ספר בני ציון חידושים על פרשת מטות

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אסתר הפנים, אין, ותגל הארץ

לא תמיד,

כי אין גילה בארץ בזמן גלות וחורבן,

לכן נעלמו משמו של הקדוש ברוך הוא אותיות הו' והה'

ותגל הארץ

שראשי תיבות ותגל הארץ.

על כן, כל זמן שעמלק קיים,

אין שמו של הקדוש ברוך הוא שלם,

כי אין גילה ושמחה למדתה בארץ,

ולכן חסר משמו של הקדוש ברוך הוא הו' והאות ה',

וזה שכתוב יד על כס יא.

נמצאנו למדים, כי שם יוד והאות ה',

שהוא רק חצי משם הקדוש ברוך הוא,

הבחינה של ישמחו השמיים,

רומז על הזמן של האסתר פנים.

מתי יש אסתר פנים?

כשישמחו השמיים בלבד.

ותגל הארץ אין.

אז לכן זה זמן של אסתר פנים,

שכן אין השם שלם, חסרה גילה של ותגל הארץ.

ואילו שם הקדוש ברוך הוא בשלמות,

מורה על זמן של גילוי פנים,

כמו שיהיה לעתיד לבוא,

בזמן ש... וישמחו השמיים

ותגל הארץ.

לכן אומרים חכמים, זכרונו לברכה.

כל רודפיה היא סיגוהה

בין המצרים.

איי, איזה וורד זה, שימו לב.

כל רודפיה היא סיגוהה בין המצרים.

כלומר, כל רודפייה.

רודפי-ה.

רודפייה.

יוד וה.

כל מי שרודף אחרי השם,

רודפיה.

כל מי שרודף אחרי השם,

גם במצב של הסתר פנים,

כשאין השם מלא,

זוכה לבי סיגוהה.

מה הסוף של סיגוהה? וו ואיי.

אז דווקא בבין המצרים,

כל רודפיה, סיגוהה. את מי?

את הוו ואיי.

השיג את הוו ואיי, כלומר שהזכה להשיג את אותיות וו ואיי,

שיש שם שלם לעתיד לבוא.

אז זאת אומרת שדווקא ההתעלות

בעבודה הגדולה זה בזמן ההסתר.

להביא את הוו וההא,

אז זה מבחינת הסיגוה. כל רודפיה השיגוה.

דווקא בין המצרים.

זה שאמרו חכמים.

כל המתאבל על ירושלים.

מי שעובד את השם יתברך.

במצב של ההסתר של הפנים, מבחינת היו ואיי,

בזמן ההוא שהוא בין המצרים,

זוכה ורואה בשמחתה.

הוא יזכה לעבוד את השם כשיהיה שם שלם,

כשיושלמו האותיות של הוו וההא.

אז הוא יזכה לרוא בשמחתה.

אז כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

זה מאורה של תורה לרב הקדוש פריחס פרידמן.

גם הקודם.

כל רודפיה השיגוה בין המצרים,

אחת ההלכות הראשונות הנזכרות בשולחן ארוך, אור החיים א', סעיף ג',

זו החובה לתאבל בכל ימות השנה על חורבן בית המקדש,

וכפי שמובא שם ראוי לכל ירי שמים שיהיה מצר ודואג על חורבן בית המקדש.

ואם כך, היא חובתנו בכל ימות השנה,

על אחת כמה וכמה שבימים אלו, ימיהם בין המצרים,

יש חיוב מיוחד על כל אחד מישראל,

אשר נשמת חיים בה אפו לתאבל על חורבן בית המקדש

ועל גרות ישראל ואשכינה הקדושה.

על כן, אבל נתבונן מעט על המשמעות העמוקה של חורבן בית המקדש,

ואיך נוכל למלא את החובה המותרת עלינו לתקן את החורבן הזה.

נקדים להביא מה שאמרו החכמים זיכרונם לך במדרש.

כתוב בתהילים עט,

א', מזמור לאסף,

אלוהים, באו גויים בנחלתך,

תמנעו את היכל קודשך.

תמוה הדבר.

נכון לומר מזמור לאסף שבאו גויים וחרימו את בית המקדש?

צריך היה לכתוב בכי לאסף, כינה לאסף,

אבל לא מזמור לאסף,

אלא מתרצים חכמים זיכרונם לברכה.

משל למה הדבר דומה?

למלך שעשה בית חופה לבנו מפואר ומקושט.

ולאחר מכן יצא בנו לתרבות רעב.

מיד עלה המלך לאותו בית חופה שבנה לבנו,

וקרע את כל תכשיטיו, והרס את כל הבית.

ראה כך מחנכו של הבן,

נטל כלי זמר והתחיל מזמר.

אמרו לו עובדי המלך, המלך הפך את בית חופת בנו, ואתה יושב עם זמר?

אמר להם,

מזמר אני על שהמלך הפך את חופת בנו,

ולא שפך את חמתו על בנו יחידו.

הנמשל,

הקדוש ברוך הוא שפך את חמתו על העצים ועל האבנים כשהרי לבית המקדש,

ולא כלה חלילה מחס את בני ישראל.

על כך אומר המלך דוד, מזמור לאסף.

מזמור לאסף.

באו גויים בנחלתיך, תמאו אותך על קודשיך, כזוך הוא הפך את ירושלים לחיים,

במקום אבל להרוג בבנה.

ולכאורה,

הפלא ופלא, לא מצינו מדברי החכמים, זכרונו לך, בשבת קה,

שהתבטאו בחריפות כנגד מי שמשבר כלים בחמתו.

המשבר כלים בחמתו כאילו עומד עבודה זרה.

אז איך יעלה על הדעת שחלילה הקדוש ברוך הוא צריך לשפוך חמתו על העצים ועל האבנים?

מאוד קשה, אדמה.

הרי לגבי מלך בשר ודם שייך לומר שמרוב כעס הוא היה חייב למצוא אפיק ופורקן לכעסו.

אבל איך ייתכן לומר ככה לקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלאכים?

ששפך את חמתו על העצים והאבנים כאילו הוא חייב חלילה למצוא אפיק לכעסו?

שתי קושיות, כן?

אחת,

שמשבר כלים בחמתו זה כמו עומד עבודה זרה. ושני,

האם הוא צריך לנתב את אפיקי הכעס שלו לכיוונים מסוימים אחרת?

זה יגרום לו נזק?

אלא ראשית, חייבים אנו לדעת

שאנו נחשבים בבחינת בנים

לה' ידברך.

כמו שכתוב בתורה, בנים אתם לה' אלוקיכם,

בדברים י״ד.

ולכן אין הקדוש ברוך הוא מחניש אותנו חלילה מתוך רגש של כעס עון קמה,

אלא משמע הקדוש ברוך הוא מחניש ומייסר אותנו, בבחינת

כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרקה.

זאת אומרת, התורה אומרת ביודעת היום לברכה כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרקה.

לכן העונש הוא מעשה של חינוך ולימוד של אבא

כלפי בנם כדי להחזיר אותנו לדרך הישר.

על כן חייבים להתבונן ולהתעמק מה החינוך והלימוד שרצה ללמד אותנו הקדוש ברוך הוא,

כששפך את חמתו על העצים ועל האבנים והחריב את בית המקדש.

מה הלימוד?

סתם אבא, כשהוא רוצה להכות את בנו כי אין לו ברירה,

זה לא מתחיל להכות אותו.

הוא לוקח את החגורה וסלאח נותן ככה על השולחן לידו, הוא שומע רק את המכה על יד השולחן והוא כבר אומר די, די, די, די, די, די, זה לעורר.

אפשר להגיד שפך חמתו זה לא חמתו הוא,

בכלל אין קושייה כי חמתו זה מלאך שנקרא חמאה, יש אף, יש זעם,

יש חמאה.

שפך חמתו, המלאך הזה שקוראים לו חמאה הוא עסד.

אבל לפי מה שאנחנו הולכים כרגע,

אז כתוב בפרשת תרומה ככה,

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

דקדקו חכמים זכרוננו לומר,

היה צריך לכתוב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו או ושכנתי בו.

אם עושים לי מקדש, איפה אני אהיה? בתוכו, בו.

מה אומר, ושכנתי בתוכם?

אלה אומרים חכמים זכרוננו לך שרצה הקדוש ברוך הוא ללמד אותנו דעת, שתכלית בניין בית המקדש

זה שישרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו בתוך כל אחד ואחד מישראל.

ושכנתי בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.

זו הכוונה של הכתוב, ועשו לי מקדש.

תעשו לי מקדש של עצים ואבנים.

מה התכלית?

התכלית ושכנתי בתוכם.

כל אחד ואחד מישראל יקדש את עצמו כדי שהשם יתברך ישרה את שכינתו בתוכו.

אז אם הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו על עצים ואבנים,

כל שכן שהוא ישרה בתוך ליבו של אדם,

אם הוא עושה את הלב, קודש קודשים.

אם כך, מכיוון שתחליט כל בניית בית המקדש, היא ושכנתי בתוכה,

שישרא הקדוש ברוך הוא את שכינתו בתוך כל אחד ואחד מאיתנו,

אז איזה תועלת יש בבניין בית המקדש על עצים ואבנים?

מספיק שישרא הקדוש ברוך הוא את שכינתו על ישראל.

אלא אומר המעל שם טוב,

הקדוש ברוך הוא רצה שנלמד מבניין בית המקדש.

אם בבניין של עצים ואבנים, שבדרגה של דומם,

דרגה נמוכה מאוד מאוד מזו של האדם המדבר בה חי ובכל זאת

מכיוון שנבנה הבניין הזה בקדושה או בטהרה הוא נעשה כלי להשראת השכינה הקדושה

על אחת כמה וכמה שאדם המדבר שהוא מקדש ומזכה את עצמו יכול להיות משכן לשכינה הקדושה

מקל וחומר

אם קדושה יכולה לשרות על עצים ואבנים על אדם חי מדבר דרגה הרבה יותר גבוהה

אם הוא מכין את עצמו בקדושה ובטהרה תשרה השכינה ודאי

אכן אומרים חכמים זיכרונם לברכה

כי כל כלי המקדש רומזים לקומה שלמה של האדם

בהקדמה של תפארת ישראל יש שם את כל התיאור של בית המקדש

איך בנוי גוף האדם ומה הכלים שיש במקדש כנגד אברי האדם

דהיינו כל כלי במקדש היה רומז לאחד מאיברי האדם

כאשר הלב של האדם רומז לקודש הקודשים

ועוד אומרים חכמים זיכרונם לברכה מציווי התורה

איך לעשות כל כלי וכלי,

ניתן ללמוד איך לתקן את אותו אבר שהכלי רומז עליו.

וזה שציווה הקדוש ברוך הוא משה בבניין המשכן.

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו,

וכן תעשו. מה זה וכן תעשו?

וכן תעשו גם עצמכם, בגופכם אתם.

עליכם ללמוד ממעשי המשכן וכאליו כיצד לתקן ולקדש את איברי הגוף.

נמצא מכאן

שתכלית מצוות בניין בין המקדש היא שהאדם ילמד קל וחומר.

אם השם יתברך ומשרה את שכינתו על בניין שהוא דומם,

בוודאי שגם האדם יוכל לבנות לעצמו את עצמו בבית המקדש,

ששם ישרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו.

וכך כתוב במפורש בזוהר פרשת תרומה.

שם הוא מסביר איך האדם יכול להשרות את השכינה על עצמו.

ולכן אומר הרמחן בלשונו הקדושה,

האדם המקדש את עצמו

מדבק תמיד באלוקיו,

איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח,

כי השכינה שורה עליו כמו שהייתה שורה במקדש.

ועל כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל כאילו נקרב על גבי המזבח ממש.

ולכן כל המגיר יין לתוך גרונם

של חכמים הרי זה כמנסח על גבי המזבח.

מוסיף ואומר הרב הקדוש רבי חיים מבולוז'ין, זכר לצדיק בנך בספרו נפש החיים,

פרק א', פרק שער א', פרק ד'.

האדם הוא ממש כתבנית בית המקדש, והלב של האדם הוא ממש כנגד קודש הקודשים.

כמו שרמזו חכמים זיכרונם לברכם וברכות כ',

שבשעת התפילה יכוון האדם את ליבו כנגד קודש הקודשים.

מכאן שהלב של האדם הוא קודש הקודשים הפרטי שלו.

ולכן כאשר יחשוב האדם מחשבה לא טהורה של ניאוף מלבבו,

הרי הוא כמכניס זונה לבית קודשי הקודשים שלו,

וכן לקודש הקודשים בעולמות העליונים.

ועל ידי כך הוא מגביר את כוחות הטומאה והסיטרה אחראי הרבה יותר מטיטוס הרשע,

שהכניס זונה בבית קודש הקודשים במקדש של מטה,

אם יש לו מחשבת ניאוף.

הם מחשבות זה במוח, לא בלב.

נכון.

רבות מחשבות, רבות מחשבות מלביש, מפה הן יוצאות.

אבל איפה התירוץ?

אבל אפשר לשאול שאלה ולא יצא. ומעתה יובן היטב עומק העניין

של שפך את חמתו על העצים ועל האבנים,

שכן לפני החורבן לא הבינו ישראל שתכלית בניית בית המקדש היא שכל אחד ואחד מישראל צריך לבנות את עצמו להיות בבחינת משכן השם יתברך,

על ידי שיקדש את עצמו בעבודת השם ויהיה ראו לאשרת השכינה.

על כך צבחן נביא ירמיהו

פרק זן, פסוקים ט' ויוד.

הגנב רצוח ונעוף ויישבע לשקר וכתר לבעל ובאתם ועמדתם לפניי בבית הזה בבית המקדש אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו?

הנביא ירמיהו צועק ואומר אל ישראל הלא אתם מגרשים את השכינה מקרבכם על ידי שאתם עוברים על כל העבירות שבתורה

אשר העיקר תכלית בית המקדש אינו על בניין של עצים ואבנים אלא על בניין של בני אדם כדי שישראל יבנו את עצמם להיות בבחינת בית המקדש ואז השכינה תשנה עליהם.

אבל אם אתם באים לבית הזה ואינכם לומדים ממנו איך לקדש את עצמכם, אין תועלת בבניין הזה של עצים ואבנים כי אין לכם את הקל וחומר בכלל.

זה מה שכתוב, הקדוש ברוך הוא שפך את חמתו על העצים ועל האבנים.

הקדוש ברוך הוא שפך את חמתו על כך שבישראל היה רק בית מקדש של עצים ואבנים

ולא בית מקדש של בשר ודם,

שהרי התכלית של בניין בית המקדש ושכלתי בתוכם.

לכן כדי לחנך אותנו ולמד אותנו דעת,

שפך הקדוש ברוך הוא כביכול את חמתו על העצים ועל האבנים והחריב את בית המקדש.

אין הכוונה חלילה להשוות זאת לאדם המחפש פורקן לכעס,

אלא נהפוכו,

הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי להורות לנו שאין לו חפץ בבניין של עצים ואבנים,

ועל ידי זה נתעורר לתקן את דרכינו ולחזור אליו בתשובה.

אז אם נתקן את קודש הקודשים פה,

ייבנה עכשיו בית המקדש השלישי,

שכן כאמור התכלית של כל הבנייה של בית המקדש,

שנבנה את עצמנו להיות בחינת בית המקדש,

כדי שנוכל להיות כלי לאשרת השכינה הקדושה,

ואם לא כך הדבר,

מה טעם האשרת השכינה על העצים והאבנים?

זה רק מודל לחיקוי,

להעתקה,

להשוואה,

לדמיון, לקל וחומר.

אבל אם לא, אז מה אני צריך לשים לך את המודל, את הדגם?

אם הדגם לא פועל עליך, מי צריך את הדגם?

אז כשאני אקח לך את הדגם, תשאל, למה לקחו לי?

כי לא למדת ממנו.

אתה חושב שמה אני צריך לתת לך אותו?

אפשר גם להגיד, כתוב, אשר אני מראה אותך.

היה צריך להגיד, לך מבעיינת, אשר אני מראה לך. למה אותך?

אלא אתה ממש.

זאת אומרת, אתה... כן.

מרוכותו אדונו, אלוהינו, מלך העולם שהכל נהיו וגבורו.

אז כל הרעיון רבוייסאי,

זה שאנחנו, אם רוצים לבנות בית המקדש, זה צריך להתחיל מפה, מהלב שלנו.

אז מי שמוסר את נפשו בשביל כלל ישראל, מה היה עושה בית המקדש? היה מקדש שם שמיים בעולם.

היה מאיר לעולם.

צריך שהלב שלנו יאיר לעולם.

אחרת מה?

היה לו חלונות שקופים אטומים.

לא היה צריך.

בית המקדש היה עם חלונות שפתוחים ככה.

היה צריך להיות ככה.

אם רצינו שייכנס אור, אז צריך שיהיה הפתח צר ומתרחב.

אז קרני האור יתפזרו יותר.

אבל אם בונים אותו הפוך,

דהיינו ככה,

אז אם נכנס האור ככה במשפך, הוא נהיה נקודתי.

זה לא מהיר.

בשביל מה עשו חלונות?

אלא עשו אותם בצורה שיראו שהם מאירים לעולם.

לא העולם מאיר לנו.

לא השמש.

בית המקדש מאיר לכל העולם.

צריך שהלב שלנו לא יהיה לבפנים רק לקחת לעצמנו אגואיזם,

אנוכיות וזה,

אלא שהלב יהיה פתוח לכל העולם לעשות, להפוך,

לעורר,

להדביק.

כל רודפי ההשיגוע בין המצרים נמצאים כעת בימי בין המצרים,

בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב,

ימים אשר מצד אחד מוטלת עלינו החובה לטבל בהם על חורבן בית המקדש,

ומצד שני אנו חייבים להתחזק באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא עתיד להשיב את שופטינו כבראשונה ולהחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומם במרב ימינו.

מי ייתן ונזכה להרוג בבניין בית המקדש השלישי במלוא אוהדו ותפארתו כמו שאנו מתפללים בכל יום יהיה רצון בפניך ה' אלוקינו ומלוקיו אותנו שתבנה בבית המקדש ברמי ימינו.

ולכן נתבונן

בנוסף לעסק התורה וקיום המצוות. איך אנחנו יכולים לקרב את בניין בית המקדש השלישי שייבנה במהרה?

על הכתוב בבניין המקדש כתוב והמלאכה הייתה דיים לעשות אותה והותר.

שנינו במדרש רבה בשמות רבנו נא' ב'

כאשר נכנס משה אצל בצלאל

בראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקדוש ברוך הוא ריבון העולם

עשינו את מלאכת המשכן ועותרנו

מה נעשה בנותר?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לך עשה בהם משכן לעדות

הלך משה ועשה בהם

ביאור נפלא על כוונת המדרש הזה אומר כבוד קדושת האדמו״ר

מהריד מ...

בלז,

זכותו יגן עלינו, אמן.

בזה

הנה אומר האדמו״ר מבלז,

בכל יום ויום בתפילת שחרית, בברכת אשתבח,

אנחנו אומרים הבוחר בשירי זמרה,

ומתכוונים אנו לאותם שירי זמרה שאמרנו לפניכם בתפילה, בתהילים ויברך דוד ושירת הים.

אולם יש עוד כוונה בכתוב הבוחר בשירי זמרה,

שכן

איש ישראל היראה את השם,

לאחר שהוא מתפלל לבורא עולם ואומר לפניו שירות ותשבחות,

הוא יושב וחושב לעצמו,

בוודאי לא התפללתי כראוי בכוונת הלב הראויה,

לכן הוא משתוקק בכל ליבו וחושב,

הלוואי ויכולתי להתפלל שוב ולומר לפני השם יתברך שירות ותשבחות באופן יותר מושלם.

זה מדובר על איש ירא השם שהוא חושב איך ברחה לו התפילה,

איך הוא לא הצליח להגיד את מה שצריך להגיד כמו שצריך להגיד.

מצליחים לדעת, אומר האדמו״ר מבעלז,

שהשתוקקות וגעגועים אלה שיוצאים מלב נשבר ונדקה של איש ישראל לאחר התפילה,

חשובים מאוד בפני הקדוש ברוך הוא.

חשובים מאוד

בפני הקדוש ברוך הוא.

אפילו יותר מעצם אמירת השירות והתשבחות בפועל.

שמעתם?

המחשבות האלה שיוצאות מלב נשבר ונדקה של איש ישראל לאחר תפילה וההשתוקקות והגעגועים חשובים אצל הקדוש ברוך הוא יותר מאמירת השירות ותשבחות בפועל.

ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

לכן נחשב לאותו אדם כאילו אמר שוב שירות ותשבחות בתכלית השלמות.

כפי השתוקקותו.

וזהו הפירוש הבוחר בשירי זמרה.

כלומר הקדוש ברוך הוא בוחר דווקא בשירי זמרה, בשירי, בשיירה,

בשיירה אותה זמרה.

באותה השתוקקות שנשטיירה ונותרה בלב האדם לשוב ולהתפלל לפני השם יתברך ולומר שירות ותשבחות באופן יותר מושלם.

כך גם בעניין בית המקדש, בעניין בית המקדש.

לאחר שגמרו ישראל את מלאכת המשכן בפועל,

הם התבוננו בגודל ענוותנותם וחשבו שהיו יכולים לעשות את המשכן ביתר שלמות,

בכוונות ובייחודים יותר נשגבים

ובקדושה גדולה יותר. והיו להם געגועים גדולים והשתוקקות, שהלוואי והיו יכולים שוב לעשות את מלאכת המשכן בתכלית השלמות.

על כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים,

עשינו את מלאכת המשכן והותרנו.

בנינו אותו בפועל, אבל גם הותרנו.

נשאר לנו השתוקקות וגעגועים גדולים לעשות שוב את מלאכת המשכן ביתר קדושה וטהרה.

אם כך, מה נעשה בנותר?

אמר לו הקב' לך ועשה בהם משכן לעדות.

קח את ההשתוקקות והגעגועים שנותרו לישראל לאחר גמר מלאכת המשכן,

ותבנה מהם משכן רוחני שאינו נראה לעין גשמית.

נמצא מכאן שבני ישראל זכו לבנות משכן פעמיים,

משכן אחד בגשמיות בפועל ומשכן שני רוחני שנבנה על ידי ההשתוקקות והגעגועים שהיו להם לאחר גמר מלאכת המשכן בפועל.

על כך אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש של מטה,

כי בית מקדש של מעלה נבנה מההשתוקקות ומהגעגועים שנשארו מבניית בית מקדש של מטה.

ולכן אמרו החכמים זיכרונם לבית המקדש של מעלה שהוא מכוון,

דהיינו נבנה מהכוונות,

מכוון כלפי בית מקדש של מטה,

מאותן הכוונות של ההשתוקקות והגעגועים שנשארו לאחר בניית בית המקדש של מטה.

לכן בימים אלו שבהם אנו בוכים וכואבים על חורבן בית מקדשנו,

הלוואי,

צריכים אנו לדעת שבעת החורבן נחרב רק בית המקדש הגשמי של מטה.

אבל בית המקדש של מעלה הרוחני שנבנה מההשתוקקות ומהגעגועים של ישראל לא נחרב כלל והוא עומד בקיומו למעלה בשמיים גם בזמן הגלות.

מזה יוצא שבתשעה באב דווקא אנחנו בוכים הרבה.

ואז כל ההשתוקקות שלנו לבניין בית המקדש הכל מכוון לבית המקדש של מעלה.

וההשתוקקות הזאת בונה בית מקדש של מעלה.

והנה ידוע מה שהביאו רשי והתוספות בסוכה מ.ה על הפסוק מקדש ה' כוננו ידיך שבית המקדש השלישי יהיה בניין של אש ירד מן השמים ולא יהיה משוכלל.

ולכן לפי האמור יש לומר שבית המקדש השלישי יושלם על ידי ההשתוקקות והגעגועים של ישראל בזמן הגלות.

על כן העבודה הקדושה מוטלת עליהם בכל שנה ובפרט בימי בין המצרים.

בנוסף לתפילות ולתחנונים ולפני בורא עולם היא להשתוקק ולהתגעגע על בניין בית המקדש השלישי.

ועל ידי כך יושלם בניין בית המקדש השלישי של אש שירד בנו ומשוכלל מן השמים במהרה בימינו.

אמן.

על פי אורה של תורה לרב הקדוש פלחס פרידמן.

אז רבו עיסאי, אנחנו לא צריכים לזלזל בזה שאנחנו משתוקקים ולא רואים את הבניין.

בעצם אנחנו כן בונים את הבניין.

אבל בינתיים הרוחני של מעלה,

שעתיד לרדת למטה וממה הוא ירד,

מה ההשתוקקויות שלנו,

מהתפילות שלנו כמו שלמדנו, מהתיבות שמנסרים המלאכים וכו'.

שנינו בגמרא במכות על הגויים כד רבן גמליאל ורבי אלעזר ורבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא היו מהלכים בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטיה זה שם של העיר ברחוק 120 מיל שזה 120 קילומטר התחילו בוכים ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מטה משחק אמר להם למה אתם בוכים

אמרו לו עובדי הכוכבים הללו שמשתחווים לעצבים ומקטרים לאלילים יושבים בטח ובשקט ואנו בית אדום רגלי אלוהינו שרוף באש ולא נבכה

אמר להם לכך אני משחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה אם אלה שעוברים על רצונו הרומאים הארורים

כך הם בשלווה ובבטח ובשקט לעושי רצונו על ישראל על אחת כמה וכמה שיגמול לנו טובות וישועות

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים קודם זה היה לרומי עכשיו עולים לירושלים

כיוון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם כיוון שהגיעו להר הבית

ראו שועל שהיה יוצא מבית קודשי הקודשים התחילו הם בוכים

ורבי עקיבא משחק אמרו לו לעקיבא מפני מה אתה משחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו הכוונה לקודשי הקודשים באזר הכרם יומת עכשיו נתקיים בו מה שכתוב בערך ה' יח' על הר ציון שש שמם שועלים ילכו בו ולא נבכה

אמר להם לכך אני שוחק דכתיב בישעיה ח' ב'

והעידני עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברחיהו

מכי מה עניין אוריה אצל זכריה הלוא אוריה היה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני

אלא תל״ג כתוב את נבואתו של זכריה דהיינו קשר אותה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב מחג יב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עין תהיה תל חרבות

והר הבית לבמות יער ואילו בזכריה כתוב בזכריה ח' ד'

עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים דהיינו יאריכו ימים, יפליגו,

ישבו כולם אושר ושמחה.

אמר להם רבי עקיבא עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי

מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה.

עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזו אמרו לו, עקיבא נחמתנו,

עקיבא נחמתנו.

תמו המפרשים על המאמר,

וכי עולה על הדעת חלילה וחס שרבן גמליאל ורבי אליעזר בן אליעזר ורבי יהושע חשבו שמא לא תתקיים נבואת נחמת זכריה עוד ישבו זקנים וזקנים ברחובות ירושלים?

הלא ברור כי דבר השם יקום לעולם בלי שום חסרון בגאולה בו תבוא,

אז מה חידש להם רבי עקיבא שהוכיח להם שדברי הנביא זכריה יתקיימו?

מה עוד יש לשאול? מה זה כפל הלשון?

עקיבא נחמתנו?

עקיבא נחמתנו

כדי לבאר זאת נקדים להביא את הכתוב בספר הקדוש תולדות יעקב יוסף

בשם הבעל שם טוב הקדוש

כל אדם ימצא בדין,

בעונש,

שורש של חסד

דהיינו דבר טוב,

ואז נעשה הכל חסד ונמתק הדין

דהיינו

ימצא בדין שורש של חסד

ואז נעשה הכל חסד ונמתק הדין, העונש מתבטל.

אם מצאת בכל עונש את החסד הטמון בו,

אתה מבטל בעצם את כל העונש, נמתק הדין.

על פי דבריו הקדושים של הבעל שם טוב הקדוש

לומדים לנו ששורש מידת הדין הוא בעצם חסד.

הדין, העונש הוא בעצם חסד וטובה.

שהרי אין הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם כנקמה, חס ושלום.

אם אדם עושים לו ניתוח ומוציאים את המורסה מבפנים,

זה חסד.

חותכים,

אבל מרפאים.

אז החיתוך הוא רפואה.

אלא מטרת ותכלית העונש היא רק לטובת האדם,

כדי להחזירו למותיו ולמרק ולנקות את עוונותיו.

כמו שכתוב, ידעת עם לבביך כי כאשר ייסר איש את בנו,

אדוני לא יחם יסרקע, המטרה של העונש היא לטובת הבן.

ומכיוון שכך,

שורש מידת הדין הוא מידת החסד, השורש זה מידת החסד,

מוכרח שבתוך הדין,

דהיינו העונש, טמון חסד טוב גמור,

אלא שהוא בהסתר.

ולכן,

כאשר האדם מאמין בכך,

הוא מחפש וגם מוצא את החסד הטוב שטמון בתוך הדין מהעונש,

וכך הוא ממתיק מעליו את הדין והופך את הדין, את העונש, לחסד לטוב.

על פי זאת מבאר התולדות את מה שמציינו בגמרא בתענית כא על נחום איש גם זו,

שהיה נוהג לומר על כל צרה, גם זו לטובה.

זו, מה שנראה רעה עכשיו,

גם זו לטובה, זו עצמה טובה.

ועל ידי זה נהפכו לו כל הצרות,

לחסדים.

פעם ששלחו אותו עם כל האבנים והכסף לשלם לקיסר,

והחליפו לו את זה בחול והוא הגיע.

איך אפשר להגיד גם זו לטובה? עומדים לתלות אותו עכשיו שהוא ביזה את המלך.

והוא אומר גם זו לטובה.

ובסוף בא אל יוהד הנביא, והתחזה לשר של המלך, ואמר לו, שמע,

היהודים לא יעשו כזה דבר.

יכול להיות שזה חול כמו של אברהם אביהם,

שהיה זורק אותו והופך לחיצים.

שלחו לבדוק את החול אצל האויב,

ראו שזה עובד.

מילאו לו את הכול בחזרה, כסף זהב, חזר עם הכסף זהב.

השאיר להם את החול.

וזה שגנב לו את החול,

שמע שמהחצר שלו יש כזה חול עם ערך כזה גדול, הלך גם כן וטמנו אותו בחול.

אז גם זו לטובה.

ועל ידי זה היה הופך את כל הצרות לחסדים.

העניין הוא שנחום איש גם זו בגודל אמונתו, והשם יתברך, האמין באמונה שלמה שמהשם לא תצאנה הרעות,

כמו שכתוב, מפי עליון לא תצא הרעות.

הוא מצא וגילה בכל מעשה של דין וצרה את החסד הגדול שטמון בו, ועל ידי זה המתיק את הדין, והפך באמת הכול לטובה.

הכול לטובה.

וזה מה שכתוב בגמרא בברכות ס' תנא משמד רבי עקיבא.

לעולם יהיה אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטבעביד.

כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטוב עושה. הוא למד עשרים ושתיים שנה,

אצל נחום יש גמזו.

ועל ידי אמונה שלמה זו ימצא אדם את החסד הטמון בתוך הדין,

ואז ימתק הדין שלו ויהפך לרחמים.

אז רבי עקיבא היה אמור גם למצוא תמיד בתוך הדין,

את מה?

את הרחמים.

בעניין זו אומר הקדושת הלוי בפרשת חיי שרה, הנה ידוע שהשמאל מסמל את מידת הדין,

ואילו הימין מסמל את מידת החסד.

אך כמו שאמרנו, צריכים אנחנו לדעת שבתוך הדין טמון חסד.

שאלת, איפה טמון בתוך הדין חסד?

במילה שמאל, מה יש?

ס' ומ' וא' ול' מכיל בתוכה אל, וחסד אל כל היום.

כמו שכתוב, חסד אל כל היום.

ולפי זה נבין גם את מה שמובהר בספרים הקדושים.

כי בשם אלוקים,

כידוע, שרומז על מידת הדין, שתי האותיות הראשונות זה אל.

מתוך האלוקים,

הראשונות אין זה חסד.

וזאת כדי לרמוז לנו שוב שבתוך הדין תמוד חסד.

מעיקר הדין בשם אלוקים הוא שלוש האותיות האחרונות.

זה אותיות אם,

אם,

אם.

אל זה חסד, ואם זה הדין.

וזה מה שאמר הקדוש ברוך הוא משה בקריעת ים סוף.

ואתה הרמת מתך ונטה את ידך על הים ובקעהו.

מה זה הים?

אם,

אם, אם.

על הים, על הדין.

תכה על הדין.

ובקעהו.

איך ובקעהו? אתה חותך את השם אלוקים לשתיים אל חסד,

אם, דין,

בוקע אותו.

ובכך רמז הקדוש ברוך הוא משה ונטה אתך על הים ובקעהו,

שכניע את האותיות הימה השם אלוהים הרומזות לדין,

כדי שיתגלה השם אל שהוא חסד גמור,

וזאת כדי להציל את ישראל.

על כך אמר נעים זמירות ישראל, תראו כל התורה קשורה ביחד,

איך התורה והנביאים והכתובים, הכל הולך ביחד.

אמר נעים זמירות ישראל בהלל,

בטילים קיוד פסוק ג', הים רעה וינוס,

הירדן יסוב לאחור,

הים רעה וינוס.

שלוש האותיות הים זהים מהשם אלוהים שרומזות על הדין נסו ונתבטלו והטעם לקחו כיוון שהירדן יסוב לאחור. מה זה ירדן?

רומז למידת הדין, ירד דין, ירדן ירד דין,

יסוב לאחור,

הדין נסוג לאחור ואז נתגלה חסד לישראל והם עברו בתוך הים, ביבשה.

ועל כך רמז גם בלעם הרשע,

גם הוא ידע את כל החשבון באומרו במדבר כג כב אל מוציאם ממצרים.

איך הוא הוציא אותם ממצרים?

עם השם אל שזה חסד.

בני ישראל יצאו ממצרים על ידי שקרע להם מכבי זכות הים מהשם אלוהים ונשאר שם רק אל שם החסד ועל ידי כך יצאו ממצרים.

מי אומר?

בלעם ידע איך זה נעשה.

עתה יתבהר לנו עומק שיחתם של רבי עקיבא וחבריו,

כי אין ספק שגם רבן גמליאל רב רבי אלעזר ואלעזר לבר רבי יהושע אמינו באמונה שלמה שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל.

אולם כאשר ראו במו עיניהם את גודל החורבן ואיך ששועל יוצא מבית קודש הקודשים,

לא יכלו למצוא בחשכות הגדולה ובהסתר הגדול שום נקודת אור.

שום חסד בתוך הדין לא מצאו כדי להמתיקו.

על כן נפל עליהם פחד ועצב גדולים, לא רק בעצם חורבן אלא מזה שהם לא מוצאים איזה שביב של אור וחסד בתוך החשכה הגדולה של החורבן.

אם כך לא רק שיש חורבן אלא גם אין תקווה לצאת מהגלות על ידי המתקת הדין של החורבן.

כי צריך למצוא בתוך כל דין חסד בשביל להמתיק את הדין, לבטל את העונש.

אבל רבי עקיבא,

שהוא בא על המאמר כל דעביד רחמנא נתב עביד,

כל מה שעושה כזה הוא עושה.

הוא זכה למצוא את החסד שבתוך הדין,

את נקודת האור בתוך ההסתר הגדול.

כשהוא ראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים ונתקיימה בכך נבואתו של אוריה הנביא,

הבינו שעתידה להתקיים גם נבואתו של זכריה, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.

לכן היה מצחק על גודל החסד שטמון בתוך הדין,

שאלמלא נתקיימה נבואתו של אוריה,

כיצד התקיימת נבואתו של זכריה,

אז הוא ראה את האור בתוך החושך,

בתוך הנבואה הראשונה המקופלת, השנייה,

שמתוך זה יצא זה,

שעוד ישבו זקנים וזקנות.

לפי זה מבוהרתם מה שאמרו חבריו של רמי עקיבא בכפל לשון,

עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו,

שכן מדובר בשתי נחמות,

נחמה על שזכו למצוא בתוך הגלות והסתרת פנים נקודת אור להיאחז בה ולהתחזק ממנה,

ונחמה שנייה שעל ידי כך יוכלו להמתיק את הדינים של הגלות ולעורר את הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

בימים אלה בין המצרים, כל אדם מישראל צריך להיות מצר ודאגה ומת המקדש והגלות הארוכה.

לכן,

מן הראוי לכל אדם אדם תעורר בציפייה ובשתוק ולבוא על גאולה שלמה,

אבל מוטל עליו וחובה עליו לקיים מעשים טובים שיש בהם סגולה לקרב את הגאולה. מה הם?

שלושה דברים יש בהם סגולה לקרב את הגאולה. בגמרא נאמר, גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה,

לכן צריכים לחזור בתשובה ולהחזיר בתשובה,

להבין שבשום הימים בכל יום,

שהרי בכך מקרבים את הגאולה שאנו כה נחשפים לה תמיד.

שתיים,

גדולה צדקה, כתוב במבט רעיון.

קודם זה הגמרא, יום ה...

גדולת צדקה שמקרבת את הגאולה. לכן צריכים לתת צדקה בכל יום ויום. ומצווה מן המאוחר לתת צדקה כשמשכימים בבוקר, לאחר נטילת ידיים.

ייתן האדם העוד כפי יכולתו לקופת הצדקה, קופת העם.

נשים אמרנו אפילו בכוס חד פעמי לקופת העם שנבנה ישיבה גדולה ונעורר את עם ישראל להבין בשמים. מבקש ממורה עולם שיצליח אותו בכל מעשה במשך כל אותו יום ושישלחנו במהרה את משיח תדכנו.

זו סגולה שנייה.

ועוד אמרו חכמים בעניין קירום וגמולה בסנהדרין צדיק ט',

אמר רבי ירקסנדראי, כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה.

ולוי אמר,

אף מקרב את הגאולה.

לכן צריכים להבין מהי כוונת חכמים, זכרונו ואומרם, כל העוסק בתורה לשמה.

על כך אומרים חכמי ישראל, תורה לשמה לשם ה'.

לשמה לשם ה'.

הכוונה לשם ה'.

כלומר,

לא יעסוק בתורה לשם כבוד מדומה או לשם תענוג והנאה,

אלא לעסוק לשם מי', לשם שמיים.

משום שכך ציוונו הקדוש ברוך הוא, כמו שפרש רש״י,

לימוד התורה לשמה משום שכך ציווני השם אלוקי,

ולא לכרות רבי.

לא לכרות רבי.

וכן מצילום בגמרא בנדרים סב',

רבי יניעזר ברבי צדוק אומר,

עשה דברים לשם פועלם,

ופרש הרן לשם פועלם לשם הקדוש ברוך הוא,

שהוא פעל אותם וציווה עליהם.

זה שכתוב בפרשה, פרשת מטות,

וידבר משה אל ראשי המטות ובני ישראל לאמור, זה הדבר שציווה ה'.

משה רבנו מצווה כאן את ראשי השבטים,

שילמדו את בני ישראל לומר, כל מעשה זה הדבר שציווה ה'.

הנני עושה זאת לא לכבודי, אלא לכבוד השם יתברך,

שכך ציווני.

זה הדבר שציווה ה'.

ולא רק על לימוד התורה, נתכוון לשם שמיים.

כל פעול או מעשה שאדם עושה, יעשה לכבודו יתברך.

וכך נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רשת, ל״א.

בכל מה שיענה האדם בעולם הזה לא יכוון להנאתו,

אלא לעבודת הבורא יתברך, כמו שכתוב, בכל דרכיך דעהו משלי ג׳.

השתדל לדעת השם את רצונו בכל אשר תלך בחיים.

ואמרו החכמים, כל מעשיך יהיו לשם שמיים.

כמו שכתוב באבות ב', יב', ואפילו דברים של רשות,

כגון אכילה ושתייה בכל צורכי הגוף,

כולם לעבודת הבורא. ואפילו היה צמם רעב,

יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו כדי לעבוד את בוראו.

צריך להתכוון, אחת, שיהיה לו כוח לעבודת הבורא.

שתיים, לברר את ניצוצות הקדושה מהמאכל והמשקה.

ויהי רצון שיזקן השם את ברכה עם שלוש סגולות אלו לקרוב הגאולה.

תשובה, צדקה ולימוד,

לשון תצל, תצל, לשון הצלה.

ועל ידי כך נזכה לשמוע את שופרו של משה יצאת קרם במהרה מימינו,

אמן ואמן.

ומחנניה ברגע שאומר.