הוכח לחכם ויאהבך | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן,

בחצרות ודיזהר.

אמרו בספרי

אל כל ישראל שהיו כולם יכולים לעמוד בתוכחות,

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל,

שהיו כולם יכולים לעמוד בתוכחות.

ובגמרא אמר רבי טרפון,

העבודה,

אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחה.

אמר רבי יוחנן בן נורי,

העידני עלי שמיים וארץ,

שיותר מחמישה פעמים נתקנטר על ידי רבי עקיבא לפני רבן גמליאל ביבנה,

שהייתי קובלני עליו והיה מקנטרו.

ני יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה לקיים מה שנאמר, הוכח לחכם ויאהבק.

אז רבי יוחנן בן נורי מעיד שרבי עקיבא היה אוהב את התוכחות ומוסיף אהבה

על כל פעם שהיה מוכיח אותו, כמו שכתוב, הוכח לחכם יאהבק.

עוד נמצא במדרש, אלה הדברים,

רבנן עמרין,

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך,

צריך אתה לברכן.

מיד חזר וברכן.

מניין שנאמר, אדוני אלוהיכם, הרבה אתכם וכו'.

ומניין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה,

שכן שלמה מפרש, ולמוכיחים ינעם בעליהם תבוא ברכתו.

אמר רב עמרם,

לא חרבה ירושלים,

אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.

הרי לנו שכוח ההוכחה הוא כה גדול עד כדי מניעת תוכחה שעלולה להביא לחורבן, חס ושלום.

אם כן, יש לחקור ולהתבונן בדרכיה, כיצד כה יש פעמים אדם מוכן לקבל תוכחה ושמח עליה, ופעמים תוכחה מעוררת בו שנאה ורגשות נקם.

כאילו ביקשו את רעתו ומפלתו.

אז ראינו עד עכשיו, מקבלי התוכחה ראויים לברכה,

ומי שלא מקבלים יכול להיות חורבן.

ראינו שמי שמוכיחים אותו והוא מקבל את התוכחת, הוא חכם.

ופעמים אנחנו רואים שאנשים אוהבים את התוכחה ומעריכים אותה, ופעמים הם שונאים ונקם וכולי.

איך זה מסתדר?

אלא החלוקה היא ברורה.

כשמוכיחים את הבן אדם על דבר שהוא גשמי,

כשמוכיחים אותו על דבר שנוגע אליו בעניינים החומריים,

לא משנה מי מוכיח אותו,

בן גדול, בן קטן, בן רם המעלה ובן שלו,

הוא מקבל את התוכחה בשמחה.

לדוגמה, אם אומרים לו שהוא קנה זכוכית במקום יהלום ועבדו עליו,

הוא ודאי יודה לאדם מאוד מאוד על זה, שהוא הודיע לו את זה שבעצם עבדו עליו ולקחו לו את הכסף וכולי.

והוא לא יגער ולא יקניט

את אותו אדם שהוכיח אותו על הדבר הזה.

וגם אם ההוא יגיד לו איך אתה טיפש, נפלת אצל בן אדם כזה ולא בדקת ולא לקחת אדם מומחה והכול, הוא לא יכעס עליו.

הוא לא יכעס, יגיד לו אתה צודק, אתה צודק, באמת זה לא בסדר, לא שמתי לב וכולי וכולי.

ואם הוא עוד יכול להחזיר את הסחורה ולהחליף אותו ולקבל את המעות,

יודה לו על כל התוכחה שנתן לו בראש,

ויאהב אותו מהיום והלאה שהציל את ממונו.

אבל לעומת זאת בעניינים רוחניים,

כשמעיר אפילו לחברו בלשון רכה, בדרך כבוד ואפילו ברמז שהוא טועה במעשיו,

יקפוץ כנגדו טול קורה מבין עיניך.

ולא ירצה לשמוע בכלל.

ואני שואל את השאלה, מה עומד מאחורי החלוקה הברורה והחדה הזאת שפה הוא מוכן לשמוע ואפילו שיבזרו אותו על זה

ויאהב את הבן אדם?

ובמקרה השני, לא.

מה ההבדל?

התשובה היא,

בעניינים גשמיים יש לאדם תחושה וגם רצון.

הוא מרגיש שזה חיותו, כל העניינים החומריים זה חיותו.

על כן, כל מי שמסייע בידו בעניינים החומריים,

הוא מוצא לנכון להציע בפניו את שביעות רצונו ותודתו על כך.

אבל בעניינים רוחניים, כיוון שאין הוא מרגיש שזה חיוני עבורו,

העניינים הרוחניים לא חיוניים כל כך.

וכל מה שהוא עושה זה כדי לצאת ידי חובה.

לכן, כל מה שהוא יכול לפתור את עצמו ולתרץ את עצמו, הוא מסתפק בזה.

הוא לא מסכים לשמוע עוד.

מה שאני עושה זה בסדר, עזוב אותי, אל תבלבל לי את המוח.

הוא לא מסכים לשמוע שום ביקורת על מעשיו.

וגם עצות הוא לא מקבל מאף אחד.

כי הגשמיות חשובה ונערכת בעיניו מענייני הרוח והתורה.

והגישה הזאת עלולה להביא עליו חורבן.

ועל דרך זה נתבער המאמר בגמרא על השאלה על מה עבדה הארץ.

התשובה של הקדוש ברוך הוא על עוזבם את תורתי.

והגמרא מפרשת.

אמר רב יהודה, אמר רב, שלא בירכו בתורה תחילה.

זו הכוונה, עזבו את תורתי. למדו תורה, למדו הכל.

למדו בעיון גם.

אבל לא בירכו בתורה תחילה.

ברשי מפרש, כיוון דלא מברכה,

גליה דעתי הוא שאינה מתנה חשובה להם.

בזה שהם לא בירכו,

אז זה מגלה דעתם שהמתנה הזאת, התורה, לא חשובה להם.

בסדר, צריך ללמוד, צריך לדעת,

צריך להבין, צריך לדעת את המצוות, הכל. אבל זה לא חשוב עד כדי כך שראוי לברכה.

כלומר, מכיוון דפשיטא הוא שאם אין תורה חשובה בעיניו דיו,

לא יהיה מוכן לקבל גם תוכחה בזה.

אם כן, מובן לאשורו שבהשקפה והנהגה כזאת עלולים לבוא לידי החורבן.

אבל אם נכון הוא לקבל תוכחה,

גם בעסקי שמיים מביא על עצמו את כל הברכות.

לכן אמרו שרבי עקיבא,

שהייתה תורה כל כך חשובה בעיניו,

עד שהיה דורש על כל תג ותג, תלי-תלים של הלכות,

היה מוסיף אהבה על התוכחה.

כי הא בהא טליא,

כמידת הערכתו את התורה,

בה במידה יאהב את התוכחה ויקבל אותה בליבו.

כמו שהאדם שהוא חס על ממונו וכל מה שתעיר לו על הפסד ממון,

הוא יודה לך מאוד,

ככה האדם שמחשיב את הרוחניות,

הוא יודה לך על כל הפסד קל שאתה מגלה לו שיש לו ברוחניות.

אז אלה שלא אוהבים את התוכחה, מה היא משמעה?

שהרוחניות לא חשובה להם, גם ככה היא כבר מחיקה עליהם.

אתה רוצה עוד להוסיף עליו דקדוקים?

הוא לא מעוניין.

סליחה, אדוני, אל תעשה לי טובות, אל תסביר לי ואל תגיד לי כלום.

מה שאני עושה זה די והותר, והלוואי שכולם יהיו כמוני.

זהו.

זה הסיבה והשורש למה אנשים בענייני חומר,

אף פעם לא יגידו לבן אדם שמעיר להם בענייני החומר,

כשזה לטובתם,

הערה או גערה.

נפל לך ארנק. מה אכפת לך?

מה אכפת לך אם נבל לי? מה אתה מעיר לי?

והוא ילך בעצבים, ישיר את ארנק.

ראיתם פעם דבר כזה?

אין דבר כזה.

אבל למה אתה מדבר בקדיש?

תשתוק אתה, אתה עכשיו מדבר בעצמך, מה אתה מבלבל את המוח?

תסתכל על עצמך.

מה אכפת לו בכלל מקדיש?

בסך הכל מכבדים את הקדוש ברוך הוא.

זה לא כבוד שמכבדים אותו, אבל אם מישהו יפסיק את השבח

כשאומרים עליו,

נגיד משבחים אותו,

ומישהו נכנס באמצע הדברים ומפריע כזה ואומרים לו, שקט!

אתה לא שומע מה אומרים פה?

אבל אם רק מקדשים את השם ואומרים קדוש,

קדוש, קדוש, כל הדברים הטובים,

זה לא מפריע לו. מה זה נוגע אליו? הכבוד של הקדוש ברוך הוא, הכבוד שלו נוגע לו, הכבוד של הקדוש ברוך הוא נוגע לו, אז אל תעיר לי בקדיש.

עם ישראל שקיבלו את התוכחת

ממשה רבנו היו בעלי תוכחות.

הסכימו לקבל תוכחה, אפילו שזה לא הם בכלל.

הרי כל התוכחות שאמר להם משה רבנו זה לדור שנכנס,

והדור שעליו היו אמורות התוכחות כבר מתו.

והם שמעו את התוכחות ושתקו, לא אמרו אף מילה.

הם נקראים בעלי תוכחות,

והם ראויים לברכה, לכן אמר להם הקדוש ברוך הוא, אמר למשה, ברך אותם.

קיבלו את התוכחה, ברך אותם.

ולמוכיחים

העם ועליהם תבוא ברכת טוב.

זאת אומרת,

הוכח לחכם ויאהובכה.

אל תוכח לץ פן ישנאיכה.

הוכח לחכם ויאהובכה.

להיות אחד שאוהב את התוכחות,

יש לו סיכוי להיות בעל תשובה.

אבל אחד מ-24 דברים המונחים את התשובה זה השונא את התוכחות.

אדם שלא מקבל תוכחות לעולם לא יוכל להיות בעל תשובה.

רבי חנניהו ברגשי, הוא אומר,

רוסו גדוש ברוך הוא חוזר.