תנו רבנן, מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. גמרא בסוכה נ"א.

שני דברים על האדם לידע, הידיעה הראשונה שהסודות הכי גדולים, כל העולמות והרקיעים שבספרי הקבלה נקראים סודות רק ביחס למי שאינו יודעם ומכירם. אבל לא מחמת שבעצמותם הם דברים סודיים וטמירים, הסוד הכי גדול הלא הוא הבורא יתברך בעצמו, וסוד זה הרי הוא גלוי ופשוט לכל, מלוא כל הארץ כבודו, ואין עוד מלבדו. המה הסודות היותר גדולים. ובאמת הרי סודות אלו הם דבר פשוט וגלוי בכל הבריאה כולה, עד שמי שאינו יודע מסוד זה אין לו חלק באלהי ישראל. הידיעה השניה, שבמדרגתנו אנו הרי היא בתכלית ההיפוך, שהדברים הכי פשוטים אצלנו הם סוד. כשלומדים את דברי המסילת ישרים פרק א' וזה לשונו: ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם, הלא מוסכם בפי כל שזהו ענין של קבלה, ואמנם כן הוא, שכל הקבלה בנויה על יסוד זה, שכל העולם נברא לשימוש האדם, אבל מי לא יראה סוד גדול זה בחוש? אם רק יתבונן בעין פקוחה בהטבעת הבריאה, טבע הבריאה שכולה משועבדת לאדם. "כל שתה תחת רגליו", את כל הבריאה שמו תחת רגליו של האדם והוא עושה בה כבשלו. ולהלן ממשיך המסילת ישרים, אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול, כי אם הוא מתקלקל הנה הוא מתקלקל ומקלקל את העולם עמו, אז האדם הזה שהוא שם פה בעולם הוא נמצא בשיקול גדול, משקל ככה גדול, אם הוא מתקלקל אז הוא עצמו מתקלקל וגם הוא גורם לכל העולם להתקלקל. לכאורה הרי זה ענין של סוד גדול מסודות הקבלה, שהוא מתקלקל והעולם מתקלקל.

כשנתבונן קצת נראה שסוד זה שעל ידי חטא מתקלקל העולם כולו, יכולים לראות בחוש. והדבר גלוי ופשוט עד מאד.

כשנתבונן בדרגתם של הדורות הראשונים, כמו שאמרו חכמים ז"ל בעירובין נ"ג, ליבם של ראשונים כפתחו של אולם, אחרונים כפתחו של היכל, אז פתחו של אולם היה גובה ארבעים על עשרים, ושל היכל עשרים גובה עשר רוחב, אז אומרים ליבם של ראשונים כפתחו של אולם, אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלוא נקב מחט סדקית. חוד של מחט קטן, הנקב הזה שיש בו שיש סדקים בבגד ותופרים, ככה החור. זה הגודל שלנו ביחס להם. אמר רבא, ואנן כאצבעתא מקירא לסברא, רבא אומר אנחנו לגבי אלה שקדמו לנו, ושמה יש עוד הרבה דוגמאות, כן, אנחנו  מדברים מהדוגמא האחרונה, לפני האחרונה, אנחנו כמו אצבע בשעוה קשה לסברה, כשאתה רוצה לחדור שעוה קשה כמו נר של שעוה קשה, של הבדלה אתה רוצה להכניס את האצבע, אתה לא חודר בכלל, אז קצת יש לך איזה רושם קצת אולי מהשעווה פה, ככה אנחנו לסברה. והוא היה מעיין גדול רבא, והוא אומר אנן, אנחנו בדורנו, כמו אצבע בתוך שעוה לסברה, להבין, שזה לא מסיר אלא מעט אבק מן הקיר למי שאומר שקירא זה לא שעוה אלא זה קיר, ומאבק זה יצאו אביי ורבא, ואביי ורבא יצאו גדולים כאלה שהם היו כל כך קטנים ביחס לאלה שקדמו להם. אז מזה משיגים מעט מה זה היה בחינת פתחו של אולם, מה זה היה פתחו של אולם ליבן של ראשונים.

ונתעורר להכיר מזה דרגתם הבלתי תכליתית של הראשונים, של התנאים הקדושים ואנשי כנסת הגדולה עד משה רבינו, וסוף סוף רום פסגת מדרגתם אינה כי אם מדרגת האדם השלם.

ובל ייפלא כלל מה שמחשיבים אנו כל כך מעלת האדם, ז"א המדרגה הכי גבוהה הכי גבוהה שיכול להגיע זה האדם השלם. אבל שלא נתפלא למה אנחנו מחשיבים כל כך מעלת האדם, שהרי חכמים ז"ל באבות פרק ג', חביב אדם שנברא בצלם, צלם אלהים זה החיבור של הבורא יתברך עם האדם, שהצלם הוא מרכבה עליונה, ואם כן הרי האדם מצד שהוא אדם הרי הוא כבר בלי סוף, ולעומת זאת נתבונן בירידת הדורות, בשפל מדרגת החכמה ושאר המעלות העליונות, עד אצלנו שנאבדה החכמה מאיתנו לגמרי, אז באיזה מילים נוכל להגדיר את מדרגתנו אנו, בעת שעל המדרגה של אביי ורבא אמרו חכמים ז"ל, כאצבע בקירא. והגאון ז"ל שאמר על עצמו שאולי כרמב"ן, שאם הוא מודד את מדרגתו ביחס לראשונים הוא לא מגיע אולי אולי הוא מגיע לרמב"ן, ומדרגתו רחוקה בלי סוף, בלי סוף ממדרגת אביי ורבא שהם כאצבע בקירא רק. והגאון מוילנא אצלנו ז"ל הוא כמלאך אלקים, וכן בדורות האחרונים האם אינה ניכרת הירידה הגדולה מיום ליום? רבי ישראל לפני 150 שנה ז"ל מסלנט העיד עוד על דורו הוא שאין שום מורה הוראה בישראל חשוד בעיניו לפסוק הלכה מבלי שידע מקורה בש"ס, היום אנשים יודעים אולי אולי מהמשנה ברורה, אולי קצת יורה דעה יודעים, קצת חושן משפט, הציצו אלי משהו, אפילו רבנים ראשיים גדולים כאילו אולי במושגים של הציונים, אז הם צריכים כושר שיהיה להם. יורה יורה ידין ידין, אז רובא לא עברו בכלל כשר, סידרו את זה דרך האבא שלהם שהיה רב ראשי וכו', בלי בחינה בכתב ואי אפשר לראות בכלל מה הציון מה הוא נבחן ומה הוא יודע, ויש כאלה בתשלום, משלמים כסף ומקבלים גם תעודת כשר. עכשיו תפסו רב מהצפון שהעביר אנשים אפילו במשטרה בצבא נתן להם כשר. פלאחים קיבלו כשר רבנות בשביל לקבל משכורת. איייי.

וידוע שרבוי ישראל רבי הירש ברוידא ז"ל מסלנט הוציא כל פסקיו מדברי התוס', בדורנו זה באנו לידי דרגה שאחרי כל ריבוי החיבורים, אחרי המשנה ברורה אין אנו יודעים הלכה על בוריה, ואם כן מה אנו מה דרגתנו לעומת דרגת האדם השלם, שזה הדרגה הגבוהה ביותר, שאביי ורבא לא מצאו בעצמם מדרגת אדם כי אם כאצבע בקירא, אם כן הרי בדרגתנו אנו אין כבר זכר של מדרגת אדם, וכשנעמיד זה לעומת זה, כשנשקיף על האדם בתחילת יצירתו ונתבונן בדרגתו שקודם החטא, ועל השתלשלות דרגתו מטה מטה עד בואו לידי דרגתו שבסוף ששת אלפי שנים, אם נקח את אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה ונתבונן היום על בוזגלו, ביחס לאדם הראשון, או מנדלוביץ' ביחס לאדם הראשון, או מסעוד ביחס לאדם הראשון, אה, נראה עד כמה נתקלקל האדם על ידי החטא.

והיסוד הזה של קלקול האדם הרי הוא פשוט וגלוי עד שיש להכירו גם באומות העולם, שהמתבונן בקורות אומות העולם יראה את הקלקול הגדול אצלם, את הירידה שירדו ממדרגתם המובאת בתורה הקדושה בדברי חכמים ז"ל הקדושים. שוט לסוס, זה פרעה הראשון, הרי שפרעה הראשון ידע בהשגחה פרטית, איפה היום הם יודעים מהשגחה פרטית? זה הקלקול הנראה ברוחניות, ולא פחות מזה בולט גם הקלקול בגשמיות, העולם כל כך התדרדר, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות. הגמרא בסוטה מ"ח אומרת, מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, ז"א מה שאנחנו טועמים פירות שהם טעימים לנו היום, זה נקרא מר לעומת מה שהיה טעם הפירות לפני חורבן הבית, משחרב הבית ניטל הטעם שבפירות.

וכן אמרו בתענית כ"ג, שלפנים היו צומחות חיטים ככליות, כליות חיטה, ותמה רבי יוחנן מאותן חיטין להראות - ראו מה עבירה עושה, ומי זה לא יראה מה עבירה עושה, איך שהחטא קלקל ומילא את כל העולם כולו, נגף והמאיר את כל הבריאה מדומם וצומח עד חי ומדבר, אין דבר שלא נתקלקל וניגף מהחטא, כל הבריאה נהרסה עד היסוד בה. אז רואים שאדם חוטא הוא מתקלקל ומקלקל את כל העולם כולו עמו, זה אחד מהסודות אבל הוא גלוי.

עוד במסילת ישרים שם, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו, אם האדם שולט בעצמו ונדבק בבוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו, כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך. ז"א איזה עילוי הכי גדול יכול להיות לבני אדם? אם הם משמשים את האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, זה מי ששולט בעצמו ונדבק בבוראו. והוא כענין מה שאמרו חכמים ז"ל בענין האור, כיון שראה אור שגנזו הקב"ה לצדיקים שמח, אז האור של ששת הימים שבעת הימים אור שבעת הימים נגנז שלא ישתמשו בו הרשעים, שבהם רואים באור הזה מסוף העולם ועד סופו. ה' גנז אותו לצדיקים.

ובענין אבני המקום, היתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, ז"א איזה שמחה יש שכל הבריות וכל הברואים משמשים את האדם השלם, אז כגון יעקב אבינו, שאבני המקום היו רבות ביניהן ואומרות, עלי יניח צדיק את ראשו. וגם האור שנגנז לצדיקים, שמח ה' שישמש את הצדיקים. זאת אחר שנתבאר שהאדם הוא מרכבה עליונה, חביב אדם שנברא בצלם, אז כל הבריאה השמים והארץ הרי הם כסא הכבוד, וזהו עלי יניח צדיק את ראשו.

אמרו חכמים ז"ל בענין המשחת שלמה, היו צריכים למשוח את שלמה המלך ומושחים ליד מעיין, אמר דוד לבניהו, והורדתם אותו אל גיחון, שמה תמשחו אותו, ואמר בניהו אמן כן יאמר ה', אמר רבי פנחס בשם רבי יוחנן דציפורי, והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך והוא יהיה איש מנוחה, יש הבטחה מה', שיוולד לדוד המלך בן והבן הזה הוא יהיה איש מנוחה ויהיה שלום ושקט בימיו, אלא הרבה קטגורים יעמדו מכאן ועד גיחון. מרחק עשרות מטרים בלבד, ועד ההמשחה יכולים לעמוד עוד הרבה קטגורים לעכב זאת, ואין כוונתם בזה לגלות לנו שאפילו במקום כל כך קרוב כבר השטן עומד ומקטרג, שזה עדיין אינו הפירוש האמיתי, אלא צריך להבין זאת על דרך שמצינו בחכמים ז"ל בכתוב "ויירא יעקב מאד", אמרו על זה, מכאן שאין הבטחה לצדיקים. והרי ה' הבטיח לו "והנה אנכי עמך בכל אשר תלך", אם ה' הבטיח לו מה הוא יפר את ההבטחה? אלא אין הבטחה לצדיקים, "ויירא יעקב מאד" מה אתה מפחד, הרי יש לך הבטחה, מכאן שאין הבטחה לצדיקים. בכל זאת פחד שמא נתלכלך בחטא, ואם נתלכלך בחטא אין קיום להבטחה. ההבטחה היתה למי שאין בו חטא, אבל אם יש בו כבר חטא אין הבטחה לצדיקים גם.

והעולם בחללו כולו מלא חטא, אין  מקום שמור ופנוי מחטא, עד שבאמת יש לפחד שמא נתלכלך. והנה ביעקב הרי עברו מזמן ההבטחה כמה שנים, אבל בכאן גילו לנו חכמים שהרבה קטגורים יעמדו אפילו מכאן ועד גיחון, שכל כך אבני נגף טמונים על כל צעד וצעד של האדם, כל כך הבריאה מטונפה ומלאה מפה אל פה מחטא ועוון עד שמכאן ועד גיחון מקום כל כך קטן אי אפשר לעבור מבלי אמן כן יאמר ה'. שהדרך כולה מלאה מצודות. "באורח זו אהלך טמנו פח לי", כל הדרך מלאה פחים ומוקשים, דוד המלך מתחנן "כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי", והוא מצייר לנו ציור שנצווה למישהו שיצעד על שברי זכוכית או על נחשים ועקרבים, כשהוא יחף, האם יש לנו ציור כמה הוא צריך לפחד? ובזהירותו וברוגזו על כל צעד שהוא צועד מישהו יכול לתאר? צריך ללכת יחף על שברי זכוכית או על נחשים ועקרבים יחף. ודוד אומר, "כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי" כל הדרך מלאה דחי, את עיני מן דמעה- חכמים ז"ל סיפרו לנו בילקוט שמעוני שמואל ב' כ"ג, שלא ישב דוד לאכול עד שמילא שני כוסות של דמעות. בשקיווי בבכי מסכתי, וכל זה בעד חטא, איזה חטא? של האומר דוד חטא אינו אלא טועה. על החטא הזה, לפני שהוא אוכל - שני כוסות דמעות.

עד כגון זה הוא מארת החטא וקללתו, שהוא רובץ על כל הבריאה כולה החטא ומהרס אותה לגמרי, כשמבינים שהחטא הוא נורא כל כך, כשמבינים את הדחי ואת הדמעות, כשמבין אדם מה זה קלקול של חטא, אה, יבין כבר מהי שמחה וחדוה כשהוא עובר בשלום דרך חלקלקות הלזו, כשהוא נמלט בשלום מקרב העקרבים והנחשים, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". מובן מאליו איך שחיכה דוד המלך לישועה, ואיך היתה חדוותו כשהוא זכה להתהלך בארצות החיים, "נגילה ונשמחה בישועתך", במידה שמצבו עוקצו עד כמה שהוא קשה לו, בה במידה היא הישועה וזה ניכר בשמחה, במידה שהשמחה גדולה בה במידה ניכר עד כמה שסבל מהחטא. ובה במידה תגדל הישועה. אה, נגילה ונשמחה בישועתך, החטא כל כך הציק לו, הפריע לו, לא נתן לו לישון לא נתן לו ללכת לא נתן לו לאכול, ובסוף שנסלח לו ונמחל לו, אה, כמה הוא שמח בישועה, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". החטא יכול לגרום שאדם לא יגיע לשם. אז כמה שנעקץ אדם על ידי החטא ככה השמחה תהיה יותר גדולה בישועה. לדוגמא, אדם שיוצא ממעצר של 24 שעות איזה שמחה יש לו שהוא פוגש את ההורים אחרי מאסר של 24 שעות, אחד שיוצא אחרי שנה זה כבר שמחה אחרת לגמרי, אחד אחרי 25 שנה זה הרבה יותר, אחד שנמלט מהסכין של דאעש וניצל ווי ווי ווי זה שמחה כל החיים, כל יום זה שמחה, אדם שניצל ממלאך המוות ווי ווי ווי איך הוא צריך לשמוח, איזה שמחה צריכה להיות. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

והנה הנקודה שעליה סובבת כל הסוגיה בביאור מהותה של השמחה, זהו יצר הרע. להתפטר מיצר הרע זה השמחה הכי גדולה. ולכאורה מה ענין יצר הרע אצל שמחת בית השואבה, לפי המתבאר מתפרש לנו ענין זה בטוב טעם, שבאמת אין שמחה בעולם זולת שמחה זו של אדם שנושע מחטא. במוצאי יו"ט ראשון של חג, חג הסוכות, יורדים לעזרת נשים בבית המקדש היה מקום שנקרא עזרת נשים, והיו מתקנים שם תיקון גדול, מה זה תיקון גדול? שיהיו נשים יושבות מלמעלה והאנשים מלמטה, אמר הרב קרא דרשו, לומדים את זה מפסוק, והלא דברים קל וחומר, ומה לעתיד לבוא כשעוסקים בהספד ואין יצר הרע מתגרה בהן, אמרה תורה, אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעוסקים בשמחה ויצר הרע מתגרה בהן על אחת כמה וכמה. אז לעתיד לבוא יהיה מספד גדול, מספד הדד רימון ובשעה שיצר הרע כבר לא יהיה ועם כל זה, עם כל זה צריכים להיות נשים לבד וגברים לבד, בבית המקדש השלישי, אז אם אז בשעה של מספד, ואין יצר הרע מתגרה בשעת כזאת, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו בשמחת בית השואבה, שעוסקים בשמחה ויצר הרע מתגרה בהם על אחת כמה וכמה. אה, שאלתי את הרב שטינמן לפני שנתיים או שלש, יש אנשים שרוצים לעשות הקפות שניות, ויש שאלה איך לעשות, הם רוצים לעשות ברחובה של עיר, ואם עושים ברחובה של עיר אז גברים ונשים מגיעים למצב של חיכוך מה שנקרא. אמר קודם כל אין מצוה בכלל לעשות הקפות שניות, ודבר שני אם יש שמץ של חשש של תקלה אסור לעשות. ואם כן לעשות זה בבית כנסת שיש עזרה לנשים לבד לגברים לבד וששומרים על זה כמו שצריך, אז זה יהיה אפשר, אבל אם לא - לא. ויש אנשים אפילו אדמו"רים כאילו, עושים ברחובה של עיר, עושים ברחובה של עיר, למרות שיצאו נגדם גדולי דור, ממשיכים לעשות כאילו מזכים את הרבים. היה חילול שם שמים שמה אצל משקולץ וגם היה שמה הזמר הפסול יניב מרחיק משיח, וגם כאלה שחיללו יום טוב שני, ועוד כמה דברים, אבל מה זה מעניין, קדושת הגלימה היא מגינה על הכל והכל בסדר. ה' ירחם, הרב וואזנר פעם יצא במכתב נגד, אבל מי אכפת לו בכלל.

קיצורו של דבר, אמרנו ככל שאדם נפטר מיצרו הרע אז גדולה הישועה והשמחה שבה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, ואמרנו שהנקודה שעליה סובבת כל הסוגיה בביאור מהותה של השמחה הוא היצר הרע. ולכאורה מה ענין יצר הרע לשמחת בית השואבה? אבל לפי המתבאר מתפרש לנו ענין זה בטוב טעם שבאמת אין שמחה בעולם זולת שמחה זו של האדם כשהוא נושע מחטא.

במוצאי יום טוב הראשון של חג, חג הסוכות, יורדים לעזרת נשים והיו מתקנים שם תיקון גדול שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. אמר רב, קרא דרשו, והלא דברים קל וחומר, ומה לעתיד לבוא שעוסקים בהספד ואין יצר הרע מתגרה בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעוסקים בשמחה ויצר הרע מתגרה בהם על אחת כמה וכמה. אז רואים שאפילו בשמחת בית השואבה תיקנו תיקון גדול, מהו התיקון הגדול - להפריד בין הגברים לנשים לחלוטין בתוך בית המקדש. בתוך בית המקדש. אז זוהי ההכנה הראשונה אל השמחה.

ואח"כ המשא ומתן בכל הסוגיה במהותו של יצר הרע, איך שכבש את כל העולם כולו, תראו מה כוחו, נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו, נתן עיניו בבית שני והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו, ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח לאומות העולם ומתגרה בשונאיהן של ישראל. ז"א מניח לאומות העולם, הם פושעים עושים עבירות עושים הכל אין להם שום בעיה, מניח להם, אבל מתגרה דוקא חס ושלום "בשונאיהם של ישראל", כן בלשון סגי נהור, אין מקום פנוי ממנו גם בישראל בדרגתם גם שם יש יצר הרע, כי הגדיל לעשות, אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם. תנא הוא סבר, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.

האדמו"ר ז"ל היה רגיל להתבטא, רבות רעות צדיק, הרבה צרות ורעות נוחל הצדיק, אין הבורא כביכול מראה לו הארת פניו לשם תענוג, הקב"ה לא מענג את הצדיקים בעולם הזה בהארת פניו, מראה להם פנים לשם תענוג, אלא כל פסיעה ופסיעה עולה לצדיק בדמים מרובים, ביסורי גופו, במכאוביו, ואפשר לשער את רוב היסורים והצרות שעברו על אביי עד שהגיע לדרגתו, שכל מה שאדם זוכה הוא זוכה מההכרח הכי גדול, ומזה יוצא הענין של ציפית לישועה, שבה במידה שהוא מעונה ומנוגף בה במידה הוא מצפה לישועה. וההוראה על זה היא, נגילה ונשמחה בישועתך, שהצדיק זוכה סוף סוף להיוושע מיצרו עם הצרות והרדיפות והבזיונות וכל מה שהוא עובר, אה, אז נגילה ונשמחה בישועתך.

חסידים מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם, כך היה בשמחת בית השואבה, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. תנו רבנן, יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, כל השירות והתשבחות בבית השואבה היו מענין החטא, ילדות גורמת לחטא, הרבה ילדות עושה, ובכל זאת לא ביישה, לא ביישה, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, זוהי שירתם של חסידים ואנשי מעשה, שהם לא חטאו מצעירותם עד זקנותם הם לא חטאו, אז הם שרים ושמחים שיצר הרע לא יכל עליהם. יש מהם שהם אומרים אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו, אלו בעלי תשובה. אשרי האדם שזכה לימי זקנה, הרבה עבירות נמחקים מהזקנה גרידא, בזקנה יוכל אדם לראות את ביטול היצר הרע בזעיר אנפין, דברים שבימי ילדותו היה להוט אחריהם ולכוד ברשת תאוותם מביט עליהם בזקנותו כדברי שחוק, איך היה נלחם שיהיה לו אופניים שיהיה לו אופנוע, שיהיה לו סירה שיהיה לו כל מני קשקושים, אייי, מה זה נלחם, והיום מסתכל על זה צוחק, שטויות והבלים, מי יודע מה היה לולא הזקנה. זהו אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב ויימחל לו. תוכן כל השמחה ונקודת המרכז שלה - בשמחת בית השואבה זה היצר הרע.

אמרו חכמים ז"ל, על הפסוק "יפה נוף משוש כל הארץ" זה במדרש תהילים מ"ח. כאשר אדם עובר עבירה בשוגג היה ליבו דואג וחרד עליו ומפחד מחטאו, עד שהיה עולה לירושלים ומקריב קרבן החטאת, והיה אך שמח, אחרי שהוא הקריב את הקרבן חטאת היה שמח. על זה נאמר "יפה נוף משוש כל הארץ", משום שזוהי באמת השמחה הגדולה, שהוא התפטר מחמת המציק, מחמת ה חטא, זוהי השמחה של כלל ישראל.

מספרים אודות יראים וחסידים שהיו יוצאים במחול ביום הכיפורים, שאותם העוסקים בחשבון נפשם בכל ימי אלול ודואגים על עוונם ונכספים ליום הכיפורים להתרצות אל ה' יתברך,  כשהיה מגיע יום הכיפורים גדלה מאד שמחתם, כמו שאמר רבינו יונה, כי שמחתו בהגיע זמן כפרתו יהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו מעוונותיו. אם אנחנו רואים אדם ששמח ביום הכיפורים שהגיע זמן הכפרה, זה עדות נאמנה שיש לו דאגות מהאשמות ויגונות יש לו מהעוונות, ולכן הוא שמח ביום הכיפורים שהתפטר מכל זה.

הענין של חג הסוכות שהוא זמן שמחתנו, זוהי השמחה היוצאת מתוך יום של סליחה ומחילה מיום הכיפורים, לפי זה עד כמה שזכה האדם לנקות ולטהר את עצמו ביום הכיפורים, בה במידה הוא זוכה לזמן שמחתנו. ככה נראה עליו את השמחה בימי הסוכות. בחג הסוכות היא הוראה על הדרגה של אדם ביום הכיפורים. על הנושא הזה צריכה להיות שמחת כל אדם בזמן שמחתנו. מה שזכה כל אחד ואחד לפי ערכו ביום הכיפורים מספיק להיות שמח בכל יכלתו בימי החג.

מכאן עברנו להבין שלא ראה שמחת בית השואבה, איך היו שמחים שהתפטרו מהעוונות ושהם זכים ושמחים לפני ה' בישועה, לא ראה שמחה מימיו. וראינו איך גדולי הדורות, כמה ירדו הדורות עד שאנחנו לא נחשבים בגדר אדם בכלל לעומת אלה הראשונים, וכל זה בעקבות החטא. ורואים מהחטא של אדם הראשון מה הוא גרם עד שאיך נראים בני אדם עד היום בדור הזה, בושה וחרפה. מה הוא היה - בעקב רגלו היה מכהה גלגל חמה, היה רואה מסוף העולם ועד סופו והיה יודע כל מה שיקרה עד סוף כל הדורות, היה נביא, היה שלם, היה יציר כפיו של הקב"ה, חשבו שהוא הבורא המלאכים, חכמתו מרובה משלכם, כמה מעלות היו לו, חטא אחד מה גרם שכל העולם נהרס. וכל אדם מאיתנו כשהוא מתקלקל הוא מתקלקל ומקלקל את העולם עמו, ואם הוא דבק בה' ולא נלכד ביצרו, הוא מתעלה ומעלה את כל העולם כולו, והשיא של השיאים זה האדם השלם וכל השאר עבדיו, כולם משרתים לו, שאפילו אבנים רוצות לשרת אותו, עלי יניח צדיק ראשו.

נו, יש לנו לאן לשאוף, לפחות לפחות שנוכל לומר אשרי זקנותנו שלא ביישה את ילדותנו, גם אם חטאנו, עושים תשובה ומתכפרים, ואז אפשר לשמוח בשמחת החג, בשמחת השואבה, בשמחת התורה, בשמיני עצרת, אה, אבל אם לא רואים שאדם שמח כל כך הוא כנראה לא מרגיש שהתכפר כל כך, אם היה מתכפר כל כך, אמרנו מי שנכנס ל-24 שעות יש לו שמחה שהשתחרר, ומי שניצל מדאעש אז ודאי שהוא יהיה שמח בלי סוף, כל יום משתה הוא עושה לכל קרוביו וידידיו על זה שהוא חי בריא ונושם, ואם נצלנו אחרי הכל מיצר הרע מלאך המוות שרצה לערוף, אז צריכים לשמוח, אז מי שמרגיש שמח, מי שלא מרגיש נשאר אותו דבר.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות...