הגרעין של פסח

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

זה חתן של אגרח קניבסקי

זה נראה לי אבא שלו כתב

קודלצקי זה החתן של רב חיים קניבסקי

אם אני לא טועה זה אבא שלו, ספר לשכנות ידרשו

הוא כתב שם מעשה באיזה יהודי

שלא עלינו לא עליכם נפל למשכב

נפל למשכב

הוא הגיע למצב של עיבוד הכרה.

הרופאים נתנו לו כמה ימים לחיות,

ואז הוא מרגיש שהוא עולה לעולם העליון, לשמים,

והוא רואה לא פחות ולא יותר את אימא שלו,

והאימא שלו זועקת לעברו, תדע לך,

רוצים לדון אותך לכף חובה,

אבל תמצא לעצמך זכות.

אז הוא מתחיל ככה לחשוב איזה זכות אני יכול למצוא לעצמי אחרי שבאמת דנים אותי לכף חובה, כל מה שעשיתי, שום דבר.

פתאום הוא נזכר שהוא הקים שני שיעורים

באזור של המגורים שלו,

ואיך שהוא נזכר בזה

אימא שלו נעלמת הצידה,

ואז הוא רואה שני כרכרות

בצבע של רימון,

ככה מוזהב,

שועטות לכיוונו,

שועטות לכיוונו, ואז איך שהם מגיעים לכיוונו, מתוכם יוצאים מלאכים ואומרים, זכאי, זכאי, זכאי.

בחזרה חזר לפה,

התעורר והבריא.

אז הוא מביא שם

ציטוט מתוך פסוק,

לא זוכר כרגע את הפסוק,

אבל הוא מביא שם ציטוט מתוך, אה, ואין יסתר מחמתו.

אמרתי, יותר יפה היה לספר את הסיפור הזה על חמותו שבא אליו.

ואין יסתר מחמתו, שחמותו יודעת הכל, הנה היא באה וגילתה לו.

אבל לא צריך להגיד ואין יסתר מחמתו, אלא ואין יסתר מחמתו.

דהלנו גם מחמתו של הקדוש ברוך הוא, דהלנו גם שהקדוש ברוך הוא כועס,

וכבר באים ומודיעים לך בעולם, ואני אומר, תדע לך, מחרים את הכף לכף חובה.

אתה הולך לקבל עונש עכשיו, אין לך שום זכאות, אין לך שום דבר, עדיין אדם יכול לשנות.

עדיין אדם, אפילו שהוא נמצא על

פתחו של גיהינם, הוא יכול לשוב בתשובה,

לקבל על עצמו. והנה זכה אותו יהודי כמובן לחזור,

לעשות תשובה אמיתית ולהתקדש.

כן, אנחנו ממשיכים.

כן, אנחנו ממשיכים בספר דניאל.

אז היינו אחרי שנבוכדנצר כמובן יורד מגדלותו אחרי שיוצא כל מן השמים ואומר לו, נבוכדנצר, אתה שר המלכותך ממך, אתה אבוד,

המלוכה נשארת,

נבוכדנצר כמובן הופך להיות כאחד מבעלי-החיים, ציפורניים ארוכות, שערות ארוכות,

ומתחיל לאכול את העשבים שאוכלים בעלי-החיים, להתנהג כמותם ולהסתובב בסביבתם.

הוא נסתר ונאבד מאותה מלוכה.

ואחרי כל זאת נבוכדנצר בא ואומר, הנה, ריבונו של עולם, אחרי שהסגתי את המסקנה וידעתי שאכן הטהור המעלה ומוריד, משפיל ומרים,

הנה, עכשיו אני רואה שבאמת כל מעשיך הם מעשי אמת, ולכן אתה הוא בעל-הבית של העולם,

ולכן גם כל יושבי הארץ נחשבים לפניך,

שום דבר, לא שווים.

וגם צבא השמים,

כולם, אין מי שאמר מה תעשו, מה תפעל? רק אתה הקדוש ברוך הוא.

ולכן, בזמן הזה שאני ידעתי שרק אתה מעלה ומוריד,

והסגתי את המסקנה לבדי,

יכלתי לחזור,

אחרת הייתי נשאר באותו מקום שלשם הגעתי.

ולכן נבוכדנצר משבח את הקדוש ברוך הוא ואומר,

כהננה נבוכדנצר ומשבח ומרומם ומהדר למלך השמים די כל מעבדוי קישוט ועורכתי דין ודי מהלכין בגבי אחי לאיש הפלאה.

דהיינו שכל המהלכים שהקדוש ברוך הוא עושה, זה הכול אמת,

לאמיתה אין שום דבר שהוא סתם,

כל דרכיו משפט, אל אמונה ואינה ולצדיק וישר הוא.

וכל המהלכים שהקדוש ברוך הוא עושה, לאותם המתגאים, הוא יכול להביא אותם עד לידי הנמיכות קומה הכי הכי הכי גבוהה.

אז אמרנו, יש שני גרסאות בהתחלה.

או שנבוכדנצר

כנענש ונהפך להיות מה שהיה, וחזר בחזרה,

אחרי שהוא הסיג את המסקנה שהקדוש ברוך הוא

המעלה ומוריד,

או שסך הכול נבוארנצר כותב את הכול כחלום.

דהיינו, הוא כותב את זה לכל העמים, למען הם ישמעו ויראו.

אל תזלזלו באומה שנקראת עם ישראל, אל תזלזלו באבי האומה שזה הקדוש ברוך הוא,

אל תזלזלו בהם, הנה תראו מה נהיה לי.

לכן אמרנו להסביר את זה, אפשר להסביר את זה בכמה וכמה אופנים.

על-פי מה שאמר לו דניאל,

אם אכן הוא היה שומע לדניאל הנביא לפני שהוא היה חושב את המחשבות שלו, והיה שומע מה שדניאל אמר, אולי נצטרך לכל הדברים הללו,

לבוא לרדת מהמלוכה והכול והכול.

הוא היה נשאר במשהו, חושב את המחשבה, מסכים עם זה ומנצח, כמו שאומרים.

דניאל אמר לו נצטרך.

נכון, והוא לא האמין לזה.

הוא אמר, טוב, נו, זה עוד איזה פלוני שאומר לי משהו.

אבל אחרי שיצא כל מיני שמיים,

הוא ראה שבאמת, או, יש פה דברים.

אחרי שגם העבירו אותו,

אז הוא ראה שיש פה חיזוק לדברים של דניאל.

על-פי שדניאל היה מוסכם על נבוכדנצר יותר מכל החרטומים והאשפים והקסדים,

אבל עדיין זה לא היה 100%. כי עד שאדם, איך אומרים, לא מרגיש את זה על הבשר,

הוא חי בגובה,

הוא שולט על כל העולם, אחד מהשלושה שאמרנו שולטים על כל העולם.

מה יותר דומה מזה? מי יאמר לך מה תעשו ומה תפעל? אני בעל-הבית.

אחרי שהוא קצת, מורידים אותו למטה, הוא חוזר.

היום, כשרוצים לשכנע מישהו להסכים בכוח,

אם הוא הולך במערכות המשפט, כל מיני מקומות,

לשכנע אותו בכוח שהוא עשה את זה. הוא אומר לו, לא עשיתי את הדבר הזה, לא, אתה עשית, מכניסים לו את זה בכוח לפה.

בסוף הוא כבר מתחיל להשתגע, הוא אומר, כן, אני עשיתי את זה, העיקר תעזבו אותי.

אז כמה הקדוש ברוך הוא מכניס לו את זה?

פרק ה' בלשצר מלכה אבד לחם רב לרב רבנו היא על אף,

ולקבל על פחם רע שתה.

בלשצר המלך עשה סעודה גדולה, פה כבר נעלם מעינינו נבוכדנצר מלך בבל,

כביכול כבר נסתיים מאתנו סיפורו של נבוכדנצר,

ועכשיו מי שקם אחריו זה היה בלשצר המלך.

בלשצר, היות שהוא נכנס למלכות,

הוא החליט לעשות סעודה גדולה.

מי עוד בהיסטוריה שלנו עשה סעודה כל כך גדולה?

לא מזמן נפרדנו ממנו, קראו לו אחשורוש.

אצל אחשורוש הייתה מעלה מאוד מאוד מיוחדת, למה הוא עשה את הסעודה הזאת.

מעלה אחת הוא רצה להתגאות, להראות לכולם את כלי המקדש, להצדיק את המלוכה משומר ורובת סוסים להיות מלך.

לא כולם יבואו למסיבה.

לפני חודש הוא היה שומר ברובת הסוסים, אז איך נצדיק את המסיבה?

שהמסיבה תהיה מעניינת.

אני אקרא לכולם, לכל העמים של 127 המדינות, שירשתי אותם ברגע אחד,

ואני אגיד להם, בואו תראו איזה כלים יש לי,

בואו תראו את הבגדים של הכהן הגדול,

ובואו ובואו ובואו וכולם יבואו.

ונוסף לזה, אוכל.

היום אנשים, מדבר אליהם אוכל. אתה אומר לו שיעור, לא מעניין.

יש סעודה? אה, אני בא, יופי, יש סעודה.

יש מקומות שגם סעודה לא עוזרת.

להוציא אותו מהבית, אוי ואבוי, לשיעור.

אבל רובם ככולם זה סעודה.

יש אוכל, מעניין אותו.

השמר רחב.

כן.

בלשצר מלכה, עבד לחם רב לרב רב-אנוהי א' ולקבל אלפה חמרה שתה. אז מה הוא עשה, בלשצר? אז הוא עשה סעודה גדולה לאלף מהגדולים שלו.

כנראה שהיו לו שם אלף שרים בתפקיד,

שהוא הכניס למלוכה,

והוא עשה סעודה לכל האלף.

אבל זה לא גדולה לעשות סעודה לכל האלף.

כולם יכולים לעשות סעודה לכל האלף. זה קטן לעומת מבוכד נצר, מה אתה שונה מכולם?

הוא אומר, כנגד כל אחד מהאלף הוא שותה כוס? אני שותה כוס.

דהיינו, הוא שתה אלף כוסות כנגד כל אחד מהאלף.

זה מה שהוא עשה. זו הייתה המעלה שלו.

כן, אז ולקבל אלפה חמרה שתה,

כנגד כל אלף הוא שותה אלף כוסות.

בלשצר אמר בתאם חמרה להטיה למנה דהווה וכספה, ינפג נבוכדנצר אבוהים מנחלדי בירושלים, יישתון בהון מלכה,

ורב רבע נוהי שג אל תה ולחנתה.

אז מה הוא אומר פה?

הוא אומר,

כן, הוא אומר, לא סתם תביאו את הכוסות לשתות.

אלא תביאו, שזה יהיו כלים משובחים שלא יפגום בטעמו של היין.

נקים את הסיפור בגמרא עם אותה

נערה שבאה לאותו תלמיד חכם ואמרה לו,

כמה,

איך זה יכול להיות שדבר יפה מונח בכלי מכוער?

דבר יפה מונח בכלי מכוער?

אמר לה, אני אסביר לך את זה הכי פשוט.

איפה אתם שמים את היין שלכם?

אנחנו שמים את היין,

חביות עץ, מה הפירוש?

400 שנה, 500 שנה, 700 שנה, 50 שנה, 20 שנה, יש חביות,

מייצרים את היין, שמים את החביות במרתף.

אמרת לי, תגידי, את השתגעת?

את בת של מלך,

את שמה את היין שלכם בחביות כאלה פשוטות?

זה ביזיון למלכות.

מיד תלכי תחליפי את הכול לחביות של זהב וכסף.

היא שמעה את זה, חשבה, אמרה, באמת הוא צודק.

איך זה יכול להיות מלוכה כל כך גדולה, כל כך אושר גדול לשים את הכול בחביות של עץ?

לא מתאים.

נתנה הוראה לשר האוצר, אמרה לו, תזמין פה 500 חביות של יין, חצי זהב, 250, 250 מכסף.

זה עשה את ההזמנה למה? למרתף תורידו.

נתנה הוראה לכל העבדים,

תעבירו את היין מפה לפה,

העבירו את כל היין.

המלך מחכה כל סעודה, שותים כוסית לחיים.

יש יין,

לכן אנחנו עושים גם

את הברכה בשבתות, ימים טובים, שמחות, מה עושים? פותחים ביין ומסיימים ביין.

ולא רק במאורעות שמחות, גם במאורעות לא שמחות.

באבלות, גם אותו דבר.

פותחים ביין ומסיימים ביין, מרכז המזון של אבלים עם יין.

פותחים גם ביין,

כמובן, לא לכל העדות.

הוא אמר, תביאו לי, אני רוצה לטעום מהיין היום, לפני שאני אוכל את הכבש.

הביאו לו שם כוסית, הוא טועם, חמוץ,

ישר פלט את הכול החוצה. אמר, מה זה? למה החמיץ היין?

זה נמצא במקום כל כך נעים, כל כך קר, טמפרטורה טובה, למה החמיץ?

תביאו לי, כנראה החבית הזאת לא טובה, תביאו לי מחבית אחרת.

הביאו לו מחבית אחרת, עוד פעם תואם, חומץ,

אין יין.

אמר, בטח פה יש כבר משהו.

ירד בכבודו ובעצמו.

אמר, אני חייב לבדוק, אולי אלה הביאו לי מהמקולקל, רוצים להרעיל אותי, אני יודע מה.

פתח עוד חבית אחת, תואם, אותו דבר, חומץ. הוא מסתכל,

הוא לא מבין.

הוא אומר, רגע,

במקום שהחביות יהיו בתוך חביות מעט, זה נמצא הכול בזהב וכסף?

איך זה יכול להיות?

מי נתן את ההוראה הזאת להחליף?

החמצתם את כל הריים.

אמרו לו,

אומר לו שר המשקיעים,

אני לא קשור לנושא, זה הבת של המלך,

היא נתנה את ההוראה.

נתנה את ההוראה, ומייד תקראו לה.

הוא אומר לו, תראי איזה נזק עשית לי למלכות, כל ה-500 חביות הלכו לאיבוד, הכול נהיה חומץ.

אמרה לו, אני?

תשאל את כבוד הרב, כמדומנו זה היה רבי יוחנן,

תשאל את הרב,

הרב הרב עשה נתן את העצה הזאת, מה אתה בא אליי בתבונה?

זה היה דתי, הוא אשם.

הוא קרא לרב, כבוד הרב, אתה נתת כזו עצה? אמר, כן.

אמר, אבל תראה איזה נזק עשית למלכות. נזק?

הוא אומר, אני רציתי רק להסביר לה שלא תמיד דבר יפה ראוי להניח אותו בדבר פחות יפה.

לפעמים גם,

סליחה, שלא תמיד טוב להניח דבר יפה בדבר יפה.

לפעמים גם מניחים אותו בדבר לא יפה,

וזה מצוין. מה היא התכוונה להגיד פה? היא התכוונה להגיד

כל כך הרבה תורה, כבוד הרב, יש בך,

ואתה כזה מכוער? איך זה יכול להיות?

הרי תורה זה דבר יפה,

זה מתנת אלוקים.

איך זה יכול להיות שזה מונח בכלי מכוער כמוך, מלא פצעים,

שחור?

אין אפילו צורה. איך זה יכול להיות?

זאת אומרת, אני רציתי להוכיח לה שזה לא העיקר החיצוני, היופי,

אלא גם אם התורה מונחת, אם התורה תהיה מונחת בדבר יפה, יכול להיות שהיא בכלל לא תתקיים על ידו.

יכול להיות שלא יהיה בה שום תועלת,

כי היא מונחת ביפה, והיפה הזה מכסה על היפה הפנימי ונגמר הסיפור.

אז לא צריך להשקיע, לא צריך להתאמץ שום דבר בעבודת השם, והוא נשאר נעבך כמו שהוא.

אבל ברגע שמה שזה מונח בכלי מכוער,

אז אם אני לפחות לא יפה פה, אז לפחות אני אהיה יפה בתורה.

אז יש לו פה השתגלות יותר, יש לו מאמץ יותר לעבודת השם. יש לו מאמץ, אתה רואה את התוצאות.

אמר אותו קיסר, אם ככה, רק בשביל זה היה שווה.

רק בשביל לדעת את החוכמה הזאת, החוכמה היהודית האמיתית,

היה שווה להפסיד 500 חביות.

אז פה הוא גם עושה מסיבה,

והוא אומר, תביאו את היין שישתו כולם בכלים יפהפיים,

כלי זהב וכלי כסף.

וזה לא סתם כלים, אלא כלים שאבא שלי, נבוכדנצר,

הוא הוציא אותם, עשה איתם סעודה, כאלה כלים אני רוצה.

וחלק מהכלים האלו זה כלים שהיו משתמשים איתם בבית המקדש.

היו משתמשים איתם לצורך אכילה, שתייה, זה הכלים שאני רוצה, מה שהשתמשו איתם בירושלים, מה שכבש נבוכדנצר.

וישתו בהם המלך וגדוליו, אשתו ופילגשו.

לבלשצר הזה לא רק היה אישה, אלא גם היה פילגש,

בנוסף לזה אלף המכובדים והמלך בעצמו.

בעדין היטב מנה דאבה די הנפיקו מנחלה דיבת אל עדי בירושלם וישתבי בהון מלכה ורברב אנוהי שגלתהו לחנתה.

באמת הביאו את כל הכלים הללו מירושלים ומוזגים לכולם את הלחיים, את היין, כדי שכולם ישתו.

אשתיב חמרה ושיפחו לאלהי דאבה וכספיו, נחשה, פרזלה,

עהה ועבדה.

ואז כמובן שהם שותים יין,

נכנס יין, ורצה סוד. מה הסוד?

הסוד שמתחילים לשבח את אלוהי הזהב, הכסף, הנחושת,

הברזל, העץ והאבן.

בשעתם נפקה אצבען,

דיאד אנשיו וכתבן לקבל נברשתה,

על גירא דכתל היכלא דמלכא ומלכא חזה פס ידיה די כתבה.

באותו זמן יצא משהו מאוד מאוד מיוחד,

יצאה יד בצורה של יד אדם,

ויש בה כמה אצבעות,

והיד הזאת אוחזת בגיר,

ועם הגיר הזה היא כתבה כנגד המנורה, על הקיר,

כנגד המנורה,

איזה משפטון.

אבל המלך לא יודע, הוא צריך מתרגם, שיתרגם לו מה כתוב

בקיר.

ומי שראה את זה, זה רק המלך בלשצר בכבודו ובעצמו. אף אחד מהאנשים שלו, הפילגש שלו,

אלף המכובדים שם, אף אחד לא ראה את היד הזאת,

לא רואה את הכתיבה הזאת.

היחיד שרואה, יכולת הכתיבה כן רואים,

אבל לא רואים מי כתב את זה ומה כתב את זה. המלך בכבודו ובעצמו רואה את זה.

ולמה? זה מסר אישי למלך.

המלך עצמו צריך להבין מה רוצים ממנו, מה דורשים ממנו.

עדיין מלכה זיווהי שנוהי ורעיוני יבהלוני

וכתרי חרצה משתריין וארכו בתי דלדה נקשן.

ואז בלשצר מתחיל להתבלבל, הצבע שלו מתחיל להשתנות.

ניס סמוק ויפה, מתחיל להחליף צבעים, נהיה כחול.

בואו נראה.

הוא מתחיל להתחלף בצבעים שלו,

מתחיל להילחץ, הדופק שלו מתחיל.

וקשרי חלציו נפתחים, השרוכים שלו בנעליים,

בבגדים, הרי בזמנם היו כל מיני כאלה שרוכים שהיו קושרים את הבגדים והכול, הכול נפתח לו מהלחץ.

נלחץ, התחיל הכול להיפתח,

והברכיים שלו התחילו לנקוש אחד בשני, בום בום.

קרא מלכה בחן נהלאה לאשפיה כשדיה וגזריה.

ענא מלכה ואמר לחכים בבבל די כל אנש די יקרא כתבה די נאו פשריך ונני ארגבנה ילבש ואמניחה די דהבה על צווארי וטלטל במלכותה יישלט.

אומר המלך, דחוף תקראו למי? לכל החכמים של בבל, הנותרים. אתם זוכרים? נבוכדנצר הרי הרג את כל החכמים שהיו בהתחלה, שהרגיזו אותו, שלא ידעו לענות לו,

עד שבא דניאל ומנע את כל ההרג הזה.

עכשיו פה בלשוצר בא ואומר, לא רוצה דניאל,

תקראו לכל אותם החכמים,

לכל אותם היודעי נסתרות, תקראו להם, אני רוצה שמה?

שהם יבואו ויפתרו לי את אותה

כתובת שנמצאת על הקיר.

ומי שייתן לפתור את זה,

אתם יודעים מה, אני אתן לו איזו מתנה?

או-הו,

המתנה שלו שאני אתן לו בגדים של מלך,

ילביש אותו ארגמן ורבית זהב על צווארו,

וגם אני אתן לו שליטה על שליש מהמלכות.

שליש מהמלכות הוא יקבל. דרך אגב, אצל אסתר המלכה,

תמיד אחשורוש אומר לה, עד חצי המלכות ויינתן לך, עד חצי המלכות ותיאס. מה זה עד חצי המלכות?

הוא פחד שיתבקש ממנו לבנות את בית-המקדש.

אולי היא יהודייה, הוא לא ידע ממה היא,

אולי היא התבקש ממנו לבנות את בית-המקדש,

עד חצי המלכות, היא מת כל יותר עד שאני לא מזהה אותך מאה אחוז

לא מקבלת.

אחר כך כבר זה נהיה, מה שתבקשי תקבלי, כבר.

הוא הפסיק להגיד עד חצי המלכות, בלי לתת לך.

מה שאלתך ומה בקשתך.

פתאום ירד.

אז פה אותו דבר גם,

הוא מבטיח לאותו חכם שיגלה לו את אותה כתובת,

מה הוא מבטיח לו?

בגדי ארגמן, רביד זהב על צווארו, ושליש מלכות הוא ימשול.

יפה.

עדיין עילאים כל חכימי מלכה,

ולא קהלים כתבא למקרה ופשרי, להודעה למלכה.

באים כל החכמים, מנסים לקרוא את הכתב,

שום דבר,

לא מצליחים.

ולא רק שאת הכתב לא מצליחים, גם פתרון למלך אין להם.

עד עכשיו החרטומים האלה, חכמי בבל, מה אמרו לנבוכדנצר?

תן לנו את החלום, ניתן לך את הפתרון. פה יש להם את הכול,

אבל הם גם פתרון לא יכולים להגיד.

עדיין מלכה בלשצר, שגיא מתבהל, וזיווהי שנים הלוהי,

ורבנוהים משתבשים. זה התחיל להשתבש כבר.

בלשצר, הוא אומר, גם אלה לא יודעים. אז מי כן יודע?

אוי ואבוי, אם הם לא יודעים, מי ידע?

בשביל מה הם נקראים חכמי בבל?

עוד פעם התחיל להילחץ, והצבע שלו משתנע,

ואותם, גם הוא מתבלבל, ולא רק הוא,

אלא גם כל אלה שסביבו, כל אותם הגדלים, אוי ואבוי.

לך תדאמו, הוא יעשה לנו עכשיו מה שהאבא שלו היה עושה, אה?

ישר הורג את כולם,

לא חומל.

ענתה מלכה, סליחה, מלכתה לקבל מילא מלכה ורב רב,

ואנוהי לבית משתיה עלת.

מלכה ואמרת, מלכה לעלמין חיה,

אל יבהלוך רעיונך וזיווך, אל ישתנו.

היות שכולם עסוקים במשתה,

מי ששמע את הלחצים שנעשים בארמון,

מי זה היה?

המלכה, שנמצאת במהלך השמחה.

ומה היא אומרת? אדוני המלך, מה אתה נלחץ?

למה אתה מחליף צבעים?

למה אתה מתבלבל?

אל תדאג, המלך לעולם יחיה.

אמרנו, המלך לעולם יחיה, זה היה משפט שהם היו משתמשים בו הרבה.

גם החכמים שם, מי שהיה רוצה למצוא חן בעיניו, המלך,

במיוחד שגם זה,

המלכה, מי שרוצה להחליף למלך, נכון,

שהמלך ישאיר אותו ולא יזרוק אותו, לא יהרוג אותו.

המלך לעולם יחיה.

קודם כול, אדוני המלך, אתה חי, הכול בסדר?

אחר כך אנחנו נפתור את כל שאר הבעיות.

אבל כרגע אתה בחיים.

אז למה אתה נבהל מכל המחשבות? הכול בסדר, אתה לא מת.

הייתי גבר במלכותך,

דירוך עילהין קדישין בי, וביומי אבוך נהירו,

וסחלתנו, וחוכמה כחוכמת עילהין השתכחת ב,

ומלכה נבוכדנצר אבוך,

רב חרטומין אשפין גזדין גזרין אקימה אבוך

מלכה?

יש לך איזה מישהו במלכות, אתה לא זוכר.

אבא שלך משתמש אתו עמוד.

זה אותו בן-אדם, יש לו רוח אלוקים, הוא חכם.

עוד בימי אביך הוא עשה מהפכה, מה שאותם הקשדים, האשפים, החרטומים לא הצליחו לעשות,

הוא בעצמו עשה.

אז למה אתה כל כך מתבלבל וכל כך נלחץ, מחליף צבעים,

מי זה, מה זה ואיך זה?

הנה, יש לך חכם, הוא יפתור לך את הבעיה.

ולא רק זה, אלא גם אבא שלך נתן לו תפקיד מאוד גדול,

אז למה כביכול אליו אתה לא פונה?

אם הוא נתן לו כל כך תפקיד גדול והוא הראש לכל החכמים, למה אתה הולך לחכמים הקטנים ולא לגדול?

שיפתור לך במקום את הבעיה.

כל קבל דירוח יתרה ומנדעה וסחלתן ומפשר חלמין ואחוויאת אחידן ומשרה קטרין השתכחת בדניאל דמלכה שם שמי בלצ'צר,

כען דניאל יתקראו פשרי רכביה.

אבל אתה יודע למה המלך,

אבא שלך, נבוכדנצר, זכה להגיע לכל מה שהוא הגיע? בזכות החלום שלו והפתרון,

וכל החידות וכל ענייני הקשרים, הסיבוכים שהיו בחלום, דניאל כבר פתר לו אותם.

אז הנה, בוא תקרא לדניאל,

ודניאל יפתר לך את כל הבעיות,

את כל החלום.

בעדיין דניאל, מורי ורבותי,

יועל קדם מלכה ענה מלכה ואמר לדניאל,

אנטו דניאל דימין בני גלותא די יהוד דהי היית מלכה אבי מן יהוד?

אה?

זה אתה, דניאל, ששמו הולך לפניו? אתה מאותם היהודים שגלו מגלות יהודה,

שהביא אבא שלי ממקום שנקרא יהודה, מקום מושבם של יהודה, הגלה אותם, את אותם יהודים?

ושמעית הלך דירוך הילהים בך.

אני שמעתי שיש לך רוח אלוקים,

ונאירו ושחלתנו וחוכמה יתרה השתכחת בך.

אני שמעתי שיש לך גם אור ושכל לדעת כל מיני דברים, בינה חוכמה יתרה נמצאו בך, אז הנה, בבקשה.

וענה שמעית לך די תיכול פישרין למפשר וכתרין למשרא כען הן תיכול כתבה למקרא ופשרו לעודתו לי ארגבנה ותלבש

והמכנא די דהבא על צווארך ותלתיים מלכות תשלט.

אומר לו בלשצר, אני שמעתי עליך שאתה חכם,

אבל אומנם לא קראתי לך ראשון, קראתי לכל החכמים שהם יקראו פה את הכתב שנמצא על הקיר ויפתרו לי את אותה בעיה, והם לא יכולים להגיד לי את החוכמה.

אז היות ואני שמעתי עליך שאתה יכול להתיר קשרים ולפתור חלומות והכול,

אנא ממך בוא תסתכל, תקרא את הכתב ותפתור לי,

ואם כן, כמו שהבטחתי להם,

זה מה שאתה תקבל,

בגדי ארגמן,

רביד זהב על צוואריך ותמלוך על שליש מהמלכות.

תראו מה זה, גוי מבטיח ליהודי,

בתוך המלוכה שלו, אני אתן לך למלוך על שליש מלכות, רק תיתן לי את התשובה,

רק תפתור לי. דהיינו, בלי היהודים לא יכלו לעשות שם שום דבר.

בעדיין ענה דניאל ואמר קדם מלכה, מתנתך לך להבים

ונביז ביתך לאחרן אב.

ברמקתווה אקרא למלכה ופשרני אוהדי ענה.

אומר דניאל למלך,

המתנות שלך תשאיר בשבילך, אני לא רוצה אותן.

לא רוצה לא את הגלימה,

לא רוצה את ערבית הזהב ושום שליש מלכות, תעזוב אותי בשקט.

מה אני כן רוצה?

אני רוצה לענות לך על הכתב, מה כתוב, לתת לך את הפתרון.

אני אקרא לך מה כתוב, ואתן לך גם את הפתרון, זה מה שאני רוצה.

מעבר לזה, שום דבר.

אנת מלכה הילאה מלכותה ורבותה ויקרא והדרה יעיב לנבוכדנצר אבוך.

אתה, אדוני המלך העליון, הקדוש ברוך הוא נתן לך מלכות וגדולה, לא בשבילך,

כי לך לא מגיעה הגדולה הזאת.

בגלל מי אתה זכית לכל הגדולה להיות מלך והכול?

בגלל אבא שלך, בגלל נבוכדנצר.

ולמה? כי אמרנו שנבוכדנצר הגיע למסקנה.

נכון?

הגיע למסקנה שמה? שהקדוש ברוך הוא זה שמעלה ומוריד, משפיל ומרים.

היות שהוא הגיע למסקנה והקדוש ברוך הוא רוצה לשלם לרשעים בעולם הזה,

ואם אותו רשע כבר לא נמצא בעולם הזה, למי הקדוש ברוך הוא נותן את התשלום?

לבן שלו.

כמו שמצינו לגבי אדם שעשה עבירה,

פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל רבים. אותו דבר פה.

לגבי מצווה, הוא נפרע מהרשעים בעולם הזה, כדי שבעולם הבא הם יזכו לקבל את כל התמורה כפי התנהגותם.

ולכן את כל המלכות שהוא נתן לך זה לא בגללך,

לא לך בלשצח, אלא לאבא שלך, בזכות אבא שלך נבוכדנצר.

ומן רבותה די ערב לכל עממיה ומיה ולשניה,

אבו זעין ודחלין מכתבוהי,

די עבה צבא עבה קטל, ודי עבה צבא עבה מחה,

ודי עבה צבא עבה מרים, ודי עבה צבא עבה משפיע.

הוא אומר, ומכל הגדולה שהקדוש ברוך הוא נתן לנבוכדנצר,

כולם היו מפחדים ממנו, כל האומות, הלשונות.

את מי שהיה רוצה להרוג היה הורג, את מי שהיה רוצה לחיות היה מחיה,

את מי שהיה רוצה לתת לו תפקיד, להרים אותו, היה מרים אותו, מי שהיה רוצה להשפיל אותו, הכול יכול היה לעשות. התרבות נתן לו גם מפתחות של דברים שהוא לא נתן למלכים אחרים,

מתנות שהוא לא נתן לאנשים אחרים.

וכדי רים לבב אבו רוחי תקפת לאסדה,

הנחת מן כרסה מלכותה, ויקרא האדיב מניה.

ולכן, כאשר היה רם לבבו ורוחה חזקה,

הוא התגאה, נבוכדנצר, אמר, הנה אני, מי יוריד אותי?

כמו שאמרנו, שהוא טייל בהיכל.

מה עשה הגדוש ברוך הוא? בשנייה אחת הוריד אותו מהכיסא שלו, העביר אותו מהמלכות,

מהשליטה על כל העולם, והראה לו כמה,

הגדוש ברוך הוא,

הוא בעצמו קובע ולא האדם עצמו ולא נבוכדנצר עצמו.

ומן בני אנשי תריד ולבבי חבטה שאבי.

הוא שם, הוריד אותו, הוציא אותו, הסיר אותו מאותם בני אדם הסובבים אותו, נטרד מהם, דהיינו לא היו יכולים להסתכל עליו כבר,

ואיפה שם את לבבו? לשהות עם חיות השדה, שם הוא היה שועה.

ומטל שמיה גשמיה הצטבע,

סליחה, ואם ארדיה מדורה, הוא היה מסתובב עם כל הערודים,

הערודים זה כעין זאב, כן, שהוא על כזה, שם הוא היה מסתובב עם כל אותן החיות.

איסבא כתורין נטרעמונה, הוא היה אוכל עשבים,

ומטל שמיה גשמיה, טל השמים זה מה שהיה צונח ונוחת עליו, לשתות את זה,

נו, שיפול עליו, כן,

נקלחת בשבילו, זה משהו המתרחץ.

די עדי ידע די שליט אלאה במלכות אנשא הולמין די יצביא יעקם עליה.

עד שהוא ידע שמי ששולט בעולם ומי שממליך ומוריד זה קודשה בריכור.

ואנט ברא ואתה בנו בלשצר לא השפלת לבבך, אה?

אתה עשית סעודה, הזמנת מלכים, עשית פוזה כנגד אלף כוסות שתית כל עוד כוס,

כנגיד כל לחיים עם כל אחד מתוך האלף, אלף כוסות שתית, אה?

החזקת מעצמך, אגב, הנה אני מלך, מה שאבא שלי עשה, הנה גם אני ממשיך,

ממשיך את המסורת, כמו שאומרים.

כל קבל די כל די נא ידעת, אה?

אתה התגאית והתרוממת, אמרת הנה אני יודע הכל.

אחרי שידעת את כל מה שקרה לאבא שלך, עדיין המשכת בשלך.

ועל מראה שמה היה התרוממת,

ולמעליה די ביתר הטיב קדמך,

ואנפר אברהבנך, שגלתך ולחנתך, אמרה שתיין בהון, ואלוהי כספה ודעה, ואני חשה ברזלה, והבנה, די לא חזיין ולא שמעין ולא ידעין שיבח,

ואלאה די נשמתך בידי וקול אורחתך, ללא הדעת, אה?

מה שאתה עשית, אתה התחלת לרומם את כולם, הנה בואו תראו איזה כלים, התחלת להודות לאלוהי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל, העץ והאבן,

אתה יודע שהם לא שומעים,

לא רואים, לא מדברים,

ואתה, איך אומרים,

המשכת לשבח אותם כפי שאתה יודע,

ועשית הכול, ואת קודשא בריך הוא שכחת, נגמר הסיפור. הוא מביא את הכול, נותן לך את כל המטרמות, הכול, אותו דווקא לא הזכרת, אפילו לא באחרון-אחרון חביב, כמו שאומרים.

מי שנתן לך את הרשימה. שום דבר, כן, נתן לך את הכול, שום דבר.

ואתה יודע, אני סיימת, אתה יודע שגם נשמתך בידו, כמו שאבא שלך,

גם אותך הוא יכול לקחת ולהחליף,

לשנות, לשגן.

כן, בוא נסיים.

בעדיהם מן קדמוהי שליך פסע די ידעו וכתבה די נא ראשים.

ולכן, אחרי שלא ידעת כמו אבא שלך, נשארת בטעות של אבא שלך, מה עשה?

זאת אומרת, ברוך הוא הוצלח להוריד אותו, לשלוח את אותה יד מן השמים,

שתכתוב את הכתוב הזה על גבי הכותל,

שכנגד המנורה,

שתראה את זה טוב, כמו שאומרים, נכתב פה משהו שאף אחד לא רואה.

ודינא כתבה די ראשים מנה מנה תקלו פרסים.

ומה אותה כתובת, אותה יד כתבה שם עם הגיר על הכותל?

מנה מנה תקלו פרסים.

עכשיו הוא הולך להסביר לו בדיוק מה

התרגום של ארבע המילים הללו, מנה מנה תקלו פרסים.

פה רשי מסביר, מנה מנה תקליה,

סליחה, מנה מנה מנה אלאה, כלומר,

מנה זה פירושו מנה אלוהים את מלכותך. דהיינו, הקב' ברוך הוא לוקח ממך את המלכות, היות שלא ידעת להעריך, כמו אבא שלך,

ראית את הניסיון שלו ולא עמדת בניסיון,

אני נוטל את המלכות ממך ומפה והלאה כבר מישהו אחר יחליף

אותך. אנחנו נעצור פה, הרב כבר מחכה,

בעזרת השם נשאיר אתכם במתח

לעוד שבוע.

ברוכים תהיו.

זה לא יוקר עצמי.

יוקר עצמי

זה מה שאי אפשר לחיות בלעדיו.

למשל,

יין

חשוב מאוד,

אבל עם כל זה אין בו יוקר עצמי,

כי אפשר לחיות בלי יין.

לכן, אם יצמא מאוד

וגם יהיה רגיל ביין,

עם כל זה, כאשר יבקשו ממנו בעת צלוחית יין

1,000 דולר,

ומכל שכן חצי רכושו,

לא ייתן,

כי יכול לחיות בשתיית המים.

מה שאין כי אני מרעב ללחם

או יצמא למים,

ייתן כל אשר לא בעד נפשו,

כי אי-אפשר לא לחיות בלעדיו.

אז זה נקרא יוקר עצמי,

ויש יוקר שהוא מקרי.

לכן, כשרואים

שכל מה שאדם צריך יותר ואי-אפשר לא לחיות בלי זה,

ברא הקב'-ברוך-הוא יותר.

כמו הלחם והמים יש הרבה,

וכן, בלי אוויר אי-אפשר לחיות אפילו שעה אחת, לכן הוא מצוי בכל מקום.

ובחינם,

כי אם לא,

אדם לא אוכל לחיות.

ואם כן, כל מה שיש יותר זה אות

ליוקר עצמי,

כי אי-אפשר לא לחיות בלעוזר.

והנה מצינו,

כי זכירת יציאת מצרים,

התחייבנו לזכור פעמיים בכל יום,

וזה גם עשר זכירות

אנחנו מזכירים יציאת מצרים.

בכל המצוות

זכר ליציאת מצרים.

ונוכל להבין מזה,

כי בוודאי יש ליציאת מצרים יוקר עצמי.

אי-אפשר לחיות בלי זה.

כדי להתבונן,

כי הוא יתברך, שמו מושל ומשגיח בעולם,

ומי שאינו מתבונן ביציאת מצרים אינו חי.

אנחנו אמרנו

אתמול כמדומני,

שמתן תורה בתורה בעצמה

זה רק הפרטים שמפרטים את יציאת מצרים,

כי שם הייתה התגלות האלוקות.

ועם השיעור בבוקר, כשדיברנו על עז ישיר,

שכל המטרה בכלל,

והשיא שאמרו שירה, מה שהאבות לא אמרו, מה שהאדם הראשון לא אמר,

מה שנוח לא אמר,

רק ישראל היו הראשונים לומר,

זה שהם השיגו את שם הוויה ברוך הוא

בקריעת ים-סוף,

שהוא שולט ומושל לעולם ולעולמי עולמים בכל המתהווה בעולם,

והכול ברצונו.

וכל זה מתחווה לשיעור ביטחון שלמדנו היום.

אז זה אומר שיציאת מצרים היא שורש ועיקר ויסוד

שלא ניתן לחיות בלעדיו,

כי שם אנחנו הכרנו

את הקב'-ברוך-הוא,

וידעתם כי אני אדוני אלוהיכם,

שמה למדנו,

למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים

ואת אותותי אשר שמתי בם,

וידעתם,

אתם, אתם, אתם תדעו, אתם, היהודים, אתם תדעו,

כי אני אדוני אלוהיכם,

מזה שהתעללתי בהם, באותות, במופתים, בכל,

בקריעת ים-סוף.

זאת אומרת,

זו חובה, זה לא מקרי,

אלא

זה יוקר עצמי.

עניין סיפור יציאת מצרים

הוא כמו הגרעין,

אשר הוא הולך מהקודם אל המאוחר,

שמתחילה הוא צומח,

עד שנעשה בפועל פירות,

ואחר כך נשאר מהם

שוב בכוח.

בתוך הפירות

נשאר הגרעינים שימשיכו,

ומהם נעשה עוד בפועל פירות,

וככה חוזר חלילה.

מה זה חוזר חלילה?

מה זה חלילה?

מה זה חלילה, חס ושלום? מה זה חלילה?

מה זה חלילה?

אתה מבין את המשמעות? מה זה חלילה?

לא חשבתם.

תחשבו.

ובכן, כן עניין המצווה של סיפור יציאת מצרים.

מתחילה יהיו האבות משיגים את ידיעת השם יתברך בשכלם והכרתם בפועל.

הכל הם השיגו בשכלם ובהכרתם, האבות הקדושים.

הכירו את הכול בפועל.

אחר כך רצה הקב' להשריש את הידיעה הזאת בכל זרע יעקב,

והוציאה ממצרים בפרסום גדול,

ונזרע ידיעת אלוקות בלבם

אשר היא ממש כזריעה בארץ.

זאת אומרת, הזריעה הזאת נזרעה ביציאת מצרים,

כשיצאו בפרסום גדול,

אז נודעה האלוקות בלבם

ממש

כמו זריעה בארץ.

ואז היתה ידיעה בחוש,

ועשתה פירות הרבה,

עד שראתה שפחה בים,

מה שלא ראה יחזקאל הנביא.

וברבות הימים

נשכח מהחוש

ולא נשאר רק בידיעה,

ולא בזריעה בלב,

אלא רק בהכרה שכלית,

ואינו יכול להוציא פירות בפועל,

כי אינו רק בבחינת גרעין.

וצריך תמיד לחשוב בזה,

כדי שלאט-לאט ישתרש בלב הגרעין היבש הזה,

ואחר כך יוציא פירות לפועל.

וכן חוזר הדבר חלילה.

האב מעביר לבן,

והבן מעביר לבנו עד עולם,

מסיפור יציאת מצרים,

תמיד

עד לידיעה של ואשבות אל לבביך כדי להוציא את הפירות.

וסיפרנו על רבי יחזקאל לוינשטיין, המשגיח דה פונוביץ', זכר צדיק וברכה,

שבזקנותו היה לו קשה לעלות במדרגות לפונוביץ',

אז היו רואים אותו מתעכב כמעט,

חושב,

ופתאום עולה כמו בחור.

שאלו אותו מה הפטנט.

אז הוא אמר תמיד כשהוא מגיע למצב של כלות הכוחות,

שאין מצב, כמו שאומרים,

הוא היה מתבונן ביציאת מצרים,

ושואל משם תעצומות כוח ורוח,

שבמצב הכי גרוע שהיה לעם ישראל אחרי 210 שנים,

פתאום הקב' חידש בהם רוח נעורים

והוציא אותם משם נגד כל ההיגיון,

נגד כל הסיכויים,

נגד הכול.

ובעצם היום הם יצאו

עבדים משוחררים,

שלא מחשבנים לאדונים שלהם כלום, שחטו את האלוהים שלהם בפנים שלהם,

ויצאו גאולים על דגליהם.

מההתבוננות במעמד הזה הוא יהיה שואף כוחות,

מחליף כוח,

ויכול לעלות את המדרגות בקלות.

זה נקרא לצייר בחוש את יציאת מצרים.

אז אנחנו מחויבים בכל יום יום יציאת מצרים בבוקר ובערב,

וכל המצוות לזכר יציאת מצרים, כי בלי יציאת מצרים אין לנו עיקר בכלל.

שם הכרנו את האלוקים,

שם ראינו בחוש,

משם יצאנו ונהיינו לעם.

זה העיבור שלנו,

להוציא גוי מקרב גוי,

מהקרביים של גוי,

להוציא מבפנים. מי יכול לצאת ממצרים? אף אחד לא יכול לצאת ממצרים. היא חושפת כולה,

ויצאנו משם.

זאת אומרת, זוהי ההתבוננות שאנחנו חייבים בה כדי להביא פירות וחוש.

ואז ממילא

אין שום דבר שיכול להטריד אותנו

מלעמוד את השם יתברך,

כי בכל מצב,

אפילו אפס סיכויים,

הקב'-הוא יכול להושיע אותנו כהרף עין, כמו במצרים.

אפס סיכויים.

היינו צריכים להיות 400 שנה,

ואחרי 210 יצאנו,

הבטעה נעימה,

מקצרים לבן-אדם 190 שנה.

זאת אומרת, אין ניאוש בעולם.

אנחנו צריכים להבין,

מפה אנחנו שואבים את כל הכוח שלנו

מיציאת מצרים.

כל קושי שיש לאדם בחיים,

ברגע שהוא מסתכל

ביציאת מצרים, הכול זה משחק ילדים.

קשקוש.

כי אם יצייר לעצמו מה זה להיות עבד עולם

אצל המצרים השונאים, האכזרים, הרוצעים,

שנוגסים בו מהבוקר עד הערב,

מחליפים לו את העבודה,

מעמיסים עליו מה שהוא לא יכול, לא נותנים לו מנוחה,

לא לאכול, לא לשתות, לא ככה לחפש את האבן לבד,

לענות אותו לקחת את הילדים, לזרוק אותם, לטביע אותם, לשקע אותם בתיא,

לחתוך אותם לחתיכות, להוציא את הדם שלהם, לטבול בדם שלהם. מה, מה,

איזה מין חיים אלה?

איך אפשר לחיות ככה?

ועם כל זה הביאו ילדים, נעשו להם נסיעים, נשלחו מלאכים,

שנתנו להם שמן, נתנו להם דבש, ונתנו להם ככה, וגדלו תחת התפוח, עורתיך.

איי-איי-איי, מי שמסתכל בכל המדרשים, רואה את הכול, איך היה, מה היה,

ומצייר את זה, משם הוא שואב את העצומות, כוח ורוח,

לאין שיעור לעמוד בכל המכשולים, בכל הקשיים,

שיש בחיים.

לכן,

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, מה זאת?

ואמרת אליו, בחוזק יד, הוציאנו ה' ממצרים,

מבית עבדים.

רבי חננין, אבל, מה שאומר,

עושה הקבוש בחוזק חוד ישראל, לפי כוח רבויות ומסורות,

שנה אמור אדוני חפש למען, סניגו ירדיל את הראויה לאמור.