ספר רבותינו בעניני חורבן הבית ותשעה באב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמר לו, מי אמר?

אמר לו, שגר עמי איפרקוס,

דהיינו בעל שררה גבוהה.

שגר עמי איפרקוס אחד וקורבנו עמו, ואתה יודע.

שגר עמו עגלה משולשת.

קורבנות היו יכולים גם עובדי כוכבים שהיו נודרים בנדבות בישראל,

יכולים לשלח למקדש. שגר עמו עגלה משולשת.

שגדל שליש, ואז הוא עומד בעיקר טעם בשרו.

כשבאו בשבילין,

עד שיפרקוס ישן,

עמד בלילה ועשן בעלי מומין בסתר.

הטיל מום.

הטיל בהם מום בנים שפתיים,

בשפה העליונה.

יש אומרים שבדוקין שבעין.

דהיינו, קרום שבעין.

וזה מום אצל הקורבנות.

מקום שלנו הוא מום, ולהם הוא אינו מום.

כיוון שראה אותן הכהן,

הקריב אחרים תחתיהן.

אמר לו אותו שליח המלך,

אין אתה מקריב קורבנות הללו?

אמר לו, למחר אנו מקריבים אותן.

בא יום של למחר.

אמר להם, למה אין אתם מקריבים אותן?

אמרו לו, למחר.

סברו חכמים לקבלן משום שלום מלכות.

אמר להם, זכריה בן אבקולס,

יאמרו בעלי מומין קרבין על גבי המזבח.

סברו להורגו שלא ילך ויאמר.

אמר להם, רבי זכריה,

יאמרו, מטיל מום בקודשים ייהרג.

כיוון שביום שלישי,

ולא הקריבו אותן, שלח ואמר להם המלך.

אותו דבר שליהודי אמת.

אמר רבי יוחנן,

חנבטנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

שיגר עליהם את נירון קיסר.

כשבא את תיל חץ למזרח,

בא ונפל בירושלים.

ותיל חץ למערב,

בא ונפל לירושלים.

לארבע רוחות השמים בא ונפל בירושלים.

אמר לו לתינוק, פסוק לי פסוקה.

אמר לו, ונתתי את נקמתי באדום,

ביד עמי ישראל.

יחזקאל כה.

אמר הקב' ברוך הוא,

מבקש להחריב ביתו,

הוא מבקש לקנח ידם באותו האיש.

ברח והלך ונתגייר.

יצא ממנו רבי מאיר, מנירון קיסר.

שיגר עליהם את אספסיאנוס קיסר,

בא וצר עליה שלוש שנים ומחצה.

טניה,

אמר רבי אלעזר, בואו ראה כמה גדולה כוחה של בושה.

שערי סייע הקב' ברוך הוא את בר קמצא,

והחריף את ביתו ושרף את היכלו.

בגלל אותו ביוש שלו מחרו חכמים,

נחרב הבית.

קם סייע הקב' בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

שועלה אספסיאנוס,

שחוק עצמות,

להחריב את ירושלים,

הקיף את החומות

ושרה כנגד מזרחה של ירושלים.

אמר להם, שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ולשרוב את מקדשכם?

וכי מה אני מבקש מכם?

אלא תשגרו לי קשת אחת או חץ אחד.

סימן של כניעה.

ולך לי מכם.

אמרו לו, הסקריקין

זה הבריונים שבישראל.

כשם שיצאנו על השרים הראשונים,

דהיינו שרי הצבא שעלו על החיר וכבשוה בהר הגנום,

כך נצא עליך ונהרגך.

כיוון ששמע רבן יוחנן בן זכאי,

שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם,

בניי, מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת?

ואתם מבקשים לשרוב בית אלוהינו.

וכי מה הוא מבקש מכם?

אה, אינו מבקש שלה קשת אחת או חצי אחת.

חץ.

מי ילך לו מכם?

אמרו לו, כשם שיצאנו על הראשונים והרגנום, כך נצא, על זה ונארגנו.

זאת אומרת, הבריונים התעקשו דווקא לעשות מלחמה.

הקבינט החליט לעשות מלחמה.

שלוש שנים ומחצה,

צאר אספסיאנוס על ירושלים.

אמרו להם, חכמים לאותם בריונים,

נצא ונעשה שלום עימהם,

לא יהיה ניחום.

ואמרו, נצא ונערוך מלחמה כנגדם.

אמרו להם, חכמים, לא מסתייע הדבר.

כיוון שיש עוון, לא יהיה סייעתא דשמיא לנצח.

שלושה עשירי העולם היו בה בירושלים.

נגדימון בן-גוריון,

ובן כלבא-שבוע ובן ציצית הכסת.

נגדימון בן-גוריון,

שנגדה לוחמה בעבורו.

בן כלבא-שבוע,

שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב,

יוצא כשהוא שבע.

ובן ציצית הכסת,

שהייתה ציציתו נגררת על גבי כסתות.

ויש אומרים שהייתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי.

דהיינו, הכר שמסב עליו היה מוטל בין גדולי רומי.

אחד אמר להם, אני אזון אתכם בחיטים וסעורים.

ואחד אמר להם, אני ביין, במלח ובשמן.

ואחד אמר להם, אני בעצים.

ושיבחו חכמים, נבעל העצים.

רב חסדה, כל מפתחות היום הוא מוסר שם משהו חוץ משל העצים.

שאמר רב חסדה, אוצר אחד של חיטים צריך 60 אוצרות

של העצים כדי לאפות.

באותה שעה ביקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש,

כדי שיילחמו על כורחם.

אז הקנאים,

אלה שרצו את המלחמה,

את כל מה ששלושת העשירים האלה רצו לתת לירושלים כדי שיחמדו 22 שנה במצור ולא יקרה להם כלום, לא יחסר להם כלום,

רצו הקנאים הבריונים לשרוף את הכול.

בשביל שלא תהיה ברירה, יהיה רעב בתוך ירושלים, יצטרכו להילחם.

אמר להם כלבא סבוע,

המתינו לי עד שאכנס וראם מה יש לי בתוך הבית.

הלך ומצא שיש לו מזון 22 שנה לכל אחד ואחד מירושלים.

מיד ציווה גדשו ועררו ורקדו ולשו ועפו והתקין מזון לכל אחד ואחד מירושלים ולא השגיחו עליו.

אבא סקרא,

ראש הסקריקין שבירושלים היה,

ובן אחותו שרבן יוחנן בן זכאי היה.

עמדו וכל סיעתו ושרפו כל האוצרות שהיו שם.

חשבו שלא היה להשאיר מחיה.

באו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי, בן אחותך מבעיר את האוצרות.

אמר וואי,

שמע בן בטיח.

זה היה בסקרה, קראו לו גם בן בטיח.

היה לו ראש כמו הבטיח.

שיגר אחריו לאביו.

אמר לו, למה אמרת וואי?

אמר לו, לא אמרתי אלא ווא.

לשון כילוס, וואי, לשון התפעלות,

לא לשון וואי.

זה בריון, הוא יכול לעשות,

להשתגע.

אז כאילו שמע שהוא אומר לשון צער, אז הוא אומר, לא, לא אמרתי. אמרתי וואי, כאילו לשון קילוס.

אמר לו, ולמה אמרת וואי?

אמר לו, שאמרתי בעצמי, כל זמן שאוצרות קיימים,

הם נותנים נפשם להילחם.

עכשיו שנשרפו, נותנים נפשם להילחם.

בין וואי לבן, ניצור רבן יוחנן בן זכאי,

וקרא על עצמו, חוכמת חיי בעליה.

אם היום תעקש לומר כן, אמרתי וואי, יהורג אותו.

הוא אמר וואי,

ואמר תירוץ, מה שהוא התכוון, לשרוף את כל האוצרות בשביל שיצאו להילחם.

החוכמת חיי בעליה.

נפל רעב בעיר.

מרתה בת בייטוס,

הייתה משפחת כהנים תקיפים.

השירה שבירושלים הייתה

שיגרה את השליח ואמרה לו,

לך וואי לי פת סולת.

עד שהלך כלה מן השוק.

הרעב התחיל.

בא ואמר לה, כלה של סולת.

פת נקייה יש.

אמרה לו, לך וואי לי.

עד שהלך נמכר.

בא ואמר לה, כלתה פת נקייה ונמצא פת קבר.

אמרה לו, לך וואי לי.

עד שהלך נמכר.

בא ואמר לה, כלה פת קבר ויש רק קמח סעורים.

עד שהלך נמכר.

חלצה נעליה, אמרה, אצא וראה, שמא אמצא דבר לאכול.

הזדמנו לה גללים ברגליה ומתה.

קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי,

הרכה וככה, ככה כתוב בתוכחה בדברים כ.ח.

הרכה וכו הענוגה של לא נסלח, אף רגלה יצג על הארץ.

זאת אומרת, עצב זה שהיא דרכה על גללים.

כל כך הייתה עדינת נפש, היא מתה מזה.

מהגועל.

יש אומרים, גרוגרת שרבי צדוק אכלה ונמאסה בה ומתה.

דהיינו, היא אכלה תאנה יבשה, כי היא לא מצאה משהו אחר.

והריחה ריחה חולי וקצה בנפשם.

הוא מתה. כשהייתה נוטה למות,

הוציאה לאכול כספיו וזהביו השליכה לשוק.

אמרה, למה הם יפים לי?

הוא שנאמר ביחזקאל זן, כספם וזהבם ישליכו.

גרוגרת רבי צדוק מים,

רבי צדוק יושב ארבעים שנה בתחנית

שלא יחרב הבית,

עד שהיה אוכל דבר ונראה מבחוץ.

הוא היה שקוף.

כשהיו מברין אותו,

היו מביאים לו גרוגרות והוא מוצץ ממיהן ומשליכן.

אז היא אכלה גרוגרת יבשה כזאת, שהוא כבר מצץ אותה,

והרגישה טעם החולי והיא מתה.

והיו בני ירושלים שולקים את התבן ואוכלים ושותים את מימיו,

ויוצאים ועושים מלחמה והורגים בהן.

מי שהיה שרוי על החומה אומר,

מי ייתן לי חמישה תמרים וארד ואטול חמישה ראשים?

נתנו לו חמש תמרות,

ירד ונטל חמישה ראשים מאנשי אספסיאנוס.

הציץ אספסיאנוס בצועתן וראה שאין בהן מין דגן.

בחן, יעני, את התצועה שלהם לראות,

שלח להם מעבדה כימית,

ובדקו, ראו שאין שם דגן, זאת אומרת חסר להם דגן.

קרא לכל חילותיו,

ראו בני אדם רעבים וצמאים ועושים מלחמה והורגים בכם.

אם לא היו אוכלים ושותים על אחת כמה וכמה,

ככה היו חזקים הבריונים.

כתוב במלאכים בית קפה, בתשעה לחודש,

ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ.

לעם הארץ לא היה לחם, אבל לשרי יהודה היה לחם.

אלו בחורבן ראשון,

אבל בחורבן שני כל עמן אין אחים מבקשים לחם.

בתחילה היו משלשלים להם קופה של זהב,

זאת אומרת בעלי הממון שהיה להם כסף,

היו משלשלים מחבר לחומה קופה של זהב ונותנים להם קופה של חיתים.

חוזרים ומשלשלים להם קופה של זהב ונותנים להם קופה של תבן.

מה היו עושים? היו שולקים אותו ושותים מימיו.

בסוף היו חוזרים ומשלשלים להם קופה של זהב ולא נותנים להם כלום.

יצא רבן יוחנן בן זכאי לשוק.

וראה אותן שולקים תבן ושותים ממ�יהן.

אמר,

בני אדם ששולקים תבן ושותים ממ�יהן יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?

אין כאן תקנה אלא שאצא מן העיר.

היו לאספסיאנוס אנשים שרויים כנגד חומותיה של ירושלים.

מכל דבר ודבר שהיו שומעים,

היו כותבים ומביאים לפני אספסיאנוס

והיו שם בעיר חסידים וכשירים שהיו כותבים איגרות וכורחים על החיצים וזורקים חוץ לחומות לומר שרבן יוחנן בן זכאי נאמן הוא למלך.

שלח לו רבן יוחנן בן זכאי לבן בטיח בן אחותו,

בוא אצלי בצנעה.

בא,

אמר לו, עד מתי אתם עושים כך וממיתים את העולם ברעב?

אמר לו, מה אעשה?

שאם אומר להם דבר יהרגוני,

זאת אומרת ראש הבריונים מפחד מהבריונים.

אמר לו, ראה,

ראה לי תקנה שאצא,

אפשר תהיה הצלה מועטת, אמצא איזו עצה שאני אוכל לצאת מפה.

אמר לו, עשינו בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא מת,

זאת אומרת יש תקנה בין הבריונים,

אף אחד לא יוצא חוץ לחומה, רק מתים.

אמר לו, הוציאוני בדמות מת.

אמר לו, עושה עצמך חולה כמה ימים לפני,

ויבואו כל העולם לדרוש בשלומך,

והווה דבר של שריות ואנחץ לך בשביל שיאמרו, הוא כבר מת.

ויכנסו תלמידיך כדי לשאת את הארון,

ואחרים אל ייכנסו שלא ירגישו בך כיוון שהחי קל מן המת.

כי אם יבואו וייסעו אותך, אחרים יראו שזה קל,

כי החי נושא את עצמו.

שלח וקרא לתלמידיו מרבי אליעזר ורבי יהושע.

אמר להם, בניי,

עשו לי ארון ויישן בתוכו,

ווציאוני מן המדינה הזאת.

שאני יודע ששפה לחרב והבית לשרף

ניתנו בארון.

מנתלו רבי אליעזר מראשו ורבי יהושע מרגליו,

ובן בטיח מהלך לפניהם ובגדיו קרועים.

כיוון שהגיעו לשחרי החובה אמרו להם השוערים מי הוא זה?

אמרו להם מתו.

וכי אתם יודעים שאין מרייני מתעמת בירושלים?

חייבים להוציא אותו לקבור חוץ לחומה כי לא קוברים בירושלים.

ביקשו אותם בריונים לדוקרו ברמחים שמה ומחרים.

ואולי זה איחרת?

אז רצו לדקור אותו לראות שהוא מת באמת.

אמר להם בן בטיח,

משיאין אתם שמרה על מדינתכם.

מבקשים אתם שיהיו שונאים אומרים אפילו על רבם לא חסו.

ראינו רבם דקרו.

כששמעו כן עמדו פתחו להם.

כיוון שהוציאוהו ניתנו בבית עולם,

בבית הקברות.

שמו אותו שמה וחזרו למדינה.

משחזרו יצא רבן יוחנן בן זכאי אצל חילותיו של אספסיאנוס. קם מהארון והלך

לחילותיו של אספסיאנוס.

אמר להם, היכן המלך?

הלכו ואמרו לאספסיאנוס,

אחד יהודי מבקש לשאול בשלומך.

אמר להם, יבוא.

כשעמד לפניו התחיל לקלצו.

ביבידו מינים פרטור.

אמר לו, יחי אדוני הקיסר.

אמר לו, נתחייבת שתי מיתות.

אחת שאיני מלך

וקראתני מלך.

ועוד,

אם מלך אני עד עכשיו, למה לא באת?

אמר לו,

כשאמרת איני מלך,

סופך להיות מלך.

כשהבית הזה הוא לשמו של ריבון כל העולמים ואינו נופל אלא ביד מלך שנאמר בישעיה י' ועל לבנון באדיר ייפול.

ואין נדיר אל המלך.

וכשאמרת מפני מה לא באתי עד עכשיו?

בריונים שבינינו לא הניחוני.

מסרו לשני פקידים.

נכנסו לפנים משבעה בתים והדליקו עליו נרות ביום ובלילה.

היו שואלים אותו כמה שעות מן היום,

דהיינו כמה יצאו כבר שעות מן היום,

ואומר להם.

קמה מן הלילה, ואומר להם.

ומהיכן היה יודע מגרסתו?

כיוון שהיה שונה כל ימיו ביום ובלילה לפי חילוף השעות. הם רואים גרסה.

היה גורס.

הוא היה יודע כמה הוא גורס, כמה לוקח לו גרסה.

ומכאן היה יודע חילופי השעות.

לאחר שלושה ימים הלך אספסיאנוס לרחוץ בגופנה,

זה שם של מקום.

מי שרחץ ונעל נעל אחת בת דיופלי.

הגיעה משלחת של סנטורים מרומי שמשוגרת לקיים גזירה.

דיופלי זה שני צירים.

ואמרו לו עמוד.

מת נירון קיסר ונמנו עליך חשובי רומי להושיבך בראש.

ביקש ללעון נעלו שנייה ולא עלתה.

לחלוץ את הראשונה ולא יצאה.

אמר לכו והביאו את אותו יהודי.

אמר לו מהו זה שכל הימים הייתי נועל מנהלים אלו ועכשיו נעלתי אחת

ואין השנייה ננעלת לי.

אמר לו שמועה טובה שמעת.

ונתפטמו גרמך שנאמר במשלטת ואב שמועה טובה תדשן עצם.

ומי תקנתו יביאו אדם שאין דעתך נוחה ממנו ויעבור לפניך שנאמר ברוח נחייה תיבש גרם.

חסה כך ועלתה.

אמר לו זה שהנעל לא רוצה לצאת זה בגלל שהתנפחה לך הרגל מהשמועה הטובה.

הוא לא ידע עוד שהודיעו לו שהוא נתמנה להיות שר.

אמר לו טוב איך אני חולץ לנעל?

אמר תביא מישהו שאתה רואה אותו נהיה לך ממנו צער ואז הרגל תתכווץ ותוציא את הנעל. וככה היה.

אמר לו מאחר שאתם חכמים כל כך

עד עכשיו למה לא באתם אצלי?

אמר לו ולא אמרתי לך הבריונים שבינינו לא הניחוני?

כן, אז זה היה הדבר.

ארבעה דוכסים באו עם אספסיאנוס לצור את ירושלים.

דוכס של ערב,

דוכס של אפריקה,

דוכס של אלכסנדריה,

דוכס של פלסטיני,

דוכס של ערב,

פנגר היה שמו.

התחילו אותם דוכסים,

מושלים לפניו משלות,

חבית שקינן נחש בתוכה.

כיצד עושים לו?

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי,

מביאים חובר וחוברין את הנחש.

דהיינו זה מדובר על הבריונים, ומניחים את החבית.

אמר פנגר,

אורגים את הנחש ושוברים את החבית.

עוד משלו,

מגדל שקינן בו נחש,

דהיינו תיבה גדולה שקינן בה נחש, כיצד עושים?

אמר להם מבין חובר,

וחוברים את הנחש ומניחים את המגדל.

אמר פנגר,

אורגים את הנחש ושורפים את המגדל.

אמר לה רבן יוחנן בן זכאי לפנגר,

כל השכנים שעושים רעה לשכניהם,

לעצמן הם עושים.

לא דייך שאין אתה מלמד סנגוריה,

שאתה מלמד עלינו קטגוריה?

אמר לו, טובתכם אני דורש,

שכל זמן שהבית הזה קיים,

מלכויות מתגרות בכם.

חרב בית זה, אין המלכויות מתגרות בכם.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, הלב יודע אם לעכל, אם לחקלקלות.

דבר שאין טובתו ורעתו ניכרת, אלא לריבו של עושה אומרים בו משל זה.

על שם מעשה באחד שהיה זומר שדהו בשביעית,

אמרו לו, ולאו אסור הוא?

אמר לה, עקל בית הבד אני צריך.

עקל היינו סל,

שעשוי כמין קופה מסורגת,

כמצודה.

אחרי סחיטת הזיתים, נותן

אגפת באותו עקל, ומכביד עליו להוציא המשקיע הנשאר.

כלומר, לא להשביח את האילת,

אני נוטל זמורות הללו.

אמרו לו, הלב יודע אם לעכל,

אם לעקלקלות, כלומר, לעבור על הדת.

אמר לו אספסיאנוס, לרבי יוחנן בן זכאי,

אני הולך לי מכאן ומשגר אדם אחר.

דהיינו, שיהיה על המצור.

אלא אשאל מה אתן לך. אני עכשיו נתמניתי כשר, אז אני חוזר לרומא ויהיה פה מישהו אחר.

אבל תשאל מה אני אתן לך.

אמר לו, אנך למדינה הזאת.

אמר לו, כל עצמן לא ימליכוני בני רומי, אלא בשביל המדינה הזאת.

דהיינו, כדי להחריב אותה. אתה אומר לי שאני אניח את כל המדינה?

ואתה אומר לי להניחה?

אמר לו, תן לי יבנה וחכמיה ובית רבן גמליאל,

ורופאים לרפות את רבי צדוק.

תן לי את יבנה וחכמיה

ואת בית רבן גמליאל, שהוא ממשפחת הנשיאים, מזרע בית דוד.

ורופאים לרפות את רבי צדוק.

רבי צדוק זה שהטענה ארבעים שנה טעניות.

ועוד אמר לו,

מבקש אני שתניח לשער המערבי שפונה ללוד.

כל מי שיצא עד ארבע שעות יינצל.

הלך אספסיאנוס ושיגר את טיטוס הרשע בין אשתו לירושלים.

מי כמוך חסין?

זאת אומרת, כל מה שאנחנו קיימים היום זה בזכות מה שביקש

רבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה שישמרו את התורה ואת זרע בית דוד ואת רבי צדוק. הוא לא ביקש שיצילו חצי מיליון, מיליון בריונים.

אם כן, לא היה נשאר מישראל אף אחד.

ואמר אה אלוהי מוא צור חסי ובוא.

זה טיטוס הרשע שחירם וגידף כלפי מעלה.

אותו היום שנכנסו השונאים לירושלים, תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שמיטה היה.

הביאו השונאים נסרים של ארז

ועשאום כמין קלעים.

הביאו קשת

של זירים,

דהיינו זה בליסטראות,

היו נותנים בה שתי פגושות,

דהיינו שני קלעים,

ומזרקים לחומה עד שנפרצה.

זה היה התותחים של פעם.

הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים,

והיו משליכים כלפי איברים שעל גבי המזבח.

היו מפקיעים במחליב,

זה היה הגה קבוע בבליסרי, וגוללו לעלות ולרד.

ויורדים עד שעלה על האיברים שעל גבי המזבח ותימאום.

באותה שעה נלכדה ירושלים.

חרבו את כל העיר עד שהגיעו לבית המקדש.

נביאים שהיו שם עומדים על דוכנן בכנורותיהם,

בידיהם ומשוררים.

ומה פסוק היה בפיהם בשעה שהם נכנסו?

וישב עליהם את עונם וברעתם יצמיתם.

לא הספיקו לומר יצמיתם עד שבאו עליהם השונאים והרגום.

כהנים שהיו במקדש היו נוטלים מפתחותיהם בידם וזורקים כלפי מעלה ואומרים

ריבונו של עולם, היי לך מפתחותיך שמסרת לנו.

הואיל ולא היינו גזברים נאמנים לעשות מלאכת המלך ולאכול משולחניך.

והיו אחזין זה בזה ונמשכין לתוך האור ונשרפין.

טיטוס הרשע שחוק עצמות

אחז חרב בידו והיה מכה בו על גבי המזבח ואומר לוקוס, לוקוס.

זאב זאב היה קורא למזבח. כמה גדיים נשחטו עליך,

כמה עופות נתמלקו עליך,

כמה ינות נתנסחו עליך,

כמה בשמים נתקטרו עליך.

אתה ארי שמחריב את העולם.

כיוון שהגיעו השונאים להיכל,

אמרו זה לזה.

מי ייכנס להיכל תחילה?

טיטוס, שחיק עצמות,

העז איש רשע בפניו משלי כא ונכנס לבית קודשי הקודשים.

התחיל מחרף ומגדף ומנאץ ומרקק ואומר

זהו שאמרתם שהרג את סיסרא ואת צנחריו?

הרי אני בביתו וברשותו.

אם יש בו כוח יצא ויעמוד כנגדי.

שלף סיף וגידד שתי הפרוכות.

היה מוליך ומביא את הסיף

עד שיצאה מלאה דם.

יש אומרים,

נס היה להודיע שקשה החורבן לפני המקום.

יש אומרים, מדם הזעות.

כסבור,

הרג את עצמו.

דהיינו, חס ושלום כלפי מעלה מדובר.

התחיל מן העץ ואומר,

אינו דומה מי שעשה מלחמה עם מלך בשדה וניצחו למי שעשה מלחמה עם מלך בתוך ביתו וניצחו.

זאת אומרת, הוא רוצה להכתיר לעצמו כתרים על זה שהוא ניצח כביכול את המלך בביתו.

אמר רבי יהושע בן לוי,

בשעה שבאו השונאים לירושלים היו שם שישים ריבו של מזיקים עומדים על פתחו של אחד לפגוע בהם.

כיוון שראו את השכינה רואה ושותקת,

אף הם נתנו מקום.

זאת אומרת, אם השכינה לא הייתה שותקת,

שישים ריבו,

שש מאות אלף מזיקים היו עומדים על פתחו של היכל לפגוע באויבים, בשונאים.

אבל כיוון שראו שהשכינה רואה ושותקת,

אף הם נתנו מקום, אפשרו להם להיכנס.

אבא חנן אומר, מי כמוך חסיניה?

מי כמוך חסין וקשה?

כשאתה שומע ניעוצו וגידופו של אותו רשע ושותק.

דבר רבי ישמעאל אומר, מי כמוך באילים, אדוני,

מי כמוך באילמים או בעלמים,

דהיינו מלשון תקיף,

בעלם.

ובשעה שנלכדה ירושלים,

הרי היה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומצפה וחרד כדרך שהיה עלי יושב ומצפה.

שנאמר,

שמואל א' ד',

והנה עלי יושב על הכיסא יד דרך מצפה,

כי היה ליבו חרד על ארון האלוהים.

כיוון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש,

קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכים וצועקים וסופדים.

מאבות העולם ורועי ישראל צועקים ובוכים כנגדם ברקיע.

שאגו צורריך בקרב מועדיך.

תהילים ע' ד'.

אתה מוצא בשעה שנכנסו השונאים לירושלים,

היו מחרפים ומקדפים ומחרקים בשיניהם,

ונכנסים במנעליהם מסומרים.

היו עושים רושם בתוך העזרה,

ובשעה שהחריבו אותו היו אוכלים ושותים ושמחים בהר הקודש.

אמר הקדוש ברוך הוא, חייכם,

כשם ששתיתם כך אני משקה אתכם,

דהיינו פורענות לעתיד לבוא,

שנאמר בו עבדיה א',

כי קרוב יום ה' על כל הגויים,

כאשר עשית יעשה לך,

כמולך ישוב בראשך,

כי כאשר שתיתם על הר קדשי,

ישתו כל הגויים תמיד, ושתו ולעו, והיו כלא היו.

אמר רבי שמואל בר נחמן,

מקום שעל ליסטים הורג, שם הוא נתלה.

בהר הקודש קלקלו,

ושם עתידים ליפול.

כשנאמר מה שהתקיים עוד מעט בזכריה י״ד,

ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה.

ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כי יום הלחמו ביום קרב.

אמר רבי אחא,

בכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו,

אפילו על ידי נחש,

אפילו על ידי צפרדע,

ואפילו על ידי עקרב,

ואפילו על ידי יתוש.

טיטו סרשע,

נכנס לבית קודשי הקודשים וגידר את הפרוכת.

עשאה כמין גרגוטני,

מרצוף גדול,

וכנס לתוכה את כלי בית המקדש ופרק בה את המנורות,

ומילא שלוש ספינות, ילדים וילדות,

ללך ולהשתבח ברומי.

כיוון שבאו בתוך הים,

אמרו הילדים,

הם הרגישו שרוצים שהם יעשו עבירה, הבנים והבנות.

לא די שהכעסנו למקום בביתו שאנו מתבקשים להכעיסו בארץ אדום,

מיד קפצו כולם והשליכו עצמם לים וטבעו.

ועליהם הוא אומר בתהילים סח אמר ה' מבשן אשים אשים ממצולות ים.

עמד עליו נחשוד שבים לטבעו.

אמר כמדומה אני שאלוהים של אלו אין גבורתו אלא במים,

בה פרעו תיבעו במים,

בה סיסרא תיבעו במים,

אף הוא עומד עלי לטבעני במים.

אם גיבור הוא יעלה ליבשה ויעשה ימי מלחמה.

טיטוס הרשע מתאמר על הקדוש ברוך הוא ואומר

הוא גיבור בים, במים, נראה אותו ביבשה.

יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע,

בן בנו של עשיו הרשע.

בריאה קלה יש לי בעולמי ויתוש מה?

עלה ליבשה ועשה עימה מלחמה.

מיד רמז המקום לים ועמד מזעפו.

כיוון שהגיע לרומי יצאו כל בני רומי וקילסו ושיבחו אותו.

ניצחת, ניצחת, לוכד הברברים.

מיד הסיקו לו את המרחץ ונכנס ורחץ.

כשיצא הוציאו לו פעילי פוטירין,

בקוס שלאחר המרחץ.

עד שהוא שוטה זימן המקום יתוש אחד ונכנס בחותמו וניכר במוחו שבע שנים.

פעם אחת

עבר על פתחו של נפח,

שמע קול קורנס,

נשתתק היתוש,

אמר יש תקנה.

כל יום הביאו נפח והיכה לפניו.

נפח לו את המוח.

לנוכרי היה נותן ארבעה זוזים.

לישראל היה אומר דייך שאתה רואה בשונאך.

עד שלושים יום עשה כך.

ניכן ואילך כיוון שהרגיל,

הרגיל.

זאת אומרת היתוש התרגל.

והמשיך.

זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז בתוך המוח שלו, כל הזמן הוא שומע.

כשמת,

אמר להם,

שירפו לאותו האיש ופזרו אפרו עוד שבעה ימים,

שלא ימצאנו אלוהיהם של יהודים יעמידו בדין.

שמעת?

מה עוד אמר להם?

פצעו מוחו של אותו האיש לדע במה נפרע ממנו אלוה של אומה זו.

אמר רבי פרחס בן ערובה,

זה היה רופא גרצדק,

אמר רבי פרחס בן ערובה, אני הייתי בין גדולי רומי,

וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כציפור דרור משקל שני סלעים.

יש אומרים כי גוזל בן שנה, משקל שני ליטרין.

אמר רבי,

מקובלן הוא פיו של נחושת וציפורניו של ברזל,

היתוש הזה.

אונקלוס בן קלוניקוס,

בן אחותו של טיטוס היה,

ביקש להתגייר.

הלך והלה טיטוס בעוב.

אמר לו, מי חשוב בעולם ההוא?

אמר לו, ישראל.

מהו לדבק בהם?

אמר לו, מרובין דיניהם ואינך יכול לעמוד בהם.

אלא לך ותגרה בהם, בעולם הזה, ואתה נעשה ראש.

כשכל המצר לישראל נעשה ראש.

אמר לו, דינו של אותו האיש במה,

מה דנים אותך?

אמר לו, במה שגזר על עצמו.

כל יום מכנסים עפרו,

ודנים אותו, ושורפים אותו, ומפזרים אותו על שבעה ימים.

הלך והלה את בלעם באוב.

אמר לו, ישראל, מהו לדבק בהם?

אמר לו, לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים.

הלך והלה את פושעי ישראל באוב.

אמר להם, ישראל, מהו לדבק בהם?

אמרו לו, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.

בואו ראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם.

אז רואים שהמידות לא השתנו של הרשעים.

הם נמצאים בגיהנאי גיהינום, הם יודעים את האמת,

והם אומרים אותו דבר, לא תדרוש שלומם וטובתם עד עולם.

פושעי ישראל,

מה אומרים?

אומרים, תיזהר כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו.

זה ההבדל בין פושעי ישראל לפושעי אומות העולם.

נביאי אומות העולם.

בשעה שכבשו את העיר,

אמר לו אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי,

אם יש לך אוהב או קרוב,

שלח והוציאו עד שלא ייכנסו אוכלוסין שלי.

שלח רבי איני עזר ורבי יהושע להוציא את רבי צדוק.

הלכו ומצאו בשער העיר,

כשבא עמד רבן יוחנן מלפניו,

אמר לו אספסיאנוס מפני זקן, אביון זה אתה עומד?

אמר לו, חייך, אילו היו במדינה שניים כמותו, לא היית כובש אותה לעולם.

אמר לו, מה כוחו?

אמר לו שהוא אוכל

גם זוז אחד,

פרי רך קטנה,

ושונה עליו מאה פרקים.

אמר לו, ולמה הוא כחוש כל כך?

אמר לו, מפני הצומות והטעניות.

שלח והביא רופאים,

היו מאכילים אותו כמעה-כמעה, ומשקיעים אותו כמעה-כמעה,

עד ששוב גישמו אליו.

דהיינו, נתרפא. אמר לו, אלעזר בנו הבא,

תן להם שכרן בעולם הזה,

שלא תהיה להם זכות עמך לעולם הבא.

נתן להם

קרצתווינה וחשבון אצבעות.

זאת אומרת, לימד אותם מיני חוכמה לשער את המשקולות והחשבונות,

בשביל שלא יהיה להם שכר לעולם הבא.

מי שכבש אספסיאנוס את ירושלים,

חילק ארבעה רוחות של החומה לארבעה דוכסין.

אמר, כל אחד יחריב את שלו.

בעלה הכותל המערבי לחלקו של פנגר.

ומן השמיים גזרו שלא יחרב לעולם.

לפי שהשכינה במערב,

הם החריבו את שלהם והוא לא החריב את שלו.

שלח והביאו, אמר לו, למה לא החרבת את שלך?

אמר לו, לשבחו של קיסר עשיתי.

שאילו החרבתי, אין בנייה יודעת מה החרבת.

עכשיו הבריות, רואים ואומרים, ראו כוחו של אספסיאנוס, מה החריב?

אמר לו, חייך, יפה אמרת.

אבל בשביל שביטלת כלבשין שלי,

דהיינו את הגזירה שלי,

גוזרני עליך שתעלה לראש הגג ותטיל את עצמך.

אם יחיה אותו האיש יחיה, ואם ימות ימות.

עלה ונפל ומת,

ופגעה בו קהילתו של רבן יוחנן בן זכאי.

כן יאבדו כל אויביך ישראל מהרה בימינו, אמן.