הכרת המעלה ומהותו של לץ | הרב אמנון יצחק

"ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו". יסוד היסודות וזה כל האדם, להכיר מעלה וחשיבות. מה היסוד של כל היסודות? מה זה כל האדם? שאדם יכיר מעלה וחשיבות. אתה מזהה מעלה, אתה מזהה חשיבות - תכיר בהם. כל סוד הבריאה הוא כדי להשתמודען לי, לשון הזוהר, ז"א להכיר בה' יתברך, הכרה במידה שהורשו בה הנבראים, כי לא כל דבר הורשה הנברא, לא מה למעלה מה למטה מה לפנים, אבל מה שהורשו צריך להכיר בהכרה מלאה מה שהורשו הנבראים, ואין זה כפי שמורגלים להבין הכרה משום תכלית אחרת, שאנחנו נכיר את ה' בגלל תכלית אחרת, אלא הכרה בעצמה היא הרי המכוון והתכלית, להכיר מעלתו, לידע גדולתו ולדעת את יכלתו יתברך שמו, לזה נברא האדם וזה תפקידו. וכל כך מקיף את האדם יסוד זה להכיר מעלה וגדולה, עד שזה כל חובתו בעולמו וזוהי כל עבודתו להכיר יותר ועוד יותר, להרבות בהכרה עד אין סוף, כמו שאנו אומרים "שכן חובת כל היצורים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס על כל דברי שירות ותשבחות דוד המלך" אז רואים שהחובה כל הל היצורים זה להכיר מעלה וחשיבות, לכן להודות להלל לשבר לפאר לרומם וכו', וכל זה על כל דברי, בנוסף לכל ספר תהילים שחיבר דוד המלך. 

הדבר הזה מבהיל, שחובת כל אדם לחבר בעצמו כל ספר תהילים ועוד יותר, חובת כל היצורים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר על כל דבר, על כל - בנוסף לתשבחות של דוד המלך. על כן מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות, מי שרוצה להיות חסיד יקיים את הברכות. שהכרת המעלה תכלית האדם, בכל דבר העיקר שבו הוא להודות ולהלל, להכיר המעלה והגדולה שבו, כן בלימוד התורה העיקר הוא להכיר מעלת התורה. וראו זה פלא, כל העולם מבין את זה בלי להבין את זה, דבר ראשון כולם מלמדים את הילדים התינוקות להגיד - תגיד תודה, תגיד תודה, קודם כל תגיד תודה, להכיר במעלה של הנותן, להכיר שאתה חייב תודה, להכיר את ה מעלה והחשיבות של כל דבר.

כשמתחילים ללמוד תורה צריכים לראות בה מעלתו וגדולתו יתברך שמו, להכיר כי תורה מן השמים ולברך עליה ברכת התורה, זה מה שאמרו חכמים ז"ל בנדרים פ"א, לא חרבה ירושלים אלא על שלא ברכו בתורה תחילה, שברכת התורה היינו הכרת מעלת התורה, הוא העיקר של לימוד התורה, והם לא ברכו כפי רוממות דרגתם, כמו שכתב הר"ן. לעומת זה, הכח המושחת של האדם הוא שלא לרומם ולא להדר, אינו מעריך ומחשיב שום דבר, הכל נעשה קל ומזולזל בעיניו. הכח הזה הוא שורש ענין הליצנות. 

אמרו חכמים ז"ל שארבע כיתות אינם מקבלים פני שכינה ואחד מהם כת לצים. מה זה כת לצים? זה לא כמו שאנחנו מורגלים, אנחנו חושבים שכת לצים זה אלה שמתלוצצים ולועגים ומלעיגים, ההתלוצצות והלעיגה זה כבר פעולה יוצאת מכח הנשחת של הלץ, הליצנות, אפשר להיות לץ בלי להתלוצץ. מה זה לץ? מה זה ליצן? מה זה ליצנות? זה כח לא לשים לב לשום ענין ולא לתת ערך לשום דבר, לא לרומם ולא לגדל, זה לץ, שום מחשבה אין לו לכלום, זה לץ. וההתלוצצות וההלעגה זה כבר הפעולה היוצאת מזה, אבל הליצנות היא ההיפך מההכרה למעלה וחשיבות, זה אי ההכרה למעלה וחשיבות, זה אי נתינת ערך לשום דבר, ולא לרומם ולא לגדל, מה שקוראים היום לא מפרגן לאף אחד. 

אחר כל הדברים, אני אראה לכם הארה נוראה מאד, והדבר נורא כל כך עד שאיש משכיל אין לו להסיח דעת מזה אפילו רגע, אז מי שבינינו יהיה איש משכיל לא יסיח את דעתו מזה. כתב רש"י על הפרשה, בפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו", שעל ידי המעלות - אלה מדרגות, שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, כי כשאדם מטפס במדרגות הוא צריך להרחיב את הפסיעות, ואף על פי שאינו גילוי ערווה ממש, שהרי כתוב "ועשה להם מכנסי בד" הכהנים היו הולכים עם מכנסי בד מתחת לבגדים, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערווה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, במעלות, במדרגות האלה אתה נוהג מנהג בזיון? והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה תורה, הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה. אז אם אתה נדרש שלא לבזות אבנים שאין בהם דעת להרגיש אפילו בבזיון, ובפרט שאתה צריך אותם, יש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, אז אם כלפי אבנים כך כלפי חבר שלך שהוא בדמות היוצר, בצלם אלקים עשה את האדם, והוא מקפיד על בזיונו, האבנים לא אבל הוא כן, אז על אחת כמה וכמה שאתה צריך לחוש לדברים מאד מאד. 

למדים אנו מכאן גדר של דברים, איפה מתחיל הגדר של מנהג בזיון? במצב של דומם שאינו מקפיד על בזיונו, משמה זה מתחיל. אינו מרגיש ואינו יודע כלל מה זה בזיון, אבנים לא יודעות, ובאיזה בזיון אמרה תורה? בזיון של הרחבת פסיעות שאינו אלא קרוב לגילוי ערווה, כבר אמרה התורה, הואיל ויש בהם צורך - לא תנהג בהם מנהג בזיון, שמכיון שיש בהם צורך על האדם להחשיב אותם ולתת להם את הכבוד הראוי, ועל זה נתנה תורה לאו - "לא תעלה במעלות" משום שענין זה של כבוד הוא מעיקרי התורה להחשיב דברים. כמה פעמים בבנית בית הכנסת באו אלי ואמרו לי, אפשר לזרוק את זה? אמרתי לא, אפשר לזרוק את זה? לא. אבל מה נעשה עם זה? תשאירו, נעשה. כל הקיר האחורי נעשה משיריים שרצו לזרוק, כל הקיר שם נעשה משיריים, כל הפרקטים שנשאר חתיכות נעשה חדר, כל השאריות של השטחים נעשה תקרה, מכל דבר אפשר לעשות, אל תנהג בהם מנהג בזיון, כל דבר שיש בו צורך, כל דבר שיש בו צורך. 

נתבונן ונראה, כמה מקיף הענין הזה של "לא תנהג בהם מנהג בזיון", ואיך האדם נכשל בו בכל עת ובכל שעה. מכיון שגדר הדברים הוא הואיל ויש בהם צורך, אם כן כמה צורך יש לדוגמא בחתיכת עץ פשוטה? אתם יודעים, לפעמים בן אדם אין לו את מה שהוא רוצה, אבל הוא מוצא איזה חתיכת עץ והיא פותרת לו את כל הבעיה. אלתורים, אלתורים, מוצאים איזה דברים חפצים כאלה שברי כלים ואיתם יכולים לסדר דברים לאין שיעור. כמה צורך יש לדוגמא בחתיכת עץ פשוטה, וכי מה אין עושים מעץ, הרי מעץ עושים כסא לישב עליו בני אדם, הנה, אפשר לזלזל בעץ? תראו איזה ארמון זה, כסאות כאלה משובחים, יושבים עליהם. ויש לזה, יש על ידי זה מנוחה ללמוד, לחשוב מחשבות חכמה, נו, אז אפשר לזלזל בעץ? וכי אין צורך זה גדול מצורך של ביזת מצריים? בודאי שיש על זה אזהרה שלא תנהג בהם מנהג בזיון, להכיר ולהחשיב את הצורך שיש בזה, ולתת לדבר החשיבות והכבוד הראוי, יש אנשים חסרי תרבות שהם רגילים לשים את הרגליים שלהם על כסאות, או נשענים על קיר ושמים את הרגל אחורה, בכל מקום פושטים את טלפיהם, חסרי דרך ארץ, אין להם הערכה לשום דבר, חוץ מהערכה עצמית כל השאר בטל ומבוטל, זה לצים, לצנים, כי הם לא מעריכים, אמרנו לץ זה מי שלא מעריך ולא מחשיב כלום.

מצינו בחכמים ז"ל שהחמירו הרבה בדין ביזוי אוכלין, מפני הצורך הגדול שיש בהם שהם הנותנים מזון לאדם וכל חייו תלויים בהם, ועל האדם להחשיב אוכלים ולכבדם. אז לכן אין מעבירים על האוכלים, אם אתה רואה אוכל מוטל אתה צריך להגביה אותו. וכן החמירו חכמים ז"ל מאד באזהרת בזיון ספרים, משום שיש צורך האדם גדול יותר מאד בהם, יש כאלה כותבים על הגמרא עם פתק למכולת וכותבים על הגמרא, או נשענים על הספר, או נותנים מכות על הספר, אין להם חוש. 

על האדם להחשיב כל דבר ודבר, משום הצורך הגדול שבו, כי החיוב שלא תנהג בהם מנהג בזיון הוא כפי מידת הצורך שיש בהם, ככל שהצורך בו יותר גדול, במידה זו גדול החיוב לבלי לנהוג בו מנהג בזיון. בא וראה על כמה לאוין עובר אדם בכל יום כשמתנהג בהם מנהג בזיון. 

לפי זה מי הוא בעל חשבון לחשוב כמה חמור הוא ביזוי אדם, שאם דומם שאינו מקפיד על בזיונו הואיל ויש בו צורך הזהירה התורה עליו, לא רק על בזיון, אלא גם על מנהג בזיון, כמה אזהרות ישנן כבר על מנהג בזיון באדם שלא להחשיבו ולהעריכו בערך הראוי. אין אנו מדברים על איש ישראל אלא אפילו על גוי, ועל גוי הכי כפרי והכי פשוט. ולא רק מצד שהוא צלם אלקים שנאמר עליו "חביב עליו שנברא בצלם" שזה מדובר על אומות העולם, אלא רק מצד הואיל ויש בהם צורך לבד, שמקבלים מהם. כשנתבונן רק בצורך שיש בהם במה שאמרה תורה, מה אמרה תורה - לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה זה די והותר. אתם שומעים, לא להשמיד את האויבים כולם בבת אחת, לאט לאט אגרשנו מפניך, לא בבת אחת, למה פן תרבה עליך חית השדה, כי כל מקום שיש ישוב אז חיות השדה לא נמצאות האריות והנמרים והכל, אבל אם תרוקן את המקום מבני אדם יבואו הרבה חית השדה ואתה תפגע, אז תשאיר אותם, יש בהם צורך, לא להרוג את כולם בבת אחת, יש בהם צורך, הם מונעים את חיות השדה שיבואו, שמעתם? 

ומה גם כשנתבונן במה שמשיגים בפועל, מבהיל מאד, שהרי כמעט כל החיים שלנו תלויים בכפר, שהרי אם הכפריים רק פעם אחת לא יבואו לשוק נעשה רעב בעיר, מי זה הכפריים? כגון החקלאים, אם החקלאים לא יעבדו את האדמות, ולא יביאו עגבניות ומלפפונים ואת כל שאר הדברים, מה יעשו העירונים העשירים שמשחקים אותה מנהלים את העולם, בלי החקלאים אין להם כלום, ואיך מתייחסים לחקלאי, אדם פשוט כפרי, עם מגפיים הולך בבוץ ככה בגדים כאלה שרואל, מישהו מחשיב אותו? 

ומעתה מי יוכל לשער ולחשב לפי חשבון זה כמה כפולה ומכופלת האזהרה שלא תנהג מנהג בזיון שהוזהרו על איש ישראל, ומה נפלא ומדוייק דברי רש"י שכתב, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה, היינו שהחשבון הוא אין סוף. ומה אבנים דוממים שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם אינם מרגישים ואינם יודעים כלל מבזיון, הואיל ויש בהם צורך הוזהרו עליהם גם במנהג בזיון, לא בבזיון ממש, במנהג בזיון, מיהו הבעל חשבון שיוכל לחשוב את הדברים מדרגה לדרגה עד חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו. הלה עומד וצווח ככרוכיה בכל מיני צווחות, הערך והחשב אותי, אל תביישני ותבזני, כמה לאוין ואזהרות יש על פי החשבון הנ"ל רק על מנהג בזיון, ומה גם על בזיון, הדבר מבהיל מאד. קמצא ובר קמצא יסביר שחרב בית המקדש ומתו מיליונים בגלל ביזוי של אדם אחד. על מה חרבה ירושלים. 

ומה אנו מתפלאים על כת לצים שאינם מקבלים פני שכינה, הרי לפי דברינו הדבר פשוט בפשטות ועומק הדין של ענין נורא זה מאד ומי יכילנו. אפשר לראות שבעצם כל כת חשמל - ארבע כיתות - חנפים, שקרנים, מספרי לשון הרע וליצנים, המכנה המשותף שלהם שהם לא נותנים הערכה. אין להם מעלה והכרה והערכה וכו'. חנפים הם נותנים הערכה למי שלא צריך להעריך אותו, ולמי שצריך הם לא נותנים הערכה, כת חנפים, כי איפה שהם יכולים להוציא, להרויח, איפה שמשתלם שמה הם מחניפים, אז לכן הם לא נותנים הערכה לדברים האמיתיים. שקרנים - אותו דבר, היו צריכים לשבח את האמת ולהעריך את האמת כמות שהיא והם מסתפקים בשקר, לא צריך מעלה אמיתית אפשר לשקר. מספרי לשון הרע - הם בזים לאנשים ולצלם אלקים שבהם ומזלזלים בהם ואין להם הכרה בהם, וליצנים כבר אמרנו. אם כן יש מכנה משותף בכולם, בדיוק לפי היסוד הזה של הליצנים. 

אז מה אנחנו מתפלאים על כת ליצים שאינם מקבלים פני שכינה, הרי לפי דברינו הדבר פשוט בפשטות, ועומק הדין של ענין זה נורא ומי יכילנו. איזה יש בהם צורך הוא הסביבה לאדם, אלמלא היה גדל לבדו היה נתגדל כעיר פרא, ממי הוא משיג כל אשר יש לו אם לא מהסביבה המלמדת אותו דעת והשכל? מורגל בפינו לומר שמי שנמצא במקום של בני תורה, החיוב עליו לנהוג כבוד בכל אחד ואחד כמו לרבו, שכשהאדם מתבונן קצת רואה הוא שאי אפשר לו שידבר עם אחד ולא ילמד ממנו דברי חכמה, אפילו כשהוא מדבר עם קטן שבקטנים ואפילו כשהלה שואל שלא כהוגן בזכותו מתעוררת מחשבתו על ידו להשיג חכמה. וכי יש לך צורך גדול מזה? הלומד מחברו פרק אחד אפילו אות אחת צריך לקרוא לו רבו אלופו ומיודעו, משנה באבות ו'. אז כמה צריך מעלה וחשיבות להכיר בערכה. 

אחרי כל הדברים האלה מי יוכל להתבונן בהנהגתנו הפחותה בענין זה, ומה עומק הדין הנורא מאד, הרי כשמסיחים בלימוד איש את רעהו מיד הכח של אי רצון לשמוע את דברי חברו קופץ בראש, עובדה שהוא חוסם אותו ולא נותן לו לסיים את דברו. ולא עוד אלא שגוער בו בביטויים, למה תדבר שטות, והלה עומד וצווח והוא חוזר ומשיב לו כזאת, הלה צווח עוד יותר, וכי מה הוא צווח? למה הוא הרים עליו את הקול בחזרה? כי הוא תובע את כבודו. מקפיד על בזיונו, וזה הפירוש של הצווחה שלו, והוא אינו משים ליבו כלל, הוא מרים עליו את הקול, ההוא חש בבזיונו אז הוא מרים עליו את הקול גם, למה הוא מרים עליו את הקול כאילו אתה פוגע בי, הוא לא אומר לו במילים, בזה שהוא מגביר את הקול, מה הוא עושה הוא לא חש בכלל מה הוא עושה, מגביר את הקול עליו עוד יותר, אז ההוא מגביר עוד יותר ונהיה סבטוחה, ואף אחד לא מבין שההוא תובע את עלבונו בסה"כ, במקום שיוריד פרופיל וינמיך את קולו, מגיעים לידי קטטה. 

הרי ההשחתה בביזוי אדם מגיעה עד כדי כך שבכוחנו ליקח אדם ולדחוק אותו לתוך אבוס לכסות אותו בסמרטוטים, להטיל עליו קיתון של שופכין ממש, היש קצבה לעומק הדין של הנהגה כזו? לפי זה מבואר היטב מה שאמרו חכמים ז"ל בסנהדרין צ"ט, כי דבר ה' בזה, נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כיון שגדר הדברים של בזיון הוא מה שאינו מכיר את הצורך במעלת הדבר, אם כן אם היה מכיר מעלת התורה, התועלת והצורך שהתורה נותנת לו, מן הנמנע שיהיה אפשר לו לעסוק בתורה ולא יעסוק בה, ואין זה אלא מפני שאין מכיר ומחשיב תורה, זה נקרא "דבר ה' בזה", אין לך שום הערכה לתורה שאם כן לא היית מבזה אותה כך ומניח אותה, עוסק בדברי חולין, מדבר שטויות, מדבר הבלים, מבזבז את הזמן, אין זה אלא כי אתה מבזה את דבר ה'.

מי יוכל להתבונן בעומק הדין של בזיון תורה על פי חשבון הנ"ל, שלא תעלה במעלות על מזבחי? אז קודם אמרנו במנהג בזיון כמה מקפידה התורה, אח"כ אמרנו בגוי כפרי הכי נחות והכי פחות, כמה צריכים אותו, יש בו צורך או לא, אם הכפריים יעשו שביתה, אז לך תעלה עכשיו במעלה הלאה הלאה הלאה, לא מכפרי אלא מאנשים שיש לך יותר צורך בהם, ואין אדם בסביבה שאתה לא צריך אותו, אפילו בתור צוותא שלא תהיה לבד, אפילו אם לא דיברתם ביניכם רק תחושת הבטחון שנותן לך שאתה לא לבד, אדם נמצא בתחנת אוטובוס, אם הוא לבד - יש לו פחד אולי יעבור מכונית כזאת אחרת, יהיה אבל אם יש איתו חמישה עשרה אנשים פחות מפוחד, הצוותא הזאת עשתה לו טוב, אז יש לו צורך בהם. אם אמרנו שאפילו האויבים לא להשמיד אותם מהרה את כולם כי תרבה עליך חית השדה, אז זה כבר סיבה שיש לך צורך, ואפילו כפיס עץ לא להשליכו סתם, אפשר שיש בו צורך. אז אם אתה מגיע לישראל, "בנים אתם לה'" בני מלכים, אז כמה מקפידה התורה על הבזיון של חברך שהוא בדמות יוצרך, וזה בהכי פשוט שביהודים, ותעלה בקודש מעלה מעלה אם אתה מבזה מישהו הנמצא ברום המדרגות, מה העונש, איך אפשר לשער, ואחרי זה בזיון של התורה רח"ל, שמבזה את הקב"ה שלא לומד תורה במקום שיכול, מי יכול לערוך חשבונות כאלה, כמה יעלה לו הדבר. 

כלל הדברים, האדם כל ימי חייו צריך להתעסק בכבוד הבריאה, להכיר מעלה, להחשיב ולרומם דברים ופעולות, להיות כולו אומר כבוד, ולא יעבור עליו יום מבלי שיחשוב ויתבונן בענין זה. אמרנו מספר פעמים שהקב"ה נקרא מלך הכבוד, לא שחולקים לו כבוד אלא שהוא חולק כבוד לברואיו, לכן הוא נקרא מלך הכבוד, שהקב"ה שהוא נתן כבוד לאדם, הוא מכבד את הברוא שלו. ואיך נקראת הנשמה? - כבוד, שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום" הנשמה נקראת כבוד. וראינו שחובת כל היצורים להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר וכו' וכו' על כל דברי שירות ותשבחות של דוד עבדך משיחך. ימלא פי תהילתך, אייי. איזה מוסר זה התורה נותנת לנו, ורש"י הקדוש שמסביר לנו שאפילו אם אתה עולה במעלות, יש חשש שתגלה ערוותך אפילו שבמציאות זה לא יתכן כי אתה עם מכנסיים, אבל יש פה איזה צד של ביזוי קצת כלפי אבנים שאינן מרגישות, גם זה תרגיל את נפשך לא לעשות. 

עכשיו מובן עוד יותר שמי שיורק בצלחת שאכל ממנה או משליך אבן בבור שהוא שותה ממנו, אייי מה ענשו, חית אדם זה, אבל גם חיה לא מתנהגת כך, היא לא עושה מה שהיא לא נצרכת, היא עושה לפי הדעת שניתנה לה באינסטינקטים, זהו, היא לא חורגת מזה. אבל אדם בעל דעת במקום שישתמש איתה להרבות כבוד, להכיר ולהעריך מעלה וחשיבות, להודות להלל לשבח לכל מי שהוא נצרך לו, בדרך עקיפה ואפילו רחוקה, הוא מחפש בהשחתת מידותיו לזלזל ולהעליב ולפגוע וכו' וכו' וכו'. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה...