שמעו ותחי נפשכם | הרב אמנון יצחק

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח. 

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹקִים" (שמות יח א).

מובא ב'ילקוט יתרו' (רמז רעא): 'ראויין היו ישראל לקבל את התורה אילולי עמדו משה ואהרן שנאמר: "יִצְפֹּ֣ן לַ֭יְשָׁרִים תּוּשִׁיָּ֑ה" (משלי ב ז) ראויין היו ישראל להגאל ממצרים אילולי משה ואהרן שנאמר: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו יד) ראויה פרשת שופטים ליאמר על ידי משה אילולי עמד יתרו, ראויה פרשת נחלות ליאמר על ידי משה אילולי זכו בנות צלפחד'.

ה'ילקוט' מביא: שעם ישראל היו ראויים לקבל את התורה גם אם לא היו עומדים משה ואהרן. מאיפה אנחנו יודעים? כי כך כתוב "יִצְפֹּ֣ן לַ֭יְשָׁרִים תּוּשִׁיָּ֑ה" עם ישראל נקראים יְשָׁרִים והתורה שנקראת תּוּשִׁיָּ֑ה היתה צפונה להם, ממתינה להם, והם היו צריכים לקבל את התורה בכל מקרה, בין אם היו משה ואהרן ובין אם לא היו משה ואהרן. אז ראויין היו ישראל לקבל את התורה אילולא עמדו משה ואהרן שנאמר: "יִצְפֹּ֣ן לַ֭יְשָׁרִים תּוּשִׁיָּ֑ה".

עוד דבר מביא ה'ילקוט': "ראויין היו ישראל להגאל ממצרים אילולי משה ואהרן". מאיפה אנחנו יודעים? כי כך הובטח לאברהם אבינו: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, זאת אומרת יש הבטחה שאחרי מאתים ועשר שנים ששועבדו במצרים אז "יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" אז ודאי שיצאו, גם לולא משה ואהרן. 

אבל יש פה דבר מדהים! למה אנחנו לומדים: 'ראויין היו אילולא' וכו'? ועוד, לאחר מכן כתוב: 'ראויה פרשת שופטים "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל" וכו' (שמות יח כא) שאמר יתרו: 'ראויה פרשת שופטים ליאמר ע"י משה אילולי עמד יתרו'. זאת אומרת, אם לא היה יתרו – משה היה אומר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה". ו'ראויה פרשת נחלות ליאמר ע"י משה אילולי זכו בנות צלפחד'.

הגמרא במסכות 'שמחות' מביאה את המעשה עם רבי עקיבא: 'באו והודיעו לו בבית המדרש: 'שהבן שלו חולה!' והוא לא... הוא לא קם מלימודו. בשביל שהבן חולה לא קמים ומפסיקים מהלימוד. באו אצלו לאחר זמן ואמרו לו: 'הבן שלך חולה קשה מאוד!' אמר: 'לא מבטלים תורה בשביל זה'. באו ואמרו לו: 'שהבן שלו גוסס!' אמר: 'לא מבטלים תורה בשביל דבר כזה'. באו והודיעו לו: 'שנפטר!' – אמר: 'עכשיו צריך לקום מהתלמוד תורה' קם מהתלמוד תורה ואמר: 'תעמידו לי ספסל בבית הקברות, אני רוצה לדרוש'.

סידרו לו ספסל שם, באו המונים ללוויה! והוא בין הדרשה, לאחר שהוא מתנצל שוודאי לא בשבילו באו כולם ולא לכבודו, הוא אומר: "מובטח אני שבני זה – בן העולם הבא שזיכה את הרבים!" הבן שלו, תנא קדוש, תלמיד חכם עצום, בעל מצוות, הוא לא אומר: 'שבגלל התלמוד תורה, בגלל המדרגה הרוחנית שלו - הוא זוכה לעולם הבא'. הוא אומר: "מובטח אני שהוא בן העולם הבא" מה הראיה? "שזיכה את הרבים!" והוא נותן לזה סמך ואומר: 'ראויין היו ישראל להגאל ממצרים אילולי משה ואהרן שנאמר: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".

אז זאת אומרת, כתוב שבמפורש יצאו ישראל ממצרים גם לולא משה ואהרן. ולמה משה ואהרן היו צריכים אלה שיוציאו את ישראל ממצרים? כיוון 'שמגלגלים זכות על ידי זכאי'. מי היו הכי זכאים בדור ההוא שתתגלגל על ידם הזכות לגאול את עם ישראל ממצרים? משה ואהרן. אם לא היו משה ואהרן היו... 'דוד ויוסף'. אבל בדור ההוא הכי זכאים מי היו? משה ואהרן.

אז מה בא לומר בזה רבי עקיבא? בא לומר: 'שמגלגלין זכות על ידי זכאי!' ולהוציא את עם ישראל ממצרים - זה ודאי זכות. ועל ידי מי מגלגלים מן השמים את הדבר הזה? על ידי זכאי. מי היה הכי זכאי בדור ההוא? משה ואהרן. אז מה זה אומר? 'שמן השמים מעידים עליהם: 'שהם זכאים!' אם הם זיכו את הרבים – השמים מעידים שהם זכאים.

אומר רבי עקיבא: "מובטח אני שבני זה בן העולם הבא! למה? שזיכה את הרבים." "זיכה את הרבים" זה עדות מן השמים. זה לא הסכמה של בני אדם; 'כן', 'לא', 'לא', 'כן'. לא תלוי בדעת בני אדם... אם מגלגלין זכות על ידי זכאי, פרושו שהשמים הם מגלגלים את הזכות ולא כל מי שרוצה לזכות זוכה.

אז בשני דברים, לפי ה'ילקוט', מה אנחנו רואים? בשני דברים לפי ה'ילקוט' אנחנו רואים: שזכו משה ואהרן לתת את התורה על ידם ולהוציא את ישראל ממצרים, ובשני דברים אנחנו רואים שמשה רבנו פספס; 'היה ראוי משה לומר פרשת 'שופטים', אילולא עמד יתרו'. יתרו חטף את הזכות והמצווה הזאת! 'וראויה פרשת 'נחלות' להיאמר על ידי משה, אילולא זכו בנות צלפחד'. וזה צריך להסביר לנו דבר גדול: הבחירה של האדם אינה אלא לצרף את עצמו למאורע קיים ועומד, ואם האדם נועד לשליחות מסוימת, ואף הוענקו לו כוחות ומדרגות להיות ראוי לשליחותו, מכל מקום אם הוא מְרַפֶּה עצמו – הרי הוא מאבד את מעשה השליחות "וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה" (דברים כ ז).

וכן הדבר להיפך: מי שמעמיד עצמו לשליחות, אפילו אם לא נגזר עליו מתחילה 'שיהיה הוא בעל המעשה!' – הרי הוא זוכה בזה (וכמ"ש במד"ר כ). כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים: "הִנְנִי" (ישעיה ו ח, ועוד...) – 'מוכן ומזומן!'.

זאת אומרת: יש לנו בחירה, והבחירה היא: שאדם יכול לצרף את עצמו למאורע קיים ועומד. יש איזה מאורע שצריך להתרחש, ואדם מצרף את עצמו לתוך המאורע הזה. ואם האדם נועד, יש אדם שנועד, יעדו אותו מן השמים לשליחות מסוימת, ואפילו הוענקו לו כוחות ומדרגות להיות ראוי לשליחותו – אבל אם הוא מרפה את עצמו, מתעצל קצת, מתבטל קצת, הרי הוא מאבד את מעשה השליחות וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

זכה כבר מן השמים, יעדו אותו לדבר גדול, נתנו לו כוחות, נתנו לו מדרגות, הוא ראוי לשליחות – אבל הוא מצד עצמו מרפה את עצמו – מפסיד! ומישהו אחר לוקח. ואפילו אדם שלא היה מיועד לזה, אבל הוא מצד עצמו מעמיד עצמו לשליחות: כל הזמן הוא 'בסטנד-ביי' מחכה: מתי הוא יזכה לעשות? מתי הוא יזכה, מתי הוא יזכה, מתי הוא יזכה... אפילו שלא נגזר עליו מתחילה שהוא יהיה בעל המעשה – הרי הוא זוכה בזה! תכף נראה דוגמא.

מכל מקום, היום לדוגמא, קל לאדם, אם הוא חכם לעשות הרבה דברים. הבחירה של האדם אינה אלא לצרף עצמו למאורע קיים ועומד. יש הרבה מאורעות שנמצאים בדורנו שאפשר להצטרף אליהם, אתה לא צריך להמציא אותם; אתה יכול להצטרף. כמו שעשו פה כמה חבר'ה והחליטו: 'כל אחד לתת אלף שקל, ולגייס עשרת אלפים שקלים - ולארגן הרצאה!' וארגנו הרצאה ב'קרית גת' והיה קידוש ה' גדול מאוד! 

- אחיך היה שם? 

ואנשים שמה קיבלו עליהם 'עול מלכות שמים!' ונהיה רעש בעיר, וגם ההכנסות היו הכנסות שכמעט חפפו את כל ההוצאות, ועכשיו יש להם כסף עוד פעם, והולכים לארגן עוד הרצאה – עכשיו ב'בית שאן' וכן על זה הדרך, גלגל...!

אז אדם מצטרף לדבר קיים. ואם הוא מצטרף לדבר קיים: הוא בחר להיכנס לתוך זה, ומי יודע לאם תוביל אותו הזכות הזאת? כל אדם יכול לעשות את זה, להצטרף לדבר. אתה לא צריך ל'המציא את הגלגל'; תצטרף. תצטרף.

כשאנשים שומעים: 'שהולכים להילולא של 'אור החיים' הקדוש! 

אז כולם רוצים להצטרף: 'יש לך מקום באוטו, תגיד? יש לך מקום באוטו?' כולם רוצים להצטרף. 

כשנוסעים לרשב"י: 'יש מקום באוטו? אתה נוסע באוטובוס? ארגנתם אוטובוס, אפשר לבוא? אפשר להצטרף?' כולם יודעים להצטרף. למה בדברים כאלה אנשים לא יודעים להצטרף? אדם יכול להצטרף. הבחירה נתנת לו.

כתוב: "וְהֵמָּה בֹכִים" (במדבר כה ו) – 'געו כולם בבכיה! בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא!' משה רבנו יורד מההר, בידים שלו אחרי 'ארבעים יום' שלא אכל ולא שתה יש את הלוחות, מעשה ידיו של הקב"ה! העם מחכה לזה, זה השיא, המעמד הכי גדול בהיסטוריה של העולם...! הוא רואה: שעם ישראל עשו את העגל - והוא משבר את הלוחות! לא פחד, לא חשש. יכולים להיות כמה אנשים שהם לא נורמאלים שיכולים לעשות שטויות...! נכון? 

הוא כבר אמר כמה פעמים: "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמות יז ד) עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. ומשה רבנו, כשכולם מחכים, בא וזורק את הכל. והקב"ה אומר לו: "ישר כוחך!". "יישר כוחך" על ששיברת את הלוחות.

ומשה רבנו לא עושה חשבון שזה היצירה שלו, לכאורה. הוא מוריד לעולם את היצירה הכי גדולה! לא מענין אותו. מה עם 'הארבעים יום ארבעים לילה' שאתה לא אכלת ולא שתית? בחינם? אתה שובר את הכל? יכול להיות שלא יקבלו עוד פעם לוחות, אף אחד לא הבטיח לך שיגידו לך: "פְּסָל לְךָ" (שמות לד א). אין חשבונות אנוכיים, שום חשבון. הוא רק מבין: שכנגד קשיות העורף של עם ישראל – רק דבר כזה של שבירת הלוחות והזעזוע – יכול להוציא אותם מקשיות העורף! ממתינים לקבלת התורה ועושים עגל?! 'כמו כלה שמזנה תחת חופתה'.

אז אין מה לדבר על משה רבנו, כן? אבל: 'כאן רפו ידיו' יש מקום אחד שרפו ידיו: 'בשביל פנחס שיבוא ויטול את הראוי לו'. במעשה המדינית: בא זמרי בן סלוא, לוקח את המדינית בבלוריתה, מביא לפני משה ואומר לו: 'זו – מותרת או אסורה?' 

אומר לו: 'אסורה'. 

אומר לו: 'מי התיר לך המדינית?'. 

נשתתק. לקח אותה לאוהל, נכנס לבפנים – וכולם יודעים מה הולך להיות שמה - אף אחד לא זז! 'רפו ידיו של משה'. "וַיָּקָם איש מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" – 'קנאי בן קנאי' - "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר כה ז) – 'מה הולך פה, כולם שותקים? מה זה?!' ונכנס לתוך האוהל ותוקע את זה בשניהם ומוציא אותם ככה לעיני כולם ונעשים לו שנים עשר ניסים!

ומה הוא זכה? להיות 'מלאך הברית'. זכה להיות 'פנחס הוא אליהו' – חי לעולם! ברית חיים, ברית שלום – לעולם. מלאך הברית, מעשה אחד. 

'משה - רפו ידיו' ובא פנחס ולקח את הזכות הגדולה הזאת. 'ולפי שנתעצל משה', כך כתוב: 'ולפי שנתעצל- "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" (דברים לד ו) חוץ מהטעמים הידועים: 'למה נסתתר מקום קבורתו של משה רבנו?' סיבת אי-ידיעת מקום הקבורה, זה 'לפי שנתעצל' פה בענין של זמרי. זאת אומרת: אדם היה מוכן וראוי והכל, ואם 'רפו ידיו' כמו שראינו, מרפה את עצמו – יכול לאבד את מה שהיה בידו - ויבוא אחר ויטול!

יש בזה לימוד מוסר גדול: לעורר כל אחד לנצל את הזמן והכוחות. נתנו לנו זמן ונתנו לנו כוחות ויש מעשים שנועדים עבורו! עבורו, והוא מתאים לזה וזה 'תפור' עליו, ובעצלותו ובחולשתו עלול לאבדם והם יעשו על ידי אחרים.

(מישהו מהקהל אומר משהו...)

וכשלוקחים ממנו את זה - לא מחזירים. כמו ראובן שהפזיזות שלו גרמה שהוא איבד את הבכורה! איבד את המלוכה!! "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" (בראשית מט ד), אדם הראשון עשה חטא אחד - ולא יכול היה לחזור למדרגתו יותר לעולם! אפילו שהוא חזר בתשובה מאה ושלושים שנה. היה בתענית מאה שלושים שנה! ולא יכול היה לחזור למדרגתו; אם מאבדים – מאבדים. אדם נתנו לו כוחות, נתנו לו זמן, ואם הוא מתרפה ממלאכתו, אם הוא מתעצל – מפסיד הכל. ומשה רבנו לא היה כזה. משה רבנו לא עצלן. משה רבנו יורד מההר, לאן הוא הולך? ישר לעניני העם. לא הולך הביתה! 

- "אשתי מה נשמע? חמודים שלי, מה קורה, הכל בסדר? הסתדרתם בלעדי עד שחזרתי?..." איזה דיבורים? ישר לעם!

אבל מאידך, אם יתאמץ - יכול אדם לזכות בכוחות למעלה ממדרגתו. ורואים לפעמים: שאנשים עולים לגדולה במדרגות גבוהות שמעולם לא נראו בהם. 

פתאם שומעים על מישהו: "שמעת פלוני אלמוני? אתה יודע מה הוא עושה מה זה?" 

- "לא, לא יכול להיות. אני מכיר אותו. מה פתאם?" 

- "אל תשאל מה שהוא עושה! איזה מהפיכות! איזה ענינים" 

- "אתה מכיר את פלוני אלמוני? ראש כולל!" 

- "ראש כולל? זה בקושי היה מבין דף גמרא, איך נהיה ראש כולל?"

- "כן... אתה חולם אתה. אתה תטייל לך תסתובב, ההוא השקיע למד, למד, למד, זהו – נהיה לאיש!".

ההסבר הוא: על פי ה'ילקוט' כי הם צירפו עצמם לאיזה מאורע שהיה חייב להיות, ומן השמים הוענקו להם כוחות חדשים שיהיו הם העושים. 

פה הצטרפו כמה אנשים למאורע שהיה קיים: שיעור – שמעו דבר מוסר, החליטו להגיע למסקנות – ונהיו עם העושים. פשוט.

'ראויה פרשת שופטים, ופרשת הסנהדרין "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות יח כא) ראויה פרשת שופטים להיאמר על ידי משה אילולא עמד יתרו'. יתרו, 'שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה', יתרו הגֵּר שדרגתו שוללת ממנו מלכות ואפילו שאר שררה (יבמות מב) הוא זכה יותר מכלל ישראל! ואפילו ממשה רבנו!! ש:'ראויה היתה פרשה זו להינתן על ידו'. מכל מקום מפני שעמד יתרו זכה שפרשה שלימה בתורה תיאמר על ידו! אין פרשה על שמו של משה רבנו פרשת 'משה'; יש פרשת 'יתרו'. 

כל אחד כל שבוע שואל בכל העולם כולו: "איזה פרשה אנחנו?" 

אומר לו: "פרשת יתרו'". "פרשת 'יתרו'". "פרשת 'יתרו'". 'יתרו'.

משה רבנו היה צריך להגיד את הפרשה ועמד יתרו וזכה בפרשה! - פיש... מה הולך פה? כה חשובה ונעלית היא אצל הקב"ה התרוממות האדם, כה חשובה – שימו לב! ונעלית אצל הקב"ה התרוממות האדם; כשה' רואה מישהו שהוא מתרומם כל הזמן בעבודה ה', שעל ידי זה מתעלמת פרשה ממשה רבנו וניתנת לו. 

הקב"ה אומר: 'כזה בן אדם ככה הוא מתרומם? ככה הוא מתרומם? ככה הוא מתרומם?...! משה רבנו בינתיים תתעלם ממנו הפרשה, שיבוא זה ויזכה בה' – 'מקום הניחו לו מן השמים להתגדר בו'.

ובודאי שעז חפצנו לדעת ולמצוא: מהי נקודת ההתרוממות של יתרו? איפה היתה הנקודה שלו שהוא התרומם מעל כל בני אדם, ואפילו עבר את משה רבנו והגיע למצב שתהיה פרשה על שמו? במה זכה יתרו למה שזכה? מה שמצאנו זה מילה אחת: "וַיִּשְׁמַע" "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" (שמות יח א) – מה שמועה שמע ובא? "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" כתוב: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו יד) "נָמֹגוּ" (שמות טו יד) כולם פחדו! רעדו, שמעו, אמרו: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו יא) כששמעו מפלת מצרים בים סוף וביטול והשמדת כל העבודה הזרה במצרים. כל העולם אמר: "מִי כָּמֹכָה" (שמות טו יא) לא רק משירת הים אמרו ישראל, אלא כל העולם אמר: "מִי כָּמֹכָה". אבל אחרי שגמרו לשיר הלכו הביתה... [צחוק].

כן, יש כאלה ב'שמחת תורה' רוקדים! רוקדים, קונים ספר תורה, רוקדים, רוקדים, רוקדים – ומשאירים אותו עד שנה הבאה... יותר הם לא לומדים. זהו, העיקר רוקדים. 

אבל אצל יתרו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" "וַיִּשְׁמַע" "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" יתרו קלט, שמע והתפעל. מה זה התפעל? יש אנשים שחושבים ש'התפעל' זה כשאחד עושה "וואהוו!" התפעלות. פישש... התפעלות. זה לא התפעלות; זה התלהבות. כמו להב. להב של האש עולה – זה מתלהב. מתלהב [קולות להמחשה...] זה מתלהב. התפעלות זה כשאדם נהיה פַּעוּל, ועושה פעולה, ממה ששמע הוא מתפעל והוא הופך את עצמו למצב של פוֹעֵל, זה התפעל.

יתרו התפעל ממה שהוא שמע, לא עשה "וואהווו..." התפעל. התפעלות שהפכה אותו ליתרו המצטרף לכלל ישראל ויוצא אל המדבר, מתגייר ומקבל את התורה. הוא היה 'כהן און' הוא היה שר גדול וחשוב! היה לו בית מלאכה להפצת עבודה זרה, כולם היו לומדים אצלו – תלמידים וחסידים... הוא, חביבי! היה במעמד גדול. בטח היה לו איזה כמה דונמים, פרדסים, שטחים, וילות. מה זה, במעמד כזה במדין! הוא עוזב את הכל: עוזב את ה'ביטוח לאומי' עוזב את כל ההכנסות, לא מקבל מהמדינה יותר שום דבר, הולך למדבר. למדבר – מה יש במדבר? חול! הולך למדבר. לא לראות, להציץ, לבקר; לשהות. הולך למדבר עוזב הכל. זהו, אין חזרה. הולך למדבר. זה נקרא 'התפעל'. 'התפעל' פרושו: קם והשתנה לחלוטין.

יש כאלה היום, יש כאלה היום? "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ"? יש, אתם מכירים קצת, לא? איי איי איי איי איי...

אני אספר לכם סיפור קטן: אחד, אחד מיני... אתמול הוא התאמת לי יותר, בחלק האחרון שלו. יום אחד אני מקבל טלפון מהרב בכרך ראש ישיבה ב'מונסי', 

הוא מספר לי סיפור: "תשמע, הגיע אלינו איזה בחור לכמה ימים לבחון את הישיבה, אבל הסיפור שלו סיפור מאוד מיוחד! ואני רוצה שתעזור לי אתו". 

- 'מה הסיפור?' 

אז הוא אומר ככה: 'הבחור הזה מאוד מצליח בלוס אנג'לס! יש לו עשרים עסקים בלוס אנג'לס בתוך 'מולים' שזה קניונים ענקיים. יש לו שמה מקום, זיכיון, למכור את כל מוצרי 'ים המלח'. אתם יודעים, בוץ מלח קשקושים, כל מיני מריחות וזה של ים המלח. ויש לו עשרים עובדים, עשרים עובדים ישראלים שבאים מישראל, שהוא מאמין רק לישראלים, ולהם יש עובדים מקומיים גויים שהוא מפעיל אותם, והעסק עובד כל ימות השנה! הוא ישראלי שהגיע לשמה. מצליחן גדול, מצליחן גדול. יש לו אח שהגיע אליו לביקור.

האח הזה שהגיע לביקור חזר בתשובה בעקבות הרצאות שלי, והצטייד עם קלטות והגיע לשמה לביקור אצל אחיו, ניסה ככה להביא אותו למצב שהוא ישמע אתו וזה – לא הצליח. 

ביום האחרון אמר לו: 'תשמע, אחי! אתה אוהב אותי? תעשה לי רק דבר אחד – אתה חייב לשמוע את הקלטת הזאת. בשבילי!' 

- 'אין לי זמן, אני עסוק, busy, זה...' 

אמר לו: 'עכשיו אתה נוסע שלושת-רבעי שעה עד העיר? שים אותה בתוך הטייפ באוטו ותשמע אותה. זה הכל, זה מה שאני מבקש ממך'.

ההוא אמר לו: 'טוב'. שם אותה בתוך הטייפ, התחיל לנסוע, פתאם מקבל טלפון, מדבר מקשקש מקשקש מקשקש... סוגר את הטלפון, איך שהוא סוגר את הטלפון אני אומר איזה משפט - שתופס אותו. אני לא זוכר מה הוא אומר לי, איזה משפט. תופס אותו – הוא מחליט: 'לשמוע הלאה, הלאה, הלאה, הלאה...' הוא מגיע למקום שהוא צריך, הקלטת ממשיכה, הוא לא עולה לביזנס', יש לו פגישה הוא לא עולה! מקשיב, מקשיב, מקשיב, מקשיב, מקשיב... נגמרת הקלטת אומרים 'עד כאן – חלק א. המשך בקלטת מספר כך כך'. אין לו...

[צחוק]. הבן-אדם קיבל 'פיוזים'. מה זה? השאירו אותו באמצע המתח – אין המשך. 

ישר הוא מרים טלפון לאחיו: "תשלח לי עכשיו Over-night, מיד תשלח לי את הקסטה!". ההוא שולח לו את ההמשך, הוא שולח לו עוד קלטות וידאו וזה, הבן אדם לוקח את הקלטת, שומע.

הוא מספר לי: "שלושה ימים שכבתי בבית בסלון על הרצפה עם הפנים מול ה-TV ואני מחליף, קלטת אחרי קלטת, אוכל-שותה-נרדם ממשיך, ככה שלושה ימים! לא עבודה, לא כלום, אף אחד לא יודע מה אתי, סגרתי טלפונים. רק עם זה..."

הוא אומר: "זה היה שטיפת מוח כזאת!". 

אחרי שלושה ימים הוא קם 'אדם חדש!' אדם חדש התנער למציאות, והחליט: 'שלא יכול להיות שאחרי כל מה שהוא שמע הוא ימשיך 'לחלל שבת'! אבל, יש לו עשרים עסקים וקניון עם זיכיון שחייב לעבוד בשבת; האמריקאים לא מבינים מה זה 'שבת'. וכשנותנים לך מקום אז אתה חייב לשרת את הלקוחות. והוא מחליט: עם כל הסיכונים להפר את החוזה אם צריך ואפילו להפסיד הכל! והוא מגלגל מליונים דולרים, מיליונים. והוא מחליט: 'שהוא לא עובד שבת!'.

עכשיו, הוא לא שם לב אפילו שנוצרה לו בעיה. למה? יש לו חוזה עם עשרים עובדים שלהם הוא צריך לשלם שבת. 

אז הוא מחליט: 'שהם לא עובדים'. הם עשו לו הפגנה, עשו לו בעיות 

- 'אנחנו רוצים לעבוד' וזה... 

אמר: 'אתם לא עובדים, אני משלם לכם שבת, אבל אתם צריכים להיות אתי בשבת בבית' [צחוק...]. אצלו בבית! הוא בעצמו לא יודע הרבה. 

שאל את אח שלו: 'מה עושים?' פה, כל מיני דברים, למד מה שלמד, לקח שירים, לקח זה... שרים, אוכלים, חאפלות' על חשבונו.

אמר לי: '"שפכתי אלפי דולרים כל שבת רק בשביל שהחבר'ה האלה ישארו אצלי בשבת, שלא ילכו להסתובב, וזה פה ושם..." בקיצור, ככה הוא עשה. הוא מספר לי קוריוז, 

אומר לי: "תשמע, אתה לא יודע לאיזה מצב הגעתי. עכשיו הנה אני מפרסם בישראל: 'שמי שמעוניין לעבוד בלוס אנג'לס בענינים האלה מוצרי קוסמטיקה וזה פה מים המלח, כן, יכול לבוא להיבחן אצלו, ואז אם הוא יהיה מתאים הוא יקבל עבודה ושכר גבוה! 

הגיע אליו בן אדם אחד קיבוצניק, שמאלני כזה, משהו... יפיוף' מגיע אליו לשמה, 

אומר לו: "תשמע, חביבי! אתה רוצה להתקבל אצלי? אין בעיה. אבל אתה צריך לעבור מבחן שאתה מסוגל למכור. אם אתה לא יודע למכור אז אני לא צריך אותך", 

אמר לו: "אין בעיה. אני מוכן".

אמר לו: "תשמע, אני מכניס אותך לחדר עכשיו ואני שם לך קלטת [צחוק...] אתה צריך לשמוע אותה ואחרי זה אני אעשה לך מבחן" [צחוק...]. ההוא נכנס לחדר, סגר עליו את החדר, 

אחרי דקה הוא צועק: "הלו! זה רב! זה דתי! מה אתה שם לי?". 

אומר לו: "זה מה שאתה צריך לשמוע, כשתעמוד בכל מה שהוא אומר - אז אני אקבל אותך!".

ההוא שמע, הוא יוצא מהחדר, 

אומר לו: "יש א-לקים או אין א-לקים?". 

אומר לו: "יש, יש..." [צחוק...]. 

הוא אומר: "אתה יכול להוכיח לי אבל?" [צוחק...].

אז הוא אומר: "התחיל להגיד לי! 'בורא - נברא, מגביל - מוגבל" [צחוק...] 

אמר לו: "אם אתה יודע למכור כמוהו – אתה מקבל עבודה!" [צחוק...] בקיצור, הבן אדם הזה התקבל לעבודה.

האיש הזה נסע ל'מונסי' למה? הוא כבר לא יכול, כאילו... בחומרים שיש לפניו - זה לא מתאים לו, 'קטן' עליו, הוא רוצה לדעת את היסודות, את הדברים להבין. 

אז אח שלו אמר לו: "תשמע אני אחפש לך" וככה הוא הגיע ל'מונסי'. אבל אחרי שבועיים-שלוש הבן אדם הולך להתפוצץ, 

אומר "אני חייב להחזיר בתשובה! אני לא יכול להישאר פה. אנשים טועים, אנשים לא מבינים!" הוא רוצה לקום וללכת. 

אז הרב בכרך – צלצל אלי: "תרגיע אותו, תרגיע אותו". בשביל זה קיבלתי את הטלפון "תרגיע אותו"

אמרתי לו: "תשמע, מה אתה חושב שאני ביום הראשון הלכתי והתחלתי לצעוק ברבים? לא, זה לא הולך ככה. אתה צריך להתמלאות, שיהיה לך מטען חיובי, לא שלילי, לא לדבר שטויות, לאט לאט. תעשה כמו שצריך. שנה-שנתיים-שלוש ובעזר השי"ת תהפוך עולמות!". 

הבן אדם החליט: שהוא נשאר שם. הוא לא חזר יותר ללוס אנג'לס. את העסקים הוא מפעיל בפלאפון בין 'סדר' לסדר שהוא לומד. הוא יוצא, נותן הוראות בפלאפון, חוזר לסדר. נגמר הסדר – בטלפון. הכל בטלפון.

לפני כמה זמן הוא התחתן, לא ידעתי. מי אמר לי? מור יוסף, 

אמר לי: "הוא התחתן עם בת דודה של אשתו הוא התחתן. התחתן, חרדי, הכל והוא עוד בישיבה! זאת אומרת זה לא יאומן כי יסופר. בן אדם מוכן לוותר על הכל בכל מכל כל עשרים עסקים גדולים ומולים!! להיכנס שם בכלל, להיכנס, לקבל זיכיון, ולוותר על הכל – בלי חשבון: 'מה יהיה מחר? מה לא יהיה מחר...' - למה אדם יכול להגיע! זה כוח אדיר. זה "וַיִּשְׁמַע" "וַיִּשְׁמַע" "וַיִּשְׁמַע"... יש אדם שומע וזה יוצא בצד השני, יש אדם שומע וזה ב'תת מודע' ויש אדם שומע וזה מפנים - ומשתנה לחלוטין זה הופך להיות לו מלמד. מה שהוא שמע – זה המלמד שלו, זה המדריך שלו. זה מה שהיה עם יתרו. יתרו – ברגע ששמע - חבל על הזמן...!

היו לו עוד מעלות ליתרו: 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: 'שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו; בלעם שיעץ: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שמות א י) נהרג, סופו שנהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכה ומבני בניו ישבו בלשכת הגזית, בבית המקדש!' (סוטה יא.). מכל מקום עדין לא הביאה אותו המעלה הזו למעלה שזכה לה לאחר השמיעה שהוא שמע, שהרי במדין היה כהן לעבודה זרה, ואפילו אחרי שפרש מעבודה זרה ונידוהו תושבי המקום, לא בא עדין לכלל ישראל עד לאחר ששמע 'יציאת מצרים' על כל עניניה, ולאחר ששמע 'מלחמת עמלק', רק אחר כך ומתוך כך זכה למה שזכה.

השמיעה הזאת וההפנמה של הדברים: 'שיש דין ויש דיין! ויש בורא לעולם שיכול להוציא עם מקרב עם, "בְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" גדולים, ולהעניש את עמלק, ולנקום בהם עד סוף הדורות – אי אפשר להימלט מהקב"ה! השמיעה הזאת הבהירה לו: שאין דרך אחורה – רק קדימה. 

כתוב: שבלעם כשאמר בפרשת 'בלק': "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ" (במדבר כד כא) אמר את זה על יתרו "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ"; 'אה! איך ברחת בזמן. אתה ברחת כמו ציפור מן הצייד. ואיפה הציפור ברחה? התישבה על היד של 'איקונין של מלך''. עכשיו, הצייד לא יכול לירות חץ לכיוון האיקונין של המלך. מה אומר הדבר הזה? אומר: לא רק שהוא ברח וניצל מפרעה ומחרבו של פרעה ומחמתו של פרעה, אלא הוא הגיע לידו של איקונין של מלך; למשה רבנו שהוא ידו של הקב"ה! ונהיה חותן שלו והתחבר עם האדם הכי גדול שיש בעולם. ולא עוד, אלא כיון שהוא מחובר באיקונין של מלך - אפילו יצר הרע לא יכול עליו. למה? כי היצר הרע, הצייד, לא יכול לירות חץ כשאתה נמצא על ה:'איקונין של מלך'. זה בלעם, משבח את יתרו.

כח השמיעה מהו? כח השמיעה הוא הקשבה הפנימית לדבר הנשמע והפיכתו למלמד. המדרש (שמו"ר כז) אומר: "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" (ישעיהו נה ג) "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" - אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה, ואז הרופא נותן לו רטיה בראשו, בידיו, ברגליו, בכל אבריו, ונמצא כולו תחבושות, 

'אבל אני - איני כך!' אומר הקב"ה: 'רמ"ח אברים באדם, והאוזן אחד מהם, וכל אחד מלוכלך בעברות. אדם עבר עברות בכל איבריו והאוזן שומעת - וכל הגוף מקבל חיים! "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם".

אנשים באים חולים - כיון שהם חוטאים. חולים. חולים – כל הגוף מוכה במחלה; "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" - אם הם שומעים למה שאומרים להם: 'לקבל עליהם תשובה! ולעשות את רצון הבורא' - אז כל האיברים מקבלים חיים. האוזן בכוחה לרפא את כל האיברים, אבל בתנאי "שִׁמְעוּ": שהשמיעה תהיה שמיעה כמו של יתרו, ואז "וּתְחִי נַפְשְׁכֶם". לא רק האיברים, שזה הביטוי לחולאים הרוחניים, אלא גם הנפש שלו מתרפאת! וכבר ראינו דברים מעולם. לכך נאמר גם: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב" (ירמיהו ב ד) וכן אתה מוצא ביתרו שעל ידי שמיעה זכה לחיים ששמע ונתגייר.

היה אחד מגדולי ישראל - שאף פעם לא נדרש לרופאים! היה חולה, עוברים כמה ימים – מבריא. 

פעם אחת היה חולה וביקש: 'שיקראו לרופא'. הזמינו רופא, הרופא אבחן את המחלה, כתב לו רצפט' והלך. אותו חכם לקח את הרצפט, ראה מה המחלה וזרק את הנייר. 

אמר: 'לא לקנות לי תרופות!'. 

שאלו אותו: 'כבוד הרב! מה זה? אף פעם לא לקחת רופאים, עכשיו שלקחת כבר רופא, והוא כבר אבחן את המחלה, והוא כבר נתן את התרופה, אתה אומר: 'תזרקו את התרופות'? בשביל מה הזמנת אותו?'. 

אמר: 'אני אסביר לכם. אני תמיד כשהייתי חולה הייתי מתבונן: איזה אבר לוקה? והייתי בודק: איזה מצוות תלויות באבר ואיזה עברות אפשר שעשיתי באבר? והייתי חוזר בתשובה ואז הייתי מתקן את השורש של הבעיה, ממילא המחלה הולכת. הפעם לא ידעתי מה... מה הבעיה? אז הזמנתי רופא, הוא אמר לי באיזה אבר נובעת המחלה, אחרי שהבנתי מה – מי צריך את התרופות שלו?! אני עושה תשובה – ולהתראות! "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם".

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן" (דברים ט א) – 'מה ראה לומר להן כאן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל? רבנן אמרי: 'למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרונה בשתי מרגליות. המלך קידש אשה חשובה בשתי מרגליות, נתן לה שתי מרגליות וקידש אותה. איבדה אחת מהן. 

אמר לה המלך: 'איבדת אחת? שמרי את השניה', 

כך קידש הקב"ה את ישראל בשתי מרגליות: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז) איבדו את ה:"נַעֲשֶׂה" כיון שעשו את העגל; איבדו מרגלית אחת את ה"נַעֲשֶׂה",

 אמר להם משה: "אבדתן הנַעֲשֶׂה - שמרו על הנִשְׁמָע!" לכן נאמר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", "שְׁמַע", "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כז ט) "הַטּוּ אָזְנְכֶם" (ישעיהו נה ג) "כתתו אזנכם" "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן" (דב"ר ג').

בקבלת התורה עמדו ישראל בדרגה של נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שזו דרגה של מלאכי השרת! כמו שכתוב: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: 'מי גילה לבני רז זה? שמלאכי השרת משתמשין בו! כמו שכתוב: "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהילים קג, כ) (שבת פח.). המלאכים הם 'עֹשֵׂי דְבָרוֹ' קודם עושים 'לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ' אחרי זה. ולאחר חטא העגל ירדו ממדרגת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע רק לדרגת נִשְׁמָע.

קבלת התורה של נַעֲשֶׂה קודם לנִשְׁמָע, היא האופן שבו אין הנַעֲשֶׂה זקוק בכלל לנִשְׁמָע. 

אדם אומר: "מה זה? פשיטא! מה שה' אומר - אני עושה, למה מה, יש אפשרות אחרת בכלל? אני לא צריך אפילו את ה-'נִשְׁמָע" זה השכל הישר, הברור: נִשְׁמָע. בטח נִשְׁמָע. מה זה 'נִשְׁמָע'?!' 

אבא שלך אומר לך: "תביא לי את ה-זה...", 

אומר: "רגע, תסביר לי למה?" 

- 'מה זה 'למה?' אבא אמר: 'תביא' – 'תביא'. 

אומרים לאבא "נשמע ואחר כך נעשה" "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם" (תהילים עט י) אנחנו לא אומרים 'למה'. מה זה 'למה'? ה' אמר – עושים! זה היתה המדרגה של עם ישראל בתחילה.

הקירבה של האדם להקב"ה - היא כח כל כך מוחשי שאין צורך בהתבוננות קודם העשיה. כשאדם קרוב אצל ה', כמו שאדם קרוב אצל אביו, מה הוא צריך ל'נִשְׁמָע'? 'נַעֲשֶׂה!'. באותה מדרגה אין פעולתה של הנִשְׁמָע מכשיר לנַעֲשֶׂה, 

כמו שאומרים לך: "אתה רוצה לעשות עסק?" 

הוא אומר: "בוא נשמע" – לא 'בוא נעשה', 'בוא נשמע'. זה המכשיר: מהנִשְׁמָע לנַעֲשֶׂה. 

שמה זה לא היה מהמכשיר לנַעֲשֶׂה, אלא זה היה מעמיק, אחרי המעשה בוא נעמיק: מה הענין, מה הפעולה, מה תכליתה, מה... – זה להעמיק. אבל לא בשביל להכשיר לעשות. ומהמדרגה הזו נפלו בחטא העגל, מאחר שהם לא ניצלו הנעשה איבדו את הקירבה שלהם להשי"ת, ומתוך כך באו לכלל פחד: 'שמא איבדו הכל!' אולי איבדו את הכל? 

ואז התבשרו על ידי משה רבנו: "תחזיקו בנשמע! תחזיקו בנשמע", כלומר, באפשרותכם להגיע שוב לכלל עשיה הפעם על ידי הנִשְׁמָע, כמכשיר להגיע לידי המעשה. אם תשמעו - בידכם להתרומם שוב.

בין הקנינים הראשונים ממ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם, הוא 'שמיעת האוזן' (אבות פרק ו) לשמוע את דבר ה' בתורה, אמרו חז"ל: 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו - שהמאור שבה מחזירם למוטב!' (איכה רבתי פתיחתא ב') מי שלומד בשמיעת האוזן בודאי יגיע מנִשְׁמָע לנַעֲשֶׂה, מי שלומד את התורה באופן זה לקלוט בעצמו תמיד את הלימודים שהתורה מלמדת אותו, מתוך תשוקה: לידע את דבר ה' המתגלה בתורתו - מתעלה לכח השמיעה.

זאת אומרת, אדם צריך להבין: שאי אפשר לקנות תורה בלי שמיעה, אבל שמיעה שהיא שמיעת דבר תורה 'על מנת לקיים'. אדם שלומד 'שלא על מנת לקיים' – לא מועיל שום דבר. אדם שלומד לא על מנת לקיים, כתוב: 'ולימדתם ועשיתם' - אפילו שכר לימוד אין לו!' צריך ללמוד על מנת לעשות. אם אדם לומד שלא על מנת לעשות, זה כ'מעביר את הזמן', זה רק ידיעות חיצוניות, סתם 'להיות בענינים' מה שנקרא, שלא יהיה עם הארץ שישאלו אותו משהו והוא לא ידע, אז אה... יש לו וורטים, וורטים. אבל התורה היא לא בשביל זה היא ניתנה; התורה ניתנה בשביל לקיים אותה. לכן, כשאדם לומד משהו הוא צריך לקום מתוך הלימוד על מנת לעשות.

היו לי פעם כמה חבר'ה שחלק מכם מכירים אותם. כשהגענו פה לבני ברק הייתי נותן להם שיעור מוסר כל יום, ובזמן מסוים החלטתי: 'שזהו! אני מפסיק לתת להם שיעורים, זהו'. לא שאלו אותי כלום, אחרי כמה ימים הבינו שמשהו פה קורה, 

אז באו אמרו: "מה קורה?", 

אמרתי: "תשמעו, אני לא מוכן לאבד את חלקי נשמתי בשביל אנשים ששומעים דברי תורה ולא משתנים! מה פתאם? מה, אני מתאבד?! אם אני מוכן לתת את חלקי נשמתי, את הזמן שאני נותן זה חלק הנשמה שנפרד ממני – זה לא חוזר! הזמן לא חוזר. אם אני יושב עכשיו, הזמן שהלך – הלך. זה חלק מהנשמה שלי – זה הולך. מה, לתת את זה בחינם? לבדר אנשים, לספר להם סיפורים? מה זה, שיהיה להם נעים ונחמד? שישתו נס קפה ויצאו באמצע השיעור לעשן סיגריה, בשביל זה אני באתי? מה פתאם! אני אלמד לבד. אם תהיו מוכנים ללמוד על מנת לקיים – אני מוכן לתת שיעור. אבל תתחייבו לי"

עשו בירור, אמרו: "אנחנו מתחייבים". 

- "תזכרו, תזכרו". 

טוב. נכנסנו לשיעור, היו אחד עשרה חבר'ה, אחד-עשרה חבר'ה, ישבנו בשיעור, לקחתי איזה מאמר על לימוד התורה והחובה ללמוד תורה "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א ח) והתחלנו ללמוד. לומדים, לומדים, לומדים, לומדים. 

- "זה נכון?", 

- "כן". 

ממשיכים, לומדים. "זה נכון?", 

- "כן". 

ממשיכים. לומדים, "זה נכון?", 

- "כן". 

- "נגמר השיעור", אמרתי.

אמרתי: "עכשיו אני עובר אצל כל אחד ב'תקיעת כף' אני רוצה כמו שהתחייבתם: שכל אחד מפה הולך שבוע ימים לישיבה! לקיים את מה שהוא אמר", 

- "אה...בה...", 

אמרתי: "תשמעו, אם אתם לא תעשו מה שאני אומר – אני לא אחראי... אז כדאי לכם – תקיעת כף." 

- תקיעת כף, תקיעת כף, תקיעת כף, תקיעת כף, כל האחד עשרה הלכו לשבוע ימים. תשעה מהם לא עזבו יותר את הישיבה היום הם אברכים. שנים מהם – מסכנים! [צחוק..] - זה ללמוד על מנת לקיים.

"נִשְׁמָע" אתם יודעים מה זה "נִשְׁמָע"? זה "נִשְׁמָע".

כשאני חזרתי בתשובה, אני לא אלאה אתכם בסיפור, הסיפור כבר ידוע פחות או יותר, אבל המעלה, אני חושב של התשובה שהיתה אצלי, זה שלמדתי על מנת לקיים. מה פרוש? כל יום הייתי לומד ב'קיצור שולחן ערוך' סימן שלם על מנת לקיים. סימן שלם על מנת לקיים. ובשבילי זה היה הכל חדש! – לא ידעתי כלום, וכל מה שלמדתי – קיימתי. זאת אומרת, אין לא לקיים.

אחר כך למדתי עוד דברים, ספרים אחרים, ואפילו הגעתי למצב שבמשנה למדתי: 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס' ולא ידעתי מה זה 'אפיקורוס'? אז פתחתי אנציקלופדיה 'מכלל', בשביל לדעת: מה זה 'אפיקורוס'? וככה למדתי מה זה 'אפיקורוס'. אבל לא ידעתי: מה הוא שואל? כתוב: 'דע מה שתשיב לאפיקורוס'. אז צריך לדעת: מה הוא שואל? אז הייתי צריך לברר: 'מה שואלים האפיקורסים?' ואז הייתי צריך ללמוד מה לענות להם. וככה כל דבר שלמדתי – ככה עשיתי.

הייתי מגיע למקום, לא יודע בכלל מה זה ראשי תיבות, הכל עם גרשיים, כל דבר עם גרשיים, אתה לא מבין מה זה! לא ידעתי שיש קיצורי מילים אפילו. לא ידעתי שיש דבר כזה קיצור מילים. אז היתי הולך לביל"ו 4 בתל אביב היה שמה חנות 'גיטלר' ספרים, והוא היה הרבה' שלי. מה זה 'רבי'? אני לא יודע איזה ספרים אפילו לקנות. 

הייתי אומר לו: 'אני לא יודע מה זה', 

הוא אומר: 'זה תקנה ספר ראשי תיבות'. 

אחר כך היה בארמית משהו, אני אומר לו: 'מה עם זה?', 

הוא אומר: 'זה מילון תלמודי'. 

- 'ומה עכשיו?'... 

כל דבר הייתי צריך... עכשיו היה כתוב פה: "ועיין בספר כך וכך...", הייתי עולה באופניים עד ביל"ו, מ'כרם התימנים', קונה את הספרים, חוזר בחזרה: "עיין בספר זה..." חוזר בחזרה, קונה ספרים.

תוך כמה חודשים - היה לי ספריה – מאות ספרים! למה? "עיין" ו"עיין", "עיין" ו"עיין", הכל ב"עיין" אין שום דבר עד הסוף! הכל "עיין". [צחוק...] עכשיו אתה מתחיל לקרוא, אבל אתה אומרים לך: "עיין בספר..." – ולא כתוב איזה דף! אז לך תלמד ספר שלם בשביל למצוא את התשובה של מה שהוא אומר לי "עיין", איך אני אמשיך? אבל חסד ה' היה! חסד ה' – מי שרוצה באמת, מי שרוצה באמת – חבל על הזמן...! היתי לוקח את הספר, פותח אותו 'ככה' [כבוד הרב מראה כיצד] - "אה!" זה מי שחיפשתי – בדיוק בדף. כל ספר שהייתי פותח, לא צריך לדפדף 'ככה' [כבוד הרב מראה כיצד] לא לחפש – ישר. הייתי נותן שיעורים, היו יושבים כל החבר'ה – נפתח ישר. ישר!

הייתי הולך להרצאות, נותן דרשות, מגיע – חיים נגר הזכיר לי את זה אתמול, יוצאים מאיזה שיעור, 

אני אומר לו: "אתה יודע, השאלה ששאלה האשה ההיא, אם לא הייתי קורא את זה אתמול - לא הייתי יודע מה לענות לה!" 

כל שאלה שנשאלתי – למדתי אותה לפני. אף פעם לא שאלו מה שלא למדתי! לא שאני יודע לענות על כל השאלות – לא שאלו אותי מה שאני לא יודע! אתם מבינים איזה חסד?! זה חסד ה'! אתה בא לאולם, אלף איש! אלפים איש!! 

"יש שאלות?" בטח יש שאלות, מכאן עד להודעה חדשה. מה זה "יש שאלות?" [צחוק...] בלי פחד, בלי כלום "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא יא) "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" – אתה רק מוכן לפתוח את הפה? אל תדאג, אני אמלא לך אותו. אתה לא יודע לקראת מה אתה הולך בכלל! והקב"ה עוזר.

אם אדם שומע את דברי התורה ומקבל על עצמו: 'לעשות אותם!' אין דבר כזה שהקב"ה לא יתן לו מענה בפיהו לכל שאלה ולכל שואל. אבל צריך להיות כזה שהאדם יהיה שלם עם מה שהוא לומד. "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו" (משלי טו כג) "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד" (תהילים קטז י) אתה מאמין שאתה יכול לדבר? אז אתה תוכל לענות גם מְאֹד! אל תפחד. אבל אתה צריך ללכת עם ביטחון: 'שרק ה' – הוא המדריך, המלמד לְהוֹעִיל (ישעיה מח יז) אבל תקיים מה שהוא אומר. אמר – תקיים. אמר – תקיים. אז גם הוא יקיים את מה שהוא אמר! גם הוא יקיים את מה שהוא אמר.

מה היה עם יתרו? יתרו רצה: 'להתרומם!' רצה להתרומם! 

אמר הקב"ה: 'משה רבנו, I'm very sorry, אה... תתעלם ממך עכשיו הפרשה של 'שופטים' כי יש פה מישהו בהתרוממות עכשיו: יתרו. צריך שתהיה לו פרשה בתורה' 

אז מסיטים את משה הצידה בשביל יתרו. אתם מבינים דבר כזה? את משה מזיזים הצידה בשביל יתרו. בשביל 'בעל תשובה, גר 'כהן און' עובד עבודה זרה!' עובד עבודה זרה! ומי זה הבן אדם? מי זה הבן אדם? בן אדם שטעה כל ימי חייו, שהטעה את כולם, גורנישט מיט גורנישט לא יוצלח בשום דבר, והוא בא אצל החכם הכי גדול בעם ישראל, זה שעולה למעלה ונותן תשובות למלאכים! זה שמוריד את התורה, 

ואומר לו 'יש לי עצה בשבילך'; "אִיעָצְךָ" (שמות יח יט) שמע עצה, 

ממי? מאחד שכל החיים שלו טעה! 

- 'תשמע, עצה שלי זה לא צחוק אתה יודע מי אני, אני כל החיים שלי טעיתי. אתה אף פעם לא, אני כן, אבל תשמע עצה!' 

וה:"עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב ג) שומע ועושה כל אשר אמר, בלי שינוי! בלי לשפר את זה, כאילו 'אתה יודע מה, זה רעיון, אבל אני...' - לא, לא! בלי שינוי! 'כל אשר אמר'.

זאת אומרת, בן אדם שהוא יכול להיות בשפל המדרגה, אם השמיעה שלו טובה, יכול לעקוף את משה רבנו!

'ראוי היה משה רבנו' אמרנו: 'ראויה פרשת 'שופטים' להיאמר על ידי משה, אילולא עמד יתרו!' אתם שומעים? אז עכשיו תזכרו מה שאמרנו: הבחירה של האדם אינה אלא לצרף את עצמו למאורע קיים ועומד. ואם האדם נועד לשליחות מסוימת, ואפילו הוענקו לו כוחות ומדרגות להיות ראוי לשליחותו, מכל מקום אם הוא מרפה את עצמו, הרי הוא מאבד את מעשה השליחות וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וכן הדבר להפך: מי שמעמיד עצמו לשליחות אפילו לא נגזר עליו מתחילה שיהיה בעל מעשה זוכה בזה – וה' יזכנו אמן!