ונחנו מה מידת הענוה | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א) 

מפרש הספורנו: 'שהראהו האל יתברך את כל הארץ "לִפְנֵי מוֹתוֹ" כדי שיברך את הארץ ואת ישראל בה, כמו שהיתה כוונתו באמרו: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים ג, כה) וכן כוונת האל יתברך כאשר אמר לו: "וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ" (במדבר כז, יב) וְזֹאת היא הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ.

ובפרשת האזינו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה" (דברים לב, מח-מט)

פירש שם הספורנו: 'לתת שם ברכתך'.

לפי הספורנו, הקב"ה מראה למשה רבינו אֶת הָאָרֶץ בשביל שהוא יברך אֶת הָאָרֶץ! "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט) – 'אַל תִּיקְרֵי ״יְבֹרָךְ״ אֶלָּא ״יְבָרֵךְ״' (סוטה לח, ב) שמשה רבינו יברך אֶת הָאָרֶץ, ארץ שמבורכת מששת ימי בראשית, מקודשת, צריך את משה רבינו שיברך את הארץ ואת ישראל בה ועל כן אומר לו הקב"ה לעלות ולראות אֶת הָאָרֶץ.

באוצרות ליבו של משה חבויה מידה כה גדולה של טובה וברכה, עיניו כה מלאות אהבה ומעיינות של ברכה שופעים ממנו עד שאפילו הארץ שהתקדשה ונתברכה עוד מתחילת הבריאה לפני שכל העולם נברא, מכל מקום כדאי הוא שתתברך הארץ גם מ: "מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (דברים לד, ה) מפני שעינו יפה וסגולה היא שיהיו הארץ וישראל מבורכים ממנו.

הנה כשנתבונן ונשים לב לתאר את צדקתו ומידותיו הטהורות של משה רבן של ישראל, בבואו לברך את ארץ הטובה והנבחרה שאור ה' מאיר בה, אותו אור ואותה נעימות, מעין עולם הבא, היתה ארץ זו סגורה לפניו ונמנע ממנו לבוא ליהנות מזיוה ואורה, הארץ שהותרה לכל איש ואשה מקטן וגדול, לכולם יש זכות ורשות להכנס אליה, ליהנות מזיוה ואורה ולטעום ממחמדיה ורק למשה דוקא היא סגורה וחתומה.

כל זאת אחרי שמסר את נפשו בעבור כלל ישראל, לשאת ולסבול צרתם, שפך דמעות כנחל והתפלל עבורם, רץ לפניהם כסוס בבצעי המים (תנחומא וזאת הברכה ו') היה נושא עמהם "בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) כשראם כך היה בוכה! 

ואומר: 'מי יתן מותי עליכם!' שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד מהם' (שמות רבה א, כז) 

ובזמן שפרעה אמר לו: 'בן ביתי אתה נקרא, כל גדולי שאתה מבקש ליקח - קח לך!' 

אמר לו משה: 'מבקש אני להיות מפקח על מלאכתן של ישראל' - כדי שיוכל לעזור להם ולסייע ולשאת בעול.

משה היה מכוון להיות איתם ולראות בשעבודם של ישראל, שיהיה קרוב אצלם כדי לסייעם ולעודדם. וויתר על הכבוד הגדול שהציע לו פרעה. הוציאם ממצרים, העבירם את הים, הוליכם וטיפל בהם במדבר ארבעים (40) שנה, סבל תלונותיהם וטרדותיהם, סרבנים וטרחנים היו (שמות רבה ו, יג) "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמות יז, ד) ועל ידם נקנס ונענש שלא להכנס לארץ חמדה. הוא יצא והם נכנסו ומה שהם זכו הוא לא זכה. 

יש שיעור ומידה לצער הזה של נפש וגוף גם יחד?! 

לא די בכל זה, אלא שעתה עוד נצטווה מהקב"ה לעלות ולראות את הארץ הטובה, לראות בעיניו ושם לא יכנס "הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל" (מלכים-ב ז, יט) זהו עינוי הנפש הכי גדול! ומוטב היה לא לעורר את התשוקה והגעגועים, מוטב היה לעצום את עיניו שלא לראות את הארץ, הארץ כאילו מזמינה אותו לבוא ובאותו זמן מתרחקת ממנו, ימין מקרבת ושמאל דוחה , זהו עינוי ובושה למשתוקק הגדול כמו משה. ואילו היה קורה דבר כזה לאנשים בינוניים היו בורחים כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת!

ואומרים: 'אַל אֶרְאֶה בצערי ובבושתי'. 

וכאן אצל משה, הקב"ה דורש ממנו שיעלה אֶל הַר הָעֲבָרִים, יתן עינו לברך את הארץ ואת ישראל הנכנסים בה וכדי לברך הלא צריך להיות בשמחה! ובדעת רחבה!! 

כמו שכתוב אצל יצחק אבינו שכל כוונתו היתה בבקשת המטעמים ("וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים" בראשית כז, ד) היתה כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, שעל ידי זה יתעוררו כוחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש! שהשכינה שורה מתוך שמחה! (שבת ל, ב) כנאמר: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים-ב ג, טו). 

אבל איך אפשר לומר כל זה על משה?! כיצד הוא יכול להיות בשמחה ולברך את ארץ ישראל ואת ישראל בשעה שהוא שרוי בצער?! 

אבל בכל זאת, הקב"ה מצווה עליו שיראה ויסתכל בארץ הקדושה.

אין זה אלא שהקב"ה יודע תעלומות וסתרי כל חי ו: בֹּחֵן כְּלָיוֹת ולב, הוא ידע את הנפש העליונה של משה, שיש לו לב שמימי, לב טהור ומזוכך ומעיינות של אהבה שופעים ממנו, אפילו לאחר כל היסורים והבושה הוא מלא רחמים ושמחה והוא יברך את הארץ ואת ישראל, אלו שעל ידם נגזרה עליו הגזרה הרעה, ברכתו תהיה מעומק הלב, מתוך שמחה ועין טובה, ה' ידע כי ברכתו תהיה בוקעת מתוך קירות ליבו, מעומק האהבה, מתוך מעיינות הברכה והשמחה, באופן כזה שתשכח את צערו וכל גופו ונשמתו יהפכו לאש בוערת של אהבה ושמחה, מעיינו יהיה נובע עד שיזרמו ממנו ברכות מאליפות, המעיין יהיה כה חזק שיוכל לשטוף את כל הארץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, שהברכה תספיק לכל הארץ, לעוליה, ליושביה ולעם ישראל כולו.

ובעל אור החיים הקדוש כותב על הפסוק "וְזֹאת הַבְּרָכָה" עידוד לרעיון זה וזה לשונו: 'נראה שנתכוון הכתוב לשבח את "אִישׁ הָאֱלֹהִים"!' כי זה מדרגות לא אנושיות בכלל. 'מה גדלו מעשיו, הכתוב רוצה לשבח את "אִישׁ הָאֱלֹהִים" מה גדלו מעשיו. 

בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר זה, אמר הכתוב, את החלט הגזרה על משה למות "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה...: וּמֻת" (דברים לב, מט-נ) 

אם כן יאמר האומר: 'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ טינה בליבו על מיתתו אשר היו לה סיבה עם בני ישראל אחרי שרץ אחריהם כסוס גרמו לו מיתה בחו"ל ומנעוהו מעבור לארץ אשר נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נפשו לה וטבע אנוש ירחיק הסובב רע!' ממילא היה צריך להרחיק את אלה שסובבו לו את הרעה הזאת את ישראל ושלא יוכל לברכם.

והגם שידוע הוא הצדיק לסובלן אחרי היכולת, אז זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת. 

אומר אור החיים הקדוש: טוב, צדיק! צדיק!! צדיק יכול לסבול אחרי היכולת, נו, אז מה הוא יכול, לא לשנוא, לא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב גם?! לכאורה צריך להיות נמנע. איך אפשר שהלב יתקרב למי שגרם לו נזק כזה?!

'לזה בא דבר ה' בתורה והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיק אותם, עוד לו "זֹאת הַבְּרָכָה". 

וגמר אומר: "לִפְנֵי מוֹתוֹ" זאת אומרת ברגע שעכשיו הוא רואה בדיוק את הפספוס הגדול! 

להעיד עוד על הפלגת צדקתו של משה רבינו שהגם שזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהוא יוצא מן העולם היה לו לשנוא, אעפ"כ ברך אותם. 

והעיד הכתוב על הברכה שהיותה מעולה ושלמה בכל ליבו במה שכתוב בתחילת התיבה וא'ו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה" להעיד על מה רב גודלה וגדולתה של ברכה זאת.

המדרש מביא, שזה המשך של כל הברכות של יעקב וכו' שכל זה עולה ועולה ועולה "וְזֹאת הַבְּרָכָה" הכי מפוארת שהיתה! 

אז זאת אומרת כשאנחנו קוראים: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" בא להגיד הפסוק: זה לא אדם בכלל! זה אלהי לגמרי!! אין מידות כאלה בטבע האדם, לא יתכן בזה שאדם יגיע לרמה כזאת, רק משה רבינו הגיע לדרגה הזאת, שהקב"ה יכול לבקש ממנו, שלמרות שהוא נחסר ונעדר את הטובה להכנס לארץ. 

עוד אומר לו: כנס ותראה ותברך גם!! זה כמו אחד שרצה להתחתן עם אשה ובסוף בא חבירו וחטף לו את האשה וחברו נכנס לחופה ומזמינים אותו לתת את הברכות מתחת לחופה. יכול בן אדם כזה לתת ברכות מתחת לחופה למי שלקח לו את אשתו?! 

עם ישראל נכנסים לארץ שהנחיל להם משה והוא לא נכנס! ועוד מבקשים ממנו לברך אותם?! - זה "אִישׁ הָאֱלֹהִים".

אז שנזכה לדעת קמצוץ קטן מי זה היה 'רעיא מהימנא' של עם ישראל וכל זה רק בגלל מידת הענווה שלו, שהוא לא החזיק מעצמו שום דבר. אם היה לו טיפונת גאוה - הוא לא היה "אִישׁ הָאֱלֹהִים" אי אפשר להגיע לדרגה כזאת עם הפרעה של גאוה, אבל כיון שהוא היה נטול גאוה לגמרי, ממילא אפשר ואפשר שהוא יהיה "טוֹב עַיִן" עד כדי כך שיכול לברך בשמחה ממש! 

כמו שאהרן אחיו "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג) בשעה שלוקחים לו את הבנים לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל שזה בושה שאין כדוגמתה! לוקחים לו את הבנים ביום שִׂמְחַת לִבּוֹ!! באותה שעה "וַיִּדֹּם". ולא עוד, אלא ששמח! שבאותה העת נאמרה לו פרשת שתויי יין (ויקרא י, ט) ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. 

זה מדרגות של שני אנשי הָאֱלֹהִים, שהיו שווים "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה...: הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו, כו-ז) 'לוֹמַר לְךָ שֶׁשְּׁקוּלִין כְּאֶחָד' (רש"י פסוק כו') לא יאומן כי יסופר! 

שהרי הוא אומר על שניהם: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) 

וזה הדרגות... רבותי! של אלה שהנהיגו את עם ישראל ונתנו לנו את התורה. 

ואנחנו צריכים לשאוף קמעא. 

מי שקרא ותומר דבורה על שלוש עשרה (13) מידות של רחמים של הקב"ה, שכל המידות האלה שכתוב על ה', מי שקורא שמה מה כתוב, מה עובר הקב"ה מאיתנו – בוכה! אחרי שהוא ותרן כזה "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ו) עם כל מה שכתוב שם, מבקשים מאיתנו להיות כמוהו ('אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: ״וְאַנְוֵהוּ״ (שמות טו, ב) — הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ' שבת קלג, ב) שנאמר: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) 'מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם' (שבת קלג, ב). 

זאת אומרת לא מרחם, אלא רחום, רחום פירושו שזה המידה נטועה בך, אתה המקור של רחמים, מָה הוּא רחום, לא מרחם פעם פעמיים, רחום זה המציאות, רחום 'מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם' וגם אנחנו מצווים בזה. 

אז צריכים להתחיל להשתדל ללמוד ארחות צדיקים ולתקן את המידות, כמו שדיברנו פה בראש השנה, שכל מי שרוצה באמת לעבוד את ה' יקח קיצור שולחן ערוך ויתחיל ללמוד ללמוד ללמוד במהירות, לעבור על הכל ומצד שני לתקן את המידות בארחות צדיקים, לעבור מידה מידה לראות מה הוא צריך לתקן, מה פסול במידה, מה טוב במידה ולאמץ את הדברים. 

ויהי רצון שיעלה לרצון לפני אבינו שבשמים אמן.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (מכות ג, טז).

ע"פ הספר חכמת המצפון מאמר תרטז', ספר מעייני החיים.