קניין ג' - בעריכת שפתיים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו נמצאים בתיקון השלישי,

בקניין השלישי,

בעריכת שפתיים.

רש״י אומר שאינו מגמגם בדברי תורה,

אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה.

דאין דברי תורה מתקיימין, אלא בהוצאת הפה.

דכתיב כי חיים הם למוצאיהם,

אל תקרא למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה.

גמרא בערובין נד.

ברוריה,

השכחתיה להו תלמידא דאווה גריס בלחישה.

ואמרה להם, ערוכה בכל ושמורה.

פסוק בשמואל ב' כג ה'

אם ערוכה ברמח איברים שמורה,

ואם לאו, אינה שמורה.

באותו מקום.

כי כל מה שלומד צריך שיחזור עליו תמיד,

ויוציא הדברים בשפתיו.

וכמו שאמרו זיכרונם לברכה, כי חיים הם למוצאיהם,

למוציאיהם בפה.

זו הקדמה לדברים,

ואנחנו נביא כמה עובדות

מגדולי ישראל

שבהן נלמד

מה הדברים אומרים.

המשגיח,

רבי ירוחם אמיר,

נתעוררתי בחסד הגדול אשר עשה לנו רשי הקדוש.

מה החסד הגדול שעשה לנו רשי הקדוש?

הנה נאמר,

ואלה המשפטים אשר טסים לפניהם.

רשי מפרש שם,

מבאר, מביא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,

לא תעלה על דעתך לומר

אשנה להם הפרק

בהלכה

פעמיים או שלוש

עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנתה,

ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושן.

וכך נאמר, אשר טסים לפניהם

כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

לכאורה לא מבינים זה.

מדוע באמת מחייבים להטריח בפירושן בפרטיהן ופרטי פרטיהן

כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם?

מדוע לא נניח את זה לתלמיד בעצמו שהוא יעמול ויטריח בעצמו להבין את הדברים עד גמירה?

אבל הרי רואים אנחנו כאן להפך לגמרי.

דין מפורש הוא

לרב הלומד עם תלמיד

כי מחויב להשים לפניו הכל ערוך ומוכן.

והציווי של אשר תשים לפניהם אין זה רק אצל משה,

אלא דין לכל רב,

כי ימסור לו תורה ברורה,

ערוכה ומוכנה לאכול,

והיא הנהגתו של רש״י הקדוש.

לכן אומר רבי ירוחם אמיר,

נתעוררתי בחסד הגדול שעשה לנו רש״י הקדוש,

שערך לפנינו הכל, מוכן

ישר לאכול.

רבנו בחייא בהקדמות שלו לחומש

מביא ששלמה המלך מונה שבעה סוגי עצלים.

אמר עצל ארי ברחובות

כעצל אשר יסום על מיתתו,

כדלת אשר יסום על צירו, כן עצל במיתתו.

ומביא שם שבעה שהוא מונה אותם ומפרט כמה סוגי עצלים.

והעצל הכי גדול

זה

אומר דברים בערבית ומתרגם:) נלאוה הביאו על פיו.

כבר היד שלו בתוך הכפית, בתוך הצלחת,

כבר ערכו לו את השולחן, הכל מוכן, התבשיל לפניו,

הכפית בפנים,

רק אין לו כוח, הוא עייף להביא את זה עד לפה.

פעם היינו צריכים משיננתם, משיננתם, היו צריכים להיות דברי תורה, גם היום, אבל היינו צריכים אז, בלי עזר של ספרים נוספים,

היינו צריכים לשנן, לדעת כל התורה שבעל פה, בעל פה.

אסור היה לכתוב את זה בספר, בכתב.

רק חכמים היו כותבים ראשי פרקים לתזכורת,

אבל אסור לכתוב

דברים שבכתב היא הייתה רשאי לאומרם על פה, דברים שבעל פה

היא הייתה רשאי לחותבן.

אבל

היה אדם צריך ללמוד את הכול בעל פה.

היו גזרות וכו' וכו'.

אמר רבי יהודה הנשיא עת לעשות לה' הפרו תורתך,

אז יש מצווה לכתוב את הדברים, פן השתכחו מחמת הגזרות והגלויות וכו'.

ועל זה נאמר, עת לעשות לה'

אחרת הפרו תורתך.

והוא כתב את המשנה.

אחר כך המשנה הייתה סתומה להרבה אנשים שלא הבינו,

אז היו צריכים לבאר את המשנה וכתבו את הגמרא,

שהגמרא מבארת את המשנה.

אבל בתוך ים הגמרא יש את כל הדינים וההלכות,

וצריך להיות בקיא בכל התלמוד בשביל לדעת להוציא משם בכל עניין ועניין כיצד מקיימים את המצוות וכו'.

אז בא ריף

וכתב לנו הלכות,

ואחר כך הרמב״ם, אחר כך רבנו אשר וכן הלאה.

ונכתבו הלכות עד מרן הבית יוסף,

יש ראשונים ויש אחרונים ששוקלים, ביתרים וכו'.

עד שבא בית יוסף וכתב לנו שולחן ערוך.

זהו, עכשיו השולחן ערוך.

מה נשאר?

לקחת מהשולחן שהוא ערוך ולאכול.

טמן עצל ידו בצלחת,

נלאה שבעה אל פי.

אנשים, גם שולחן ערוך בשבילם זה נראה כאילו כבד על כל החיים,

הוא לא יגמור את זה. כל החיים שלו לא יגמור את זה.

הוא לא מאמין שהוא יגמור את זה כל החיים שלו.

אז היום כבר יש

על כל מצווה ומצווה ספר.

ועל כל ספר יש קיצור של הספר,

ועל שולחן ערוך יש כבר כמה קיצורי שולחן ערוך.

והיום יש ספרים עם תמונות,

ולא רק ספרים ותמונות, גם יש עם ניקוד ועם פיסוק.

והיום יש כבר דיסקים שאתה רק תאזין באוזן, תשמע.

וגם זה אנשים עוד לא עושים.

איזה תביעה, יא בה ביי, יא בה ביי.

למדנו בשבוע שעבר בקניין הראשון בתלמוד,

כשהתקינו מנורות, לא כאלה,

ופונוביץ',

אז הרב שך,

זכר צדיק לברכה, נכנס וראה את זה, אמר, יואו,

יכו אותנו, יכו אותנו.

שאלו אותו, מה זה יכו אותנו?

הוא אומר, יכו אותנו בעולם הבא, כי מה חסר עכשיו?

יש אור, יש לוקסים, יש הכול,

ויש גמרא, ש״ס, וילנה, גדול, רואים אותיות גדולות, מודפס.

ואם לא נלמד,

יכו אותנו, כי היה לנו את כל התנועים.

כשהוא למד,

אז בזמן המלחמה הוא התחבא בעשרת נשים,

בקלוצק.

והוא היה רעב, לא היה לו מה לאכול.

הוא היה רוב הזמן בתענית, לא היה לו נעליים אפילו,

חוץ מכבודכם.

והייתה לו חולצה במשך כל המלחמה.

ואחרי מאיריב הגבאי היה מחלק נרות לאלה שרוצים להישאר ללמוד.

ולא, הוא לא היה נותן.

כי הוא היה צריך נרות כנגד כל אלה שקיבלו.

והוא לא היה מאמין שהוא לומד.

אז הגבאי היה לא נותן לו, אז הוא היה הולך.

הוא היה לוקח אחרי שהוא הולך את הנרות ויושב ללמוד כל הלילה.

וכשהיה זמן שלא היה נרות...

אז הוא פרה מהחולצה של החוטים

ועשה מזה פתילה,

היה שם חלב

והיה מדליק את זה בשביל לראות,

ובתנאים האלה הוא היה לומד.

כשהיה מתגלה את הלבנה,

היה יוצא לחלון להסתכל לאור הלבנה לקרוא וללמוד.

אז הוא אומר, אנחנו עם התנאים האלה יכו אותנו, יכו אותנו אם אנחנו לא לומדים.

היום הכל מוכן, הכל מוכן,

הכל מוכן, שולחן ערוך.

מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה?

אמר לו למשה,

לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק והלכה

פעמיים או שלושה פעמים עד שתאסדורה בפיהם כמשנתה.

ואיני מתריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושן.

לכך נאמר, אשר תשים לפניהם

כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

אומר בי רוחם אמיר, עכשיו אני מתעורר

להבין את החסד הגדול שעשה לנו רשי הקדוש,

שהכין לנו את הכל ערוך ומוכן,

ישר לאכול.

את המאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

אל תקרא בנייך אלא בונייך

פירש רבי שמואל רוזובסקי כדלקמן.

תלמידי חכמים הם בנאים פשוטו כמשמעו.

האלף-בית של בניי

זה לעבוד בצורה מסודרת,

אחרת אין כאן בניין

אלא ערימת אבנים,

גיבוב של סברות,

קושיות ותירוצים.

ועוד דבר הוסיף רבי שמואל רוזובסקי, זכר צדיק וברכה.

מי שאינו מסודר בענייניו הגשמיים אינו יכול לחשוב באופן מסודר,

קל וחומר שאין ביכולתו לערוך שיעור באופן מסודר.

אתם שומעים?

סדר וניקיון.

יש פה תיאורים של סוגי לימודים, איך מלמדים, מעבירים שיעור, אני לא אלאה אתכם בזה, אבל אני אגיע לדברים שאולי ייגעו אלינו.

אולי נתגרה,

אולי נתאב,

אולי נתלהב,

אולי, לך תדע.

מסופר על רבי חיים שמואלביץ,

זכר צדיק וברכה, שהיה נוהג ללמוד ירושלמי

עם חברותא עד לשעת לילה מאוחרת.

במהלך הלימוד התגבשו פעם

שבע או שמונה דרכים שונות להבנת הסוגיה.

למחרת חזה רבי חיים, כהרגלו באופן תמציתי,

על הלימוד מאתמול.

כלאחר יד פרס לעיני החברותא את כל הדרכים שעלו בלילה הקודם.

החברותא,

שהיה מגדולי תלמידי מאיר,

חלשה דעתו.

כיצד אפשרי הדבר לזכור כך את הדברים?

אני לא זוכר דבר.

מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו, הקשר בי חיים שמואלביץ?

הלכתי ראשון.

ואני, שיב לו רב חיים,

נכנסתי למיטה,

טמנתי את ראשי מתחת לקר

שלא להעיר את חבריי,

וזעקתי לתוכו שוב ושוב מספר שעות את כל המהלכים בסוגיה כדי לתקוע אותם אריין האקן בתוך הראש.

אז מה הפלא, אם כן, שאני זוכר?

היה מקרה בעת הלימוד שהזכיר רבי חיים, כי בעניין זה היו לו בשעתו 14 קושיות כדרכו.

והחל מונה את הקושיות,

והתברר לו שנשמטה מזיכרונו אחת.

החברותא היה מוכן להסתפק ב-13 קושיות,

אך רבי חיים לא ויתר.

פעמים מספר סיכם את כל הסוגיה לאורכה ורוחבה לפרטי פרטיה,

ולא הניח לה דבר עד שגם הקושייה ה-14 עלתה מתהום הנשייה.

אחד שיודע שהיו לו 14 אבנים טובות בכיס,

והוא סופר ויש 13, הוא לא יחפש את ה-14?

ודאי שהוא יחפש את ה-14.

אבל אם בן אדם לא מבין את הערך של מה שהוא מתעסק בו,

נו, 13 זה גם טוב.

13 זה גם טוב.

אומר הרב לופיאן,

לא בהוצאת שפתיים,

אלא בעריכת שפתיים.

הקניין שאנחנו צריכים להבין זה לא להוציא בשפתיים,

זה עריכת שפתיים.

מכאן הוא מדייק שלא די בהוצאת המילים מן הפה,

שזה תנאי מרכזי בכל לימוד תורה.

וכמו שכתוב, כי חיים הם למוצאיהם ודרשו חכמים למוציאיהם בפה,

אבל לקניין תורה צריך עריכת שפתיים.

כאן נאמר בשמואל ב' שאמרנו, ערוכה בכל ושמורה.

והפירוש, סדורה.

כעניין שמספרת הגמרא על ברוריה שהזכרנו.

וזה שנאמר כאן בעריכת שפתיים,

היינו שהשפתיים אצל הלומד תורה יהיו ערוכות ומסודרות.

כלומר,

יסדר שפתותיו במחשבה תחילה קודם שיבטא בפיו

איך ומה הוא בא לומר.

ואף בשעה שלומד לבדו יסביר ויפרש לעצמו כל דיבור

שהוא מוציא בפיו,

כאילו הוא עורך ומלמד לאדם אחר שאינו יודע בתורה כלום.

על ידי זה יקנה את התורה שלמד

ותשתמר תורתו אצלו.

בדרך כלל כשאדם

לומד לבד הוא פוסח על הרבה דברים.

שאם ילמד איתו אחד שלא למד כלום,

ישאל אותו כל מקום שאלות, פתאום הוא יראה שהוא לא מבין.

שהוא לא יודע אפילו לענות על מה שהוא אמר.

כללית הוא מבין,

אבל מקומית הוא לא מבין.

אז הנה, דוגמה אחת אני כן אתן.

רבי שמואל פלמן, מתלמידיו של רבי אלחנן וסרמן, היה מתאר את סדר הכנת השיעור של ריבו עם תלמידיו

ואת האופן שבו הוא מסרו.

מתחילה היינו לומדים מדברי הגמרא כפישוטה,

עם פירוש המילות.

ורבי אלחנן מדייק להפליא בכל משפט ובכל ביטוי.

היה מחתכם בשפתיו ושם לב לצליל של הדיבורים כשמגיע לאוזנם.

גם כל דיבור ברש״י ובתוספות היה נזהר להגות בפה מלא ולהקשיב לדברים היוצאים מפיו,

להתבונן איך הם משתמעים.

מן הגמרא היה חורש לספרי מפרשים,

בעיקר ראשונים ר'אן ורשב״א,

שהיה משתמש בביאוריהם וחוזר עליהם לרוב בעל פה ומיעוטם בקריאה מתוך הספר.

מראשונים עבר לספרים הבודדים מגדולי האחרונים הנפוצים,

אבני מילואים, קצות החושן, רבי עקיבא איגר וכדומה.

בפריעים שהוא מזכיר סברותיהם

היה מטבל קורט מחידושים שלו,

מדייק,

מעלה סברות שנתחדשו בשכלו,

טעם לדין מסוים או יישוב לקושייה,

עד שמסכם את כל השקלא וטריא במשפטים קצרים.

את כל המשא ומתן

היה מסכם במשפטים קצרים.

אחרי הבירור הממושך

היה חוזר ולומד מחדש את לשון הגמרא מראש העניין ועד סופו,

כשהוא מותאם ומתובל

דרך הבלעה

בכל הסברות והחידושים

שהפכנו בהם כל העת.

כי המשפט הזה היה לומד עמי דבר יום ביומו שעות ארוכות

בתורת הכנה לשיעור שהוא עומד להשמיע ביום מחר.

וכמעשהו בהכנות

כך מעשהו בשיעור גופו.

היה מלמד בכל יום דף גמרא אחד כלשונו וככתבו במשך יותר מחמש שעות,

מארבע אחר הצהריים עד קרוב לשעת לימוד המוסר בתשע ושלושים בלילה,

מבלי להתעייף

ומבלי שתלמידיו יתעייפו.

גם בשיעור היה קורא מתוך הספר את הלשון של הגמרא,

ומבאר מילה במילה, קודם כל, את פשט הדברים.

בהמשך עבר להשמיע קצת מדברי הראשונים בסוגיה,

וכשהתקרב השיעור לסיומו,

פתח והרצה גם קצת חידושים משלו להשלמת ההבנה.

זה דרך הלימוד של רבי אלחונון וסרמן.

דהיינו,

לפרק הכול מתחילה ועד סוף,

כראוי, בלי להשאיר דבר אחד שאינו מבורר.

למי שלא ראה, אני בירכתי קודם.

פעם ראה

איש אמונים אחד,

מפה נתחיל אולי להתעורר,

פעם ראה איש אמונים אחד,

שרבי זלמן מווילה

חזר על לימודו בדבר אחד

שלוש מאות פעם.

לקץ חודש ימים,

ראה שהוא חוזר שנית על לימודו בדבר זה עוד שלושים או ארבעים פעם.

לא יכול היה האיש להתאפק,

ושאל,

הגידה נא לי שאהבה נפשי

זה זמן לא כביר,

שנית ושילשת על דבר זה עד שלוש מאות פעמים,

ובזמן קצר אתה חוזר ושונה על דבר זה?

ורבי זלמן ענה ואמר לו בצח שפתם,

הנה חכמים זיכרונם לברכה אמרו

תנא מיניה ארבעין זמנין

ודמא כמאן דמנאח בכיסא או בכיסא או בכיסא או בכיסא,

והנה

יש להרגיש קצת.

למה לא אמר ודמי כמאן דמנאח בקופסא,

שלשון זה יותר מורגל

בלשון התלמוד,

אולם אינו מן הנמנע שחכמים זיכרונם לברכה רמזו בזה הלכה

למה שאמרו,

אדם עשוי למשמש בכיסאו בכל שעה.

וזה שאמרו,

תנא מיניה ארבעין זמנין

ודמא כמאן דמנאח בכיסא דווקא.

הביאורו,

אף על פי שנקבע הדבר בזיכרונו,

אם כל זה היה ממשמש אותו כל שעה,

שלא יישכח ממנו,

כאדם הממשמש בכיסאו בכל שעה,

כדי שלא יישמט

ולא יאבד ממנו.

והוא אומר כמדומה שהוא אמר את זה בשמו של הגויין.

וגם אני בתחילה,

אני שונה על לימודי הרבה פעמים עד שנקבע בזיכרוני,

ואחר כך אני חוזר ושונה עליו לפרקים,

שלושים או ארבעים פעמים,

לקיים עצת חכמים

שהאדם עשוי למשמש בכיסאו כל שעה,

שלא יישמט וייאבד ממנו.

שמעתם?

ידוע הסיפור,

זה מובא בעלי שואו.

הקודם היה בהדרן עלך,

מקורו בתולדות אדם.

ידוע הסיפור מאחד מגדולי הדור שעבר לעת זקנתו.

סליחה. ידוע הסיפור על אחד מגדולי הדור שעבר, שלעת זקנתו רצה להיות בקיא במסכת אחת, בקיאות כזאת,

שיוכל לבוא עימה לפני בית דין של מעלה ותלמודו בידו.

חזר על המסכת כמה וכמה פעמים,

בחן עצמו ונוכח שעדיין אינו שולט עליה שליטה מלאה.

הוא נבהל

וחשב אולי כבר קפצה עליו הזקנה,

ואין מוחו קולט עוד היטב מה שהוא לומד.

מרוב צערו

קם ונסע אל ראש ישיבת וולוז'ין בימים ההם,

רבי רפאל שפירא,

ושטח לפניו את דאגתו.

שמע רבי רפאל וחייך.

תמה אותו גאון מה פשר החיוב,

ונענה לו רבי רפאל. כבודו

חזר על המסכת 15 פעמים,

ורוצה להיות בקיא בה?

ככה הוא אומר לו.

אצלי, אומר רבי רפאל שפירא,

15 פעם זה רק לימוד המסכת,

ורק מה שאני מרבה ללמוד אחרי לימוד זה,

זוהי החזרה.

ונמצא כי מר עדיין לא התחיל כלל לחזור על המסכת,

הוא רק לומד אותה עד כה.

אז מי שרוצה להגיע עם מסכת אחת, כמו שאומרים ביד,

זה לא להגיד אותה בעל פה,

זה גם להבין אותה.

אז זה עבודה.

איפה אנחנו? הרי ישאלו אותנו, השם מרחם,

את הכול, הכול בעל פה.

הכול בעל פה.

חוץ מהדרשה של 180 יום,

שהגאון מווילנה אומר שצריך לתת דרשה 180 יום רצוף.

חוץ מזה.

סיפר רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון

על סבו הגדול,

המהרשם מברזן,

שאחרי חתונתו

הוא לא רצה להיות רב ומורה.

הוא פתח חנות של יין,

ועשה שם כשתי שנים.

אחר כך נשרף הקול

והוכרח לקבל רבנות,

ואמר כי במשך שנתיים הללו בישיבתו בחנות

הוא חזר על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך

ארבע מאות פעם

בתוך החנות בתור סוחר יין.

זה מחייב אותנו או לא מחייב אותנו?

מה אתם אומרים?

צריך להתחיל ללמוד, לא?

את הפעם הראשונה לפחות.

ארבע מאות פעם תוך שנתיים בתור סוחר יין.

סיפר רבי יחיאל מיכל טייקוצ'ינסקי,

בצעירותי למדתי עם רבי צבי פסח פרנק

מסכת יבמות ארבעים פעמים.

פעם אמרתי לו,

כי לדעתי, כדאי להתחיל ללמוד עניינים חדשים.

אחרי ארבעים פעם אותה מסכת,

נו, הגיע הזמן אולי לעבור לנושא חדש.

ענה לי,

אני אלמד ואשנה עד שארגיש בנפשי כי הסוגיה מונחת אצלי בקופסה.

כל זמן שאני לא מרגיש כך,

אני לא יכול להפסיק.

עד עתה, הוא אומר לו, למדנו להבין את הדברים כפישוטון.

ארבעים פעם זה רק ללמוד את הפשט.

עכשיו, בכל פעם שנחזור,

הרי יתגלו לפנינו חידושים אשר עד כה לא הרגשנו בהם.

אתם שומעים?

מושגים.

מעשה היה ובא רבי שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה,

להרצות בפני הגאבד של ירושלים, רבי זה לגאובן בנגיס,

שיעור שנתן בישיבה יום או יומיים לפני הביקור.

זה עוד לפני שהוא היה מגדולי הדור,

רבי שלמה זלמן אוירבך,

זכר צדיק לברכה.

אז במהלך השיחה הוזכרו דבריו של הקצות,

קצות החושן.

הגאבן

עצר את בן שיחו והעיר לו על אי דיוק מסוים בהצגת דברי הקצות.

לא כך נאמר שם.

הוא טען

כי אם כך וכך

ראש הישיבה

עמד על דעתו,

הקצות צוטט כדווי.

מה עושים במצב כזה כמו תמיד?

נייטה ספר ונחזה.

נביא את הספר ונראה.

הספר הובא, נפתח דופדף אל המקום הנכון,

והתברר

כי הגייבט צודק.

שהרב יודע טוב ממני,

ידעתי מזמן.

ידעתי גם שזיכרונו כביר וכי הוא בור סבוד שאינו מאבד טיפה.

סיפר לימים הגאון שהתפרסם כגדול הדור.

אם בכל זאת היה לי ביטחון שאני צודק,

אני הסתכלתי בספר רק מספר ימים קודם לכן.

הרי הוא הכין את השיעור.

כשהכנתי את השיעור, ואילו הוא הרב, הגאייבט,

ראה את הדברים לפני זמן רב, מי יודע מתי.

פניו של רבי שלמה זלמן אמרו הכול.

מתי שהיה

מוכח לו שהוא שגה,

אז הרב בנגיס קרא את המבוכה והסביר לו,

אתה ודאי חושב שאני עילוי.

אתה חושב

שיש לי זיכרון טוב ממך.

אך לא כך.

פשוט

עברתי על קצות החושן 400 פעם.

וכי חוכמה לזכור את דבריו במדויק לאחר מספר קוריו של חזרות.

אתם שומעים מושגים מה אנשים לומדים?

אתם מבינים בכלל?

מי שרוצה לראות איך לומדים,

יקרא את ארבעת הפרקים של ללקות תלמוד תורה,

של בעל התניא,

שהוא מסביר בשולחן ערוך הרב

בדיוק איך לומדים וכמה פעמים.

הוא אומר שאפילו בן אדם שאין לו הבנה ואין לו ידיעה ואין לו כלום,

אם יחזור כמו שהוא אומר,

הוא יזכור ויבין ויהיה אחד מהגדולים.

אבל צריך להקפיד לעשות את הדברים.

באחד מביקוריו בביתו של רבי איסר זלמן מלצר,

הזכיר רבי שחנא קולודצקי

את דברי הרמב״ם,

שזה אשר כותב ספר,

השם ירחם,

שזה אשר כותב ספר,

טוב יעשה אם יעבור על אשר כתב

בטרם יפרסם את הספר,

אפילו אלף פעמים,

אם ייתכן זה.

היום מוציאים ספר,

חרבטיתא,

ואת ההגהות

יעשו בעזרת אלה שיעירו

ויודיעו להם, ואז הם יתקנו ויוציאו גרסה חדשה,

מוגהת יותר,

וככה יהיו עוד כמה גרסאות של הגהות,

העיקר למכור קודם.

קודם כל שידעו שיוציא ספר,

עם טעויות, בלי טעויות, מה זה משנה,

העיקר יהיה ספר,

עכשיו יקראו לי על שם הספר

בעל הג'מבורי,

ואז זהו, אני נכנס עכשיו

לתוך הפנתיאון של כל מחברי הספרים.

כידוע,

אחד מהרגליו של רבי איסר זלמן זה היה לראות בעצמו בכתובים את מה שמזכירים ומציינים מן הגמרות ומן הספרים השונים,

בין אם הוא לא האמין בדיוק, בין אם הוא רצה לדקדק בדיוק.

מיד פתחו הרב ותלמידו את הרמב״ם,

בהקדמתו למאמר קידוש השם,

וקראו.

וממה שראוי שתדעהו, לשון הרמב״ם,

שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באוזני העם

עד שיחזור מה שרצונו לדבר

פעם ושתיים ושלוש וארבע,

וישנה אותו היטב,

ואחר כך ידבר.

ואולם,

מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר,

ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים,

אילו ייתכן זה.

משקראו את הדברים,

קם רבי איסר זלמן ממקומו

תוך סערת הנפש,

והתחיל ללכת בחדר הלוך וחזור,

כשהוא משנן לעצמו בקול רם

מספר פעמים, תוך התרגשות מרובה, את דברי הרמב״ם.

ומה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר,

ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים,

אילו ייתכן זה.

שמעתם?

כמה זמן לוקח לחזור

אלף פעם על ספר שאדם כתב?

אז איך בן אדם הצליח לכתוב עשרה ספרים בחודש?

איך זה יכול להיות?

זאת אומרת, הוא קורא אלף פעמים במהירות הכול.

איי, איי, איי, והמבין מבין.

ידוע מה שהעידו תלמידי רבי חיים מוולוז'ין,

כיצד הסביר להם ריבם את משמעות הבקיאות הנדירה בה ניחון הגאון מבין לה.

היה הדבר, כאשר הפליג רבי חיים בשבחו של אחיו,

רבי זלמאלה,

ואמר כי היה נחשב לתלמיד חכם

בימי התנאים והאמוראים.

אתם שומעים?

מעיד

רבי חיים על אחיו, רבי זלמאלה,

ואומר שאם הוא היה בדורם של התנאים והאמוראים,

הוא היה נחשב לתלמיד חכם.

ועם זאת,

אילו היה חי אחי

רבי זלמאלה

אלף שנים,

לא היה מגיע לקרסולי הגאון מווילנא.

לפי זה, מי היה הגאון בזמן התנאים והאמוראים?

תמהו התלמידים,

הייתכן?

והרי רבי זלמאלה

ידע כל התורה כולה בעל פה.

וכיצד ניתן לומר שקיימת בקיאות גדולה מזו?

יש בקיאות גדולה מזו, ענה רבי חיים.

יודע אני כמוכם,

ויותר מכם,

כי אחי אכן היה בקיא בכל דברי התנאים והאמוראים,

בן נגלה ובן נסתר,

בבלי, ירושלמי וזוהר.

הוא ידע לשננם בעל פה,

כמו שאנחנו רגילים לומר,

אשרי יושבי ביתך עוד יעלוך סלע.

שזה אומרים שלוש פעמים ביום.

נו,

תמהו התלמידים,

אז וכי יש בקיאות גדולה מזו?

יש גם יש, אמר רבי חיים.

אם נשאל עכשיו כל אחד מאיתנו

איזו מילה מופיעה באשרי לפני הפסוק טוב אדוני לכל,

הרי יצטרך להתחיל את הפסוק הקודם חנון ורחום

עד אשר יגיע לסופו.

ואשרי מיוסד על סדר א' ב'.

אך אילו נשאל זאת בתפילה אחרת השגורה בפינו,

עלינו,

או ברכת המזון,

איזו מילה מופיעה לפני מילה מסוימת.

לומר פסוק מסופו לתחילתו,

נהיה זקוקים ליטול סידור ולראות זאת, ולמרות שאנחנו יודעים את זה בעל פה.

אבל רבנו הגאון, סיים רבי חיים,

ידע את כל דברי התורה בנגלה ובנסתל, לא רק בעל פה.

אלא כל תיבה מדבריהם הייתה עומדת לנגד עיניו

וידעמה למעלה מזה התיבה.

כאשר סיפר מרן הגריז את הסיפור הזה לתלמידיו הקשה.

וכי איזה דין יש וחיוב לדעת התורה הפוך

אלא באר משמעות הדברים.

כי לא הייתה זו ידיעה בעל פה מתוחכמת יותר,

זיכרון חזק ובהיר יותר.

היה זה סוג ידיעה שונה לגמרי.

זה לא היה זיכרון בעל פה,

אלא הדברים היו ככתובים לפניו.

כנאמר כותבם על לוח ליבך.

זה שיעור ידיעת התורה.

והגאון זכה והגיע לכך.

והדברים היו כתובים וחקוקים לפניו.

וכשזה כתוב לפניך אין כל בעיה למצוא את המילה הקודמת.

אנחנו בכיוון, לא?

כשנה לפני פטירתו עבר רבי יעקב יצחק רודרמן ניתוח מוצלח

להחזיר לו את מאור עיניו החלושות.

בגודל צימאונו לתורה ושקיקתו לספריו

ניסה בלא לאות

לשכנע את הרופאים שלו שיואילו לשחרר אותו מבית חולים.

לאכזבתו סירב הרופא.

שהרופא היה גם בר אוריין, בן תורה,

סירב לשחרר אותו לביתו.

כיוון שהייתה תקופת החלמה הכרחית להצלחת הניתוח.

אמר לו רבי יעקב יצחק רודרמן,

אקרא לפניך עמוד שלם מתוך הגמרא שבידי ותראה שראייתי תקינה והחלמתי כבר.

הסכים הרופא עימו.

נטל רבי יעקב יצחק רודרמן את הגמרא וקרא עמוד שלם בלי כל טעות.

לאכזבתו הרופא סירב לשחרר אותו.

למה אתה צוחק?

אתה הבנת מה היה?

הוא אמר לא הסכמנו בינינו על דבר.

וראה זה פלא,

קראתי לפניך עמוד שלם ממסכת כתובות בלי כל טעות?

אמר לו רבי יעקב יצחק רודרמן,

וענה לו רופא, נכון?

קראת עמוד שלם מכתובות בלי כל שגיאה?

אבל בלי לחוש החזקת ביד מסכת קידושין.

איי איי איי, אני אומר לך, הדתיים האלה לא יאומן.

מדהים.

בהזדמנות מסוימת

ליוו את רבי יעקב יצחק רודרמן, שניים מתלמידי הישיבה לנסיעה ארוכה.

שני הבחורים שלמדו כמה דפים ממסכת ברכות בעל פה החליטו לנצל את משך הנסיעה לשינון הדפים.

הבחורים

שישבו במושב האחורי הבחינו כי ראש הישיבה נע במקומו בחוסר נוחות,

ומדי פעם מפנה את ראשו אליהם ונוחץ בהם עיניו במבט שכולו תמיהה.

באיזו מין גמרא אתם קוראים שם? הוא שאל.

הבחורים השיבו בגאווה בלתי מוסתרת, אין לנו גמרא,

אנו משננים בעל פה.

עכשיו אני מבין.

שמתי לב

שאתם לומדים דפי גמרא ומדי פעם מחסירים מילה ומוסיפים מילה.

חששתי שמא ספר משובש מצוי בידכם,

אבל עכשיו אני מבין.

זיכרונו הרגיש לכל פרט.

לא יכול היה לשאת דילוג של מילה בדף גמרא.

הוא חש אז כפי שאנו היינו מרגישים.

לו שמענו מישהו אומר אשרי ומדלג מילים.

היה לי סבא, סבא מנוח,

שהיינו לומדים אצלו, אז היינו קוראים

פרשת השבוע עם תרג'ו.

עם תרג'ו.

אז ככה הוא היה מקשיב, אנחנו עם הספר,

עם החומש, עם הטאג', קוראים לזה טאג' אצל התימנים.

ואנחנו קוראים,

ובתור ילדים קטנים שובבים, כמובן שהיינו מדלגים.

אז הוא היה מרגיש.

אז הוא היה אומר לו, פייננט, גידנת באלמבי.

איפה אתה? אתה כבר באלמבי. לאן הגעת? כאילו, איפה נסעת?

הוא היה מרגיש שאנחנו מדלגים, מזייפים קצת.

אז היה אומר לנו, תתעוררו,

אתם חושבים שאני לא יודע איפה אתם נמצאים?

היו יודעים את כל החומש בעל פה. אבא שלי, כמעט המנוע, כמעט היה יודע את כל התנ״ך בעל פה.

היה אומר, כשהוא ילד,

כתר מלכות בעל פה בבית כנסת בתימן.

תיקון פורים היה אומר בעל פה.

מגילת אסתר, בעל פה.

היו בקיאים שם, היו לומדים בעל פה, חבל על הזמן.

דוניאל, כמעט כולו בעל פה.

שלא לדבר על חומש ותרגום ודברים כאלה, הפטרות וכולי.

זה כל ילד כמעט ידע.

אבל פה זה גמרות, זה גמרות, זה לא צחוק.

זה לא רק הגמרא עצמה,

עם כל הבאורים וכולי.

עד ימיו האחרונים,

שבהם נחלש מאוד,

הוסיף רבי זליג ראובן בנגיס, שדיברנו עליו קודם, כן?

שלמד תקצות ארבע מאות פעם.

הגיבט של ירושלים,

בעל לפלגות ראובן,

גם עד ימיו האחרונים, שנחלש מאוד,

הוא הוסיף לחזור על משנתו בעל פה.

וכדי להיות בטוח שהוא איננו טועה,

היה משדל ילדי החמד מבני ירושלים,

שהיו נהנים להימצא במחיצתו לעקוב אחריו כשהם מעיינים בספר.

פעם הציע לילד עסקה,

שהילד יסתכל בגמרא והוא יחזור בעל פה על הגמרא עם רשי ותוספות.

והיה כאשר יתפוס אותו בטעות,

יקבל על כל שגיאה פרס כספי.

הילד נענה להצעה והתיישב ליד מיטתו של רבנו,

שהחל לחזור על משנתו שלושה ימים רצופים.

מסכן הילד.

שלושה ימים רצופים.

שעות מספר, מדי יום ביומו,

ישב הילד

והאזין לפנינים המתגלגלות מפיו של רבנו.

אולם העסקה מבחינתו לא הייתה כדאית.

לא הייתה כדאית במשך כל שלושת הימים.

לא הצליח לגלות טעות

ולא הרביע את הפרוטות המובטחות.

כמו כן,

מספר בן ביתו שרבי יצחק ואלס,

שרבי זליג ראובן,

ביקש באותם הימים

שיפתח בדפי גמרא ויאמר לו, הציון האחרון

שבמסורת השס או גיליון השס.

הוא יגיד לו באיזה מסכת

ובאיזה דף הציון.

עלה הוציא מסכתות שונות ופתח במספר מקומות.

בעל אתר ציין בביר ובן זליג את המקום המדויק.

הוא גם סיים את השס 101 פעם

בנגלה הראשונה.

פעם אחת הוא עשה סיום השס מיוחד מאוד והזמין רבים רבים.

שאלו אותו מה שונה סיום השס הזה מאחרים.

אמר להם זה סיום שס של חמש דקות.

כל חמש דקות שהיה לו איזה פנאי ממשהו,

הוא למד.

עצר איפה שעצר, מתי שהזדמן לו עוד איזה חמש דקות, המשיך מאותו מקום, ככה מחמש וחמש וחמש דקות,

סיים ש״ס שלם מחמש דקות.

רבי חזקיהו יוסף מישקופסקי סיפר בשם הרב ירחימיאל בויר,

שהיה עד ראייה לדבר,

את העובדה שאירעה לפני כמה שנים.

ראש הישיבה מרן רבי אלעזר מנחם מן שך,

זכר צדיק וברכה,

סבל שנים על עיניו,

ובשלב מסוים החליטו להביא אליו מומחה מיוחד

שיבדוק את העיניים ויקבע כיצד אפשר להקל על ראייתו.

המדובר היה בהצמדה לעין של זכוכית מגדלת

שתשמש לו כאמצעי עזר בקריאת האותיות הקטנות של הגמרא.

המומחה הגיע וביקש לבדוק

כיצד קורא ראש הישיבה בזכוכית המגדלת,

וזאת כדי לדעת איזו זכוכית להתאים לו.

הטכנאי ביקש מבני הבית להביא לראש הישיבה ספר עם אותיות קטנות

על מנת שיוכל לבדוק את הראייה.

על השולחן היה מונח השווא שמעת,

וראש הישיבה החל לקרוא בו.

לאחר כמה שניות עצר המומחה את הבדיקה ואמר לסובבים אותו,

זה לא ייתכן שהרב קורא מתוך הזכוכית.

הוא קורא, הוא זוכר את הדברים הכתובים בספר בעל פה,

ולכן הוא קורא במהירות כזו.

ממילא הבדיקה אינה בדיקה כלל ולא משקפת את מצב הראייה.

שבו בעיניכם לזכור את קול השווא שמעת בעל פה,

אולם בכך לא נגמר העניין.

בני הבית הניחו לפני ראש הישיבה

ספר נוסף, והפעם קצות החושן.

הוא התחיל לקרוא והמומחה עוצר את הבדיקה,

והוא אומר, הוא קורא את הדברים בעל פה.

הביאו ספר שלישי,

את הספר שלו עצמו, אבי העזרי,

והיו בטוחים

שאת ספרו שלו לא יזכור בעל פה.

וכן זכה ראש הישיבה מילה במילה מה שכתב לפני שנים רבות.

לא הייתה ברירה,

אלא להביא בפניו את עיתון יתד נאמן.

רק אז אפשר לברר אם הוא קורא או לא קורא.

כן, זה לא היה פרסומת לעיתון,

אבל זה מה שכתוב.

יש עריכת שפתיים שבעל פה,

אך יש גם עריכת שפתיים שבכתב.

וכה כתב רבי אריה ליב בעל קצות החושן על הדפסת ספרו שב שמעת,

וכך הוא אומר, מעגלותיו

נעו נפוצו על פני כל השס,

ובלתי בילולים יעלו על מכבשת דפוס,

וייצא חצץ כולו.

על כן לא הקדמתי להעלותו לבית הדפוס.

עד יוחקו מילי בספר,

הועלתי לפלס כל נתיבותיהם בפלס ומאזני המשפט,

ולטור ולחקור ולחפש כל חדריו,

מיששתי כל כליו,

זיקקתיו שבעתיים ומכשוליו הרימותי,

צרפתיו ובחנתיו,

באשר לא ישר בעיניי, הפעם הבדלתי מתוכו.

ועוד שטתי עליו נוספות עתה פעם פי שניים בה,

וכאשר מצאה ידי הוספתי וגרעתי.

אתם שומעים איך

כותבים ספר, כמה בודקים?

כתוב על הקדוש ברוך הוא שלפני,

שהוא ברא את העולם,

הוא בחן וזיקק

כמה לשונות

מביא תנא דבי אליהו,

כמה לשונות עד שהקדוש ברוך הוא בחן ובדק וזיקק

עד שהוא ברא את העולמות איך שברא והחליט מה שהחליט.

הקדוש ברוך הוא כביכול.

ללמדנו

כמה אדם צריך עד שמוציא דבר אל הפועל,

כמה הוא צריך לבחון ולחזור ולשנות ולבדוק ולברר ולברור וכו',

עד שיוציא.

מפליא, מפליא,

מפליא.

על מרן רבי יעקב ישראל קנייבסקי הסטייפלר זכר צדיק וברכה מסופר

כתיבת ספריו הייתה באופן של מסירות נפש ממש.

אחר שכבר החליט

מה לרחק ומה לקרם

הוסיף לסגנן פעם אחר פעם

והיו עניינים שכתב אותם שש ושבע פעמים עד שמסרם לדפוס.

בשנים האחרונות

עלתה לו הכתיבה במאמצים קשים.

לפעמים ארכה כתיבת שורה אחת כרבע שעה,

ועמוד הדבר תורה לילה שלם.

ויובן מעט מה שכתב בהקדמת קהילות יעקב

שהספרים עלו לו ביגיעה עצומה.

גם רש״י כתב

שתיים-שלוש גרסאות,

וזה מוזכר מדי פעם.

זאת אומרת רש״י

אחרי שטענה תרי״ג תעניות

לפני שכתב,

והסתובב בעולם ושאל את כל החכמים

מה הם פרשו בפסוק זה ופסוק זה,

ואחרי שנתיישב על המלאכה וכתב,

היה לו עוד גרסה שנייה ושלישית.

אתם שומעים?

מהיום יש ילקוטים?

חבל על הזמן.

עתק הדבק ושגר.

רבי חנניהו בן הגשיוא אומר,

נושא הקודש ברוך הוא זה קודש ישראל.

נפיקו חרבו להם תורה ומשוות שנאמר ה' חופש למען סדגו ירדו.