והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה. 

זאת אומרת: אדם במחשבה שלו 'וואי... וואי... כמה אני צריך עכשיו אני ללמוד את כל ההלכות ועכשיו אני צריך את כל זה ואני צריך לתקן את המידות והמחשבה מייגעת אותו יותר מן המעשה! אבל אם הוא יתחיל ויתחיל לפרוק מעליו את העול של החשש מהפחד שהוא לא יכול ולא יצליח. 

כשאמרו לאנשים: 'לקום בבוקר מוקדם'

'יואו! מה זה!? איזה דרישות איזה בקשות...'

 אלה שכבר התרגלו לא מבינים! איך הם ישנו עד עכשיו?! 

זאת אומרת המחשבה מייגעת יותר מהמעשה. 

כי כאשר ישים האדם בלבו ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת 'הנקיות' הנה במעט הרגל שירגיל את עצמו בזה תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב ואומר את זה בעל הניסיון כן וזה דבר שהניסיון יוכיח אמתו. 

רק מי שהוא בעל ניסיון יכול להיווכח באמתו של דבר. אז כדאי להתחיל ללמוד נקיות לעשות כל דבר כמו שצריך ולהתקדם שלב אחרי שלב וצריך לעשות טבלת משימות מה הולכים לעבוד עכשיו ואחר כך וכן הלאה, זה לא אומר שבדרך אי אפשר לתקן מה שאפשר לא צריך להגיד כרגע אני עובד על התאווה אז אני ימשיך לכעוס עוד שנה כמובן שמה שאפשר להוריד להוריד אבל לעבוד על מידה ספציפית אחת עד הסוף עד שיתקן אותה.

אם כן זה הנקיות. 

פרק יב: בדרכי קנית הנקיות

אבל מה האמצעי האמתי לקנות נקיות, איך אנחנו נקנה את מידת הנקיות? 

צריכים להתמיד לקרא בדברי חכמים זיכרונם לברכה, אם זה בענייני ההלכות אז צריך ללמוד הלכות כסדר כמו שצריך. 

ואם בענייני המוסרים ללמוד מוסר קבוע כל יום, כי הנה אחר שכבר התאמת אצל האדם חובת הנקיות (כמו שלמדנו בפרק הקודם) והצורך בו אחר שכבר השיג הזהירות מהעברות והזריזות במצוות ומה שנתעסק בדרך קניתם כמו שלמדנו והתרחק ממפסידיהם אז עכשיו לא יישארו עקבות ועיכובים לקנות הנקיות, מה כן אלא ידיעת הדקדוקים במצוות כדי שיוכל להיזהר בכולם. 

אז צריך לקרא רצוף לדעת את ההלכות על בוריים כדי שיזכר במה שעליו לקיים ולהימנע במכשולות וצריך ללמוד מוסר "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, טז) כמו שחיבר החפץ חיים "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) בספר 'שמירת הלשון' בענייני המוסרים וכן ראוי לעשות בכל מצוה ומצווה.

ש: ...

הרב: רואה שחור לבן כחול יש לו יצר הרע גדול ישיר ילמד בעל פה. ועל כן הנה צריך לו בהכרח ידיעת ההלכות על בורים יחזור על זה עכשיו מנגינה

ש: ...

הרב: קח לך מנגינה ותתחיל להגיד את זה עם ניגון, זה לא שאדם לא יכול להתרכז הוא טרוד בדברים אחרים והטרדה בדברים אחרים מכניסה מחשבות כל הזמן ממילא הוא לא מרוכז.

ש: ...

הרב: לא קשה להם לא לא לא לא בעיה להדביק מחלות לאנשים המחלה הראשית זה יצר הרע! אדם צריך להרגיל את עצמו אבל הוא רוצה את כל העולם להספיק במחשבה אחת גם זה עולה וגם וגם והוא נזכר בזה וזה וזה ופתאום הוא נזכר שהוא לומד עכשיו, זו הבעיה 

תראה כל פעם שאתה מתעורר שאתה לא קולט מה שכתוב - מה היתה המחשבה לפני באיזה עניין בכלל, בכלל לא קשור אז ברור למה אתה לא מרוכז, אדם צריך להשיל מעליו את הדאגות את המחשבות אין כלום 

כמו בשבת, נכון בשבת זה שונה כשנכנסת השבת אדם מופקע מכל המחשבות החוליות זהו, אתה צריך להיכנס לבית המדרש שבת שבת אין חוץ אין חובות אין אנשים אין אישה אין ילדים אין אבא אין אמא מת! 

צריך להמית עצמו באוהלה של תורה - מת אין עולם! יש רק התורה. אם אדם יכנס ככה ללמוד ודאי שהוא יקלוט ובפרט שאדם יידע שכל מילה ומילה זה אוצר בלום של שכר אבל זה עם הכוונה אבל אם זה בא כעוף המצפצף ואינו יודע מה מצפצף אז זה כלום, 

אתה לא רואה בכולל לפעמים יש כאלה שחוזרים הניגון על אותו דבר על אותו קטע למה הם עושים את זה? לא מהמתיקות שלא לאבד את זה עוד פעם לחזור בשביל שייכנס לזה הוא לא מצליח להיכנס אז הם מנגנים את זה חוזרים, אתה מבין צריך להתלמד בזה זה עניין של תרגולת עניין של תרגולת. 

גם אני שהתחלתי ללמוד בהתחלה, לא בהתחלה שהתחלתי לבד בהתחלה שהתחלתי ללמוד בכולל אז היה לי קשה להתרכז למה בגלל שלא הייתי רגיל לרעש של ההמון בהתחלה 

כשנכנסתי: לא הבנתי! 'איך אפשר ללמוד ככה?! איך הם שומעים אחד את השני?!'... 

עד שאתה מצליח להתנתק מהסביבה ולחיות את מה שאתה לומד זה תרגולת, אז אם אדם יכול ללמוד מתוך רעש רעש של המון ולהתרכז אז יותר קל להשתחרר גם מהמחשבות אבל זה בתנאי שהוא יודע מה הוא עושה פה, אם זה בעל תקן של מילוי שעות אז יכול לאבד את המחשבה הרבה, אבל אם הוא בא ליצור אוצרות אז הוא לא יאבד הרבה כי שימת הלב היא קובעת כמה תרוויח אז למה להפסיד אם באנו להרוויח אני כבר פה אפשר לאסוף אז למה אני מפסיד בידיים, אם אדם ייכנס ככה ללימוד זה יהיה אחרת אתה מבין. 

לכן צריך בהכרח לדעת הלכות על בורים לדעת ענפי המצוות עד היכן הם מגיעים וגם לפי שהשכחה מצויה בדברים הדקים האלה תצטרך ההתמדה של הקריאה בספרים שמבארים את הדקדוקים האלה כדי לחדש בשכלו זכירתם אז ודאי שיתעורר לקיימם. דהיינו הזכירה מביאה לידי מעשה והשכחה ודאי שלא וכדי לזכור צריך להתמיד כי אדם מתקדם מתקדם אתם רואים אפילו אנחנו חוזרים פרשת השבוע כל שנה כל דבר מתחדשים דברים חדשים, משמע שלא עיינו מספיק ולא התמדנו לחזור ולשנן ממילא הם בעינינו כחדשים כל הזמן.

וכן בעניין המידות מוכרחת לו קראי מאמרי המוסר לקדמונים או לאחרונים כי פעמים רבות אפילו אחר שיקבע האדם בעצמו להיות מן המדקדקים הנקיים אפשר לו שיאשם בפרטים מפני שלא הגיעה ידיעתו בהם כי אין אדם נולד חכם ואי אפשר לו לדעת את הכל אך בקריאת הדברים יתעורר במה שלא ידע ויתבונן במה שלא השכיל מתחלה ואפילו במה שלא ימצא בספרים עצמם כי בשכלו בהיות נעור על הדבר הולך ומשגיח על כל הצדדין וממציא עניינים חדשים ממקור האמת.

זאת אומרת: יש דברים שהשכל של אדם מתחיל להשיג לבד גם מה שלא כתוב, זאת אומרת חייבים ללמוד ולשנן ולחזור שוב ושוב "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז)

ואמנם מפסידי המידה הזאת הם כל מפסידי הזהירות ונוסף עליהם חסרון הבקיאות בידיעת הדינים או המוסרים כמו שכתבתי מרן הבית יוסף.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"' (מכות ג, טז).