בס"ד חובת הלבבות- שער הביטחון- כ'- פרק ז' {שיעור 20} 15-05-2014

פרק אחרון אנחנו נמצאים בפרק שישי, בסוף, והשביעי - מכת המשכונות: "כי הממשכן את חברו אינו ממשכנו אלא אחר שהוא יכול למלאות מה שמשכנו בעבורו מהון העולם". זאת אומרת: הוא לא עושה זאת רק אחרי שיש ביכולתו להעמיד ברשות חברו את הדבר שתמורתו לקח ממנו את המשכון.

על מה לקחת ממנו את המשכון?

בשביל שתיתן לו משהו,

אז מתי אתה יכול כן לקחת משכון?

רק שתהיה לך אפשרות למלאות שאלתו של הממשכן.

נגיד אחד רוצה ממך סתם דוגמה מכונית,

אתה אומר לו: "אין בעיה אתן לך מכונית, תן 100 אלף שקל בצד שיהיה לידי ובכל בסדר זה המשכון. או שתיתן לי אני יודע תרשום לי את הדירה שלך בז....."

אתה יכול לקחת את המשכון בתנאי שיש לך מכונית, ואתה יכול לתת אותה, והיא ברשותך, והיא שלך ואתה יכול לתת ולקחת את המשכון אם יש לך מה לתת, אבל אם אין לך מה לתת - על מה אתה לוקח משכון? מובן?

אז ככה:  "הממשכן את חברו, אינו ממשכנו אלא אחר שהוא יכול למלאות מה שמשכנו בעבורו מהון העולם. אבל הממשכן הבורא יתברך בהקדמת הטובות אליו"  - הוא רוצה שהשם יתן לו מראש, שיהיה לו לאישה ולילדים עד סוף כל הדורות כמו שלמדנו, אין לו יכולת לשלם העבודה עליהן! מאיפה תחזיר לקב"ה כנגד כל מה שיתן לך?!

ולא מובטח לפרוע מה שיש עליו מן החובות הישנות - אתה עוד לא מובטח שאתה יכול בכלל ממה שעד עכשיו על כל מה שקבלת מהשם כל שכן שאתה רוצה עוד שהקב"ה ימשכן ויתן לך כאילו שכר מראש? כל שכן החדשות שהאדם הצדיק איננו פורע חובות טובת האלוקים עליו אלא בעזר האלוקים לו. הצדיק יודע שאין מה לפרוע אפילו על הטובות שהשם נתן לו, רק בעזר האלוקים,

כמו שאמר אחד מן החסידים בתשבחותיו: "ואף המשכיל היודע אותך לא במעשהו יתהלל, כי אם בשמך וברחמיך אשר הכינות את לבבו לדעת אותך, כי בך יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל לאמר באלוקים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה".

צדיק יודע שאין לו שום אפשרות להחזיר טובות הבורא, כל החובות שלו זה רק בעזר השם,

זה כמו אמא שנותנת לילד שלה מתנה שיקנה לה מתנה ליום האם, מאיפה יש לילד כסף? מאיפה יש לך להחזיר לבורא?

אז הצדיק מודה לקב"ה שבכלל הכין את לבבו לדעת את השם,

אם כן ראינו שכת משכנים הם ממש סתומים וחצופים ועזי פנים, ותשתדלו לא להיות מהם בסדר? אז לא לבקש מהקב"ה שיפרע לכם מראש על משהו, שלא חלילה יפרע לכם את החובות, ואז תהיה בעיה באמת. כן?

פרק שביעי- פרק אחרון: "וכיון שהשלמנו בשער הזה מה שהיה ראוי לו מן הדברים כפי השגתנו",

אתם שומעים?

רבינו החיי אומר שכל מה שכתב זה רק לפי השגתנו, "ראוי לנו עתה לבאר מפסידי הבטחון באלוקים". מה גורם לבן אדם שיפסיד את הבטחון באלוקים? מה גורם?

ואומר: כי מפסידי שלשת השערים הקודמים שלמדנו {תעשו חזרות} בספר הזה - שלושת השערים הקודמים בספר הזה, כולם מפסידים הבטחון. אז קודם כל שלושת השערים הקודמים אתם תראו אותם תבינו.

עכשיו הוא מוסיף עוד: הסכלות בענין הבורא ובמדותיו הטובות, כי מי שאינו מבין רחמי הבורא על ברואיו, והגנתו עליהם, והשגחתו, ומושלו בהם,שהוא מושל עליהם - ושהם קשורים באסוריו לא ינוח לבו ולא יסמוך עליו.  זאת אומרת: סכלות, בעניין הבורא ובמידותיו, זה אחד מהמפסידים, אנשים טיפשים לא מבינים בכלל: מה הענין הבורא, לא מבינים כמה מידותיו טובות, אין לו מידות בבחינה כמו שלנו אלא מידות אותם טובות כלפינו שהוא מפעיל כלפינו.

כי מי שלא מבין רחמי הבורא על ברואיו - הרי זה הכלה כל זה רחמים של הקב"ה על ברואיו, כל הבריאה זה רחמים. כי מי שלא מאמין רחמי על ברואיו, והגנתו עליהם, שהוא מגן עליהם, והשגחתו ומושלו בהם, שהוא משגיח וגם מושל, ושהם קשורים באסוריו, זאת אומרת: הם לא יכולים לזוז בלעדי רצונו, לא ינוח לבו ולא יסמוך על השם.

אז זה אחד מהטפשויות מאלה שמפסידים את הבטחון. כי הם לא מכירים את הבורא, לא מבינים בעניינו, לא מידותיו ולא ברחמיו ולא בהגנתו לא בהשגחתו לא שהוא מושל ולכן הם קשורים באסוריו, לכן לא ינוח לבו ולא יסמוך עליו.

ומהם סכלותו במצות הבורא יתברך, רצוני לומר תורתו. זאת אומרת: הוא סכל האיש הזה שאין לו בטחון, הוא לא מבין את מצוות הבורא את התורה שלו, שהזהיר בה לסמך עליו ולבטח בו. שאמר מלאכי ג': "ובחנוני נא בזאת"

-          "בא, אתה רוצה לראות שאני קיים? חי וקיים! שאני עושה מה שאני אומר? בא, תבחן אותי במעשרות ואני אראה לך!, הנה, זה נגד הטבע - אתה שם כסף - ואני מעשיר אותך יותר!, כמה שתשים יותר - אני יתן לך יותר. זה בדיוק הפוך לא? אתה נותן - זה מתמעט, אז מאיפה בא עכשיו? זה מראה שהקב"ה חי וקיים, "ובחנוני נא בזאת" .

ועוד אומר ישעיה הנביא בכו' "בטחו בהשם עדי עד, כי ביה השם צור עולמים". הקב"ה צר את העולמים בשתי אותיות: יו"ד וה"א, העולם הזה ביו"ד והעולם הבא ב"ה. איך הוא ברא את העולם? ה"א, זה האות שהכי קל להגות אותה, ה"א, לא צריך להתאמץ: אל"ף. בי"ת, ה"א, ברא את עולם בה"א.

נו, עם כל המורכבות של העולם! אז הבעיה? חסר לו משהו? יש לו איזו בעיה לספק משהו? מה הבעיה?. וזה מצות התורה לבטוח בהשם.

ומהם יש עוד סכלים טיפשיים שאין להם ביטחון בהשם שהם מפסידים את הבטחון, נטותו אל הסיבות הקרובות אשר הוא רואה אותן.

אתה שומע?

הוא מאמין בסיבות הקרובות,

"אדוני! אני עובד, עכשיו אני גמרתי עבודה, היה לי, עשיתי ככה, עשיתי פה ושם קיבלתי כסף, זהו, ככה זה עובד, הולך לעבודה מקבל"...

אז הוא נוטה לסיבות הקרובות שהוא נוטה אותם. ולא ידע כי העילות כל אשר תקרבנה מהמעולל, תמעט יכולתם להועיל למעולל ולהזיקו. וכל אשר תרחקנה יהיה כח יכולתם להועילו ולהזיקו יותר חזק ונראה.

מה פירוש?

אדם נוטה לייחס יכולת לכל פעולה שהוא עושה בגמר, כאילו הגמר של הפעולה כאילו זה מה שסיפק לו את הפרנסה. והוא רואה בעיניו שאין הם מוציאים את המאורעות לפועל. והוא תולה בהם בבטחונו, ותקוותו להשיג על ידם את השאיפות, ומבלי שישם לב, שבכל הגורמים, ככל שהגורמים קרובים יותר לגמר הפעולה-ביכולת קטנה יותר להועיל או להזיק למי שהפעולה כפי שהפעולה מבוצעת בו. וככל שהגורמים רחוקים יותר מגמר הפעולה-יכולתם להועיל או להזיק למי שהפעולה מבוצעת בו היא יותר חזקה ויותר נראית לעין.

למשל: כמו המלך, כשהוא רוצה לענות אחד מעבדיו, מצוה למשנהו -

אז משנה המלך נותן הוראה. למי הוא נותן?

מצוה לשר,

והשר מה עושה?

מצוה לשוטר

והשוטר למי שצווה?

לסרדיוט

והסרדיוט מצוה הנוגשים, והנוגשים מקימים המעשה בכלים שמוכנים לו, ואז הם מכים אותו כמו שרצה המלך.

ואשר יכולתו מעוטה מכלם להקל מצערו ולהוסיף עליו

- מי הם?

זה הכלים, הכלים נגיד זה מגלב,

נו, המגלב יכול לחון אותו?

לא,

המגלב יכול להוסיף לו מכה?

לא

מה זה הכלי?

דומם! הוא לא יכול לעשות כלום

גם בסרדיוט יותר מהנוגשים נכון?

-          "באיזה רשות אתה יכול למנוע את הפעולה? מי אתה? סליחה! מי אתה? יש מעליך, איך אתה יכול להחליט?"

השוטר יותר מן הסרדיוט והשר יותר מן השוטר והמשנה יותר מהשר והמלך יותר מכולם מפני שאם ירצה ימחל לו.

אבל כל אלה בדרך - לא יכולים, כי אם המלך הוציא משפט שהוא חייב לקבל מלכות - אף אחד בכל השורה הזאת משנה ושר וטררם בררם ברררם... לא יכולים לעשות שום תוספת ושום עיקול. זאת אומרת: העילה הראשונה- היא המחליטה והיא הקובעת ולא הקרובה אליך, לא הסיבה בסוף.

אתה חושב שאם היה לך מאלג' ומסטרינה והיה לך ככה וככה וככה ואתה כאילו הנה יש לי ארגז כלים אני הולך לעבודה ויש עבודה, לא! זה למעלה נגזר.

ואז הקב"ה אמר לההוא: "תגיד להו,א שיש אחד שיודע לעבוד והוא מצלצל אליך—

"הלו! אתה מוכן לעבוד?"

ואתה אמרת לו: כן",

ואז צלצלת לניסים, וצלצלת לעוזיאל, והלכת ונסעתם והגעתם ובסוף מה קרה? הבן אדם לא רוצה את העבודה, או שהוא רוצה את העבודה, או שהוא גומר את העבודה ולא משלם, וככה וככה ו....

ובסוף מה? חשבת שהסיבות הקרובות הם הם הם הם שיתנו לך את הפרנסה, בסוף מתברר שההוראה היתה מלמעלה: "לא לשלם!".

אז יצא מכל העבודה לא יצא שום דבר!

-          "אבל אני עבדתי!, תראה! רואים על הקיר! את כל העובדות עשיתי!"

 "לא ביקשתי ממך, מי אמר לך לעשות? מה שסיכמנו - זה היה משהוא אחר",

-          "ואי ואי ואי! איך אתה אומר לי כזה דבר? אמרת לי: "תעשה מה שאתה מבין", איך אתה עושה לי כזה דבר?! עשיתי מה שאני מבין לפי מה שאמרת לי!"

"אדוני! שום דבר, אתה יודע מה, גם אני ילשין עליך, ואני יגיד עליך ככה וככה, ואם אתה לא..."

ואי ואי! ואי איזה הסתבכות, חשבנו שאנחנו "עושים פה קופה" - והשם ירחם איזה צרה.

נו, אז הסיבות הקרובות לא הם שמביאות את השפע, מי מביא את השפע? סיבה עליונה. אז אם זה תלוי שמה - אז מי צריך בכלל לחכות לסיבות התחתונות? הוא יודע לשלוח את זה ישירות בלי ללכת עם המאלג' והמסטלינה.

וכבר נראה לך כי חלישות העילות וחזקתם להועיל למעולל, תהיינה כפי קרבתם וריחוקם ממנו. והבורא יתעלה אשר הוא תכלית העלות ברחק מן המעוללים, ראוי לבטח בו ולסמך עליו לחזק יכולתו על תועלתם ונזקם כאשר קדמנו מן הדברים.

אז כללו של דבר בעניין הביטחון:  כי יתרון הבטחון הבוטחים באלוקים, כפי יתרון ידיעתם אותו, ואמונתם בהגנתו עליהם, ורוב השגחתו על טובתם.

או! עכשיו אתם שומעים לסיכום: מי ייהנה מדרגת הבטחון שלו יותר מכולם? תקשיבו, כלל של דבר בעניין הביטחון, זה כלל שיהיה לכם:

היתרון מהבטחון של הבוטחים באלוקים, הנה אתה בוטח, ואתה ואתה ואתה ואתה ואתה ואתה... אני והוא והוא והם נכון? כולנו בוטחים, כל אחד אבל ברמה שונה,

אז הוא אומר: מה יהיה הבטחון? לי יהיה יותר יתרון מהבוטחים?

כפי יתרון ידיעתם אותו - תלוי כל אחד כמה הוא יודע את השם יתברך, ואמונתם בהגנתם עליהם - והוא מאמין באמונה שלמה שהוא מגן עליו, יותר טוב ממה שהוא יכול להגן על עצמו, וכול הסובבים אותו. וגם לפי כל השגחתו על טובתם שהוא יודע שהשם הוא המשגיח הכי הכי הכי על טובתו של האדם לתת לו כפי מה שראוי לו לטובתו, גם אם הוא מונע ממנו משהו - זה לטובתו, זה לטובתו, כן זה לטובתו!

והנה הילד בתחילת ענינו בוטח על שדי אמו, כמו שנאמר: "מבטיחי על שדי אמי" אז יש לו בטחון,

איזה בטחון?

לא במודע כל כך אבל, הוא יונק מאמא שלו,

יש לו איזה דאגה?

הוא בוטח! "מבטיחי על שדי אמי" אין לו שום דאגה, הוא רק עושה "אהההה אהההה" בוכה, ישר "מה ממי מה ממי", ישר דוחפים: "קח תשתה תאכל ילה לבריאות!", אז אין לו שום בעיה.

וכאשר תחזק הכרתו - משיב בטחונו על אמו לרוב השגחתה עליו - עכשיו כבר הוא כבר לא בוטח בגופה של האם, הוא בוטח כבר באם עצמה, הוא רואה שהיא משגיחה עליו: "בא מותק, תיקח כך, קח סוודר תאכל תשתה תישן", מכסה אותו הכול הוא רואה שהיא משגיחה עליו, עכשיו משיב את השגחתו בטחונו על אמו, למה? הוא רואה את רוב השגחתה. כמו שכתוב בתהלים "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי".  כמו מילד שנגמל מאמו ככה הוא מאמין באמו ובוטח בה, לכן "שוויתי ודוממתי" אני במצב של בשוויה בכל מצב. לא מודאג, אני דומם לא מודאג אין לי בעיות, יודע: "אמא זה אמא, אמא!!! אמא !!!" ישר היא מגיעה: "מה מה מה מה קרה? מה קרה?"

וכשתחזק הכרתו עוד, ורואה כי הנהגת אמו אל אביו – הוא רואה שאמא שלו עצמו תלויה באבא שלו:

"תקנה לי תביא לי, תן לי כסף תן לי פה תן לי שם", אז הוא גילה משהו חדש, זה אבא שלו, אז הוא משיב בטחונו אליו למעלת הגנתו עליו.

טוב אבל הבחור גדל והתפתח ונהיה לו גוף חזק: אז כאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו במלאכה או סחורה והדומה להם - משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו מפני סכלותו בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלוקים.

יא טמבל! עד עכשיו מי דאג לך בסיבה עליונה?

הבורא.

בהתחלה נתן לך אמא שיהיה לה אפשרות להניק אותך,

אחר כך הביא את האמא שתבין שהיא משגיחה עליך

אחר כך הבהיר לך שגם האבא מסייע לך, אז יש לך גם את האמא ואת האבא והכל

פתאום הרגשת שאתה יכול להסתדר לבד? מה? אתה לא מבין שאני סידרתי לך אותם בשביל שלא תעבוד?  מה, אתה לא מבין שאני סידרתי לך את הכל כדי שלא יחסר לך כלום? עכשיו ממה אתה עושה? אתה עוזב את כל מה שסידרתי לך ואתה הולך לבד! אה! אתה יודע להסתדר? איזה טמבל, סידרתי לך הכל!

"לא! אני רוצה עכשיו לבד, אהיה עצמאי, יהיה לי ארנק משלי מעור, ואני אכניס לשמה שטרות ואני יוציא אותו מידי פעם ואני אראה לכולם איך אני מרפרף בהם, וסופר אותם, ויהיה לי ככה, ואני אקנה סיגריות, ואני אשים אותם אותם פה וכולם יראו ואני ... וכמו כל הילדים...".

ואמרו על אחד מן החסידים: שהיה לו שכן סופר מהיר, והיה מתפרנס משכר ספרותו.

אמר לו יום אחד: "היאך ענינך?"

אמר לו: "בטוב! בעוד ידי שלמה". – "ברוך השם! כל עוד שהיד שלי שלימה - אני כותב מרויח כסף חופשי על הבר!".

איי איי איי איי, ולערב היום ההוא נגדעה ידו, ולא כתב בה שאר ימיו, והיה זה ענשו מהאל יתברך, שבטח על ידו. איי אייאייאייאיי.

אמר לו: "מה מצבך?"

אמר לו: "בטוב - בעוד ידי שלימה", חביבי כמה אני רוצה כסף אני מביא.

"כן?" אמר לו הקב"ה: "יש לך יד---" רררררתרק.

זה דוגמה כן, אצל אחרים לא צריך להוריד את היד חס ושלום, אבל מורידים - גודעים לו את הפרנסה, לא את היד - את הפרנסה. שהיד תעבוד, למה לא? בחינם!, ובסוף לא תקבל את הצ'יק, שהצ'יק יקפוץ! אין שום בעיה, זה נקרא "גודעים את ידו". אין, אין. עובד עובד עובד - ובעל חובות, יפה.

"ואם יתכן לו טרפו על ידי זולתו מן הבריות, ישיב בטחונו אליהם ותנוח נפשו עליהם. וכשתחזק הכרתו ויראה חסרונם וצרכם אל הבורא יתברך - ישיב בטחונו אליו, ויסמוך עליו בעניינים שאין לו יכולת בהם ולא יוכל להימלט מהמסר בם אל גזרת הבורא כמו: ירידת הגשמים על הזריעה והליכת הים והליכת המדברות מאין מים ובבוא שטף ובנפל הדבר בחיים והדומה לזה מן העניינים אשר אין בהם לאדם שום תחבולה בשום פנים כמו שכתוב: "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו".

אז מה קורה אחר כך?

אבל אם יתכן לו טרף ומקבל פרנסה על ידי זולתו מן הבריות, הוא עובד אצל מישהו, אז הוא משיב בטחונו אליהם, עכשיו הוא בוטח בהם,

-          "זה הבעל הבית שלי, לא! הבעל בית לא נותן לי לצאת היום",

"אתה לא יכול לבוא ללמוד היום?"

-          "לא! לא, קבעתי עם בעל הבית, יש לנו עבודה רצינית, אנחנו שבועיים בבית שמש" ואז יש בעיה!

אז הוא אומר: "משיב בטחונו אליהם מניח נפשו עליהם. ושתחזק הכרתו - אחר כך הוא יתפקח וההכרה שלו תהיה ככה יותר חזקה, ויראה חסרונם - שהוא עצמו לא מקבל שכר, הוא לא מקבל כסף אז הוא לא משלם לפועלים, נהיה בלאגן, אז מה יהיה?

ברגע שהוא רואה שחסרונם וצורכם גם הוא תלוי בבורא יתברך,

בסוף הוא אומר: "עזוב, עזוב אותי מכל בעלי בתים האלה! יש בעל הבית אחד למעלה ישיב בטחונו אליו ויסמוך עליו בעניינים שאין לו יכולת בהם, ולא יוכל להימלט מהימסר בם מגזרת הבורא.

כמו שירידת הגשמים - אתה צריך לסמוך על הבורא בעניין הזריעה, כמו שאתה הולך בים - אתה צריך לסמוך על הבורא שלא תתבע ושהספינה לא תשקע, כמו שקרה עכשיו בכמה מקומות, וכמו הליכת המדברות- שאין מים, אפילו אם תיקח ממיה וג'ריקן אפילו עם... אתה יודע מה יכול להיות שמה? או כשבא שטף של מים או צונאמי, או שנופל הר שלם! מכסה הר שלם וכן הלאה, או שלבה פורצת לכל הדברים, כשבא שטף אתה יכול לעצור את זה עם הידיים? עם משהו אולי? עם טרקטור עם שופל? אתה יכול לעצור את המים, משהו?

אדם גמד ננס ננס, ממש פיונים פיונים, כלום.

ובנפל הדבר בחיים, כן? עכשיו יש כל מיני מחלות, שמעתם במצרים, פה ושם ושם, חיידקים כאלה, והחיידקים מתרגלים לאנטיביוטיקה, ויהיה לנו בעיה עוד מעט שהאנטיביוטיקה כבר לא תועיל, כי החיידקים נהיו אלימים, הם אומרים בא הנה! אתם מפציצים אותנו באנטיביוטיקה אנחנו נראה לכם.

והדומה לזה מן העניינים אשר אין בהם לאדם שום תחבולה בשום פנים, לכן אומר ירמיהו הנביא: "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו".  אבל כשמגיעים לרעה ומבינים שאין מי שיעזור - עכשיו פונים להשם: קומה ויושיענו.

טוב, ואם תחזק הכרתו באלוקים עוד - אחד שחזקה הכרתו עוד יותר באלוקים: הוא יבטח בו גם כן במה שיתכן לו בו קצת תחבולה -

הוא אומר: "לא! לא, לא, לא, אני לא רק בוטח בהשם במקום שאני לא יכול למצוא תחבולה כגון: כשאני עובר את הים, או כשאני באויר, או שיש דבר אולי.... לא! אתה יודע מה? אני חושב שיש דברים שאני חושב שיש לי תחבולה בהם ואני יכול להשיג אותם באופן עצמי",

אבל הכרתו כבר אומרת לו שיבטח בהשם גם במה שאתה יכול להסתדר כאילו לקחת את הארגז כלים, ולהופיע עוד פעם במקום העבודה. כמו הבאת הטרף בסבות המסכנות והמלאכות המיגעות את הגופים, ומניחן אותם לבטחונו באלוקים שיטריפהו במה שיהיה קל להתעסק בו יותר מהן.

אז הוא אומר: "אני לא עובד עבודה יותר קשה - אני יעבוד עבודה קלה, זהו, למה אני צריך לעבוד עבודה קשה? אני יעבוד עבודה קלה, הקב"ה יכול להמציא לי מזון אז אני יכול לעבוד עבודה קלה".

ואם תחזק הכרתו באלוקים יותר - אז הוא בכלל ישיב בטחונו אליו בכל הסבות גם הקשה וגם הקלה, לא עושה כלום אפילו עם חוט ומחט, כלום! לא עושה שום דבר!. ויכון בהתעסקו בהן לעבודת האלוקים ולשמר מצוותיו. זאת אומרת: אבל מה הוא כן יעשה? יעשה איזה דברים מסוימים שיש בהם עבודת האלוקים, מלאכת שמים, דבר שהוא מועיל למלאכת שמים,

וכאשר תחזק הכרתו יותר- זה דרגות כל הזמן - יותר מזה בחמלת הבורא על ברואיו ירצה במה שיהיה מגזרת האלוקים לו:  בלבו, ובלשונו, ובנראהו, ובנסתרו, וישמח בכל אשר עשה לו האלוקים ממות!- אפילו לקח לו משפחה זה.... שמח בכל! ממות מחיים וריש ועושר ובריאות וחולי לא יכסוף לזולת מה שבחר לו האלוקים, ולא ירצה אלא מה שרצה לו ונמסר אל האלוקים,ומשליך נפשו וגופו אל דינו. ולא יגביר ענין על ענין ולא יבחר זולת מה שהוא בו מענייני בעולמו כמו שאמר אחד מן הבוטחים: "לא השכמתי מעולם בעניין והתאוויתי לזולתו". זאת אומרת: האיש הזה משאיר את עצמו ליד השם בכל ענייניו בלי שום השתדלות, כלום, הכל ביד השם, הכל אותו דבר גם, הכל אותו דבר: מות וחיים רייש ועושר הכל שמחה ועצב, הכול אותו דבר, הכל,

"זה מה שהשם רוצה?

תודה רבה!".

ואף פעם הוא השכים בבוקר במצב מסוים - ואחרי זה השתוקק למצב אחר,

הוא אומר: "לא! לא, אתה יודע מה? חשבתי ככה אני אעשה ככה, לא, נשאר על אותו מצב, לא משנה לו עניין זה עניין זה, אין מצב יותר טוב מהמצב הקודם, כל מצב הוא טוב",

שמעתם? זה הכרה כבר חזקה מאוד.

אבל יש עוד: וכאשר תחזק הכרתו באלוקים יותר מזה - וידע העניין המכוון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה -  אחרי שהוא למה הוא לעולם, ולמה יוצא מן העולם, ויכיר מעלת העולם האחר שהוא קיים! וימאס בעולם הזה ובסיבותיו! וימסר במחשבתו ובנפשו וגופו אל האלוקים יתברך, וישתעשע בזיכרו בבדידות! הוא לא צריך אפילו אנשים! וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו. ואם יהיה במקהלות – אפילו שנמצא בתוך קהל, לא יתאוה כי אם לרצונו – לא "מה הם רוצים", זה לא מעניין אותו, כי אם לרצונו, ולא יכסוף כי אם לפגיעתו

-          אתם שומעים?

ותטרידהו שמחתו באהבתו, יש לו רק, רק טרדה אחת: "שמחתו באהבתו" משמחת אנשי העולם בעולם - הוא לא שמח באנשים ולא בשמחתם ולא מה שמשחים אותו, מעניין אותו רק שמחתו באהבתו של השם,  ושמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא - זאת אומרת: לא מעניין אותו לא העולם הזה ולא העולם הבא, ולא השמחה שלהם שם, מעניין אותו רק שמחתו באהבתו של השם יתברך.

זאת העליונה שבמדרגות הבוטחים מהנביאים והחסידים וסגולת האנשים הזכים, והוא מה שאמר הכתוב "אף אורח משפטיך השם קווינוך לשמך ולזכרך תאוות נפש" אף אורח משפטך - אפילו אם זה בדרך של משפט "קווינוך" עדיף לנו מאהבת הבריות, "משפטך" זה יותר מאהבת הבריות, "לשמך ולזכרך תאוות נפש" כמו שנאמר: "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי". אם יש צימאון לדוד המלך -  זה צמאה נפשי לאלוקים לאל חי. שום קירבה לשום אדם לשום אישה לשום ילדים לשום דבר, כלום, הכל "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי".

אלה עשר מדרגות הבטחון, אשר לא ימלט בוטח מאחת מהנה - או שהוא פה או שהוא שם או שהוא כאן

ומצאנו ענין הבטחון בלשון הקודש, מליצים בעדו בעשר מלות, כנגד עשר מדרגות האלה והן: מבטח, ומשען, ותקוה, ומחסה, ותוחלת, וחיכוי, וסמיכה, ושבר, ומסעד וכסל. כל אלה הלשונות שמשתמשים בענייני הבטחון והם כנגד 10 המדרגות שלמדנו בשער הבטחון.

מסיים רבינו בחיי: "האלוקים ישימנו מן הבוטחים עליו, הנמסרים לדינו, בנראה ובנסתר, ברחמיו אמן. נשלם שער הבטחון לאל אחרון וראשון".

"רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".