מסילת ישרים - פרק ט"ו בדרכי קנית הפרישות

[ע"פ הספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א]

פרק טו: בדרכי קנית הפרישות

הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם מצד עצמם והרעות הגדולות שקרובות להיולד מהם. אז הדרך המובחר לקנות את הפרישות כי אפשר לקנות את הפרישות ע"י הרגלים מעשיים בלי עבודת השכל, אבל הדלת המובחרת זה ע"י התבוננות שאדם מבין על מה ולמה. אז מה הוא צריך לעשות כדי לקנות את הפרישות שיהיה קניין לא מצד הרגל אלא ע"י התבוננות? זה שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם מצד עצמם. זאת אומרת: גריעות תענוגות העולם הזה שאדם תלוי בהם ופחיתותם מצד עצמם שבזה הוא שווה לבהמה והחיה. והרעות הגדולות - זה המחלות והכבדות שנובעות מהם שקרובות להיולד מהם. 

כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה עד שיצטרך כל כך כח ותחבולות להפרישו מהם. זאת אומרת: מה שמטה הטבע אל התענוגות, טבעו של אדם לנטות את התענוגות עד שיצטרך כל כך כח דהיינו גבורה נפשית ותחבולות זה עצות מעשיות כדי להפריש אותו מהן מהתענוגות ומתאוות. 

הוא פיתוי העיניים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה, אז הכל מתחיל בעיניים שיש כח מפתה בבריאה 'עין רואה ולב חומד' ובני אדם מתפתים ואז הם מסתכלים על דברים שהם נראים טוב וערב אבל זה לכאורה באופן חיצוני כי עיניים רואות רק חיצוניות אבל העיניים לא רואות מה יוולד מכך כמו שכתוב: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם" (שמואל א טז ז)

והוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שייעשה מה שחוה התפתתה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג ו) הכל התחיל בראיית העיניים מזה כולם מתים "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (שם) זאת אומרת ראיית העיניים גורמת ובכן "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ" (שם) סופי תיבות חלון "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן" סופי תיבות חלון, כמו שכתוב "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ" (ירמיה ט, כ) וחטא זה גרם מיתה לאדם כי המות הוא סוף האדם וזה מבחינת חלון כי החלון מאפשר כניסת האור ולכן המות מאפשר את זיכוך הגוף על ידי שהוא נעקר על ידי החטא, כיוון שהגוף הוא עכור המות מפריד את העכירות ממנו. אז זאת אומרת: שאנחנו רואים שפיתוי העיניים הוא הפיתוי הראשון שהביא מיתה לעולם. אז לכן לא צריך להתפתות אחר עיניו.

אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי מדמה ובלי שום התמדה נכונה והרע בו אמתי או קרוב להוליד ממנו באמת ודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל. אז מה עוזרת ההתבוננות? כשאדם רואה בעיניים אז הוא מתלהב, כמו זה שראה את היאכטה ישר התלהב... 'אבל אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ' (אבות ד, כ) - מה עם המנוע מה קורה עם החלקים הפנימיים...

זאת אומרת: כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי, זאת אומרת אם הוא יתבונן בשכלו אז הוא יראה שזה טוב וערב רק לכאורה והוא כוזב לגמרי והוא מדומה שהוא טוב רק בדמיון. אם אדם מסתכל ומברר לו הדבר ע"י השכל שזה כוזב לגמרי כל התאוות ומדומה זה רק בדמיון ובלי שום התמדה נכונה זאת אומרת שהדמיון הזה לא מתמיד לאורך זמן והרע בו אמתי מה פירוש רע אמתי? רע שמתמיד לנצח! זאת אומרת הרע הוא אמתי יש בו קיום עם משמעות לנצח, או קרוב להוליד ממנו באמת, כשאדם יתבונן ויראה ויגיע למסקנה זו ודאי שימאס בו במחשבה ובדעת ולא ירצהו כלל בלבו. על כן זהו כל הלמוד שצריך שילמד האדם וילמד את שכלו להכיר בחלשת התענוגים האלה ושקרם עד שמאליו ימאס וימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו.

אז אדם צריך להכיר דהיינו לגלות ולהתבונן וכשיזמנו לפניו ימאס בם ולא יקשה לו לעמוד בניסיונות, מתי? מתי שהאדם מתבונן בדמיון הכוזב הזה הלא מתמיד ויעקור את זה מלבו. דהיינו; כל תאווה ותאווה שמזדמנת לאדם - עצור! תתבונן! מה ערכה מה חשיבותה? מה חיובה מה משך זמן התמדתה? ומה עולה ממנה ומה ההשלכות שלה? ומה בסופו של יום יצא לך שכר או עונש? אתה תתחבר ליצר או לאלוקים, האם תפסיד בגופך או תרויח? ומה בעולמך באחריתך ואז תגיע למסקנה - מה בשביל ביס אחד שניים בשביל תאווה אחת או שתיים אני הולך לאבד נצח נצחים?! למה אני צריך זאת. 

והנה תענוג המאכל הוא היותר מוחש ומרגש היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו? אז הנה הרמח"ל מתחיל לפרק לנו את העניינים הוא אומר תענוג המאכל, תראו רוב בני אדם רוב הזמן לועסים בדרך כלל פרה לועסת הרבה אבל הרבה אנשים מנשנשים כל הזמן מחפשים מה להכניס לפה, לא תינוקות אנשים מבוגרים והתענוג זה המאכל הוא יותר מוחש ויותר מורגש היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו? מה נשאר ממנו אחרי האכילה? זהו משתנה טעמו משתנה ערכו... ובעוד כמה זמן הוא יוצא בחזרה... אז מה יצא מכל זה, שהרי אין שעורו אלא כשעור בית הבליעה כיון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זכרו ונשכח כאלו לא היה. לעניין של סנטימטר בתוך החך ששמה טועמים את הטעם עוברים את זה אז תפוח אדמה ושניצל ואנטרקוט וכל דבר שאכלת זה בדיוק אותו דבר.

ש: ...

הרב: נכון מה שצריך בשביל כוחו של אדם טוב שיוכל אבל מה שלא - 'ומותר המאכל' לא צריך מה שצריך לסיפוקו וכוחו מצוין.

וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים או אכל לחם קבר אם אכל ממנו כדי שביעה. זאת אומרת, אם הוא אכל ברבורים אבוסים מפוטמים שזה מאכל תאווה, או אכל לחם קבר שזה פת המעורבת בסובין וזה מאכל של עניים, אז אם אכל כדי שביעה זה בדיוק אותו דבר.

כל שכן אם ישים אל לבו החלאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו ולפחות הכובד שמגיעהו אם הוא אוכל הבה אחר האכילה ואפילו המאכלים שאינם מביאים מחלות וכל ... מביאים כבדות ומגבילים אותו לעשות את חפציו והעשנים גם המהבילים את שכלו. זאת אומרת כשאדם אוכל הרבה עולים העשנים מהאצטומכה מהקיבה למעלה והם מהבילים את שכלו מונעים ממנו צלילות הדעת והוא הופך להיות גס השכל, כמה שאדם רעב יותר, לא במצב שהוא מאבד שליטה כן... אבל על קיבה ריקה הוא צלול יותר אחרי האוכל הוא כבד, כבד גם במחשבה, הנה על כל אלה ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה כיון שטובתו אינה טובה ורעתו של דבר רעה. זאת אומרת לאמיתו של דבר זה לא טוב אלא זה רעה אמתית אז אם אתה יודע את זה איך אתה נגרר לתוספת האכילה.

ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן אלו יתבונן בהם ידאה שאפילו הטוב המדמה שבהם איננו אלא לזמן מועט והרע שיכול להיוולד מהם קשה וארוך. זאת אומרת התענוג שלהם קצר ויכולים להביא מחלות חולשות וכדומה וכל שכן תענוגות שגוררים עוונות בעקביהם, עד שלא יאות לשום בעל שיכל לשום עצמו בסכנות הרעות. לא מתאים לאדם בעל שכל לשים את עצמו בסכנות הרעות על רוח הטוב המועט ההוא וזה דברים פשוטים. כי משך ההנאה זה דקות ורגעים אבל אחרי זה העונש שמצטבר מזה או הנזק שיבוא אחריו לא משתלם זה דברים פשוטים.

אז הנה דוגמא אחת מה שהעיניים גורמות שהאדם מתפתה ואם נתבונן על המאכל נראה שגדול הפסדן משכרו והנאתו מועטת ולפרק זמן קצר ונזקו עלול להיות גדול וארוך. 

וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת הנה מעט מעט יצא חפשי ממאסר הסכלות. אם הוא יחשוב באופן הזה תמיד ויתמיד בעיונו הכוונה יחשוב כל מידי פעם ימאס בהם מאליו יצא חופשי ממאסר השכלות שזה אי ידיעת הדברים שהטובה שהוא רואה היא אינה טובה והרעה שהוא לא רואה היא כן רעה, אז יצא ממאסר השכלות אשר חושך החומר אוסר אותו בו. החושך של החומר הוא תופס את הבן אדם רק אור השכל יכול להסיר את החושך הזה. ואז לא יתפתה מפיתויי ההנאות הכוזבות כלל אז ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי וכמו שכתבתי.

והנה כמו שהתבונן על זה הדבר גורם קנית הפרישות, על ידי זה קונים מידת הפרישות כך סכלותו תפסיד אותו וההתמדה בין השירים ואנשי הגדלות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל. זאת אומרת: התמדה זה נוכחות ובעלי שררה ועשירים והסלב שרודפים אחריהם שהם רודפים אחר הכבוד וממילא חייבים לערוך סעודות גדולות ללבוש בגדי רקמה ופאר וכל ההבל שרופים אחריו זה ענייני העולם הזה ותענוגותיו, כי בראותו את היקר ההוא והגדלה ההיא על דרך שאמרנו 'עין רואה ולב חומד' והוא מחפש את קרבתם של האנשים המפורסמים והוא מתפעל מהם, אי אפשר שלא תתעורר תאוותו בו לחמוד אותם ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט. זאת אומרת: גם אם אדם גזר על עצמו שהוא יהיה בתענית גם כשיהיה במסיבה גם שהוא יהיה במקום שיש בו אנשים חשובים ואוכלים כולם אפילו אם יגזור תענית לא ימלט מן המלחמה שתהיה לו בפנימיות והנה הוא בסכנה הוא יכול הוא לעבור על נדרו. זאת אומרת גם במלחמה שהוא נמצא אפשר שהוא יהיה מפסיד ואפילו אם ינצח זה יעלה לו מאמצים קשים ונפשיים וכל זה מפריע גדול מאוד לעבודת האלוקים. 

כעניין שאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת ז, ב: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה". בבית משתה רואים מלבושים יפים ויקרים ומאכלים טובים והוא לידי חמדה לחמוד אותם 

ונשאלת השאלה מה שייך "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה". מה שייך אחד לשני? אלא יש לומר שיש להם דמיון כי: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא" (קהלת א, ד) בבית המשתה בחתונה רואים גם אין עניין המות כי אנשים מתחתנים על מנת להעמיד את הדור הבא בסופם שילכו לבית עולמם לכן יש מצוה לשמח חתן וכלה כי החתונה היא הכנה ליום המות, זאת אומרת למה כולם רצים להתחתן? שיהיה המשך שיהיה זרע 

ואמר הפסוק אף על פי כן "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל" ולראות את המוסר הזה "מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" ושניהם דומים שניהם עניין של מות. אבל אף על פי שהולך לראות בבית המשתה ש: 'סוף האדם למות' אבל כח העיניים כל כך גדול שהוא יתפתה על ידי כח הראיה להתאוות לענייני עולם ותענוגיו. אז למרות שכל המטרה של החתונה זה להמשיך את הזרע כי כל בן אדם מבין שהוא עתיד למות והוא מזדרז להתחתן בשביל להביא ילדים שיהיה לו המשך, מכל מקום אלה שבאים לשם במה הם מסתכלים? מסתכלים מה אוכלים שם מה שותים שם מה לבשו לשם? וככה האנשים האלה מפסידים בעצם את המבט האמתי שהיה צריך להיות בשעה שהם מתחתנים לכן "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל" כי שמה לא באים בבגדים מפוארים שמה יושבים אנשים עם קריעה יושבים על הרצפה שמה אין את כל החגיגה שמה כולם נראים עצובים שמה יש לך ללמוד מוסר. 

ויקח מן הכל הוא ההתבודדות כי כמו שמסיר מעיניו עניני העולם כן מעביר חמדתם מלבו. ההתבודדות אדם מסיר מעיניו את ענייני העולם, כשהוא מתבודד אז הוא לא רואה עולם... והוא מעביר את חמדתם תלבו.

וכבר הזכיר דוד המלך עליו השלום בשבח ההתבודדות ואמר בתהלים נה, ז-ח: "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה: הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה" והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מיוחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם, או בערד... 

והחכמים החסידים הראשונים זיכרונם לברכה הלכו בעקבותיהם כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלמות הפרישות כדי שלא יביאו אותם הבלי חבריהם לההביל גם הם כמות.

אז הנה אחת העצות שאדם יכול להתרחק מזה ולהתבונן כראוי זה שהאדם יתבודד כמו שהיו הולכים להרים והיו יושבים שם אתה רואה שמים וקרקע, זהו מה שנשאר לך עכשיו זה האלוקים, אין פיתוי העיניים לא נמשכות לכלום שום דבר לא משיח את דעתך.

ש: בורח

הרב: בטח בורח 

ש: ...

הרב: ודאי אתה לא בורח סתם, אתה בורח בשביל להכין חומר נגדו שהוא לא יכול לתקוע אותך ואדם יושב ומתבונן ועושה חשבון נפש עצמו: 'מה אני מה חיי?!' אתה רואה אדמה שמים 

'היום אני פה מחר אני בשמים, עוד כמה זמן אני מתחת לאדמה והנשמה עולה לשמים ובין לבין מה יש?! אני לוקח את האוכל לא, את הבגדים לא, כל ההנאות לא, החבר'ה יבואו אתי לא, מה כן? כלום! אז מה אתה עושה?! מה אתה להוט אחרי כלום?!...' 

אדם עושה חשבון נפש יכול להגיע לפרישות לפרוש מהתאוות והתענוגים לשמור על עצמו להתמסר לעבודת האלוקים ולהרויח בעולמו זה ובעולמו הבא. 

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"' (מכות ג, טז).