המשימה להמשיך לעלות | פרשת וזאת הברכה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו

המדרש בראשית רבה ל״ג אומר

חביב היה משה מנוח

נוח

שנקרא איש צדיק

נקרא איש האדמה

אבל משה

מי שנקרא איש מצרי

נקרא איש האלוהים

אומר המדרש למה חביב

משה מנוח

כי נוח תחילתו התורה אומרת שהוא נקרא איש צדיק קורא לו איש צדיק

ובסוף מה היא כותבת עליו איש האדמה זו ירידה עצומה מאיש צדיק להיות איש האדמה כמו עיקר

אבל משה תחילתו נקרא איש מצרי

שבנות יתרו קראו לו איש מצרי

והוא מסיים את חייו בהיותו איש האלוהים

מפה לומדים רצון השם יתברך

שהאדם יהיה במצב של עלייה בלתי פוסקת

לא להסתפק במדרגותיו והשגותיו אפילו אם הן גבוהות ועליונות

רק תמיד לעלות עוד ועוד

עכשיו שיצאנו היום מיום הכיפורים

אז לכאורה השיא השגנו ביום הכיפורים

ביום הכיפורים הגענו להיות כמלאכים

ואני מקווה שכולם יתפטרו מכל העוונות

וקיבלו עליהם קבלות טובות וחזרו בתשובה וזה כתינוק

שנולד דמי יש פה אנשים חדשים

אבל יש לנו השגות של כל עבודת חודש אלול ועשרת ימי תשובה ראש השנה ויום הכיפורים

בוודאי שאנחנו ביום הכיפורים היינו במדרגה היותר גבוהה שהייתה לנו שנה שעברה

אבל זה רק ההתחלה עכשיו להתחיל לעלות במדרגות זה לא להתחיל לרדת עכשיו

זה לא מאיש צדיק להיות איש האדמה

עכשיו צריך לעלות

מאיש מצרי לאיש האלוהים

רבי ישראל סלנטר היה אומר

שחודש אלול מתחיל במוצאי יום הכיפורים

אלול הבא כבר

ממוצאי יום הכיפורים

ואנחנו צריכים לעלות במעלות גבוהות ולא להסתפק לעולם לעולם במה שהשגנו

ואין לנו למדוד כלפי מטה מי תחתנו ומי פחות מאיתנו

אלא להתבונן מי מעלינו וגם אם נגיע לשיא של הדור הזה לא להסתפק בזה

אלא להסתכל מה היו בדורות קודמים

וצריך להגיע אליהם עד שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב

הנה התביעה על נוח שהוא נקרא איש האדמה

על שהתחיל בנטיעת כרם, איך שהוא יצא מהתיבה

התחיל לטוע כרם

הגם

אחרי כל המדרגות הגדולות שלו

שכל הבריאה ניצלה על ידו והוא העמיד עולם חדש ובצדקתו

ואחרי כל החסד שעשו נוח ובניו

במשך כל זמן היותם בטבע

והם שימשו את כל החיה והבהמה בחסד גמור

מכל מקום הייתה עליו תביעה גדולה כל כך

שאף שבצאתה מהתיבה הייתה

חובתם לעשות למען יישוב העולם מחדש

אבל הוא נתבע

למה הקדמת נטיעת כרם?

למה התחלת בענייני החומר?

הוא אומר.

וודאי שכוונתו הייתה לצורך עבודה להקריב נסכים

וגם מצד שיין משמח לבב אנוש

אחרי שהוא ראה חורבן של עולם שלם שנמחה

הוא יורד מהתיבה ורואה עולם חרוב

אז יין משמח לבב אנוש חוץ מנסכים למזבח

והעולם היה שממה

זקוקים קצת לשמחה בעבודת השם

אבל מכל מקום

נטיעת הכרם גם שהייתה לנסכים וגם לשמחה הייתה מעורבת בכוונה חומרית

והמציאות של ענייני החיים

מלבד עבודת השם

הם בעצמותם ירידה לאדם

נכון שהמציאות היא שאנחנו קשורים לעולם הזה עדיין נכון זה המציאות

אבל המציאות הזאת של חיי העולם הזה ענייני החיים

מלבד עבודת השם

אז הם

כשזה לא מכוון ומכוון רק לעבודת השם ככלים לעבודת השם

אז הם בעצמותם ענייני העולם הזה הם ירידה לאדם

ולכן נשתנה כינויו בתורה לאיש האדמה במקום איש צדיק.

ראיתם? מפעולה אחת.

ניקח עוד דוגמה.

משה רבנו,

שנתעסק תחילה במלון במדבר ולא מל את בנו,

נשלח נחש לבלוע אותו והיה יכול משה למות ולא הייתה גאולה לישראל.

למה הוא התעסק בענייני מלון תחילה?

יש אחד בא לבית הכנסת

ליום כיפור,

מה הוא בודק?

איפה ישנים?

יש אחד בא, איפה הוא עומד להתפלל?

איפה יש סידור?

מי החזן?

מברר כל דבר, רוצה לדעת קודם כל העניינים הרוחניים. בסוף הוא שואל אם יש גם מקום לישון, אם יש מקום כאן, כאן, כאן.

רואים לאן האדם נוטה בראשונה,

לאן הוא נמשך?

רבנו תם אומר, אתה רוצה לדעת אם אתה יצאת טוב בדין?

תסתכל אחרי יום הכיפורים, לאן נפשך סוחבת אותך.

זהו, מעכשיו אתה רץ כל הזמן לענייני תורה ומצוות, לבתי מדרש, בתי כנסת,

לעשות גמילות חסדים וכולי, או שאתה נמשך לחומר ומתחילות הדאגות של העולם הזה, ומה אני עושה, ואיך אני סוגר, ומה אני... לאן אתה נמשך?

אם רואים שאתה עדיין נמשך למה שהיית קודם,

אתה לא עברת את יום הכיפורים.

לא השתנית בכלל.

כל מה שדיברת עם השם,

חרטא ברטא.

אתה עדיין נמשך כמו מגנט לעולם הזה.

זאת אומרת, לא עקרת את תאוות העולם הזה וחשבונותיו.

הרי אמרת שאתה רוצה לעבוד את הבורא.

אמרת למענך אלוהים חיים.

אז למה אתה לא רץ עכשיו לעשות רק רוחניות וכולי וכולי?

ותשתמש בענייני העולם רק

למטרה הזאת.

מה יחזיק את עבודת האלוקים שלך כל הזמן?

אז רואים ברגע שעם כל זה שנוח העמיד עולם וצדקתו והחסד והכל והכל, דבר ראשון, תעסק בכרם,

אפילו שהמטרה הייתה גבוהה, נסחים ושמחה,

אבל היה פה מעורב החומר.

יש אומרים מדקדקים לומר שהוא עשה כבר את הכרם שורות-שורות,

נטע את זה כבר עם סדר והכול וכולי וכולי.

אז רואים שהטיפול בחיי העולם הזה תפס אותו גם כן בתוך העניין.

מה הייתה הנקודה שמה? מאיפה מתברר שהיה לו תערובת של חומר

בתוך הכוונות הטובות?

זה נקרא לא לשמה לגמרי.

זו הבעיה של הלא לשמה.

מתכוונים, אבל

יש אחד מוכן ללמוד תורה, אבל אם משלמים, אם לא משלמים הוא לא מוכן.

אוי ואבוי, אדם שחושב שהתשלום בשביל התורה זה מה שצריך,

כאילו התשלום מסתכם במאות שקלים.

זה ערך התורה. הוא מוכן ללמוד תורה, אם ישלמו לו מאות או אלף, אלפיים, שלושת אלפים שקלים, הוא מוכן ללמוד תורה.

הוא לא מבין שהוא קונה עולמות, עולמות, עולמות, עולמות, עולמות, עולמות בכל מילה ומילה ומילה.

הוא לא מבין, הוא מוריד את זה יותר גרוע מאיש האדמה.

הוא מבקש כסף עכשיו על התורה שהוא לומד וכולי.

יש לו תירוץ כמובן, אני צריך להחזיק את המשפחה, אני צריך לחיות וזה,

אני לא מבקש הרבה, זה בסך הכל קיום וזה.

הכל נכון, הכל נכון, אבל אם זה מה שעומד אצלך...

ובשביל זה אתה הולך לפה, לא לפה, לא הולך בכלל.

זה חשבון שמראה שאתה לא מבין בין ימינך לשמאלך.

ומי שישמע את שיעורי הביטחון שעברנו ונמצאים באתר וגם בטלפון בקו שופר, יוכל להבין בדיוק על מה אנחנו מדברים באריכות.

טוב,

גם אמרו חכמים זיכרונם לברכה, ויחל נוח.

מה זה ויחל נוח?

נעשה חולין.

אפילו שהוא עדיין נשאר נביא,

והדברים שלאודות עתיד הבריאה בנוגע לתולדות,

שהן חם ויפת,

נכתבו בתורה ונתקיימו,

ויהיו קיימים כל ימות עולם,

אך מכל מקום הייתה כאן ירידה,

וממנה נגרם קלקול גדול לחלק מהבריאה,

ונתקלל כנען בעבדות.

איי איי איי.

חם,

כתוב

שהוא השתכר.

יין.

נוח השתכר.

אז רואים שהחומר תפס אותו, היין בסוף גרם לו לשכרות.

מי ישכר ויתגל בתוך אהולו.

בא חם וסרס את אביו.

סרס.

הוא לא יוכל להביא יותר ילדים.

למה הוא סרס אותו?

חם היה חומרי גם כן.

לפי מה שכתוב כאן,

הייתה ירידה על ידי נוח,

ממנה נגרם קלקול גדול לחלק מהבריאה, בגלל הירידה שהוריד את העולם במעשה הזה,

ונתקלל גם כנען בעבדות.

אז מה היה?

הוא אמר, חם,

שני אחים היו בעולם,

ואחד עמד על אחים והרגו בגלל ירושה.

אנחנו שלושה אחים.

אז זה צריך להתחלק ליותר.

עכשיו, אם אבא יוכל להביא עוד ילדים, יהיה ארבעה ילדים, חמישה ילדים.

אז הוא אמר, הוא יסרס אותו, שלא יביא יותר.

שהירושה תתחלק

לשלושה ולא ליותר.

שמעתם דבר כזה?

אז הבן שלו נתקלל,

ארור כנען, עבד עבדים יהיה לחם.

ותולים את זה בירידה שגרם נוח.

אבל במשה,

חביב היה משה

שהיה תמיד במצב של עלייה,

ואחרי שהוא נקרא איש מצרי,

שגם אז הוא היה במדרגת נבואה למעלה מכל,

ואחרי כל המורא הגדול

והיד החזקה

ולכל האותות והמופתים

שעשה לעיני כל ישראל

וניתנה תורה על ידו,

לא פסקה עלייתו בעמלו,

והוא לא בא לידי מחשבה,

כבר עשיתי את המוטל עליי.

מי עשה כמוני?

נא חס ושלום.

תמיד

היה בעיניו כמי שעומד בהתחלה.

מה שהיה, היה.

עכשיו, מכאן, מה העבודה הלאה?

לא מסתכל אחורה כל הזמן,

פששש, מה עשיתי?

לא.

מה עליי לעשות?

תמיד הוא עומד בהתחלה,

כמו שאמר להשם, אתה חילוטה

להראות את עבדיך,

אחרי כל שהוא לימד אותו את כל התורה וכל הסודות והכול,

אומר לו אתה חילוטה, אנחנו עוד רק בהתחלה.

תמיד הוא רק בהתחלה.

ובאמת,

כי כל העמל וכל המעשים שאדם עושה,

ואפילו המעשים הגדולים ביותר,

אינם נתינה מצד האדם וכמי שמשלם את חובו,

שיש לו מקום לחשוב,

יצאתי ידי חובתי ופרעתי את חובי.

ומתי עשה גם לביתי?

עשיתי כבר הרבה בעבודת השם.

עכשיו אני רוצה קצת להתבסס גם כן בחיים שלי, לדאוג לעצמי.

אך זוהי מציאות החיים שעבודת השם התברך והעלייה הרוחנית

הם עצם החיים.

עובדים את השם ועולים תמיד ברוחניות.

זו המציאות.

ככה צריך לחיות.

אלם חיינו.

אין מציאות חיים אחרת.

כל ענייני החומר והניסיונות של החיים

הם רק אמצעים שעל ידם משיגים את החיים האמיתיים.

כי עמל התורה ועבודת השם זה דווקא במצב של ניסיונות,

במציאות של ניסיונות.

וכל המציאות של העולם הזה זה רק לתכלית אחת,

תורה ועבודת השם.

ומאחר שזהו החיים האמיתיים בעצם,

לא ייתכן שיחשוב די לי במה שהשגתי.

כשם שלא ייתכן

שאדם בעודו בכוחותיו

יחשוב די לי במה שחייתי עד עכשיו,

למה אני צריך עוד חיים?

מספיק.

חייתי מספיק.

זה אתה מבין שאתה לא אומר.

אז למה אתה מבין שאתה יכול להגיד את זה

בחיי הנצח שלך שמספיק?

אם בחיים הגשמיים שייחלו,

אז בחיים הנצחיים שלא ייחלו,

ודאי שאתה צריך להוסיף,

כי זה יישאר לנצח.

ועוד

פירשו לנו חכמים, זיכרונם לברכה,

שנקרא משה רבנו איש האלוהים,

שהוא הכריע על מידת הדין,

כאילו הוא איש על האלוהים, על מידת הדין,

כי הוא הכריע את מידת הדין.

הקדוש ברוך הוא אמר,

עקנו בדבר

את עם ישראל,

ומשה אמר, סלח נא.

ומה אמר השם?

סלחתי כדבריך.

אמר אש לקיש,

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

כשם שהאדם גוזר על אשתו ועושה,

ככה הקדוש ברוך הוא גוזר,

ככה הקדוש ברוך הוא, משה גוזר עליו ועושה.

משה, השם אומר, הקנו בדבר.

החלטה של הקדוש ברוך הוא, מישהו יכול לבטל אותה?

מידת הדין אומרת, להכות את עם ישראל,

לכלות אותם.

משה אומר, סלח נא.

מה אומר לו השם?

סלחתי כדבריך.

נשמע הקדוש ברוך הוא למשה רבנו,

כביכול, כמו איש שגוזר על אשתו לעשות דבר.

איזו אישה כשרה עושה רצון בעלה,

והקדוש ברוך הוא שומע לו.

מדרגתו של משה הייתה כי אין לו משלו כלום.

כי עבד נאמן קראת לו.

עבדי, משה,

בכל ביתי נאמן הוא.

בכל משכנה עבד

קנה ריבו.

ואין לו משל עצמו כלום.

אז השם מעיד עליו שהוא עבד.

עבד של השם.

הוא אומר, בכל ביתי נאמן הוא.

מה אני שומע? עבד, אין לו משלו כלום, כי הוא עבד.

אבל מה שיש לאדון, יש לעבד.

בכל ביתי נאמן הוא.

מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות.

הוא מסתובב עם המפתחות.

כמו עבד שמסתובב עם המפתחות של החדרים, הכל. צריך להיכנס,

לטפל, נקות, לסדר, הכל. יש לו מפתחות של כל...

בכל ביתי נאמן הוא יכול להיכנס איפה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה.

ואין לו למשה רבנו משל עצמו כלום.

וזה העניין שהוא אמר, ואנחנו מה?

כלום ממש.

כלום ממש.

ומזה הטעם גם הייתה נבואתו באספקלריה המאירה.

הוא ראה את הנבואה בלי שום חציצה.

לא כמו הנביאים שראו באספקלריה שאינה מאירה.

למה?

כי לא הייתה שום חציצה מכוחות נפשו. אם היה לו תאווה, כבוד,

רצונות משלו, הם היו חוסמים.

הוא היה נקי וזך.

שום דבר לעצמו.

הוא לא ייחס לעצמו שום מציאות.

ואנחנו, מה?

כלום ממש.

ומחמת הדרגה הזו,

במידה כנגד מידה,

הוא נעשה בעלים על הכל.

אתם שומעים?

כשהוא הגיע לדרגה של כלום,

הוא נהיה בעלים על הכל.

כמו שאמרתי, הוא קיבל את המפתחות.

וכיוון דנחנו מה?

הרי

לא נתן כלום משלו.

הוא באמת הכל שלו.

כי ההנהגה נקבעה עד לפי מעשה האדם.

לא היה לה כלום והיה לו הכל.

בגלל שלא היה לו כלום והוא לא החזיק מעצמו כלום, היה לו הכל.

אם אתה מחזיק בן אדם ואתה רואה שהוא נאמן,

פירושו, הוא לא מחפש לעצמו כלום,

אתה יכול לתת לו את המפתחות.

אבל אם אתה רואה שהוא חמדן,

אתה לא יכול לתת לו את המפתחות,

כי הוא יכול לגנוב אותך.

רק מי שלא דואג לעצמו כלום, אפשר לסמוך עליו.

זהו שאמרו,

בברכות יוד, התולה בזכות עצמו,

תולין לו בזכות אחרים.

אחד אומר, אני ואני ואני, בוא אתה יודע מה אני עשיתי ומה אני זה וזה,

התולה בזכות עצמו,

תולין לו בזכות אחרים. אתה באת עם הצדקות שלך ועם הכוחות שלך והיכולות שלך וכל מה שאתה מספר על עצמך ואתה חושב שעם זה, לא יתלו לך בזכות אחרים.

כמו חזקיה המלך,

הוא היה צדיק גדול, היה ראוי להיות משיח,

אבל הוא ביקש בזכות עצמו,

והשם השיב לו,

למעני ולמען דוד עבדי וגנותי על העיר,

למעני ולמען דוד עבדי.

הוא אמר להשם שהוא יתהלך לפניו ובזכות זה שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילתו,

תלית בעצמך בגלל שאתה תלכת לפניי מהכל, אז תדע לך.

אני תולה את ההצלה רק

למעני ולמען דוד עבדי,

בזכות דוד, לא בזכותך.

התולה בזכות אחרים,

תולין לו בזכות עצמו,

אבל אם אחד לא בא

מכוח עצמו,

כמו משה רבנו, הוא לא בא מכוח עצמו,

אז

תולין לו בזכות עצמו.

אם הוא תולה באחרים,

שבזכות הזכות שלהם

הוא מבקש מהשם משהו,

אז השם תולה לו בזכות עצמו,

לא בשבילם אני עושה, בשבילך אני עושה.

משה ביקש בזכות האבות,

ותלו לו בזכות עצמו שנאמר לולא משה בחירו עמד בפרץ.

אז השם מציין

שמי שהציל את עם ישראל ועמד בפרץ זה בחירו משה.

כי מאחר שאין לו כלום משל עצמו,

אז באמת הקול שלו.

או משום כך,

לא שייך אצל משה שום החזקה טובה לעצמו.

ממילא לא שייך שום הסתפקות, לכן הוא אף פעם לא הסתפק.

כי אם הוא היה מסתפק אז הוא דואג לעצמו.

הוא אומר עשיתי כבר, מספיק, די, די, עכשיו אני עושה לוויתי.

אז זה נקרא

שאתה דואג לעצמך, אתה מחזיק טובה לעצמך.

כאילו עשית משהו לטובת מישהו.

אבל אם אתה יודע שלא,

שתה כלום,

ואתה תמיד עבד של השם, אז איך נפסקה העבודה? אף פעם. אף פעם אתה לא יכול להסתפק במה שעשית.

ואף פעם לא תהיה הפסקה בעבודת השם.

נתנו פעם את הדרשה, אתם זוכרים, על הבית, שאחד אומר,

איך גיא היין, אני הולך הביתה,

ביתה. אתם זוכרים את המילה המצחיקה הזאת, הביתה?

זהו, עשיתי את שלי, עכשיו אני הולך הביתה.

הביתה.

והנה כתוב בדברים,

ל״ד.

ולכל המורא הגדול

אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

ואמרו זיכרונם לברכה בספרי,

שזה מדובר על שבירת הלוחות.

מה זה המורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל?

זה שהוא שבר את הלוחות.

ויש בזה נוראות.

איך משה מעז לשבור את הלוחות, שהמכתב מכתב אלוקים חרוט על הלוחות?

כל הבריאה נבראה

עבור מתן תורה ומתן הלוחות.

אחרת אין עולם אם לא בריתי יומם בלילה, חוקות שמיים הזאת. ואתה שובר?

אתה שובר?

ולא עוד, אלא הוא גם לא נתן תורה לישראל.

אז יכולה כל הבריאה לחזור לתוהו ובוהו. הרי זה היה תנאי שהתנה הקדוש ברוך הוא עם ששת ימי בראשית.

יום השישי, ויכולו השמיים.

יום השישי בסיוון. אם ישראל יקבלו את התורה, מוטעו ואם לאו,

ויכולו השמיים. אני מכנה שמיים וארץ.

מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

וגם הוא ביטל את מעשיו של הקדוש ברוך הוא, את הלוחות.

הלוחות מעשה אלוהים המה.

והחזיר לבטלה את כל המעמד הנבחר.

זה נאמר עליו פסוק לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

אז בואו נסתכל מזווית אחת.

דיברנו על זה בארוחה, בהרבה דרשות.

אבל בואו נסתכל רגע על צד מסוים.

יש להתבונן.

הרי זה שיא,

שיא השיאים.

זה התעודת כבוד שלך הכי גדולה בעולם, שאתה זכית להוריד את הלוחות.

השם לא נתן לשום בראייה בעולם להוריד את הלוחות. לא לאברהם, לא ליצחק, לא ליעקב, לאף אחד.

לך הוא נתן.

אז זו התעודה הכי גדולה.

אבי התעודה,

אתה מוריד את זה לעולם

ואתה משבר את זה?

חוץ מההפסד הגדול, מה שאמרנו, לעולם ולמעשה ידי השם,

ושעולם יכול לחזור לטובה, אבל אתה,

אתה, את השיא שלך אתה שובר.

זה כמו, תגיד, אחד מקבל גביע, אני לא יודע על מה, והוא שובר אותו.

ולמה לא ביקש? מוצא אחר.

למה לא ירד למטה, השאיר את הלוחות בינתיים בהר, והיה יורד ומפייס אותם, מדבר איתם, מחזיר אותם בתשובה, מדבר איתם ככה וככה, חבל,

חבל.

למה הוא עשה את זה?

דבר שני, למה הוא לא שאל את פי השם? הוא אומר, שמע, אני הולך לשבור את זה.

אני הולך לשבור את זה.

יש הרבה הסברים למה הוא עשה את זה, אבל כרגע לא ניכנס, נתמקד רק בזה.

תמיד הוא אמר, עמדו והשמעם יצווה השם.

למה הוא לא אמר עכשיו?

ריבונו של עולם, מה אני עושה עכשיו במצב כזה? תראה מה קורה שם, הם מחוללים במחולות מסביב לעגל, מה אני עושה?

למה הוא לא שאל?

אבל העניין הוא

שלא היה למשה שום עצמיות כלל וכלל.

לא שייך שום דבר שישחד את ההכרה שלו.

כאילו אתה תפסיד, ואז זה, ואז המעמד הנבחר לא ייקרא על שמך, ואז הכל נשבר, והכל יתמוטט,

ובסוף אתה לא ירדת עם הגביע,

כמו המושגים של העולם הטיפשי היום,

וכולי וכולי.

וגם מצד עניינו הרוחני,

לא הייתה אצלו נקודה עצמית.

ובזה הוא עשה את המורה הגדול לעיני כל ישראל.

אז המכתב מאליהו מסביר

שבעצם משהו שבר את הלוחות כיוון שעם ישראל היו קשי עורף.

השם אמר לו למעלה.

אמר לו, עם קשי עורף הוא.

ארף ממני ואכלם, אני אכלם, וכולי.

אז נגד קשיות עורף לא יעזור הסברים.

לא יעזור חזרה בתשובה, לא יאכל שום דבר, כלום.

קשי עורף, לא שומע. לא שומע בקול מורים ובקול מוכיחים. קשי עורף.

אז אם ככה,

מה אפשר לעשות?

אז הוא זעזע אותם, זעזוע גדול שהוא שבר את הלוחות.

הם ידעו מה הערך של הלוחות, הם ידעו מה זה מתן תורה, הם הכינו את עצמם לקראת זה, רק הם נכשלו.

בגלל הערב רע וכולי, אבל בכל מקום הם ידעו מה זה.

אתם, תארים לכם

אם מישהו ביום הכיפורים

רואה שאנשים לא חוזרים בתשובה, ואם כשעורף

מוציא ספר תורה, לוקח אש ושורף אותו על הבמה,

הרי כולם,

וואו, מה?

בוא'נה, תכבה את זה, וואו. כולם לחץ, לא?

לא?

אפילו שהם בכלל לא התכוונו לחזור בתשובה,

אבל הוא שורף את התורה, הוא שורף את התורה.

מזה הם מבינים שבעצם הוא הראה להם שהם שורפים את התורה. הם שורפים את התורה. הם שלא מתכוונים לקבל את התורה, הם מוכנים לדרוך עליה, לעבור עליה,

לא להישמע עליה, לא כלום.

הם עושים מה שהם שמעו, הפוך.

לא ילכה אלוהים אחרים על פניי,

ואחרי שהם היו כולם ביחד, הם עשו עגל.

אז הוא זעזע אותם,

ואז הם בכו וחזרו בתשובה מיד, וזה הועיל.

ומה שהוא עשה, הועיל.

אז הוא ויתר על...

מעשה ידיו, מעשה השם, הכל הכל הכל,

בשביל להביא אותם להכרה עד כמה גרוע מה שעשו, ולהחזיר אותם בתשובה באופן הזה, כי באופן אחר זה לא היה מתקבל.

מה, אבל דיברנו קודם, לפני השיחה פה, על דרכיה דרכי נועם, צריך ללמד זכות, צריך ללמד זה, כמו שרבנו לא מלמד זכות.

מה אני לא מבין?

ככה שוברים את התורה וזה, ככה אתה עושה, ובלי לשאול את השם, הכל זה מעשה אלוקים?

ואתה בא ושובר, איך אתה עושה כזה דבר?

אההה.

אין פה את השיטה של דרכיה דרכי נועם, אה?

תלוי איך משיגים את המטרה,

אם צריך לשבור את הלוחות,

שוברים את הלוחות, ומה אמר לו השם?

יישר כוחך ששיברת.

לא אמר לו, יש עוד אלף דרכים להביא אותם לאותה תוצאה.

לא אמר לו.

אמר לו יישר כוחך ששיברת משמע שזוהי הדרך הנכונה מה שהוא עשה.

שמעתם?

להתבונן עוד

הנה נותן מתנה לאדם

איזה אדם?

הנותן מתנה לאדם חשוב הווה כקבלה.

כשאתה נותן מתנה לאדם חשוב זה לא נחשב שנתת לו,

זה נחשב שאתה קיבלת.

עצם זה שהוסכים לקבל ממך את המתנה בשבילך זה נקרא קבלה שאתה קיבלת.

המקבל זה לא זה שקיבל את המתנה אלא זה שנתן את המתנה הוא המקבל הגדול.

עצם זה שאתה זכית.

כל הנותן,

כל המאכיל תלמיד חכם,

כל המשקה תלמיד חכם,

הרי זה כמי שנותן על המזבח,

כמי

שנותן נסחים על גבי המזבח.

זה מעלה גדולה, אתה כאילו קיבלת. מי שמביא למזבח הוא נתן למזבח? המזבח צריך את זה?

אתה מקבל.

וכזה,

בכפל אין שיעור זה הנתינה מהאדם נגד הבורא יתברך שמו.

אם אתה נותן לבורא משהו,

אתה המקבל הכי גדול, לא הוא קיבל ממך, מה אתה יכול לתת לו?

תן לו משלו הכל שלו אתה ושלך שלו הכל שלו, מה אתה נותן?

אתה יכול לתת לקב' ברוך הוא?

נתת צדקה נתת לו?

נתת לך?

קיבלת, אתה קיבלת, אתה מקבל.

עשית משהו לכבוד השם?

קידשת שם שמיים?

אתה מקבל.

אם נתינה לאדם חשוב זה נחשב כקבלה,

שזאת הקבלה שקיבלת הכי הרבה,

אז הנותן לקב' ברוך הוא, אין לך קבלה שאתה מקבל יותר מזה?

והמורה מקבל ברצון את עבודתו של האדם,

וזה חסד עצום

שהבורא מסכים בכלל שהאדם ישמש אותו ויעבוד אותו.

אם אדם משמש לתלמיד חכם עצום, אדם צדיק,

אז הוא המקבל הכי גדול.

ואם אדם משמש לקב' ברוך הוא,

אין יותר גדול מזה, אין מקבל יותר גדול. זה שהוא הסכים בכלל

שתעבוד לפניו.

והנה,

מי שנותן מתנה, הרי עצם המתנה היא של הנותן.

יש מצידו נתינה.

אלא התמורה היא הנעת הקבלה שווה יותר.

כשאדם בא לטרח בבית של חבר,

אז לא באים בידיים ריקות, מביאים איזה מתנה.

יש כאלה מיני פרחים, יש כאלה מיני סיר, יש כאלה מיני צלחות,

יש סרוויס, יש כל מיני,

כל אחד מביא מה שהוא יכול.

ויש לו נחת רוח שהוא קיבל ממנו. איך הוא מאושר שהוא קיבל ממנו את המתנה ופה ושם? הפוך.

זה שנתן,

הוא מרגיש כמקבל יותר. זה בסתם בן אדם.

יש לו הרגשה טובה שהוא נתן.

אז התמורה היא, הנעת הקבלה היא שווה יותר.

אבל בנידון העבודה,

אחרי הנתינה עצמה,

מה שאנחנו קוראים נתינה,

זוהי הקבלה הגדולה ביותר.

שהלא בזה שאנחנו נותנים כביכול לקדוש ברוך הוא את הזמן ואת הפעולות ואת עבודת השם,

הרי בזה אנחנו משיגים את התכלית הנצחית והטוב האמיתי,

שהרי לאדם עצמו אין כלום,

ונמצא שהוא חייב בהכרת הטוב לאין שיעור על זה שהשם נטל לו בכלל לעבוד אותו כל הזמן.

כל רגע הוא צריך להודות לשם

שהוא הסכים לקבל ממנו בכלל עבודה.

ואדם צריך להשריש בתוכו ולעמת אצל עצמו את ההכרה,

כי טעות גדולה טועה אדם

כשהוא חושב.

אתה יודע מה אני ויתרתי?

מה אני יכולתי לעשות? אתה יודע מה אני? אתה יודע איזה כישרוני אני? כמה כסף יכולתי לעשות? כמה דברים? איזה שררה? איזה תפקידים היו הציעו לי?

ויתרתי בשביל לשבת בבית המדרש, בשביל לחוות את הבורא. אתה יודע איזה ויתורים?

אדם טועה טעות גדולה שהוא חושב שהוא מוותר משלו,

מצרכיו, ממאווייו למלא את החובות לבורא.

אדרבה,

הוא המקבל הטובה האמיתית שכדאית בשביל זה כל הבריאה, כי זה כל האדם.

זה כל האדם.

ואמרו חכמים זכרונו לברכה בגמרא בשבת למד.

כל העולם לא נברא אלא בשביל זה,

כי זה כל האדם.

והנה באמת,

הרי עורבת לאדם סכנה רוחנית גדולה.

עד שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא.

והרי הרבה מאישי העולם נאבדים חס ושלום לנצח.

והיה כדאי לברוא את האדם ולתת אותו בסכנה גדולה בשביל העובד את השם יתברך.

זאת אומרת,

כדאי לבוא לעולם שנוח לו לאדם שלא נברא,

כי הרבה אנשים פספסים

את עבודת השם

בשביל

שיהיה אחד או יותר אנשים שיעבדו את השם כמו שצריך.

שמעתם? עולם ומלואו.

ראיתי בשם הגאון מווילנה,

זכר צדיק וקדוש ברכה, שהוא אומר שכל מה שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא,

ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו.

הוא אומר, זה מדובר על גלגול שני.

האם נוח לו לאדם שנברא משנברא בגלגול שני?

על זה שלוש שנים ישבו בית הלל ובית שמאי לדון האם כדאי.

מה האופציות האחרות? יש גיהינום, יש כף הקלע, יש כל מיני דברים. האם כדאי?

האם כדאי שיבוא בגלגול שני?

והוא מדייק.

נוח לו לאדם שלא נברא, פעם שנייה.

ועכשיו, מה זה ועכשיו?

מי שנברא יפשפש במעשיו.

מה זה ועכשיו?

ברור שאם הוא נברא זה ועכשיו. מה צריך להגיד ועכשיו?

לא אומר ועכשיו שהוא נברא פעם שנייה אחרי שהוא נברא

בגלגול שני עכשיו.

מה? יפשפש במעשיו. איזה מעשי?

במעשיו הראשונים הקודמים,

כדי לתקן אותם.

אז יש התחבטות בין החכמים האם גלגול שני זה משתלם או לא משתלם.

יש אופציות אחרות. כי אם הוא יבוא ועוד פעם יחטא וימרוד עוד פעם נגד השם

ועוד פעם יחלול השם וכל מיני דברים.

מה השווי? שלוש שנים הם ישבו לחשבן.

שלוש שנים.

בית הלל ובית שמאי.

האם נוח לו לאדם שנברא?

אתם שומעים?

ודאי.

מה אמרנו? שמה שקשה לו זה בדרך כלל דברים שהוא צריך לתקן וכולי.

הרי שזו הטובה האמיתית,

שהכל כדאי בעבורה.

וחייב להכיר טובה לבורא ששם את חלקו מיושבי בית המדרש.

ומצד שני חייב גם לקיים את הפסוק

מי יקבה ליבו בדרכי השם.

לדעת

איזה עושר נפל בחלקו והחיובים שמוטלים עליו מחמת זה.

וכי זה מחייב אותו להנהגה של תפארת לפני השם ולפני בני האדם.

ואל ייחס את הגדולה לעצמו,

כי כל מה שיש לו אינו שלו.

הכל חסד הבורא.

תהיה מאושר שזכית להיות מיושבי בית המדרש.

וצריך שיגבה ליבו בדרכי השם.

פירושו שילך באופן כזה שיהיה תפארת לשם ותפארת לבני אדם שיראו במעשיו, בהנהגותיו.

משהו, כלי מלא ברכה,

אבל לא יייחס לעצמו את הגדולה חלילה,

כי אין לו משלו כלום.

ענייני העבודה עצמה שנמסרה לו

חשובה מאוד.

חשובה מאוד זה כמו שנתנו לנו כתר של מלך

ואנחנו צריכים לשמור עליו.

אדם שיודע שהוא מחזיק את הדבר הכי חשוב במלכות,

את הכתר של המלך,

הוא יודע מה החשיבות של העבודה שהוטלה עליו.

וזה פועל אצלו לעורר אמיצות וחשיבות בנפשו.

הוא נושא את העבודה הזו בעוז ובגדלות.

וגם זה עצמו כבודו של מלך,

שיהיו משרתיו נעים ומשובחים ואנשי מעלה.

אתם רואים שיש אנשים שהם מבינים

שזה זכות

לשמור על אנשים חשובים

ואפילו לגונן בגופם

עליהם שלא ייפגעו.

אומנם הם מקבלים שכר,

אבל מה שווה השכר?

הם יכולים גם להרוג אותם במקום את האנשים החשובים.

שומרים על נשיאים, ראשי ממשלות וכולי. אתם רואים איך הם מגפפים עליהם ואיך הם מלאים חשיבות שהם מסתכנים והכול וזה וזה וזה.

אבל הרי הם מסכנים את עצמם, לא?

אבל הם הולכים, אתה יודע, אני שומר על המלך,

אני שומר על הנשיא,

אני הייתי איש ביטחון.

בודיגארד.

אז זאת אומרת,

אדם ששומר על הכתר של הקדוש ברוך הוא,

על כבודו של הקדוש ברוך הוא,

זה מעלה גדולה.

לכן צריך שגם משרתיו יהיו נעים

ומשובחים

באנשי מעלה.

מטעם זה חייבה התורה כמה מצוות בכהנים.

צריך לתת להם בגדי כהונה שיהיו לכבוד ולתפארת.

שמי שרואה את הכהנים מתפעל, אין שיעור.

מה, הבגד עושה את הבן אדם?

מאני מכבדותי, כן, צריך שיהיה בתפארת.

וביותר בכהן גדול.

שמונה בגדים.

הגדר הזה של כהנים שייך גם בכל לומדי התורה ועובדי ה'.

וביותר אלה שתורתם אומנותם,

כי הם נקראים לגיונו של מלך.

אלה לגיונו של מלך.

ראיתם את השומרים של המלכה בבריטניה?

איך הם נבושים ואיזה

זה בגלל שיש זקנה בפנים והיא נמצאת שמה,

והם צריכים לעמוד ככה ולא לזוז שום דבר, ואפילו יצחיקו אותם וכולי, אסור להם לצעוק ואסור להם להם צועדים טראמפ טראמפ טראמפ טראמפ צ'יק טראמפ למה יש איזה זקנה בפנים

שאין לה מספיק כסף, נשאר לה רק מיליארד, היא ביקשה עכשיו הלוואה

מהמדינה שייתנו לה, כי היא לא יכולה לרדת למכולת.

וביותר בכהן גדול כמה הוא צריך להיות

הדור ונאה.

והגדר הזה שייך בכל לומדי התורה ועובדי השם, וביותר באלה שתורתם אומנותם הם הנקראים

לגיונו של מלך.

אך יחד עם זה אל יחזיק טובה לעצמו כלל,

ויהיה מלא הכרת הטוב לשם יתברך שקרבנו לעבודתו,

ורוצה בעבודתנו, כי זה הטוב האמיתי והנצחי שלנו.

אלה דבריו של רבי אהרן קוטלר,

זכר צדיק לברכה.

נחזור להתחלה.

חביב היה משה מנוח,

נוח, מי שנקרא איש צדיק, נקרא איש האדמה, הוא ירד.

משה, מי שנקרא איש מצרי,

נקרא איש האלוהים, הוא עלה,

וזה הדרך שלנו בחיים.

רק לעלות, לעלות, לעלות, ללא הפוגה.

יום הכיפורים, זו הייתה תחנה לפני העלייה הבאה.

עכשיו אנחנו עולים לכיוון יום הכיפורים הבא.

עם קבלות חדשות,

וצריכים להוכיח שאכן אנחנו עומדים במשימה.

בשנה הבאה, ביום הכיפורים, השם ייתן חיים,

עוד פעם ממשיכים לעלות.

חייב אדם לומר עד מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי,

אברהם, יצחק ויעקב.

רבי חנניהו ברגשי אומר.